אחרי מות שאול, דוד חזר מהמלחמה נגד העמלק וישב בצקלאג יומיים.
וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת שָׁא֔וּל וְדָוִ֣ד שָׁ֔ב מֵהַכּ֖וֹת אֶת־הָעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֧שֶׁב דָּוִ֛ד בְּצִקְלָ֖ג יָמִ֥ים שְׁנָֽיִם׃שמואל ב׳ · פרק א׳
הבשורה על מות שאול
דוד שומע על מותו של שאול ועל מות האיש העמלקני, ומתחיל לקונן על שאול ויהונתן.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הבשורה על מות שאול
ביום השלישי הגיע איש מהמחנה של שאול, כשהבגדים שלו קרועים והאדמה על ראשו. כשהוא בא אל דוד, הוא נפל על האדמה וקיבל לו.
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וְהִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיְהִי֙ בְּבֹא֣וֹ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃דוד שאל אותו: "מאיפה באת?" והוא ענה לו: "ברחתי מהמחנה של ישראל".
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ דָּוִ֔ד אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּב֑וֹא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו מִמַּחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל נִמְלָֽטְתִּי׃דוד שאל אותו: "מה קרה? תספר לי מה היה". הוא ענה שחלק מהעם ברח מהמלחמה, ורבים נפלו ומתו, וגם שאול ובנו יהונתן מתו.
וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַ֠יֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ׃ה–ח
הדיווח על מות שאול
דוד שאל את הנער שמסר לו את החדשות: איך ידעת ששאול ויהונתן בנו מתו?
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃הנער ענה לו: הייתי בהר הגלבוע, ושם ראיתי את שאול נשען על החנית שלו, וגם הרכב ורוכבי הפרשים עקבו אחריו.
וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֙יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַעֲלֵ֥י הַפָּרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃הוא פנה לעברי וראה אותי, קרא לי, ואני עניתי לו: הנה אני.
וַיִּ֥פֶן אַחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלָ֔י וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃הוא שאל אותי: מי אתה? ועניתי לו: אני עמלק.
וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י מִי־אָ֑תָּה ויאמר [וָאֹמַ֣ר] אֵלָ֔יו עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ט–יב
בְּשׂוֹרַת מָתוֹת שָׁאוּל
הוּא אָמַר לִי: "עֲמֹד עָלַי וּהְרֹג אוֹתִי, כִּי הַצַּעַר תָּפַס אוֹתִי כָּל עוֹד הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי בְּגוּפִי".
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמָד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כָל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃וְאָנִי עָמַדְתִּי עָלָיו וּהְרַגְתִּיו, כִּי יָדַעְתִּי שֶׁהוּא לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נְפִילָתוֹ. וַאֲנִי לָקַחְתִּי אֶת הַנֶּזֶר שֶׁעַל רֹאשׁוֹ וְאֶת הַכְּפוּת שֶׁעַל זְרוֹעוֹ, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אֲדוֹנִי הַשָּׁם.
וָאֶעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה׃דָּוִד הֶחְזִיק בְּבִגְדָיו וְקָרַע אוֹתָם, וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ אִתּוֹ עָשׂוּ כֵּן.
וַיַּחֲזֵ֥ק דָּוִ֛ד בבגדו [בִּבְגָדָ֖יו] וַיִּקְרָעֵ֑ם וְגַ֥ם כָּל־הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃הֵם בָּכוּ, שִׁבְּרוּ וְצָמוּ עַד הָעֶרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל עַם הַשֵּׁם וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי כֻּלָּם נָפְלוּ בַּחֶרֶב.
וַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם יְהוָה֙ וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ (ס)יג–טז
מות האיש העמלקני
דוד שאל את הנער שמספר לו: "מאין אתה?" הנער ענה: "אני בן לאדם עמלקני שגר כאן".
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃דוד אמר לו: "איך לא פחדת להרים יד ולהרוג את המשוח של הַשֵּׁם?"
וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃דוד קרא לאחד הנערים ואמר לו: "לך, פגוש אותו". הנער ניגש, הכה אותו וגרם לו למות.
וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת׃דוד אמר לו: "הדם שלך על הראש שלך, כי בפיך הודאת שאתה הרגת את משוח הַשֵּׁם".
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דמיך [דָּמְךָ֖] עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ (ס)יז–כ
קינת דוד
דוד קנה את המקום הזה על שאול ועל יהונתן בנו.
וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃הוא אמר שילמדו את בני יהודה את הקינה הזאת, כי היא כתובה בספר הישר.
וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃הצבי של ישראל נפל בדרכי ההרים שלך. איך נפלו הגיבורים?
הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃אל תספרו בגת, אל תבשרו ברחובות אשקלון, כדי שבנות פלשתים לא ישמחו ובנות ערל לא יתעלו.
אַל־תַּגִּ֣ידוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן פֶּן־תִּשְׂמַ֙חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים׃כא–כד
קינה על מות שאול ויהונתן
הרי גלבוע, אל ירד עליכם טל או גשם, וגם השדות של תרומות. כי שם נפגעו מגני הגיבורים, המגן של שאול.
הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן׃מדם של הרוגים, מsschית של גיבורים, הקשת של יהונתן לא נסוגה לאחור, וחרב שאול לא חזרה ריקה.
מִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֙לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים קֶ֚שֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃שאול ויהונתן האהובים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. הם היו קלים כמו נשרים וחזקים כמו אריות.
שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃בנות ישראל בכו על שאול. הן בכו על מי שנתן להן בגדים יקרים ועיטורי זהב על הלבוש.
בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃כה–כז
קינת דוד על יהונתן
איך נפלו הגיבורים בתוך המלחמה? יהונתן נפל על ההרים הגבוהים.
אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל׃כואב לי עליך, אחי יהונתן. אהבת אותי מאוד, והאהבה שלך אלי הייתה מדהימה יותר מאהבת נשים.
צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃איך נפלו הגיבורים וכל כלי המלחמה אבדו?
אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הבשורה על מות שאול
וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת שָׁא֔וּל וְדָוִ֣ד שָׁ֔ב מֵהַכּ֖וֹת אֶת־הָעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֧שֶׁב דָּוִ֛ד בְּצִקְלָ֖ג יָמִ֥ים שְׁנָֽיִם׃
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וְהִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיְהִי֙ בְּבֹא֣וֹ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ דָּוִ֔ד אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּב֑וֹא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו מִמַּחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל נִמְלָֽטְתִּי׃
וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו דָּוִ֛ד מֶה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר הַגֶּד־נָ֣א לִ֑י וַ֠יֹּאמֶר אֲשֶׁר־נָ֨ס הָעָ֜ם מִן־הַמִּלְחָמָ֗ה וְגַם־הַרְבֵּ֞ה נָפַ֤ל מִן־הָעָם֙ וַיָּמֻ֔תוּ וְגַ֗ם שָׁא֛וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנ֖וֹ מֵֽתוּ׃
ה–ח
הדיווח על מות שאול
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהֽוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃
וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֙יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַעֲלֵ֥י הַפָּרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃
וַיִּ֥פֶן אַחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלָ֔י וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י מִי־אָ֑תָּה ויאמר [וָאֹמַ֣ר] אֵלָ֔יו עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃
ט–יב
בְּשׂוֹרַת מָתוֹת שָׁאוּל
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמָד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כָל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃
וָאֶעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה׃
וַיַּחֲזֵ֥ק דָּוִ֛ד בבגדו [בִּבְגָדָ֖יו] וַיִּקְרָעֵ֑ם וְגַ֥ם כָּל־הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
וַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם יְהוָה֙ וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ (ס)
יג–טז
מות האיש העמלקני
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃
וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃
וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דמיך [דָּמְךָ֖] עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ (ס)
יז–כ
קינת דוד
וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃
וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃
הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃
אַל־תַּגִּ֣ידוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן פֶּן־תִּשְׂמַ֙חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים׃
כא–כד
קינה על מות שאול ויהונתן
הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן׃
מִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֙לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים קֶ֚שֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃
שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃
בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃
כה–כז
קינת דוד על יהונתן
אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל׃
צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃
אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את הבשורה על מותו של שאול המלך ואת תגובתו של דוד.
פסוקים א–ד
הבשורה על מות שאול
לאחר מות שאול ויהונתן בקרב, איש מהמחנה מגיע לדוד בצקלאג. הוא מעדכן את דוד בתוצאות המלחמה, בבריחת חלק מהעם ובמות המלך שאול ובנו יהונתן.
פסוקים ה–ח
הדיווח על מות שאול
דוד שואל את הנער איך נודע לו על מות שאול ויהונתן. הנער מתאר כי היה בהר הגלבוע וראה את שאול נשען על החנית כשהרכב והפרשים עוקבים אחריו. הנער מציין ששאול פנה אליו וקרא לו, ודוד מזהה את עצמו בפני הנער כעמלק.
פסוקים ט–יב
בְּשׂוֹרַת מָתוֹת שָׁאוּל
הַמַּפְתִּיחַ מְסַפֵּר לְדָוִד אֵיךְ הַקְּרִיאָה אֶת שָׁאוּל בַּמִּלְחָמָה. הוּא מַתְעִיר אֶת דָּוִד לְמַעֲשָׂיו בְּהַבְאֵאת הַכִּסּוּי שֶׁל הַמֶּלֶךְ. דָּוִד וְחַבָּרוֹת מְבַכִּים וְאוֹבְלִים עַל מָתוֹת הַמֶּלֶל וּבְנוֹ וְעַל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל.
פסוקים יג–טז
מות האיש העמלקני
נער עמלקני מגיע לדוד ומספר לו שקטל את משוח הַשֵּׁם. דוד כועס על כך שהנער לא פחד להרוג את משוח הַשֵּׁם, ונותן פקודה לנער אחר להוציא אליו דין וחשבון. הנער מבצע את המשימה, ודוד קובע כי הדם שלו על ראשו בשל הודאתו.
פסוקים יז–כ
קינת דוד
דוד קנה את הקינה על מות שאול ויהונתן וציווה ללמד אותה את בני יהודה. הקינה מתארת את נפילת הגיבורים בישראל ומבקשת שלא יופץ בשמו של המות בערי פלשת ועמלו, כדי שלא יתעודדו אויבי ישראל.
פסוקים כא–כד
קינה על מות שאול ויהונתן
שיר קינה על נפילת שאול ויהונתן בהרי גלבוע. השיר מתאר את מות הגיבורים, את הקשת והחרב שלא נסוגו, ואת הקשר העמוק בין המלך לבנו. בנות ישראל בכות על אובדן המנהיג ועל כבוד המלכות.
פסוקים כה–כז
קינת דוד על יהונתן
דוד מבכה את נפילת יהונתן בקרב. הוא מתאר את מות הגיבורים ואת אובדן כלי המלחמה. דוד מביע צער עמוק על מות איתו, ומתאר את אהבתם הגדולה והמיוחדת שהייתה ביניהם, שהייתה עמוקה יותר מאהבת נשים.
הפרק מסתיים בקינת דוד על מותו של יהונתן.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההכנות למלחמה וזמן המצור
״דבר אחר כי תצור אל עיר מגיד שתובע שלום שנים שלשה ימים עד שלא נלחם בה וכן הוא אומר (ש"ב א א) וישב דוד בצקלג״
הספרי מדבר על המנהג של מי שרוצה להכות בעיר. לפי הפירוש הזה, אדם שמבקש שלום עם עיר, הוא נותן לה זמן של יומיים או שלושה ימים לפני שהוא מתחיל להילחם בה. זהו הסבר למקרה שנזכר בשמואל ב, שם דוד ישב בצלעק כמה ימים והיריבים לא תקפו את העיר מיד. הספרי מביא דוגמה נוספת מהים, der כך שספינות לא מפליגים לים הגדול רק רגע לפני שבת, אלא מכינים הכל לפחות שלושה ימים מראש. ההסבר מתמקד בזה שבדרכים רחוקות צריך זמן הכנה מוקדם, בניגוד לדרכים קרובות.
ספרי דברים ר״ג:ז׳ ↗סוגיות של אבלות ומשפט
״עַל הַנָּשִׂיא וְעַל אַב בֵּית דִּין וְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת מְנַיִין. וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וגו׳. וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצוּמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל. זֶה הַנָּשִׂיא. וְעַל״
התלמוד הירושלמי בפרשת מועד קטן דן בסוגיית הגדרת קטגוריות שונות שניתן להחיל עליהן דיני אבלות. המקור מציין כי קיימים שלושה סוגים של אנשים שעליהם מנהגים אבלות: הנשיא, אב בית הדין, והקבוצה המכונה "שמועות הרעות". הפרשנות כאן מפרטת את המקרה של דוד המלך, שאבל על שלושת אלו: הוא התעטף בבגדיו וקרע אותם על מות הנשיא (שאול), על מות אב בית הדין (יהונתן), ועל נפילת עם ישראל ובית ישראל בקרב. המדרש מדגיש כי קבוצת "שמועות הרעות" מתייחסת למותם של אנשים אחרים שנפלו בקרב, ובכך מגדיר את היקף האבלות על הציבור כולו.
תלמוד ירושלמי מועד קטן ג׳:ז׳:ז׳ ↗בעקבות המפרשים
הבקשה למות מהיר
״כי כל עוד נפשי בי. מהר ומותתני, טוב לי שתמותתני אתה, ואל יהרגוני אלה ויתעללו בי:״
הפסוק מתאר את דבריו של אדם שהיה עם שאול, אשר מצא את שאול ודויד לאחר מותו. האיש מדווח לדויד על מותו של המלך ועל כך שסר פלשתים הרג את שאול. לפי רש"י, מתוך המצב הקשה שבו היה האיש, הוא העדיף שהמות יגיע במהירות בידיו של אדם, מאשר להפוך לקורבן של אויבים שיסבלו אותו ויענו אותו. ההסבר של רש"י מתמקד בבקשתו של האיש למות מהר. הוא טוען שהאיש הרגיש שכל עוד חייו נמשכים, הוא חש סכנה. לכן, הוא ביקש שדויד יהיה זה שמביא את מותו, כי זה עדיף עבורו מאשר מוות אכזרי בידי אויבי ישראל.
רש״י על שמואל ב׳ 1:9:2 ↗הרי גלבוע
״הרי בגלבוע. ההרים שבגלבוע:״
הטקסט מתמקד בזיהוי המיקום הגאוגרפי של ההרים שבהם התרחשו האירועים. רש"י מסביר שההרים המוזכרים בפרק הם ההרים שבגליל העליון, באזור גלבוע. הפירוש של רש"י מתמקד בבהירות המיקום הגיאוגרולוגי, כחלק מהצורך לזהות את שדה הקרב המדויק שבו נפלו הגיבורים.
רש״י על שמואל ב׳ 1:21:1 ↗הבשורה על הר הגלבוע
״נקרא נקריתי. במקרה באתי להר הגלבוע:״
הטקסט מביא את הדיווח של האיש מבני בנימין שהגיע אל דוד לאחר קרב. הוא מספר על מה שקרה בהר הגלבוע ועל מותם של שאול ויהונתן. הדיווח מתמקד בפרטים היבשים של המתרחש בשדה הקרב. מצודת דוד מפרש את הפתיחה של הפרק כתיאור של הגעת הבשורה. הוא מסביר שהאיש הגיע בסיטואציה של חוסר ודאות, כשהוא מדווח על אירועים שקרו בקרב ועל מותם של המנהיגים.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 1:6:1 ↗הבשורה על מות שאול ויהונתן
״אל תגידו בגת. ממיתת שאול ויהונתן, ועם כי בודאי ידעו בלא הם, אמר כן למליצת הקינה, וכן (מיכה א י): בגת אל תגידו:״
הפסוק עוסק ההודעה שהגיעה אל דוד על מותם של שאול ויהונתן. המצודת דוד מסביר כי למרות שהידיעה על מותם הייתה כנראה ידועה לאנשים באופן עצמאי, הבשורה שנמסרה נועדה לשמש כחלק מקינה וסגנון של אבלות. הפירוש מתמקד בשימוש במילים מסוימות, כמו הבקשה לא להזכיר את בגת, ומקשר זאת למסורת של קינה המופיעה גם בנביא מיכה. הגישה כאן היא פרשנית-לשונית, המנתחת את הבחירה במילים המעוררות אבל.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 1:20:1 ↗