הַשֵּׁם שָׁלַח אֶת נָתָן אֶל דָּוִד. הוּא הִגִּיעַ אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: הָיוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּעִיר אַחַת, אֶחָד עָשִׁיר וְהַשֵּׁנִי עָנִי.
וַיִּשְׁלַ֧ח יְהוָ֛ה אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ׃שמואל ב׳ · פרק יב׳
נָתָן הַנָּבִיא מַדְבֵּר אֶל דָּוִד וּמֹות הַיֶּלֶד
נָתָן מְסַפֵּר דִּבְרַת הַשֵּׁם לְדָוִד עַל הָעָשִׁיר וְהָעָנִי, מַעֲשֵׂי דָּוִד וּמֹות בְּנוֹ.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ יב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
מַעֲלַת הָעָשִׁיר וּמַעֲלַת הָעָנִי
לָעָשִׁיר הָיוּ הַרְבֵּה מְאֹד צֹאן וּבָקָר.
לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃לָעָנִי לֹא הָיָה כְּלוּם, חוּץ מִכֶּבֶשׂ קָטָן אֶחָד שֶׁקָּנָה, וְהוּא גָּדַל יַחַד אִתּוֹ וְאֶת בְּנָיו. הוּא אָכַל מֵעֲצָתוֹ, שָׁהָה מִכּוֹסוֹ וְשָׁכַב בְּחִיקוֹ, וְהִיא הָיְתָה לוֹ כְּבַת.
וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי־ל֖וֹ כְּבַֽת׃הָלַךְ הַמַּסָּע אֶל הָאִישׁ הָעָשִׁיר, וְהוּא רָצָה לַחֲסוֹךְ מִצֹּנוֹ וּמִבְּקָרוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לַאֲרִיחַ הַבָּא אֵלָיו. לָכֵן הוּא לָקַח אֶת הַכֶּבֶשׂ שֶׁל הָאִישׁ הָעָנִי וְהֵכִין אוֹתוֹ לָאֲרִיחַ שֶׁבָּא אֵלָיו.
וַיָּ֣בֹא הֵלֶךְ֮ לְאִ֣ישׁ הֶֽעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו׃ה–ח
דוד מוקנט ונאתן מדבר אליו
דוד מאוד כעס על האיש ואמר לנתן: חי ה׳, האיש שעשה את זה ימות.
וַיִּֽחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְהוָ֕ה כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃והוא יצטרך לשלם על הכבשה פי ארבעה, בגלל המעשה הזה שעשה ולא חס על בעליו.
וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָמָֽל׃נתן אמר לדוד: אתה האיש. כך אמר ה׳ אלוהי ישראל: אני שמת אותך למלך על ישראל, ואני הצלת אותך מיד שאול.
וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל׃נתתי לך את בית אדונך ואת נשות אדונך לחיקך, נתתי לך את בית ישראל ובית יהודה, מעט מאוד, ואסוף לך כאן וכאן.
וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה׃ט–יב
נָבוּאַת נָתָן אֶל דָּוִד
למה בגדת בדבר ה' ועשית רע בעיניו? את אורי החתי הרגת בחרב, ואת אשתו לקחת לעצמך לאישה, ואותה הרגת בחרב בני עמון.
מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ ׀ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ בעינו [בְּעֵינַי֒] אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ועכשיו, החרב לא תרדם מביתך לעולם, כי בבזיתי אותך ולקחת את אשת אורי החתי להיות לך לאישה.
וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ (ס)כך אמר ה': הנה אני מעלה עליך רע מביתך, ואקח את הנשים שלך מול עיניך, ואתן אותן לחבריך, והם ישכבנו עם הנשים שלך מול עיני כל העולם הזה.
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת׃כי עשית את הדברים האלה בסתר, ואני אעשה את הדבר הזה מול כל ישראל ומול השמש.
כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (ס)יג–טז
הכרעת נתן ותגובת דוד
דוד אמר לנתן: "חטאתי להשם". נתן אמר לדוד: "גם השם העביר את החטא שלך, לא תמות".
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽיהוָ֑ה (ס) וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד גַּם־יְהוָ֛ה הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת׃אבל, בגלל שבזאת המעשה בחרת להעליב את אויבי השם, גם הילד שנולד לך ימות.
אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י יְהוָ֔ה בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת׃לאחר מכן נתן הלך לביתו. השם הכה את הילד שנולד לאשת אוריה לדוד, והילד חלה מאוד.
וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף יְהוָ֗ה אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֧ה אֵֽשֶׁת־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּאָנַֽשׁ׃דוד ביקש מהאל למען הנער, והוא צם, בא והלך ושכב על האדמה.
וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צָם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃יז–כ
מות הילד ותגובת דוד
זקני ביתו קמו נגדו כדי להוציא אותו מהארץ, אבל הוא לא הסכים ולא הכין להם לחם.
וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹֽא־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם׃ביום השביעי הילד מת. עבדי דוד פחדו לומר לו שהילד מת, כי הם אמרו: "כשהילד היה בחיים דיברנו אליו והוא לא שמע לנו, אז איך נוכל להגיד לו שהילד מת וזה יעשה רע?"
וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מָת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה׃דוד ראה שעבדיו לוחשים ביניהם והבין שהילד מת. הוא שאל את עבדיו: "האם הילד מת?" והם ענו: "מת".
וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃דוד קם מהארץ, רחץ את עצמו, החליף את בגדיו, נכנס לבית יהוה והשתחווה. אחר כך הוא הלך לביתו, ביקש אוכל והגישו לו לחם ואכל.
וַיָּקָם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שמלתו [שִׂמְלֹתָ֔יו] וַיָּבֹ֥א בֵית־יְהוָ֖ה וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃כא–כד
תְּגוּבַת דָּוִד לְמוֹת הַיֶּלֶד
עֲבָדָיו אִמְרוּ לוֹ: מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ בִּשְׁבִיל הַיֶּלֶד? הִתְעַנִּית וּבָכִית, וּכְשֶׁהַיֶּלֶד מֵת, קַמְתָּ וְאָכַלְתָּ לֶחֶם.
וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָֽה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃הוּא ענה: בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וּבָכִיתִי, כִּי אָמַרְתִּי: אֶת הַיֶּלֶד יְהֹוָה יַחֲנֶה וְיַחְנֶנוּ, וְחַי הַיֶּלֶד.
וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ יחנני [וְחַנַּ֥נִי] יְהוָ֖ה וְחַ֥י הַיָּֽלֶד׃וְעַתָּה, הַיֶּלֶד מֵת, לָמָּה אֲנִי צָם? הַאִם אוּכַל לְהַחֲזִיר אוֹתוֹ שׁוּב? אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלַי.
וְעַתָּ֣ה ׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃דָּוִד נֶחַם אֶת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, בָּא אֵלֶיהָ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְהִיא הֵלְדָה בֵּן וּקָרְאָה לוֹ שְׁלֹמֹה, וְהַשֵּׁם אֲהַב אוֹתוֹ.
וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן ויקרא [וַתִּקְרָ֤א] אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַיהוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ׃כה–כח
נָתָן הַנָּבִיא וּמַעֲשֵׂי יוֹאָב
הַשֵּׁם שָׁלַח אֶת נָתָן הַנָּבִיא, וְהוּא קָרָא לְיְדִידְיָה בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם.
וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהוָֽה׃ (פ)יוֹאָב נִלְחַם בְּרַבָּת בְּנֵי עַמּוֹן וְכָבַשׁ אֶת עִיר הַמֶּלֶךְ.
וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃יוֹאָב שָׁלַח שׁוֹלְחִים אֶל דָּוִד וְאָמַר: נִלְחַמְתִּי בְּרַבָּה וְכָבַשְׁתִּי אֶת עִיר הַמַּיִם.
וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃עַכְשָׁו אִסְפוּ אֶת י rest הָעָם וְהַקִּמוּ מַחֲנֶה סָבִיב לָעִיר כְּדֵי לִכְבֹּשׁ אוֹתָהּ, פֶּן אֶכְבֹּשׁ אוֹתָהּ אֲנִי וְיִקָּרֵא שְׁמִי עָלֶיהָ.
וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלָכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃כט–לא
כיבוש רבחה והשבת השבויים
דוד אסף את כל העם והלך לרבחה, שם נלחם בה ותפס אותה.
וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃הוא לקח את כתר המלך מעל ראשו, שמשקלו ככסף של זהב ואבן יקרה, והניח אותו על ראש דוד. השלל מהעיר היה רב מאוד.
וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃הוא הוציא את האנשים שהיו בעיר והעביר אותם דרך מכונות של ברזל, וכן יעשה לכל ערי בני עמון. ואז דוד וכל העם חזרו לירושלים.
וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ במלכן [בַּמַּלְבֵּ֔ן] וְכֵ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֑וֹן וַיָּ֧שָׁב דָּוִ֛ד וְכָל־הָעָ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)על המילים
במקור כתוב 'במגרות ובחרצי ברזל' - הכוונה למכונות עבודה או כלי עבודה מברזל.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
מַעֲלַת הָעָשִׁיר וּמַעֲלַת הָעָנִי
וַיִּשְׁלַ֧ח יְהוָ֛ה אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ׃
לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי־ל֖וֹ כְּבַֽת׃
וַיָּ֣בֹא הֵלֶךְ֮ לְאִ֣ישׁ הֶֽעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו׃
ה–ח
דוד מוקנט ונאתן מדבר אליו
וַיִּֽחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְהוָ֕ה כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃
וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָמָֽל׃
וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל׃
וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה׃
ט–יב
נָבוּאַת נָתָן אֶל דָּוִד
מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ ׀ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ בעינו [בְּעֵינַי֒] אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ (ס)
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת׃
כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (ס)
יג–טז
הכרעת נתן ותגובת דוד
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽיהוָ֑ה (ס) וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד גַּם־יְהוָ֛ה הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת׃
אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י יְהוָ֔ה בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת׃
וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף יְהוָ֗ה אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֧ה אֵֽשֶׁת־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּאָנַֽשׁ׃
וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צָם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃
יז–כ
מות הילד ותגובת דוד
וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹֽא־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם׃
וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מָת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה׃
וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃
וַיָּקָם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שמלתו [שִׂמְלֹתָ֔יו] וַיָּבֹ֥א בֵית־יְהוָ֖ה וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃
כא–כד
תְּגוּבַת דָּוִד לְמוֹת הַיֶּלֶד
וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָֽה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃
וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ יחנני [וְחַנַּ֥נִי] יְהוָ֖ה וְחַ֥י הַיָּֽלֶד׃
וְעַתָּ֣ה ׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃
וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן ויקרא [וַתִּקְרָ֤א] אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַיהוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ׃
כה–כח
נָתָן הַנָּבִיא וּמַעֲשֵׂי יוֹאָב
וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהוָֽה׃ (פ)
וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃
וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃
וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלָכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃
כט–לא
כיבוש רבחה והשבת השבויים
וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃
וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ במלכן [בַּמַּלְבֵּ֔ן] וְכֵ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֑וֹן וַיָּ֧שָׁב דָּוִ֛ד וְכָל־הָעָ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
נָתָן הַנָּבִיא שׁוֹלֵחַ אֶל דָּוִד עִם מָשָׁל עַל אִישׁ עָשִׁיר וְעָנִי, וּמַבִּיעַ אֶת מַעֲשֵׂי דָּוִד.
פסוקים א–ד
מַעֲלַת הָעָשִׁיר וּמַעֲלַת הָעָנִי
נָתָן הַנָּבִיא מְסַפֵּר לְדָוִד מַעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי אֲנָשִׁים: עָשִׁיר רַב־רֶוַח וְעָנִי שֶׁלּוֹ כֶּבֶשׂ יָחִיד. הָעָשִׁיר, בְּרָצוֹן לַחֲסוֹךְ, לָקַח אֶת הַכֶּבֶשׂ הַיָּחִיד שֶׁל הָעָנִי כְּדֵי לְהַאֲרִיחַ אֶת הָאוֹרֵחַ שֶׁבָּא אֵלָיו.
פסוקים ה–ח
דוד מוקנט ונאתן מדבר אליו
דוד כועס מאוד על מעשה האיש וגזר עליו מוות וקנס כפול. נתן המנבא פונה לדוד, מזהיר אותו ומזכיר לו את חסדי ה׳ שמינה למלך והציל אותו משאול, וכי נתן לו את כל הממלכה והשפעה.
פסוקים ט–יב
נָבוּאַת נָתָן אֶל דָּוִד
נָתָן הַנָּבִיא מַבְעִיר אֶת דָּוִד בְּעַל מַעֲשֵׂה אורי הַחִתִּי. הַנָּבִיא מַצִּיעַ אֶת הַעֲנָשָׁה הַנּוֹלֶדֶת מִבִּגְדְּנוּת בְּדִבְרֵי הַשֵּׁם: חֶרֶב לֹא תָמוּשׁ מִבֵּיתוֹ, וְנָשִׁימָיו יֵיתָנוּ עַל יְדֵי חֲבֵרָיו כְּמַעֲשֵׂה הַסֵּתֶר.
פסוקים יג–טז
הכרעת נתן ותגובת דוד
דוד מודה לנתן בחטאתו, ונתן מודיע לו שהחטא הוסר אך הילד ימות כעונש על ביזוי אויבי השם. לאחר מכן הילד חלה קשות. דוד מנסה להתפלל למען הנער באמצעות צום והתענות, ושוכב על האדמה.
פסוקים יז–כ
מות הילד ותגובת דוד
לאחר שדוד סירב לצאת מהארץ למרות לחץ זקני ביתו, הילד מת ביום השביעי. עבדי דוד חששו לבשר לו את הבשורה, אך דוד הבין את המתרחש וקיבל את המציאות. הוא טהר את עצמו, השתחווה להשם ואכל בביתו.
פסוקים כא–כד
תְּגוּבַת דָּוִד לְמוֹת הַיֶּלֶד
אַחֲרֵי מָתוֹת הַיֶּלֶד, עֲבָדָיו שׁוֹאֲלִים אֶת דָּוִד לָמָה הוּא מַפְסִיק אֶת הַצּוֹם. דָּוִד מַסְבִּיר שֶׁהוּא צָם כִּי הִיא הִתְפַּלְּלָה לְחַיַּת הַיֶּלֶד, וְעַתָּה כְּשֶׁהַיֶּלֶד מֵת, הוּא מְקַבֵּל אֶת הַמּציאות. בַּסּוֹף, דָּוִד מְנַחֵם אֶת בַּת-שֶׁבַע וְנִלְד הַבֵּן שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר הַשֵּׁם אֲהַב אוֹתוֹ.
פסוקים כה–כח
נָתָן הַנָּבִיא וּמַעֲשֵׂי יוֹאָב
הַפסוקִים מַתְחִילִים בְּשִׁלְחוֹת הַנָּבִיא נָתָן אֶל יְדִידְיָה. לְאַחַר מִכֵּן, מֻתְחֶלֶת הַמִּלְחָמָה שֶׁל יוֹאָב בְּרַבָּת בְּנֵי עַמּוֹן, כַּאֲשֶׁר הוּא כּוֹבֵשׁ אֶת עִיר הַמֶּלֶךְ וְאֶת עִיר הַמַּיִם, וּמְבַקֵּשׁ מִדָּוִד לְהַשְׁלִים אֶת הַכִּבּוּשׁ כְּדֵי לְמַנְעוּת שֶׁשְּׁמוֹ לֹא יִקָּרֵא עָלֶיהָ.
פסוקים כט–לא
כיבוש רבחה והשבת השבויים
דוד תופס את העיר רבחה לאחר קרב, לוקח את כתר מלך עמון ומביא את שלל העיר אליו. הוא מעביר את תושבי העיר במכונות ברזל ומתכנן לעשות כן בכל ערי עמון, ואז חוזר עם העם לירושלים.
הַיֶּלֶד מֵמוּת מְחַלֵּק אֶת דָּוִד וְאֶת הַמִּשְׁפָּט הַמַּכְאִיב שֶׁהַשֵּׁם הַטִּיל עָלָיו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הודאה וסליחה
״אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה, דוד אמר (שם יב יג) חטאתי לה', מה אמר לו (שם) גם ה' העביר חטאתך לא״
בקטע זה מתוך ספר שמואל ב', נתנו הנביא נתאן ודוד המלך מתמודדים עם תוצאות המעשה. נתן בא אל דוד כדי להוכיח אותו על המעשה שעשה. דוד מודה בחטא מול הַשֵּׁם ומקבל את הדין. בספרי דברים מובא הפירוש על תשובתו של דוד. לפי הפירוש, דוד לא רק הודה במעשה, אלא גם עמד מול הַשֵּׁם בלב שלם. נתן אומר שגם הַשֵּׁם העביר את חטאת דוד כך שהוא לא ימות, ודוד מודה שחטא לבדו ופעל רע בעיני הַשֵּׁם.
ספרי דברים כ״ו:ה׳ ↗העונש המוקם מתוך הבית
״דכתיב (שמואל ב יב, יא) הנני מקים עליך רעה מביתך כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון א"ר חנינא בר פפא בעצה״
בפרשתנו מופיע דברי הַשֵּׁם לנתין לדוד, המבשרים כי רעה תקום על דוד מתוך ביתו, בדיוק כפי שדוד עצמו עשה בעבר. המדרש בסוטה מסביר את הקשר בין הפסוק הזה לבין המקרה של יוסף, שנשלח מעמק חברון. רב חנינא בר פפא מפרש שהדבר מבוסס על העצה של צדיק חברון, שחזה כי זרע דוד יהיה גור בזרים. ההסבר המדרשי מנסה לחבר בין הנבואה על הרע מבית דוד לבין הידוע מראש כי צאצאיו של דוד יחיים בגלות. המפרש משתמש בטכניקה של השוואה בין המעשה של דוד לבין המעשה של יעקב עם יוסף כדי להראות דפוס של מציאות שנקבעה מראש.
סוטה י״א א:א׳ ↗בעקבות המפרשים
נביא ומלך: העברת המסר והשלכותיו
״ואת נשי אדוניך. מיכל בת שאול:״
הפרק מתאר את המפגש בין נתן הנביא לדוד המלך. נתן מספר לדוד משל על אדם עשיר שהשתלט על כבשה היחידה של עני, ובשל רעב גדולה הוא לקח את הכבש מהזר. דרך הסיפור הזה, נתן מבהיר לדוד שהמעשה שנעשה כלפי אחותו של אדם אחר הוא מעשה חמור שאינו נסלח. הטקסט מציג את התנאים וההשלכות של המעשה, כולל התראה על עונש שיבוא על בית דוד. המפרש רש"י מציין כי הכוונה בביטוי "נשי אדוניך" היא למיכל בת שאול, מה שמסייע להבין את הקשר המשפחתי וההקשר ההיסטורי של הדמויות המוזכרות בפרק.
רש״י על שמואל ב׳ 12:8:1 ↗מבנה עיר המלוכה
״את עיר המלוכה. שני חיזוקי חומה היו בה, חיצונה ופנימית, עיר החיצונה, עיר מלוכה, והפנימית, למבצר ולחוזק:״
רש"י מפרש את תיאור עיר המלוכה בסמואל ב', כשהוא מדגיש את המבנה המסיבי שלה. לפי דבריו, העיר לא הייתה רק מרכז שלטוני, אלא מבצר מוגן מאוד עם שתי חוצות: חומה חיצונית וחומה פנימית. החומה החיצונית הגדירה את גבולות העיר, בעוד שהחומה הפנימית נועדה להעניק הגנה נוספת ועוצמה ביטחונית למבצר. הפרשן מתמקד בפרטים הפיזיים של העיר כדי להמחיש את עוצמתה. הוא מסביר כי השילוב בין שתי החומות יצר עיר חזקה וקשה לכיבוש. גישה זו מסתמכת על הבנת המבנה העירוני כנכס אסטרטגי וצבאי, ולא רק כתיאור גיאוגרפי פשוט.
רש״י על שמואל ב׳ 12:26:1 ↗התייחסות המצודת דוד לזהות הנשים
״נשי אדוניך. מיכל בת שאול ובמדרש יש (ירושלמי יבמות ב ד, סנהדרין ב ג) שגם נשא רצפה בת איה, פילגש שאול:״
בפסוק זה, המצודת דוד מפרש את הכותרת "נשי אדוניך" ומזהה את אחת הנשים כמיכל בת שאול. המפרש מוסיף מידע על נשים נוספות שהיו בקשר עם דוד, כגון רצפה בת איה, שהייתה פילגש של שאול. הפרשנות הזו מתבססת על המדרש הירושלמי. חשוב לציין כי המצודת דוד מביא כאן את דברי המדרש כהסבר לזהות הנשים המוזכרות, אך אין זו פרשנות המוסכמת על כל המפרשים כעובדה היסטורית בלעדית.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 12:8:1 ↗ההתמודדות עם האמת וההשלכות
״אליו. רצה לומר: אל הקבר, בעת אמות:״
הפרק מתאר את המפגש בין הנביא אליהו למלך דוד לאחר מעשיו עם בת שם, ומוכיח אותו על חטאו. הנביא מוסר את דברי הַשֵּׁם, המבשרים על עונש שיבוא על בית דוד, אך גם על כך שדוד לא ימות אלא יירד לשאול. הפרק מציג את התגובה של דוד, את המוות של הילד שנולד, ואת התמודדות המשפחה עם האובדן והשלכות המעשים. בפרשנות המובאת ממצודת דוד על פסוק כג, המפרש מסביר כי הכוונה בביטוי "אל הקבר" היא שהילד ימות, וכי המשמעות של המעמד היא קרובה למיתה. הפירוש מתמקד בהבנת הדיוק במעמד הפיזי והסיום של חיי הילד.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 12:23:1 ↗