אחרי זה, לאבשלום בן דוד הייתה אחות יפה בשם תמר, ואמנון בן דוד אהב אותה.
וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃שמואל ב׳ · פרק יג׳
הסיפור של אמנון, תמר ואבשלום
אמנון אוהב את תמר, יהונדב מתכנן מזימה, ואבשלום מחכה להזדמנות לנקום
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ יג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אהבת אמנון לתמר
זה הציק לאמנון כדי להתחיל בבנותיו של אחותו תמר, כי היא הייתה בתולה, וזה נראה לו מוזר לעשות בה מעשה כזה.
וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃לחבר של אמנון קראו יונדב בן שמע, אח של דוד, והיה יונדב אדם חכם מאוד.
וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃יונדב שאל אותו: "למה אתה ככה חלש בן המלך בכל בוקר? לא תגיד לי מה קרה?" ואמנון ענה לו: "אני אוהב את תמר אחות אבשלום אחי".
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃התכנון של יהונדב והכנת האוכל לתמר
יהונדב אמר לו: תשכב במיטה שלך ותתחיל. כשתבוא אבא שלך לבקר אותך, תגיד לו: בוא בבקשה אחותי תמר, תכין לי לחם ותכין לפניי את המאכל הזה, כדי שאראה ואאכל מיד.
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃אמנון נשכב ותחיל. המלך בא לבקר אותו, ואמנון אמר למלך: בוא בבקשה אחותי תמר, שתשמח את לבי בשני מאכלים ואוכל מיד מהידיים שלה.
וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּֽבוֹא־נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ׃דוד שלח את תמר הביתה ואמר לה: לכי בבקשה לבית אמנון אחיך ותכיני לו את המאכל הזה.
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה׃תמר הלכה לבית אמנון אחיה כשהוא שוכב במיטה. היא לקחה את הבצק, קרעה אותו, הכינה לפניו את המאכלים ובישלה את המאכלים.
וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק ותלוש [וַתָּ֙לָשׁ֙] וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃אַמְנוֹן וְתָמָר
הִיא לָקְחָה אֶת הַמִּשְׂרֵת וְשָׁפְכָה אוֹתוֹ לְפָנָיו, וְהוּא סָרֵב לֶאֱכֹל. הוּא אָמַר: "אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים מֵעָלַי", וְכָךְ כָּל הָאֲנָשִׁים יָצְאוּ מֵעָלָיו.
וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כָל־אִישׁ֙ מֵֽעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו׃אַמְנוֹן אָמַר לְתָמָר: "תָּמָר, הָבִיאוּ אֶת הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדַיְכֶם". תָּמָר לָקְחָה אֶת הַלְּבִבּוֹת שֶׁהֵכִינָה וְהֵבִיאָה אֶת אַחִיהָ אַמְנוֹן אֶל הַחֶדֶר.
וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶ֔דֶר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃הִיא הִתְקָרְבָה אֵלָיו כְּדֵי לֶאֱכֹל, וְהוּא הֶחְזִיק בָּהּ וְאָמַר לָהּ: "בּוֹאִי, שִׁכְבִי אִתִּי, אֲחוֹתִי".
וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃הִיא אָמְרָה לוֹ: "אַל, אַחִי, אַל תַּעֲנִי אוֹתִי, כִּי כָּךְ לֹא יַעֲשׂוּ בְּיִשְׂרָאֵל. אַל תַּעֲשֶׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזּוֹ".
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃מעשה אמנון ותמאר
ואני, איפה אני אוליך את החרפה שלי? אתה תהיה כמו אחד הכዋשים בישראל. ועכשיו, תדבר בבקשה עם המלך, כי הוא לא ימנע אותי ממך.
וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃והוא לא רצה לשמוע את קולה, והוא התעקש עליה, ענה לה ושכב איתה.
וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃ואמנון שנא אותה שנאה גדולה מאוד, כי גדולה הייתה השנאה שהיא שנאה לעומת האהבה שהיא אהבה אותו. ואמר לה אמנון: קומי, לכי.
וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃והיא אמרה לו: אל אודה על הרע הגדול הזה, בדומה למה שעשית איתי קודם, אז שלח אותי. והוא לא רצה לשמוע לה.
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃הטרגדיה של תמר
הוא קרא לנער שלו, המשרת שלו, ואמר לו: "אנא, קח את זה ממני החוצה ותסגור את הדלת מאחוריך".
וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃על הבגד היו פסים, כי כך בנות המלך הבתולות לובשות מעילים. המשרת שלו הוציא את זה החוצה וסגר את הדלת מאחור.
וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃תמר לקחה אפר על ראשה, וקרעה את בגד הפסים שהיה עליה. היא הניחה את ידה על ראשה והלכה בצעקה.
וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃אמר לה: "אבשלום אחיך הנאמן היה איתך, ועכשיו אחיך השקט הוא אחיך. אל תעני את לבך בגלל הדבר הזה". ותמר ישבה שבורת לב בבית אבשלום אחיה.
וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִיךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃כעס דוד ושתי השנים של אבשלום
המלך דוד שמע את כל הדברים האלה וכעס מאוד.
וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד׃אבשלום לא דיבר עם אמנון בטוב ולא ברע, כי הוא שנא את אמנון בגלל מה שעשה לתמר אחותו.
וְלֹֽא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ (פ)עברו שנתיים, ובעל חצור שבשבט אפרים היו גוזזים עבור אבשלום, ואז אבשלום קרא לכל בני המלך.
וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים וַיִּהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם־אֶפְרָ֑יִם וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכָל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃אבשלום בא אל המלך ואמר: הנה, גוזזים עבור עבדך, בוא בבקשה המלך ועבדייך יחד עם עבדך.
וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֥א גֹזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ יֵֽלֶךְ־נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַעֲבָדָ֖יו עִם־עַבְדֶּֽךָ׃מִלְחֶמֶת הַמִּתְכַּוֶּנֶת שֶׁל אַבְשָׁלוֹם
המלך אמר לאבשלום: "אל תלך בני, בבקשה, שכולנו נלך ואני לא אכבד עליך". הוא התלהב מאוד ולא רצה ללכת, ואז בירך אותו.
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרָץ־בּ֛וֹ וְלֹֽא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרֲכֵֽהוּ׃ואבשלום אמר: "לא תלך איתנו, אחי אמנון". המלך שאל אותו: "למה שילך איתך?"
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵֽלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃אבשלום התלהב מאוד ושלח איתו את אמנון ואת כל בני המלך.
וַיִּפְרָץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)אבשלום ציווה את הנערים שלו ואמר: "ראו, כשהלב של אמנון יהיה טוב ביין, תגידו לכם: ת打ו את אמנון ותהרגו אותו. אל תפחדו, כי אני צייתי אתכם. התחזקו והיו אמיצים".
וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֣י אֲלֵיכֶ֔ם הַכּ֧וּ אֶת־אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל־תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִהְי֥וּ לִבְנֵי־חָֽיִל׃מות אמנון והבשורה לדוד
אנשי אבשלום עשו לאמנון כפי שאבשלום הורה לו. כל בני המלך קמו ורכבו על סוסיהם וברחו.
וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ ׀ כָּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל־פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ׃כשהם היו בדרך, הגיעה הבשורה לדוד ואמרה שאבשלום הכה את כל בני המלך ולא נשאר מהם אף אחד.
וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־כָּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹֽא־נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד׃ (ס)המלך קם וקרע את בגדיו, ושכב על הארץ. כל עבדיו עמדו שם כשהבגדים שלהם קרועים.
וַיָּ֧קָם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכָל־עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים׃ (ס)יונדב בן שמע, אחיו של דוד, ענה ואמר: אדוני, אל תגיד שכל בני המלך נהרגו, כי רק אמנון מת לבדו. הרי בגלל המעשה של אבשלום בתמר אחותו, זה קרה.
וַיַּ֡עַן יוֹנָדָ֣ב ׀ בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִֽי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כָּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃הגעת בני המלך ובכי המלך
ועכשיו, אדוני המלך, אל תחשוב שכל בני המלך מתו, כי רק אמנון לבדו מת.
וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי־אִם־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ (פ)אבשלום ברח, והשומר הרים את עיניו וראה שקבוצה גדולה של אנשים הולכת אחריו מצד ההר.
וַיִּבְרַ֖ח אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשָּׂ֞א הַנַּ֤עַר הַצֹּפֶה֙ אֶת־עינו [עֵינָ֔יו] וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה עַם־רַ֜ב הֹלְכִ֥ים מִדֶּ֛רֶךְ אַחֲרָ֖יו מִצַּ֥ד הָהָֽר׃יונדב אמר למלך: הנה בני המלך הגיעו, בדיוק כפי שאמרת לך עבדך.
וַיֹּ֤אמֶר יֽוֹנָדָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה בְנֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ בָּ֑אוּ כִּדְבַ֥ר עַבְדְּךָ֖ כֵּ֥ן הָיָֽה׃בדיוק כשהוא סיים לדבר, בני המלך הגיעו. הם קראו בקול ובכו, וגם המלך וכל עבדיו בכו בבכי גדול מאוד.
וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלֹּת֣וֹ לְדַבֵּ֗ר וְהִנֵּ֤ה בְנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בָּ֔אוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וְגַם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכָל־עֲבָדָ֔יו בָּכ֕וּ בְּכִ֖י גָּד֥וֹל מְאֹֽד׃בְּרִיחָתוֹ שֶׁל אַבְשָׁלֹם וְהַתְחַרְטוּת דָּוִד
ואבשלום ברח והלך לתלמי, הבן של עמיהוד מלך גשור, והוא עצב על בנו כל הימים.
וְאַבְשָׁל֣וֹם בָּרַ֔ח וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־תַּלְמַ֥י בֶּן־עמיחור [עַמִּיה֖וּד] מֶ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ כָּל־הַיָּמִֽים׃ואבשלום ברח והלך לגשור, ושם הוא נשאר שלוש שנים.
וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיְהִי־שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃ודוד המלך סיים להתגעגע לאבשלום, כי הוא התחרט על מותו של אמנון.
וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם כִּֽי־נִחַ֥ם עַל־אַמְנ֖וֹן כִּֽי־מֵֽת׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
אהבת אמנון לתמר
וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃
וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃
וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃
התכנון של יהונדב והכנת האוכל לתמר
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃
וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּֽבוֹא־נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ׃
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה׃
וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק ותלוש [וַתָּ֙לָשׁ֙] וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃
אַמְנוֹן וְתָמָר
וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כָל־אִישׁ֙ מֵֽעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו׃
וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶ֔דֶר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃
וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃
מעשה אמנון ותמאר
וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃
וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃
וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃
וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃
הטרגדיה של תמר
וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃
וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃
וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃
וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִיךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃
כעס דוד ושתי השנים של אבשלום
וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד׃
וְלֹֽא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ (פ)
וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים וַיִּהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם־אֶפְרָ֑יִם וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכָל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֥א גֹזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ יֵֽלֶךְ־נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַעֲבָדָ֖יו עִם־עַבְדֶּֽךָ׃
מִלְחֶמֶת הַמִּתְכַּוֶּנֶת שֶׁל אַבְשָׁלוֹם
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרָץ־בּ֛וֹ וְלֹֽא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרֲכֵֽהוּ׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵֽלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃
וַיִּפְרָץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֣י אֲלֵיכֶ֔ם הַכּ֧וּ אֶת־אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל־תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִהְי֥וּ לִבְנֵי־חָֽיִל׃
מות אמנון והבשורה לדוד
וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ ׀ כָּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל־פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ׃
וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־כָּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹֽא־נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד׃ (ס)
וַיָּ֧קָם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכָל־עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים׃ (ס)
וַיַּ֡עַן יוֹנָדָ֣ב ׀ בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִֽי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כָּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃
הגעת בני המלך ובכי המלך
וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כָּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי־אִם־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ (פ)
וַיִּבְרַ֖ח אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשָּׂ֞א הַנַּ֤עַר הַצֹּפֶה֙ אֶת־עינו [עֵינָ֔יו] וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה עַם־רַ֜ב הֹלְכִ֥ים מִדֶּ֛רֶךְ אַחֲרָ֖יו מִצַּ֥ד הָהָֽר׃
וַיֹּ֤אמֶר יֽוֹנָדָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה בְנֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ בָּ֑אוּ כִּדְבַ֥ר עַבְדְּךָ֖ כֵּ֥ן הָיָֽה׃
וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלֹּת֣וֹ לְדַבֵּ֗ר וְהִנֵּ֤ה בְנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בָּ֔אוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וְגַם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכָל־עֲבָדָ֔יו בָּכ֕וּ בְּכִ֖י גָּד֥וֹל מְאֹֽד׃
בְּרִיחָתוֹ שֶׁל אַבְשָׁלֹם וְהַתְחַרְטוּת דָּוִד
וְאַבְשָׁל֣וֹם בָּרַ֔ח וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־תַּלְמַ֥י בֶּן־עמיחור [עַמִּיה֖וּד] מֶ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ כָּל־הַיָּמִֽים׃
וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיְהִי־שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃
וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם כִּֽי־נִחַ֥ם עַל־אַמְנ֖וֹן כִּֽי־מֵֽת׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מתאר את המעשה של אמנון בתמר, את הכעס של דוד ואת המלחמה המתפתחת בין האחים.
אהבת אמנון לתמר
הסיפור מתאר את אהבת אמנון בן דוד לאחותו תמר, שהייתה בתולה. אמנון חווה קושי פנימי בשל המצב, ויונדב בן שמע, חבר חכם, שואל אותו מדוע הוא מתנהג כך. אמנון מודה לו שהוא אוהץ את תמר.
התכנון של יהונדב והכנת האוכל לתמר
יהונדב מציע לאמנון תוכנית כדי להשיג את תמר באמצעות התחזות לרעב. אמנון משתמש בתירוץ הזה מול המלך דוד כדי להביא את תמר אליו. תמר מגיעה לביתו של אמנון ומכינה לו את המאכלים כפי שביקש.
אַמְנוֹן וְתָמָר
אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה, אַמְנוֹן סוֹרֵב לֶאֱכֹל וּמַפְרִיד אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים מֵעָלָיו. הוּא מְבַקֶּשׁ מִתָּמָר לְהָבִיא אֶת הָאוֹכֶל אֶל הַחֶדֶר. כְּשֶׁהִיא מִתְקָרֶבֶת, הוּא מַכְפִּיל מַאֲמָצִים לְהַכְלֶה אוֹתָהּ, וְהִיא מְבַקֶּשׁת מִמֶּנוּ לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת.
מעשה אמנון ותמאר
אמנון אומר לתמאר לדבר עם המלך כדי שלא ימנע ממנו אותה. הוא אינו מקשיב לה ומתעקש לשכב איתה. לאחר מכן הוא שונא אותה מאוד ואומר לה לעזוב, אך היא מסרבת לעזוב בטענה שהדבר דומה לרע שעשה לה קודם.
הטרגדיה של תמר
לאחר המעשה של אמנון, המשרת מוציא את הבגד החוצה. תמר קורעת את בגדה וצועקת באבל. אחיה, אבשלום, מנסה להרגיע אותה ולומר שזה לא היה אחיה הנאמן, אך היא נשארת שבורת לב בביתו.
כעס דוד ושתי השנים של אבשלום
המלך דוד כעס מאוד לשמוע על מעשי אמנון. אבשלום שנא את אחיו ולא דיבר איתו בדרכי שלום בגלל פגיעת אמנון בתמר. לאחר שנתיים, בזמן גזירה בבעל חצור, אבשלום קרא לבני המלך והזמין את דוד להצטרף אליו.
מִלְחֶמֶת הַמִּתְכַּוֶּנֶת שֶׁל אַבְשָׁלוֹם
אַבְשָׁלוֹם מְנַצֵּל אֶת חֶרֶם הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לִשְׁלֹחַ אֶת אַמְנוֹן לַמְּסִ perjalanan, וּמְתַכְנֵן עִמּוֹ מִלְחֶמֶת מְיוּכֶדֶת נֶגֶד אָחִיו עַל יְדֵי נַעֲרָיו, תַּחַת כְּמַסְכוֹר שֶׁהוּא צַיֵּד אֶת אַמְנוֹן בְּזְמַנְתּוֹ שֶׁל שִׁכְרוֹן.
מות אמנון והבשורה לדוד
האנשים שקיבלו פקודה מאבשלום פעלו נגד אמנון. לאחר מכן הגיעה לדוד הבשורה שכל בני המלך נהרגו, דבר שגרם לדוד ולהעבדים לבכות ולקרוע בגדים. יונדב בן שמע ניסה להסביר שרק אמנון נהרג בגלל המעשה של אבשלום בתמר.
הגעת בני המלך ובכי המלך
אחרי מותו של אמנון, אבשלום בורח מצד ההר. השומר מבחין בקבוצה גדולה של אנשים שצועדת אחריו. יונדב מודיע למלך שבני המלך הגיעו, וכשהם מגיעים, המלך וכל עבדיו בוכים בבכי גדול מאוד.
בְּרִיחָתוֹ שֶׁל אַבְשָׁלֹם וְהַתְחַרְטוּת דָּוִד
אַבְשָׁלֹם בָּרַח לְגְשׁוּר, לְמַמלַכְתּוֹ שֶׁל אָבִיו, וְנִשְׁאַר שָׁם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים בְּעֶצֶב עַל אָחִיו. בְּעֵת הַתְחַרְטוּת דָּוִד עַל מָתוֹ שֶׁל אַמְנוֹן, הַמֶּלֶךְ חָשׁ לָצֵאת לִפְגֹּשׁ אֶת בְּנוֹ שֶׁבָּרַח.
הפרק מסתיים בחזרתו של אבשלום אל המלך לאחר שנמנע ממנו המפגש עם אמנון.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מה שקוראים בתרגום ומה שלא
״מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן (בראשית לה), נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָמָר (בראשית לח), נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן (שמות לב), נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי (שם), נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.״
הַמִּשְׁנָה בְּפֶרֶק מַגִּילָה דִּי הַכְּתוּבִים מְסַבֶּת עַל הַמּוֹעֲצִים הַמַּעֲשִׂים שֶׁקּוֹרְאִים אֶת הַמַּעֲשׂוֹת בְּשָׂרָה (בְּתַרְגּוּם) וְאֵלּוּ שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָם רַק בְּעַצְמָם (לְלֹא תַרְגּוּם). הַמִּשְׁנָה מְפַרְטֶת מַעֲשׂוֹת שׁוֹנוֹת, כְּמוֹ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּתְמָר, שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָם עִם תַּרְגּוּם, וּמַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתוֹ לְבַד. מִבְנֵי הַמִּשְׁנָה מַצִּיעִים גַּם הַלָּכוֹת הַקְקוּיוֹת לְגַבֵּי קְרִיאָה בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, כְּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה בְּיְרוּשָׁלַיִם בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל. הַמַּבְטַח בְּכָךְ הַמִּשְׁנָה כְּעַצְמָהּ, וְאֵין כָּאן פֵּרוּשׁ רַבָּנִיּוּת שֶׁמְּנַתֶּקֶת אֶת הַמַּעֲשֶׂה מִמַּעֲשֵׂה הַכְּתוּבִים, אֶלָּא רַק מְסַדֶּרֶת אֶת אֹפֶן הַקְּרִיאָה בַּבֵּית הַכְּנֶסֶת.
משנה מגילה ד׳:י׳ ↗מקור שמה של תמר
״וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תָּמָר בַּת יְפַת תּוֹאַר הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּת נִישּׂוּאִין״
בגמרא במסכת סנהדרין, רב יהודה מביא דברי רב בנוגע למקור שמה של תמר. הוא מציע דרך להבין כיצד היא נקראת כך על פי הכתובים. המקור המובא הוא מתוך דברי חז"ל, וגישה זו מבוססת על ניתוח לשוני של הפסוקים. רב טוען שתמר הייתה בת יפת תואר. הוא מסביר זאת דרך הפסוק שאומר: "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ". לפי הסבר זה, השם תמר נובע מההקשר של הפסוק הזה. הגישה הזו מנסה למצוא קשר ישיר בין תיאור הדמות לבין הנתונים המופיעים בטקסט המקראי.
סנהדרין כ״א א:י״ט ↗בעקבות המפרשים
הטרגדיה של תמר ואמנון
״את המשרת. תרגום של מחבת, מסריתא:״
הפרק מספר את הסיפור המרתק והכואב על אמנון, בנו של דוד, שהתאהב בתמר אחותו ולא יכול היה לשלוט ברצונותיו. הוא ביקש מעצתו של יונדב, חברו, שסידר לו פגישה עם תמר. בשיא האירוע, אמנון אילץ את תמר לעשות מעשה אסור, ואז נטש אותה כשהוא חש בוז וסבל. תמר מצאה את עצמה בסיטואציה קשה, ובסוף היא קראה לאחיה, אבנר, כדי שיצילו אותה. הטקסט מתאר את רצף האירועים בדיוק רעיוני, מהתכנון של יונדב ועד הנפילה של תמר. המפרש רש"י, על ידי התרגום של המשרת, מסביר כי המילה "מחבת" בהקשר זה מתייחסת לכלי ששימש בסיטואציה הזו. הגישה של רש"י מתמקדת בפירוט המעשים והכלים המופיעים בטקסט כדי להבהיר את הדיוק של התיאור המקראי.
רש״י על שמואל ב׳ 13:9:1 ↗התכנון של אבשלום
״על פי אבשלום היתה שומה. בציויו של אבשלום היתה שימה זו נישומת על עבדיו, להרוג את אמנון:״
רש"י מפרש את הפסוק המדבר על מעמדו של אבשלום ועל התכנית שהכין כדי לנקום באמנון. לפי פירושו, אבשלום לא פעל לבדו אלא השתמש בעבדיו כדי לבצע את ההתנקשות. הפרשנות הזו מתמקדת בדרך שבה אבשלום ניהל את עניינו. חשוב לציין כי זהו פירוש של רש"י בלבד, ואין לכך מחויבות מוסכמת בין כל המפרשים.
רש״י על שמואל ב׳ 13:32:1 ↗הלביבות והשמן בתוך הקערה
״ותצק. יצקה על הקערה הלביבות עם השמן:״
בפסוק זה מתואר חלק מתהליך הכנת הלביבות. המקור המובא הוא מצודת דוד על שמואל ב', ופירושו מתמקד בפעולה הפיזית שבוצעה. הוא מסביר שהלביבות נשפכו בתוך הקערה יחד עם השמן. הפרשן מתרכז בפרטים הטכניים של הכנת המאכל. התיאור מדגיש את אופן השילוב בין המרכיבים בתוך הכלי, כדי להמחיש את אופן ההכנה כפי שמוצג בטקסט המקורי.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 13:9:1 ↗הסיבה לכך שלא נשמרת אחותו
״כטוב וגו׳. ואז לא יהיה נשמר:״
בפרשנותו על פסוק זה, מסביר מצודת דוד מדוע תמאר לא הצליחה להציל את אחותה תמאר ממעשה האונס של אמנון. לפי דבריו, באותו רגע לא היה ניתן להציל אותה. הפירוש מתמקד בקושי המעשה ובמצב שבו אחותה מצאה את עצמה ללא יכולת עזרה מיידית. הגישה כאן היא ניתוח של המציאות כפי שהיא נפרשת מהטקסט, ללא ניסיון להוסיף הסבר מוסרי.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 13:28:1 ↗