אחרי זה, מלך בני עמון מת, ובנו חנון מלך במקומו.
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּ֕מָת מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּמְלֹ֛ךְ חָנ֥וּן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃שמואל ב׳ · פרק י׳
התגובה של חנון לשליחי דוד והמלחמה נגד הארמיים
חנון מלך עמון מת**, שליחי דוד נדחים, ומתפתח מאבק רחב בין כוחות דוד לכוחות הארמיים ועמון.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ י׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
התגובה של חנון לשליחי דוד
דוד אמר: אני אעשה חסד עם חנון בן נחש, בדיוק כפי שאביו עשה עם אבי בדיו. לכן דוד שלח אנשים כדי לנחם את אביו, והעבדים של דוד הגיעו לארץ בני עמון.
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד ׀ עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַחֲמ֛וֹ בְּיַד־עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃שרי בני עמון אמרו למנהיג שלהם, חנון: דוד מכבד את אביך בעיניך, כי הוא שלח לך אנשים כדי לנחם אותך. האם הוא לא שלח את עבדיו אליך רק כדי לחקור את העיר ולבדוק את המצב שלה?
וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵֽי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹֽנֵיהֶ֗ם הַֽמְכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַֽחֲמִ֑ים הֲ֠לוֹא בַּעֲב֞וּר חֲק֤וֹר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהָפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ׃חנון לקח את העבדים של דוד, גילח להם חצי מהזקן וחתך להם את הבגדים עד חצי הגובה, ואז שלח אותם בחזרה.
וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתֽוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם׃ה–ח
התגייסות הכוחות נגד דוד
הם סיפרו לדוד, והוא שלח אנשים לקראתם כי האנשים הללו הרגישו מאוד נבוכים. המלך אמר להם: "תשבו ביריחו עד שזקנכם יצמח, ואז תחזרו".
וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּֽי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִֽירֵח֔וֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם׃בני עמון ראו שזלזלו בדוד, ולכן בני עמון שכרו את ארם בית רחוב ואת ארם צובה: עשרים אלף רגליים, ואת מלך מעכה אלף איש, וסך הכל שנים עשר אלף איש טובים.
וַיִּרְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֥י נִבְאֲשׁ֖וּ בְּדָוִ֑ד וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵֽי־עַמּ֡וֹן וַיִּשְׂכְּרוּ֩ אֶת־אֲרַ֨ם בֵּית־רְח֜וֹב וְאֶת־אֲרַ֣ם צוֹבָ֗א עֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י וְאֶת־מֶ֤לֶךְ מַֽעֲכָה֙ אֶ֣לֶף אִ֔ישׁ וְאִ֣ישׁ ט֔וֹב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃דוד שמע על כך ושלח את יואב ואת כל צבא הגיבורים.
וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִ֑ד וַיִּשְׁלַח֙ אֶת־יוֹאָ֔ב וְאֵ֥ת כָּל־הַצָּבָ֖א הַגִּבֹּרִֽים׃בני עמון יצאו והכינו קרב בשער, ואילו ארם צובה, רחוב, איש טוב ומעכה עמדו לבד בשדה.
וַיֵּֽצְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַאֲרַ֨ם צוֹבָ֤א וּרְחוֹב֙ וְאִֽישׁ־ט֣וֹב וּמַֽעֲכָ֔ה לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃ט–יב
חלוקת הכוחות של יואב
יואב ראה שהמלחמה הגיעה אליו מלפנים ומאחור, ולכן בחר מכל עם ישראל את הלוחמים הטובים ביותר והתכונן למלחמה נגד ארם.
וַיַּ֣רְא יוֹאָ֗ב כִּֽי־הָיְתָ֤ה אֵלָיו֙ פְּנֵ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה מִפָּנִ֖ים וּמֵֽאָח֑וֹר וַיִּבְחַ֗ר מִכֹּל֙ בְּחוּרֵ֣י בישראל [יִשְׂרָאֵ֔ל] וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ לִקְרַ֥את אֲרָֽם׃הוא נתן את שאר האנשים לידי אבשי, אחיו, והוא התכונן למלחמה נגד בני עמון.
וְאֵת֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם נָתַ֕ן בְּיַ֖ד אַבְשַׁ֣י אָחִ֑יו וַֽיַּעֲרֹ֕ךְ לִקְרַ֖את בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃יואב אמר: אם ארם תהיה חזקה ממני ותנצח אותי, אני אבוא לעזור לך. אבל אם בני עמון יהיו חזקים ממך, אני אבוא לעזור לך.
וַיֹּ֗אמֶר אִם־תֶּחֱזַ֤ק אֲרָם֙ מִמֶּ֔נִּי וְהָיִ֥תָה לִּ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה וְאִם־בְּנֵ֤י עַמּוֹן֙ יֶחֱזְק֣וּ מִמְּךָ֔ וְהָלַכְתִּ֖י לְהוֹשִׁ֥יעַֽ לָֽךְ׃חזק ונתחזק למען עמנו ולמען ערי אלוהינו, והשם יעשה את הטוב בעיניו.
חֲזַ֤ק וְנִתְחַזַּק֙ בְּעַד־עַמֵּ֔נוּ וּבְעַ֖ד עָרֵ֣י אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽיהוָ֔ה יַעֲשֶׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינָֽיו׃יג–טז
המלחמה בדוכסות ארם ועמון
יואב והעם שהיה איתו התקדמו למלחמה בארם, וארם נסו מפניהם.
וַיִּגַּ֣שׁ יוֹאָ֗ב וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה בַּֽאֲרָ֑ם וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו׃בני עמון ראו שארם בורחים, ולכן הם נסו מפני אבישאי ונכנסו לעיר. יואב שב על בני עמון וחזר לירושלים.
וּבְנֵ֨י עַמּ֤וֹן רָאוּ֙ כִּי־נָ֣ס אֲרָ֔ם וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפְּנֵ֣י אֲבִישַׁ֔י וַיָּבֹ֖אוּ הָעִ֑יר וַיָּ֣שָׁב יוֹאָ֗ב מֵעַל֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּבֹ֖א יְרוּשָׁלִָֽם׃ארם ראו שהם הובסו בפני ישראל, ואז הם התאספו יחד.
וַיַּ֣רְא אֲרָ֔ם כִּ֥י נִגַּ֖ף לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּאָסְפ֖וּ יָֽחַד׃הדדעזר שלח את כוחו, והוא הוציא את ארם שמעבר לנהר. הכוח שלהם הגיע, ושובך, שר הצבא של הדדעזר, היה לפניהם.
וַיִּשְׁלַ֣ח הֲדַדְעֶ֗זֶר וַיֹּצֵ֤א אֶת־אֲרָם֙ אֲשֶׁר֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וַיָּבֹ֖אוּ חֵילָ֑ם וְשׁוֹבַ֛ךְ שַׂר־צְבָ֥א הֲדַדְעֶ֖זֶר לִפְנֵיהֶֽם׃יז–יט
המלחמה של דוד נגד הארמיים
כשדוד שמע את החדשות, הוא אסף את כל ישראל, עבר את הירדן והגיע לחלאם. הארמיים התארגנו למלחמה נגד דוד ונלחמו בו.
וַיֻּגַּ֣ד לְדָוִ֗ד (ס) וַיֶּאֱסֹ֤ף אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וַיָּבֹ֖א חֵלָ֑אמָה וַיַּעַרְכ֤וּ אֲרָם֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַיִּלָּחֲמ֖וּ עִמּֽוֹ׃הארמיים נסגו לפני ישראל. דוד הרג מהארמיים שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים, והרג גם את שובך, שר צבאם, והוא מת שם.
וַיָּ֣נָס אֲרָם֮ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיַּהֲרֹ֨ג דָּוִ֜ד מֵאֲרָ֗ם שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֔כֶב וְאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף פָּרָשִׁ֑ים וְאֵ֨ת שׁוֹבַ֧ךְ שַׂר־צְבָא֛וֹ הִכָּ֖ה וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃כל המלכים, עבדיו של חדדעזר, ראו שהם הובסו לפני ישראל, אז הם נכנעו לישראל והפכו לעבדים שלהם. הארמיים ראו שהם לא יוכלו להציל יותר את בני עמון.
וַיִּרְא֨וּ כָֽל־הַמְּלָכִ֜ים עַבְדֵ֣י הֲדַדְעֶ֗זֶר כִּ֤י נִגְּפוּ֙ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּשְׁלִ֥מוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּֽעַבְד֑וּם וַיִּֽרְא֣וּ אֲרָ֔ם לְהוֹשִׁ֥יעַ ע֖וֹד אֶת־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
התגובה של חנון לשליחי דוד
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּ֕מָת מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּמְלֹ֛ךְ חָנ֥וּן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד ׀ עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמָּדִי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֨ח דָּוִ֧ד לְנַחֲמ֛וֹ בְּיַד־עֲבָדָ֖יו אֶל־אָבִ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י דָוִ֔ד אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵֽי־עַמּ֜וֹן אֶל־חָנ֣וּן אֲדֹֽנֵיהֶ֗ם הַֽמְכַבֵּ֨ד דָּוִ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַֽחֲמִ֑ים הֲ֠לוֹא בַּעֲב֞וּר חֲק֤וֹר אֶת־הָעִיר֙ וּלְרַגְּלָ֣הּ וּלְהָפְכָ֔הּ שָׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ׃
וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֣י דָוִ֗ד וַיְגַלַּח֙ אֶת־חֲצִ֣י זְקָנָ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַ֣ד שְׁתֽוֹתֵיהֶ֑ם וַֽיְשַׁלְּחֵֽם׃
ה–ח
התגייסות הכוחות נגד דוד
וַיַּגִּ֤דוּ לְדָוִד֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּֽי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִֽירֵח֔וֹ עַד־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם׃
וַיִּרְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֥י נִבְאֲשׁ֖וּ בְּדָוִ֑ד וַיִּשְׁלְח֣וּ בְנֵֽי־עַמּ֡וֹן וַיִּשְׂכְּרוּ֩ אֶת־אֲרַ֨ם בֵּית־רְח֜וֹב וְאֶת־אֲרַ֣ם צוֹבָ֗א עֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י וְאֶת־מֶ֤לֶךְ מַֽעֲכָה֙ אֶ֣לֶף אִ֔ישׁ וְאִ֣ישׁ ט֔וֹב שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃
וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִ֑ד וַיִּשְׁלַח֙ אֶת־יוֹאָ֔ב וְאֵ֥ת כָּל־הַצָּבָ֖א הַגִּבֹּרִֽים׃
וַיֵּֽצְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַאֲרַ֨ם צוֹבָ֤א וּרְחוֹב֙ וְאִֽישׁ־ט֣וֹב וּמַֽעֲכָ֔ה לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃
ט–יב
חלוקת הכוחות של יואב
וַיַּ֣רְא יוֹאָ֗ב כִּֽי־הָיְתָ֤ה אֵלָיו֙ פְּנֵ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה מִפָּנִ֖ים וּמֵֽאָח֑וֹר וַיִּבְחַ֗ר מִכֹּל֙ בְּחוּרֵ֣י בישראל [יִשְׂרָאֵ֔ל] וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ לִקְרַ֥את אֲרָֽם׃
וְאֵת֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם נָתַ֕ן בְּיַ֖ד אַבְשַׁ֣י אָחִ֑יו וַֽיַּעֲרֹ֕ךְ לִקְרַ֖את בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
וַיֹּ֗אמֶר אִם־תֶּחֱזַ֤ק אֲרָם֙ מִמֶּ֔נִּי וְהָיִ֥תָה לִּ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה וְאִם־בְּנֵ֤י עַמּוֹן֙ יֶחֱזְק֣וּ מִמְּךָ֔ וְהָלַכְתִּ֖י לְהוֹשִׁ֥יעַֽ לָֽךְ׃
חֲזַ֤ק וְנִתְחַזַּק֙ בְּעַד־עַמֵּ֔נוּ וּבְעַ֖ד עָרֵ֣י אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽיהוָ֔ה יַעֲשֶׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינָֽיו׃
יג–טז
המלחמה בדוכסות ארם ועמון
וַיִּגַּ֣שׁ יוֹאָ֗ב וְהָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֔וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה בַּֽאֲרָ֑ם וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו׃
וּבְנֵ֨י עַמּ֤וֹן רָאוּ֙ כִּי־נָ֣ס אֲרָ֔ם וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפְּנֵ֣י אֲבִישַׁ֔י וַיָּבֹ֖אוּ הָעִ֑יר וַיָּ֣שָׁב יוֹאָ֗ב מֵעַל֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיָּבֹ֖א יְרוּשָׁלִָֽם׃
וַיַּ֣רְא אֲרָ֔ם כִּ֥י נִגַּ֖ף לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּאָסְפ֖וּ יָֽחַד׃
וַיִּשְׁלַ֣ח הֲדַדְעֶ֗זֶר וַיֹּצֵ֤א אֶת־אֲרָם֙ אֲשֶׁר֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וַיָּבֹ֖אוּ חֵילָ֑ם וְשׁוֹבַ֛ךְ שַׂר־צְבָ֥א הֲדַדְעֶ֖זֶר לִפְנֵיהֶֽם׃
יז–יט
המלחמה של דוד נגד הארמיים
וַיֻּגַּ֣ד לְדָוִ֗ד (ס) וַיֶּאֱסֹ֤ף אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וַיָּבֹ֖א חֵלָ֑אמָה וַיַּעַרְכ֤וּ אֲרָם֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַיִּלָּחֲמ֖וּ עִמּֽוֹ׃
וַיָּ֣נָס אֲרָם֮ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיַּהֲרֹ֨ג דָּוִ֜ד מֵאֲרָ֗ם שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֔כֶב וְאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף פָּרָשִׁ֑ים וְאֵ֨ת שׁוֹבַ֧ךְ שַׂר־צְבָא֛וֹ הִכָּ֖ה וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃
וַיִּרְא֨וּ כָֽל־הַמְּלָכִ֜ים עַבְדֵ֣י הֲדַדְעֶ֗זֶר כִּ֤י נִגְּפוּ֙ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּשְׁלִ֥מוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּֽעַבְד֑וּם וַיִּֽרְא֣וּ אֲרָ֔ם לְהוֹשִׁ֥יעַ ע֖וֹד אֶת־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
לאחר מות חנון, מלך עמון, מתפתחת מלחמה בין דוד לבין עמון והארמיים.
פסוקים א–ד
התגובה של חנון לשליחי דוד
לאחר מות מלך עמון, חנונו יורש את כס המלכות. דוד שולח שליחים כדי להביע תנחומים, אך שרי עמון חושדים בכוונותיהם ורואים בהם מרגלים. חנון פוגע בשליחי דוד על ידי גילוח זקנם וחתך בגדיהם לפני ששלח אותם חזרה.
פסוקים ה–ח
התגייסות הכוחות נגד דוד
לאחר שדוד שלח שליחים לבני עמון, הם חשה בושה ובהתאם להוראת המלך נשארו ביריחו. בתגובה, בני עמון גייסו כוחות משלימים מארם ובמעכה כדי להילחם בדוד, מה שהוביל להתכנסות הכוחות בשדה המערכה.
פסוקים ט–יב
חלוקת הכוחות של יואב
יואב מתכונן למלחמה בשני fronts: מול ארם ומול בני עמון. הוא בוחר את הלוחמים הטובים ביותר לעצמו ומפקיר את שאר הכוחות לאחיו אבשי, תוך הבטחה לעזור אם צד אחד יתגבר על השני.
פסוקים יג–טז
המלחמה בדוכסות ארם ועמון
יואב והעם התקדמו למלחמה בארם וגרמו לה לברוח. בני עמון, שראו את בריחת ארם, נסו לעירם. לאחר ההפסד, ארם התאספה מחדש. הדדעזר שלח את כוחותיו מעבר לנהר, ושב כשר הצבא שלו עמד מול הצבאות.
פסוקים יז–יט
המלחמה של דוד נגד הארמיים
דוד אסף את כל ישראל ועבר את הירדן כדי להתמודד עם הארמיים בחלאם. לאחר קרב קשה, דוד הביס את הארמיים בכוחות גדולים והרג את שר צבאם, שובך. בעקבות תבוסה זו, מלכי חסד עבדי חדדעזר נכנעו לישראל, והארמיים הבינו שלא יוכלו לעזור עוד לבני עמון.
כוחות דוד מביסים את הארמיים וגורשים אותם מדרכם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
החסד של דוד עם חנון בן נחש
״ויסע משם אברהם. כתיב רעך ורע אביך וגו' (משלי כז י), זה חנון בן נחש מלך בני עמון, שנאמר ויהי אחרי כן וימת (נחש) מלך״
בַּמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא בּוֹבֶר, מְסֻבֶּר הַקֶּשֶׁר בֵּין הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה דָוִד לְחַנּוּן בֶּן נָחַשׁ לְבֵית אָבִיו, לְבֵית נָחַשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל שֶׁדָּוִד רָצָה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד כְּבִשְׁבִיל אָבִיו, כִּי בְּבִרְחוֹ מִשָּׁאוֹ הָלַךְ אֶל מֶלֶךְ מואָב וְהִתְקַבְּלוּ אֶצְלוֹ. אֶמְרָה זוֹ מְבִיאָה רַעֲיוֹן שֶׁדָּוִד רָצָה לְשַׁחֲזר חֶסֶד שֶׁעָשָׂה אָבִיו עִמְּדֵי. הַמִּדְרָשׁ מַצִּיג תִּירוּת בֵּין הַחֶסֶד שֶׁרָצָה דָוִד לַעֲשׂוֹת לְבֵית נָחַשׁ, לְבֵין הַהֲלָכָה שֶׁאֵין מְאַלְּפִים עַמּוֹנִים וּמֹואֲבִים בְּקֶהֶלֶת הַשֵּׁם. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר אֶת דָוִד בְּעַיִן הַתּוֹרָה, אַךְ דָוִד בָּחר לַעֲשָׂה חֶסֶד בִּשְׁבִיל אֲבוֹתוֹ. הַמִּדְרָשׁ מְקַרְבֵּן רַעֲיוֹנוֹת אֵלַיִךְ עַל יְדֵי הַקְּשָׁר לַמִּקְרָה שֶׁל אֱלִיחוּעַ, הֶאֱחָתוֹ שֶׁל דָּוִד, שֶׁנִּמְצָא בַּמִּלְחָמָה.
תנחומא בובר, וירא כ״ה:א׳ ↗חרב שנפתחת בגלל מעשה רשעים
״ד"א חרב פתחו רשעים, זה חנון בן נחש, כיון שמת אביו שלח דוד לנחמו, מה עשה חנון, נטל עבדי דוד ועשה אותם פרדיגמטא (פי' ליצנות)״
בפרשתנו מופיע המדרש מתנחומא בובר, המפרש את המושג "חרב פתחו רשעים". המדרש מסביר שהחרב החלה לפעול בגלל מעשיו של חנון בן נחש. כאשר אביו מת, הוא שלח שליחים לדוד, אך במקום לכבד את דוד, הוא השתמש בעבדי דוד כדי ללעוג לו על ידי גילוח חצי זקנם וחצי מדוייהם. לפי המדרש, המעשה הזה גרם לכך שהקב"ה נענה לתפילה שחרב תבוא בלב האיש הזה, וזה הוביל למלחמה קשה מול כוחות ארם נהרים. הפרשנות הזו מציגה את התוצאה המיידית של חוסר הכבוד והלעג. המדרש מתמקד בקשר שבין המעשה הרע לבין המלחמה שפרצה, ומראה כיצנות חנון כסיבה להתפרצות העימות. חשוב לציין כי זהו פירוש מדרשי ולא טקסט מקראי, והוא מתמקד בפרשנות המוסרית של האירוע.
תנחומא בובר, לך לך ז׳:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
הכרת הטוב וחיבור בין משפחות
״המכבד דוד את אביך בעיניך. הנראה בעיניך שדוד מכבד את אביך, הם מוזהרים לא תדרוש שלומם, והוא ידרוש שלומך:״
הקטע מפרש את דבריו של דוד המלך כלפי אבדו, מלך עמון. לפי רש"י, דוד הביע רצון לכבד את אביו המנוח, וזה מה שגרם למלך עמון להכיר בטובו של דוד. רש"י מסביר שהכבוד שדוד גילה כלפי אביו נראה לעיני האמון, וזה מה שהוביל אותם לרצות בטובת השני. הפרשנות של רש"י מתמקדת בחיבור שנוצר בין דוד למלך עמון דרך זיכרון אביו. לפי גישה זו, הכבוד שדוד נתן לעבר הוא הבסיס לרצון של האחרים לדרוש את שלום דוד. רש"י מראה כיצד כבוד למעבר משפיע על היחסים בהווה.
רש״י על שמואל ב׳ 10:3:1 ↗המלחמה של דוד עם שר צבא הארם
״ושובך שר צבא הדדעזר. על שם שהיה גבור ועריץ מאוד הזכירו בשמו:״
הפרק מספר על תחילת המלחמה בין דוד לבין ארם. מלך עמון פגע בשליחי דוד, ובתגובה שלח דוד את צבאו. שר צבא הארם, שנקרא בדברי רש"י כשר עריץ וגבור מאוד, הוביל את הכוחות הארמיים נגד ישראל. המלחמה התפתחה לשני קרבות נפרדים, אחד בערבות וארץ שלחשת ואחד בבקעת ירדן. הטקסט מתאר את התנועות הצבאיות ואת המפגשים בין הכוחות. רש"י מציין כי השם שניתן לשר הצבא, דדעזר, מדגיש את אופיו המוחלט והעוצמתי. הגישה כאן היא פרשנית-לשונית, המנסה להסביר את המקור לשם הפרטי דרך אופי הדמות, אך חשוב לזכור שזו פרשנות על השם ולא תיאור היסטורי נוסף.
רש״י על שמואל ב׳ 10:16:1 ↗השליחות של דוד למלך אדיר
״וישלח לקראתם. לאמר להם לשבת ביריחו האמור בסוף המקרא, והפסיק לומר הסיבה למה לא באו למלך, ואמר כי היו נכלמים, ולכן שלח לקראתם:״
בפרק זה אנו רואים את התחלה של מלחמה גדולה. דוד מגיב בטוב על החסד שהפגינו מלך אדיר כלפי חננו. הוא שולח שליחים כדי להודות לו. עם זאת, המצב משתנה כשבנו של מלך אדיר נהרג בקרב. המלך החדש מרגיש מאוים ומתכונן למלחמה נגד ישראל. מצודת דוד מסביר מדוע דוד שלח את השליחים לשבת ביריחו ולא למלך עצמו. הוא טוען שהשליחים היו נכלמים, כלומר הם הרגישו חוסר נוחות או בושה, ולכן דוד הורה להם להמתין במקום אחר.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 10:5:1 ↗התארגנות כוחות האויב
״ויאספו יחד. בחשבם שברבת עם ינצחו הם:״
הטקסט מפרש את הפעולה של צבא ארם בפרק זה. המצודת דוד מסביר שהאויבים התאספו יחד בגלל תוכנית אסטרטגית. הם חשבו שאם יתגייסו כוח גדול בבת אחת, הם יוכלו לנצח את ישראל בערבת רבות. הפרשנות מתמקדת בסיבת ההתאספות הפיזית של הכוחות. היא אינה מוסיפה רגשות או מניעים פנימיים, אלא מסבירה את החישוב הצבאי של האויבים באותו רגע.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 10:15:1 ↗