יואב בן צרויה ידע של המלך עדיין מר אבדשלום.
וַיֵּ֖דַע יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרֻיָ֑ה כִּֽי־לֵ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־אַבְשָׁלֽוֹם׃שמואל ב׳ · פרק יד׳
תוכניתו של יואב והחזרת אבשלום
יואב מנסה להחזיר את אבשלום למלך דוד באמצעות אישה מגרת, המתווכת בין המלך לבין אבשלום המגלים בגר
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ יד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
תוכניתו של יואב להשבת אבדשלום
יואב שלח קריאה לתקוע, ומשם לקח אישה חכמה. הוא אמר לה: בבקשה תתאבלי ותלבשי בגדי אבל, אל תמרחי שמן, ותהיי כמו אישה שמתאבלת על מת ימים רבים.
וַיִּשְׁלַ֤ח יוֹאָב֙ תְּק֔וֹעָה וַיִּקַּ֥ח מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֣ה חֲכָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לֶיהָ הִֽתְאַבְּלִי־נָ֞א וְלִבְשִׁי־נָ֣א בִגְדֵי־אֵ֗בֶל וְאַל־תָּס֙וּכִי֙ שֶׁ֔מֶן וְהָיִ֕ית כְּאִשָּׁ֗ה זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים מִתְאַבֶּ֖לֶת עַל־מֵֽת׃תבואי אל המלך ותדברי אליו בדיוק כמו מה שאמרתי לך. יואב נתן לה את הדברים לדבר.
וּבָאת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְדִבַּ֥רְתְּ אֵלָ֖יו כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיָּ֧שֶׂם יוֹאָ֛ב אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִֽיהָ׃האישה מתקוע פנתה אל המלך, נפלה על פניה וקיבלה עליה, ואמרה: המלך, תציל אותי!
וַ֠תֹּאמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקֹעִית֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֧ל עַל־אַפֶּ֛יהָ אַ֖רְצָה וַתִּשְׁתָּ֑חוּ וַתֹּ֖אמֶר הוֹשִׁ֥עָה הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)בקשת האלמנה והחלטת המלך
המלך שאל אותה מה קרה לה, והיא ענתה שהיא אלמנה ובעלה מת.
וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר אֲבָ֛ל אִשָּֽׁה־אַלְמָנָ֥ה אָ֖נִי וַיָּ֥מָת אִישִֽׁי׃לשיבתך יש שני בנים, ושניהם נהרגו בשדה ולא היה מי שיציל אותם, והאחד הרג את השני ומת.
וּלְשִׁפְחָֽתְךָ֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים וַיִּנָּצ֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל בֵּֽינֵיהֶ֑ם וַיַּכּ֧וֹ הָאֶחָ֛ד אֶת־הָאֶחָ֖ד וַיָּ֥מֶת אֹתֽוֹ׃כל המשפחה של בת שרתך קמה נגדך ואמרה: תני את הרוצח של אחיו כדי שייפול בנפש אחיו שהרג, ונשמיד גם את הרוצח. הם כיבו את הגחלת שנותרה כדי שלא יישאר לאיש בעלך שם או שארית על פני האדמה.
וְהִנֵּה֩ קָ֨מָה כָֽל־הַמִּשְׁפָּחָ֜ה עַל־שִׁפְחָתֶ֗ךָ וַיֹּֽאמְרוּ֙ תְּנִ֣י ׀ אֶת־מַכֵּ֣ה אָחִ֗יו וּנְמִתֵ֙הוּ֙ בְּנֶ֤פֶשׁ אָחִיו֙ אֲשֶׁ֣ר הָרָ֔ג וְנַשְׁמִ֖ידָה גַּ֣ם אֶת־הַיּוֹרֵ֑שׁ וְכִבּ֗וּ אֶת־גַּֽחַלְתִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאָ֔רָה לְבִלְתִּ֧י שום־[שִׂים־] לְאִישִׁ֛י שֵׁ֥ם וּשְׁאֵרִ֖ית עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (פ)המלך אמר לאישה ללכת לביתה, והוא יפקד על כך בעצמו.
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הָאִשָּׁ֖ה לְכִ֣י לְבֵיתֵ֑ךְ וַאֲנִ֖י אֲצַוֶּ֥ה עָלָֽיִךְ׃הבטחת המלך לשמור על בני האישה
האישה התקועית אמרה למלך: אדוני המלך, עשיתי עוול וגם אבי עשה עוול, אבל המלך וכיסאו נקיים.
וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקוֹעִית֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עָלַ֞י אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ הֶעָוֺ֖ן וְעַל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהַמֶּ֥לֶךְ וְכִסְא֖וֹ נָקִֽי׃ (ס)המלך שעמד לדבר איתה אמר: תביאו אותה אלי, ואני כבר לא אגע בה.
וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ הַֽמְדַבֵּ֤ר אֵלַ֙יִךְ֙ וַֽהֲבֵאת֣וֹ אֵלַ֔י וְלֹֽא־יֹסִ֥יף ע֖וֹד לָגַ֥עַת בָּֽךְ׃היא אמרה: המלך יזכור את ה' אלוהיך, שמוציא את הגואל מן הדם כדי שלא יהרס את בניי. והמלך אמר: חי ה', אם שער בנה ייפול לארץ, לא אשמיד אותו.
וַתֹּאמֶר֩ יִזְכָּר־נָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ מהרבית [מֵהַרְבַּ֞ת] גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ לְשַׁחֵ֔ת וְלֹ֥א יַשְׁמִ֖ידוּ אֶת־בְּנִ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ חַי־יְהוָ֔ה אִם־יִפֹּ֛ל מִשַּׂעֲרַ֥ת בְּנֵ֖ךְ אָֽרְצָה׃האישה אמרה: אנא, תן לשפחה שלך לדבר משהו עם אדוני המלך, והוא אמר: דברי.
וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה תְּדַבֶּר־נָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ אֶל־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽרִי׃ (ס)שיחת האישה עם המלך
האישה שאלה: למה חשבת כך על עם אלוהים? כשהמלך מדבר ככה, זה כאילו הוא עשה חטאת, כדי שהמלך לא יחזיר את הגולה.
וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ׃כי אנשים מתים ומתים, כמו מים שנשפכים על האדמה ולא אוספים אותם. אלוהים לא מחזיר נשמות, והוא חושב תכניות כדי לא להרחיק את הגולה ממנו.
כִּי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא־יִשָּׂ֤א אֱלֹהִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַֽחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃ועכשיו, כשהגעתי לדבר עם המלך אדוני, העם פחד ממני. לכן אמרת ששפחתך תדבר עם המלך, כדי שאולי המלך יעשה את דברי עבדתו.
וְ֠עַתָּה אֲשֶׁר־בָּ֜אתִי לְדַבֵּ֨ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲדֹנִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּ֥י יֵֽרְאֻ֖נִי הָעָ֑ם וַתֹּ֤אמֶר שִׁפְחָֽתְךָ֙ אֲדַבְּרָה־נָּ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר אֲמָתֽוֹ׃כי המלך ישמע ויציל את עבדתו מיד האיש, כדי שלא יהרס אותי ואת בני יחד מנחלת אלוהים.
כִּ֚י יִשְׁמַ֣ע הַמֶּ֔לֶךְ לְהַצִּ֥יל אֶת־אֲמָת֖וֹ מִכַּ֣ף הָאִ֑ישׁ לְהַשְׁמִ֨יד אֹתִ֤י וְאֶת־בְּנִי֙ יַ֔חַד מִֽנַּחֲלַ֖ת אֱלֹהִֽים׃הַמֶּלֶךְ וְהָאִשָּׁה
שִׁפְחָתְךָ תוּכַל לוֹמַר: דִּבְרֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ יִהְיוּ לִמְנוּחָה, כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, שׁוֹמֵעַ אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרַע. וְהָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמְּךָ.
וַתֹּ֙אמֶר֙ שִׁפְחָ֣תְךָ֔ יִֽהְיֶה־נָּ֛א דְּבַר־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לִמְנוּחָ֑ה כִּ֣י ׀ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁמֹ֙עַ֙ הַטּ֣וֹב וְהָרָ֔ע וַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יְהִ֥י עִמָּֽךְ׃ (פ)הַמֶּלֶךְ עָנָה וְאָמַר לָאִשָּׁה: אַל תַּחְדִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתָךְ. הָאִשָּׁה עָנְתָה: יְדַבֵּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
וַיַּ֣עַן הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַל־נָ֨א תְכַחֲדִ֤י מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁאֵ֣ל אֹתָ֑ךְ וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה יְדַבֶּר־נָ֖א אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃הַמֶּלֶךְ שָׁאַל: הַאִם יָד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הָאִשָּׁה עָנְעָה וְאָמְרָה: חַי אָדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם אֶהְיֶה מִסְבֶּלֶת וּמְסַבֶּת כָּל מָה שֶׁאָמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב צִוָּה עָלַי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲיַ֥ד יוֹאָ֛ב אִתָּ֖ךְ בְּכָל־זֹ֑את וַתַּ֣עַן הָאִשָּׁ֣ה וַתֹּ֡אמֶר חֵֽי־נַפְשְׁךָ֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אִם־אִ֣שׁ ׀ לְהֵמִ֣ין וּלְהַשְׂמִ֗יל מִכֹּ֤ל אֲשֶׁר־דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־עַבְדְּךָ֤ יוֹאָב֙ ה֣וּא צִוָּ֔נִי וְה֗וּא שָׂ֚ם בְּפִ֣י שִׁפְחָֽתְךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃עַבְדְּךָ יוֹאָב עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הָעִנְיָן, וְאֲדֹנִי חָכָם כְּחָכְת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ.
לְבַעֲב֤וּר סַבֵּב֙ אֶת־פְּנֵ֣י הַדָּבָ֔ר עָשָׂ֛ה עַבְדְּךָ֥ יוֹאָ֖ב אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַאדֹנִ֣י חָכָ֗ם כְּחָכְמַת֙ מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים לָדַ֖עַת אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ (ס)החזרת אבשלום לירושלים
המלך אמר ליוואב: הנה עשיתי את הדבר הזה, לך והשב את הנער אל אבשלום.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּה־נָ֥א עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֵ֛ךְ הָשֵׁ֥ב אֶת־הַנַּ֖עַר אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם׃יוואב נפל לפניו אל האדמה, השתחווה וברך את המלך. הוא אמר: היום עבדי יודע שמצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, כפי שעשה המלך את דברי עבדו.
וַיִּפֹּל֩ יוֹאָ֨ב אֶל־פָּנָ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֡ב הַיּוֹם֩ יָדַ֨ע עַבְדְּךָ֜ כִּי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר עבדו [עַבְדֶּֽךָ׃]יוואב קם והלך לגשור, והביא את אבשלום לירושלים.
וַיָּ֥קָם יוֹאָ֖ב וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּרָה וַיָּבֵ֥א אֶת־אַבְשָׁל֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)המלך אמר שהוא חוזר לביתו ושלא יראה את פני אבשלום. אבשלום חזר לביתו, והמלך לא ראה את פניו.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ יִסֹּ֣ב אֶל־בֵּית֔וֹ וּפָנַ֖י לֹ֣א יִרְאֶ֑ה וַיִּסֹּ֤ב אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃ (ס)יופיו של אבשלום ומשפחתו
גם אבשלום לא היה אדם יפה בכל ישראל, מהכף של הרגל ועד הראש, ולא היה בו שום פגם.
וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם׃הוא גילח את ראשו, ובסוף הימים של הגילוח, בגלל שהיה לו כבד מאוד, הוא גילח ואחר כך שקל את שיערו: מאתיים שקלים במשקל המלך.
וּֽבְגַלְּחוֹ֮ אֶת־רֹאשׁוֹ֒ וְֽ֠הָיָה מִקֵּ֨ץ יָמִ֤ים ׀ לַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְגַלֵּ֔חַ כִּֽי־כָבֵ֥ד עָלָ֖יו וְגִלְּח֑וֹ וְשָׁקַל֙ אֶת־שְׂעַ֣ר רֹאשׁ֔וֹ מָאתַ֥יִם שְׁקָלִ֖ים בְּאֶ֥בֶן הַמֶּֽלֶךְ׃לאבשלום נולדו שלושה בנים ובתו אחת, ושמה תמר, והיא הייתה אישה יפה למראה.
וַיִּֽוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ (פ)אבשלום ישב בירושלים שנתיים ויומיים, והוא לא ראה את פני המלך.
וַיֵּ֧שֶׁב אַבְשָׁל֛וֹם בִּירוּשָׁלִַ֖ם שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃התחמקות יואב והתחבבות אבשלום
אבשלום שלח את יואב כדי שיחזיר אותו אל המלך, אבל יואב לא הסכים לבוא אליו. הוא שלח פעם נוספת, וגם יואב לא הסכים לבוא.
וַיִּשְׁלַ֨ח אַבְשָׁל֜וֹם אֶל־יוֹאָ֗ב לִשְׁלֹ֤חַ אֹתוֹ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיִּשְׁלַ֥ח עוֹד֙ שֵׁנִ֔ית וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָבֽוֹא׃אבשלום אמר לעבדיו: "ראו את השדה של יואב שנמצא בידי, ושם יש שעירות. לכו והציתו אותו באש". ואז עבדיו של אבשלום הציתו את השדה באש.
וַיֹּ֨אמֶר אֶל־עֲבָדָ֜יו רְאוּ֩ חֶלְקַ֨ת יוֹאָ֤ב אֶל־יָדִי֙ וְלוֹ־שָׁ֣ם שְׂעֹרִ֔ים לְכ֖וּ והוצתיה [וְהַצִּית֣וּהָ] בָאֵ֑שׁ וַיַּצִּ֜תוּ עַבְדֵ֧י אַבְשָׁל֛וֹם אֶת־הַחֶלְקָ֖ה בָּאֵֽשׁ׃ (פ)יואב קם והלך אל בית אבשלום, ואמר לו: "למה עבדיך הציתו באש את השדה שלי?"
וַיָּ֣קָם יוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֥א אֶל־אַבְשָׁל֖וֹם הַבָּ֑יְתָה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לָ֣מָּה הִצִּ֧יתוּ עֲבָדֶ֛ךָ אֶת־הַחֶלְקָ֥ה אֲשֶׁר־לִ֖י בָּאֵֽשׁ׃אבשלום ענה ליואב: "הנה שלחתי אותך כדי שאומר לך: בוא לכאן ואשלח אותך אל המלך. אמרתי שמהטוב לי להישאר בגשור, ועכשיו אני אראה את פני המלך, ואם אשם בי חטא, שימית אותי".
וַיֹּ֣אמֶר אַבְשָׁל֣וֹם אֶל־יוֹאָ֡ב הִנֵּ֣ה שָׁלַ֣חְתִּי אֵלֶ֣יךָ ׀ לֵאמֹ֡ר בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֨ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙ מִגְּשׁ֔וּר ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי־שָׁ֑ם וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֥י עָוֺ֖ן וֶהֱמִתָֽנִי׃חזרתו של אבשלום אל המלך
יואב בא אל המלך וסיפר לו את הדברים. הוא קרא לאבשלום, ואבשלום בא אל המלך. הוא השתחווה לפני המלך אל האדמה מול פניו, והמלך נישק את אבשלום.
וַיָּבֹ֨א יוֹאָ֣ב אֶל־הַמֶּלֶךְ֮ וַיַּגֶּד־לוֹ֒ וַיִּקְרָ֤א אֶל־אַבְשָׁלוֹם֙ וַיָּבֹ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ ל֧וֹ עַל־אַפָּ֛יו אַ֖רְצָה לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשַּׁ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ לְאַבְשָׁלֽוֹם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
תוכניתו של יואב להשבת אבדשלום
וַיֵּ֖דַע יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרֻיָ֑ה כִּֽי־לֵ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־אַבְשָׁלֽוֹם׃
וַיִּשְׁלַ֤ח יוֹאָב֙ תְּק֔וֹעָה וַיִּקַּ֥ח מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֣ה חֲכָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לֶיהָ הִֽתְאַבְּלִי־נָ֞א וְלִבְשִׁי־נָ֣א בִגְדֵי־אֵ֗בֶל וְאַל־תָּס֙וּכִי֙ שֶׁ֔מֶן וְהָיִ֕ית כְּאִשָּׁ֗ה זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים מִתְאַבֶּ֖לֶת עַל־מֵֽת׃
וּבָאת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְדִבַּ֥רְתְּ אֵלָ֖יו כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיָּ֧שֶׂם יוֹאָ֛ב אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִֽיהָ׃
וַ֠תֹּאמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקֹעִית֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֧ל עַל־אַפֶּ֛יהָ אַ֖רְצָה וַתִּשְׁתָּ֑חוּ וַתֹּ֖אמֶר הוֹשִׁ֥עָה הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
בקשת האלמנה והחלטת המלך
וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר אֲבָ֛ל אִשָּֽׁה־אַלְמָנָ֥ה אָ֖נִי וַיָּ֥מָת אִישִֽׁי׃
וּלְשִׁפְחָֽתְךָ֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים וַיִּנָּצ֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל בֵּֽינֵיהֶ֑ם וַיַּכּ֧וֹ הָאֶחָ֛ד אֶת־הָאֶחָ֖ד וַיָּ֥מֶת אֹתֽוֹ׃
וְהִנֵּה֩ קָ֨מָה כָֽל־הַמִּשְׁפָּחָ֜ה עַל־שִׁפְחָתֶ֗ךָ וַיֹּֽאמְרוּ֙ תְּנִ֣י ׀ אֶת־מַכֵּ֣ה אָחִ֗יו וּנְמִתֵ֙הוּ֙ בְּנֶ֤פֶשׁ אָחִיו֙ אֲשֶׁ֣ר הָרָ֔ג וְנַשְׁמִ֖ידָה גַּ֣ם אֶת־הַיּוֹרֵ֑שׁ וְכִבּ֗וּ אֶת־גַּֽחַלְתִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאָ֔רָה לְבִלְתִּ֧י שום־[שִׂים־] לְאִישִׁ֛י שֵׁ֥ם וּשְׁאֵרִ֖ית עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (פ)
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הָאִשָּׁ֖ה לְכִ֣י לְבֵיתֵ֑ךְ וַאֲנִ֖י אֲצַוֶּ֥ה עָלָֽיִךְ׃
הבטחת המלך לשמור על בני האישה
וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הַתְּקוֹעִית֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עָלַ֞י אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶךְ הֶעָוֺ֖ן וְעַל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהַמֶּ֥לֶךְ וְכִסְא֖וֹ נָקִֽי׃ (ס)
וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ הַֽמְדַבֵּ֤ר אֵלַ֙יִךְ֙ וַֽהֲבֵאת֣וֹ אֵלַ֔י וְלֹֽא־יֹסִ֥יף ע֖וֹד לָגַ֥עַת בָּֽךְ׃
וַתֹּאמֶר֩ יִזְכָּר־נָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ מהרבית [מֵהַרְבַּ֞ת] גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ לְשַׁחֵ֔ת וְלֹ֥א יַשְׁמִ֖ידוּ אֶת־בְּנִ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ חַי־יְהוָ֔ה אִם־יִפֹּ֛ל מִשַּׂעֲרַ֥ת בְּנֵ֖ךְ אָֽרְצָה׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה תְּדַבֶּר־נָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ אֶל־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ דָּבָ֑ר וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽרִי׃ (ס)
שיחת האישה עם המלך
וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ׃
כִּי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א יֵאָסֵ֑פוּ וְלֹֽא־יִשָּׂ֤א אֱלֹהִים֙ נֶ֔פֶשׁ וְחָשַׁב֙ מַֽחֲשָׁב֔וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃
וְ֠עַתָּה אֲשֶׁר־בָּ֜אתִי לְדַבֵּ֨ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲדֹנִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה כִּ֥י יֵֽרְאֻ֖נִי הָעָ֑ם וַתֹּ֤אמֶר שִׁפְחָֽתְךָ֙ אֲדַבְּרָה־נָּ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר אֲמָתֽוֹ׃
כִּ֚י יִשְׁמַ֣ע הַמֶּ֔לֶךְ לְהַצִּ֥יל אֶת־אֲמָת֖וֹ מִכַּ֣ף הָאִ֑ישׁ לְהַשְׁמִ֨יד אֹתִ֤י וְאֶת־בְּנִי֙ יַ֔חַד מִֽנַּחֲלַ֖ת אֱלֹהִֽים׃
הַמֶּלֶךְ וְהָאִשָּׁה
וַתֹּ֙אמֶר֙ שִׁפְחָ֣תְךָ֔ יִֽהְיֶה־נָּ֛א דְּבַר־אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לִמְנוּחָ֑ה כִּ֣י ׀ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁמֹ֙עַ֙ הַטּ֣וֹב וְהָרָ֔ע וַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יְהִ֥י עִמָּֽךְ׃ (פ)
וַיַּ֣עַן הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַל־נָ֨א תְכַחֲדִ֤י מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁאֵ֣ל אֹתָ֑ךְ וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה יְדַבֶּר־נָ֖א אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲיַ֥ד יוֹאָ֛ב אִתָּ֖ךְ בְּכָל־זֹ֑את וַתַּ֣עַן הָאִשָּׁ֣ה וַתֹּ֡אמֶר חֵֽי־נַפְשְׁךָ֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אִם־אִ֣שׁ ׀ לְהֵמִ֣ין וּלְהַשְׂמִ֗יל מִכֹּ֤ל אֲשֶׁר־דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־עַבְדְּךָ֤ יוֹאָב֙ ה֣וּא צִוָּ֔נִי וְה֗וּא שָׂ֚ם בְּפִ֣י שִׁפְחָֽתְךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
לְבַעֲב֤וּר סַבֵּב֙ אֶת־פְּנֵ֣י הַדָּבָ֔ר עָשָׂ֛ה עַבְדְּךָ֥ יוֹאָ֖ב אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַאדֹנִ֣י חָכָ֗ם כְּחָכְמַת֙ מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים לָדַ֖עַת אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ (ס)
החזרת אבשלום לירושלים
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּה־נָ֥א עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֵ֛ךְ הָשֵׁ֥ב אֶת־הַנַּ֖עַר אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם׃
וַיִּפֹּל֩ יוֹאָ֨ב אֶל־פָּנָ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֡ב הַיּוֹם֩ יָדַ֨ע עַבְדְּךָ֜ כִּי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־דְּבַ֥ר עבדו [עַבְדֶּֽךָ׃]
וַיָּ֥קָם יוֹאָ֖ב וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּרָה וַיָּבֵ֥א אֶת־אַבְשָׁל֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ יִסֹּ֣ב אֶל־בֵּית֔וֹ וּפָנַ֖י לֹ֣א יִרְאֶ֑ה וַיִּסֹּ֤ב אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃ (ס)
יופיו של אבשלום ומשפחתו
וּכְאַבְשָׁל֗וֹם לֹא־הָיָ֧ה אִישׁ־יָפֶ֛ה בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַלֵּ֣ל מְאֹ֑ד מִכַּ֤ף רַגְלוֹ֙ וְעַ֣ד קָדְקֳד֔וֹ לֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ מֽוּם׃
וּֽבְגַלְּחוֹ֮ אֶת־רֹאשׁוֹ֒ וְֽ֠הָיָה מִקֵּ֨ץ יָמִ֤ים ׀ לַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְגַלֵּ֔חַ כִּֽי־כָבֵ֥ד עָלָ֖יו וְגִלְּח֑וֹ וְשָׁקַל֙ אֶת־שְׂעַ֣ר רֹאשׁ֔וֹ מָאתַ֥יִם שְׁקָלִ֖ים בְּאֶ֥בֶן הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיִּֽוָּלְד֤וּ לְאַבְשָׁלוֹם֙ שְׁלוֹשָׁ֣ה בָנִ֔ים וּבַ֥ת אַחַ֖ת וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר הִ֣יא הָיְתָ֔ה אִשָּׁ֖ה יְפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ (פ)
וַיֵּ֧שֶׁב אַבְשָׁל֛וֹם בִּירוּשָׁלִַ֖ם שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א רָאָֽה׃
התחמקות יואב והתחבבות אבשלום
וַיִּשְׁלַ֨ח אַבְשָׁל֜וֹם אֶל־יוֹאָ֗ב לִשְׁלֹ֤חַ אֹתוֹ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיִּשְׁלַ֥ח עוֹד֙ שֵׁנִ֔ית וְלֹ֥א אָבָ֖ה לָבֽוֹא׃
וַיֹּ֨אמֶר אֶל־עֲבָדָ֜יו רְאוּ֩ חֶלְקַ֨ת יוֹאָ֤ב אֶל־יָדִי֙ וְלוֹ־שָׁ֣ם שְׂעֹרִ֔ים לְכ֖וּ והוצתיה [וְהַצִּית֣וּהָ] בָאֵ֑שׁ וַיַּצִּ֜תוּ עַבְדֵ֧י אַבְשָׁל֛וֹם אֶת־הַחֶלְקָ֖ה בָּאֵֽשׁ׃ (פ)
וַיָּ֣קָם יוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֥א אֶל־אַבְשָׁל֖וֹם הַבָּ֑יְתָה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לָ֣מָּה הִצִּ֧יתוּ עֲבָדֶ֛ךָ אֶת־הַחֶלְקָ֥ה אֲשֶׁר־לִ֖י בָּאֵֽשׁ׃
וַיֹּ֣אמֶר אַבְשָׁל֣וֹם אֶל־יוֹאָ֡ב הִנֵּ֣ה שָׁלַ֣חְתִּי אֵלֶ֣יךָ ׀ לֵאמֹ֡ר בֹּ֣א הֵ֠נָּה וְאֶשְׁלְחָה֩ אֹתְךָ֨ אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר לָ֤מָּה בָּ֙אתִי֙ מִגְּשׁ֔וּר ט֥וֹב לִ֖י עֹ֣ד אֲנִי־שָׁ֑ם וְעַתָּ֗ה אֶרְאֶה֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֥י עָוֺ֖ן וֶהֱמִתָֽנִי׃
חזרתו של אבשלום אל המלך
וַיָּבֹ֨א יוֹאָ֣ב אֶל־הַמֶּלֶךְ֮ וַיַּגֶּד־לוֹ֒ וַיִּקְרָ֤א אֶל־אַבְשָׁלוֹם֙ וַיָּבֹ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ ל֧וֹ עַל־אַפָּ֛יו אַ֖רְצָה לִפְנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשַּׁ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ לְאַבְשָׁלֽוֹם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתחיל בניסיון של יואב להביא את אבסלום חזרה אל דוד.
תוכניתו של יואב להשבת אבדשלום
יואב מבין שהמלך דוד עדיין מתגעגע לאבדשלום. הוא משתמש באישה חכמה מתקוע כדי למצג פניו של המלך. הוא מורה לה להעמיד פנים שהיא מתאבלת על אדם שמת, ובכך לבקש מהמלך רחמים ופדיון.
בקשת האלמנה והחלטת המלך
אישה אלמנה מגיעה לפני המלך ומספרת על מות בניה בשדה. היא טוענת כי משפחת בת שרתה דורשת להוציא להורג את הבן שהרג את אחיו כדי למנוע את הכחדת שמו של בעלה. המלך מורה לה לחזור לביתה ומבטיח לדאוג לעניין.
הבטחת המלך לשמור על בני האישה
האישה התקועית פונה למלך ומודה בעוול שנעשה, אך מבקשת שלא יושמד בניה. המלך מתחייב בנאמנות להשם שלא להשמיד את בניה, ומאשר לה לדבר בפניו.
שיחת האישה עם המלך
האישה פונה למלך בבקשה להחזיר את הגולה. היא משתמשת בדימוי של מים שנשפכים כדי להסביר שעם אלוהים אינו יכול להידחק. היא מבקשת שהמלך יציל אותה ואת בנה ממות מתוכם.
הַמֶּלֶךְ וְהָאִשָּׁה
הָאִשָּׁה מַפְצִירָה בַּמֶּלֶךְ לְדַבֵּר בְּגַלְיוּי הַדָּבָר, וְהִיא מְכַסָּה עַל הָעִנְיָן כְּשֶׁהִיא מְסַבֶּת שֶׁיוֹאָב צִוָּה עָלֶיהָ. הַמֶּלֶךְ מְבִין שֶׁיוֹאָב עָמַד בַּעֲמִיתָה וְשׂוֹאֵל אִם הוּא עָמַד לְצִדָּהּ.
החזרת אבשלום לירושלים
המלך מורה ליואב להחזיר את אבשלום, ויואב מבצע זאת לאחר שקיבל אישור. למרות חזרתו של אבשלום לירושלים, המלך בוחר להישאר בביתו ולהימנע ממפגש פנים אל פנים עם בנו.
יופיו של אבשלום ומשפחתו
פסוקים אלו מתארים את יופיו יוצא הדופן של אבשלום, שכל גופו היה נאה ללא פגם. מתוארת גם מנהג גילוח שעשה לאחר תקופה ומשקל שערו, וכן מוזכרת משפחתו הכוללת שלושה בנים ובתו תמר היפה. בסוף מתואר שהותו בירושלים ואי-קבלת פגישה עם המלך.
התחמקות יואב והתחבבות אבשלום
אבשלום מנסה להביא את יואב לפני המלך באמצעות תכנית של שריפת שדה. לאחר שיוואב מגיע בטענה על השריפה, אבשלום מסביר כי רצה להביא אותו למפגש עם המלך תוך שהוא מציג את עצמו כמי שמוכן למשפט.
חזרתו של אבשלום אל המלך
לאחר שיואב דיבר עם המלך, הוא קרא לאבשלום. אבשלום הגיע לפני המלך, השתחווה לו עד האדמה, והמלך קיבל אותו בנשיקה.
אבשלום חוזר אל המלך, אך לא פוגש את פניו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המשמעות של המילה נגרה
״נגרא] מנדעית נאנגארא, "Kanal", "וכמים הנגָרים ארצה" (ש"ב יד יד, מן "נגר").״
הקטע מביא פירוש למילה "נגרא" המופיעה בשירת דוד. המפרש מסביר כי המילה נגזרת מהשורש נגר, ומשמעותה היא כמים שנופלים או נשפכים לאדמה. זהו הסבר לשוני המבוסס על דמיון בין פעולת השפיכה לבין תנועת המים. הטקסט לקוח מתוך מבואות לספרות האמוראים, שם מוסבר המקור הלשוני של המילה. הגישה כאן היא מילולוגית, כלומר היא מתמקדת בחיבור בין שורש המילה למשמעותה המעשית בשפה, ללא ניסיון להוסיף פרשנות רגשית או היסטורית מעבר למה שמופיע במקור.
מבואות לספרות האמוראים, חלק ב' (הערות ופירושים לפרקים מן התלמוד), בבא בתרא, פרק א ת״ב ↗התכנית של יואב והשימוש בחוכמה
״אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה״
הקטע מתוך ספר שמואל ב', פרק ארבעה עשר, מתאר את המאמץ של יואב להחזיר אתתיל את שמש,st son of Hadad, back to the presence of King David. יואב משתמש בטכניקה של שליחת שליח לתקועה כדי למצוא אישה חכמה שתעזור לו לערוך תהליך של פיוט ומשא ומתן מול המלך. המטרה הייתה להשתמש בחוכמת האישה כדי להשפיע על רגשות המלך ולגרום לו לאשר את חזרת האדם. הפרשנות המופיעה כאן מבוססת על דברי חז"ל במסכת מועד קטן. חז"ל מציינים כי בתקופה של אבלות בתוכבושת, חלים דינים מסוימים. הם משתמשים בפסוק כהוכחה לכך שיוֹאב נתן לאישה הנקראת הורדה הוראות ברורות: להתאבל, ללבוש בגדי אבל ולא למרוח שמן, כדי להקנות לה מראה של מתאבלת על מת כבר ימים רבים. הגישה כאן היא ניתוח מעשי של הנחיות יואב כחלק מהכנת התרחיש.
מועד קטן ט״ו א:כ׳ ↗בעקבות המפרשים
האשמת המלך בדברי המשל
״עלי אדני המלך העון. כנוי הוא לכבודו, כלומר אתה מדחה אותי לאמר אני מצוה עליך ואני אלך לדרכי, ואתה לא תצוה עלי, ובני יהרג, על״
בפסוק זה, המלך דוד מגיב למשל שסיפרה לו בת-יהוא. המלך משתמש במילים המצביעות על אשמה, וקורא למדבר כמי שעובר על איסור. הוא מביט במצב שבו הוא אינו יכול להורות פקודות מחייבות, בעוד שהצד השני פועל לפי רצונו ומשאיר אותו ללא יכולת להשפיע על התוצאה. רש"י מסביר את הביטוי "המלך העון" ככינוי לכבודו של דוד. לפי פירוש זה, המלך מרגיש שהדוברת מסיטה ממנו את הסמכות להורות, ובכך היא הופכת אותו למצווה על עצמו בדרכו שלו, תוך שהיא גורמת לכך שבניה ייהרגו כתוצאה מהמצב שנוצר.
רש״י על שמואל ב׳ 14:9:1 ↗התבונה שבשליחת השליחה
״ואדני חכם. והבנת כי מאת יואב יצאת:״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד למאכיש בת בסיון, שמבקשת לשלוח אישה חכמה להשיב את אדמה של שמשק לרגל בעלה. היא משתמשת בתוכנית מתוחכמת כדי לשבש את התהליך המשפטי בבית דוד. המספר מתאר את השימוש בכישרון הדיבור והתחכום כדי להשיג מטרה פוליטית ואישית. רש"י בפירושו על הפסוק עוסק בביטוי "ואדני חכם". הוא מסביר שהחכמה וההבנה שבמעשה הזה הגיעו מיואב. לפי רש"י, יואב הוא זה שהנחה או יזם את הדרך שבה השליחה הגיעה לדוד, וכך הוא מדגיש את המעורבות של יואב בתוכנית המתוחכמת של מאכיש.
רש״י על שמואל ב׳ 14:20:2 ↗התנאים של יואב ושיבת אבשלום
״אצוה עליך. אצוה את מי מאנשי, לדרוש ולחקור בדבר, אם האמת אתך:״
בפרק זה אנו קוראים על המאמץ של יואב להחזיר את אבשלום אל דוד המלך. יואב משתמש באישה חכמה מעתצאל כדי להוציא מהמלך פקודה המאפשרת לאבשלום לשוב לחצרו. התהליך כולל דיאלוג מתוכנן שנועד לעורר רחמים בלב המלך. המצודת דוד על פסוק שמונה מסביר שאת תנאי הבדיקה של יואב יש להבין כהתחייבות. יואב מבטיח לבדוק את האמת מול האנשים כדי לוודא שהדברים נכרים ומדויקים. הפירוש מדגיש את רצינות הבדיקה שהמלך מצפה לה.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 14:8:1 ↗חזרתה של תימא לממלכה
״להלל מאד. הראוי להלל מאוד:״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד המלך לבין תימא, שהייתה בת גביר בצר, ואת המזימה של יואב להחזיר את אבשלום לחיי הבית. יואב פונה אל חילון כדי לשלוח שליח אל המלך, ובתהליך זה מתנהלת תוכנית מורכבת שנועדה להביא את אבשלום חזרה לירושלים. התהליך כולל דיאלוגים בין דוד, יואב, חילון ובת תימא, ומדגים את המורכבות הפוליטית והמשפחתית בתקופה זו. המצודת דוד מתייחס למלכותו של דוד ומדגיש כי הוא היה מלך שראוי להלל מאוד. לפי הפירוש, כוחו וכיבושו של דוד היו כה גדולים, עד שניתן להלל אותו בלב שלם על כל מעשיו.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 14:25:1 ↗