כשדוד ואנשיו הגיעו לצקלאג ביום השלישי, העמלקים פשטו על הנגב ועל צקלאג. הם הכו את צקלאג ושרפו אותה באש.
וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת־צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ׃שמואל א׳ · פרק ל׳
חורבן צקלאג ושבוי המשפחות
דוד ולוחמיו חוזרים לצקלאג, מוצאים אותה הרוסה ומוצאים את כל המשפחות בשבי, ואז מחזירים את השבויים ומשתפים את זקני יהודה בשלל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ ל׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
חורבן צקלאג ושבוי המשפחות
הם שבו את הנשים שהיו שם, מקטנות ועד גדולות, אבל לא הרגו אף אחד. הם לקחו אותן בשבי, הלכו בדרכם והמשיכו הלאה.
וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת־הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר־בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל לֹ֥א הֵמִ֖יתוּ אִ֑ישׁ וַיִּֽנְהֲג֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לְדַרְכָּֽם׃כשדוד ואנשיו הגיעו לעיר, הם ראו שהיא שרופה באש, והנשים, הבנים והבנות שלהם נלקחו בשבי.
וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַֽאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃דוד והאנשים שהיו איתו הרעו קול ובוכו, עד שלא נשאר בהם כוח לבכות.
וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין־בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת׃דָּוִד מִתְחַזֵּק בַּשְׁבִי הַנָּשִׁים וּמְבַקֵּשׁ הַנְחָיָה אֱלֹהִית
שתי הנשים של דוד נלקחו בשבי: אחינעם היזרעלית ואביגיל, אשת נבל הכרמלי.
וּשְׁתֵּ֥י נְשֵֽׁי־דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי׃דוד נקלע למצוקה גדולה כי האנשים רצו להרוג אותו, כי כולם היו כעוסים מאוד, כל אחד על בניו ועל בנותיו. אבל דוד התחזק ביהוה אלוהיו.
וַתֵּ֨צֶר לְדָוִ֜ד מְאֹ֗ד כִּֽי־אָמְר֤וּ הָעָם֙ לְסָקְל֔וֹ כִּֽי־מָ֙רָה֙ נֶ֣פֶשׁ כָּל־הָעָ֔ם אִ֖ישׁ עַל־בנו [בָּנָ֣יו] וְעַל־בְּנֹתָ֑יו וַיִּתְחַזֵּ֣ק דָּוִ֔ד בַּיהוָ֖ה אֱלֹהָֽיו׃ (ס)דוד אמר לאביאתר הכהן, בן אחימלך: "בבקשה, תביא לי את האפוד". ואביתר הביא את האפוד לדוד.
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפֹ֑ד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפֹ֖ד אֶל־דָּוִֽד׃דוד שאל את יהוה: "האם א menge רדוף אחרי הכנופיה הזאת והאם אשיג אותה?". והוא ענה לו: "רדוף, כי בטוח תשיג ותציל".
וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד־הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל׃המפגש עם האיש המצרי
דוד הלך עם שש מאות איש שהיו איתו, והם הגיעו עד לנחל הבשור, אבל השאר נשארו מאחור.
וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד ה֚וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל הַבְּשׂ֑וֹר וְהַנּֽוֹתָרִ֖ים עָמָֽדוּ׃דוד וארבע מאות איש המשיכו לרדוף, ועצרו מאתיים איש שפיגרו ולא עברו את נחל הבשור.
וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ וַיַּֽעַמְדוּ֙ מָאתַ֣יִם אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר פִּגְּר֔וּ מֵעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל הַבְּשֽׂוֹר׃מצאו איש מצרי בשדה, והביאו אותו אל דוד. הם נתנו לו לחם והוא אכל, והם השקו אותו מים.
וַֽיִּמְצְא֤וּ אִישׁ־מִצְרִי֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיִּקְח֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיִּתְּנוּ־ל֥וֹ לֶ֙חֶם֙ וַיֹּ֔אכַל וַיַּשְׁקֻ֖הוּ מָֽיִם׃הם נתנו לו חתיכת תמרים ושני תאנים, והוא אכל ורוחו חזרה אליו, כי הוא לא אכל לחם ולא שתה מים במשך שלושה ימים ושלושה לילות.
וַיִּתְּנוּ־לוֹ֩ פֶ֨לַח דְּבֵלָ֜ה וּשְׁנֵ֤י צִמֻּקִים֙ וַיֹּ֔אכַל וַתָּ֥שָׁב רוּח֖וֹ אֵלָ֑יו כִּ֠י לֹֽא־אָ֤כַל לֶ֙חֶם֙ וְלֹא־שָׁ֣תָה מַ֔יִם שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת׃ (ס)המפגש עם הנער המצרי
דוד שאל אותו: מיה אתה ומאיפה אתה? הנער ענה: אני נער מצרי, עבד של אדם מעמלק, ואדוני עזב אותי כי היום עברו שלושה ימים.
וַיֹּ֨אמֶר ל֤וֹ דָוִד֙ לְֽמִי־אַ֔תָּה וְאֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֜אמֶר נַ֧עַר מִצְרִ֣י אָנֹ֗כִי עֶ֚בֶד לְאִ֣ישׁ עֲמָֽלֵקִ֔י וַיַּעַזְבֵ֧נִי אֲדֹנִ֛י כִּ֥י חָלִ֖יתִי הַיּ֥וֹם שְׁלֹשָֽׁה׃הוא אמר: אנחנו פשטנו בנגב הכרזי, ביהודה ובנגב כלב, ושרפנו באש את צקלך.
אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ׃דוד אמר לו: תרד איתי אל הקבוצה הזאת. הנער ענה: שבו לי אלוהים שאם תהרוג אותי או תמסור אותי לאדו, אני ארד איתך אל הקבוצה הזאת.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד הֲתוֹרִדֵ֖נִי אֶל־הַגְּד֣וּד הַזֶּ֑ה וַיֹּ֡אמֶר הִשָּׁבְעָה֩ לִּ֨י בֵֽאלֹהִ֜ים אִם־תְּמִיתֵ֗נִי וְאִם־תַּסְגִּרֵ֙נִי֙ בְּיַד־אֲדֹנִ֔י וְאוֹרִֽדְךָ֖ אֶל־הַגְּד֥וּד הַזֶּֽה׃הוא הוריד אותו, והנה כולם נטשו את פני כל הארץ, אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל הגדול שלקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה.
וַיֹּ֣רִדֵ֔הוּ וְהִנֵּ֥ה נְטֻשִׁ֖ים עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ אֹכְלִ֤ים וְשֹׁתִים֙ וְחֹ֣גְגִ֔ים בְּכֹל֙ הַשָּׁלָ֣ל הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֛וּ מֵאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃החזרת השבויים והשלל
דוד היה מותש מרוב קושי לנשימה עד הערב, וכל הלילה הם נשארו שם. אף אחד מהם לא הצליח לברוח, חוץ מארבע מאות נערים שרכבו על הגמלים וברחו.
וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ׃דוד הציל את כל מה שלקחו עמלק, והוא הציל גם את שתי הנשים שלו.
וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד׃שום דבר לא היה חסר להם, מהקטן ועד הגדול, מהבנים והבנות ומהעבדים, וכל מה שלקחו להם דוד החזיר.
וְלֹ֣א נֶעְדַּר־לָ֠הֶם מִן־הַקָּטֹ֨ן וְעַד־הַגָּד֜וֹל וְעַד־בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַ֛ד כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד׃דוד לקח את כל הצאן והבקר, והם הובילו אותם לפני הצאים והבקרים האלה, ואמרו: זה שלל דוד.
וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת־כָּל־הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד׃דָּוִד וְהַמִּתְנַקְּדִים
דָּוִד הִגִּיעַ אֶל מֵאתַיִם הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּמְצָאוּ בַּחֲלָל אַחֲרֵי דָּוִד, וְהוּא הֶחְזִיר אוֹתָם אֶל נַחַל הַבְּשֹׂר. הֵם יָצְאוּ לִפְנֵי דָּוִד וּלְפָנֵי הָעָם שֶׁהָיָה אִתּוֹ, וְדָּוִד הִתְקָרֵב אֶל הָעָם וְשָׁאַל אֹתָם שָׁלוֹם.
וַיָּבֹ֣א דָוִ֗ד אֶל־מָאתַ֨יִם הָאֲנָשִׁ֜ים אֲשֶֽׁר־פִּגְּר֣וּ ׀ מִלֶּ֣כֶת ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד וַיֹּֽשִׁיבֻם֙ בְּנַ֣חַל הַבְּשׂ֔וֹר וַיֵּֽצְאוּ֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וְלִקְרַ֖את הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֑וֹ וַיִּגַּ֤שׁ דָּוִד֙ אֶת־הָעָ֔ם וַיִּשְׁאַ֥ל לָהֶ֖ם לְשָׁלֽוֹם׃ (ס)כָּל אִישׁ רָע וְרָשָׁע מֵאֵלֶּה הָאֲנָשִׁים שֶׁלְּכוּ עִם דָּוִד עָנָה וְאָמַר: כְּמוֹ שֶׁאֵין לָנוּ לָתֵת לָהֶם מֵהַשָּׁלָל שֶׁהִצַּלְנוּ, כָּךְ גַּם לְאֵלֶּה שֶׁלֹּא לְכוּ אִתִּי, וְכָךְ שֶׁכָּל אִישׁ יֵלֵךְ עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו כְּפִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.
וַיַּ֜עַן כָּל־אִֽישׁ־רָ֣ע וּבְלִיַּ֗עַל מֵֽהָאֲנָשִׁים֮ אֲשֶׁ֣ר הָלְכ֣וּ עִם־דָּוִד֒ וַיֹּאמְר֗וּ יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־הָלְכ֣וּ עִמִּ֔י לֹֽא־נִתֵּ֣ן לָהֶ֔ם מֵהַשָּׁלָ֖ל אֲשֶׁ֣ר הִצַּ֑לְנוּ כִּֽי־אִם־אִ֤ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ׃ (ס)דָּוִד אָמַר לָהֶם: אַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ, אַחַי, כִּי הַשֵּׁם נָתַן לָנוּ וּשְׁמַר עָלֵינוּ, וְהוּא נָתַן בְּיָדֵנוּ אֶת הַחַיָּל שֶׁבָּא עָלֵינוּ.
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד לֹֽא־תַעֲשׂ֥וּ כֵ֖ן אֶחָ֑י אֵ֠ת אֲשֶׁר־נָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ וַיִּשְׁמֹ֣ר אֹתָ֔נוּ וַיִּתֵּ֗ן אֶֽת־הַגְּד֛וּד הַבָּ֥א עָלֵ֖ינוּ בְּיָדֵֽנוּ׃וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? כְּחֵלֶק שֶׁנּוֹפֵל בַּמִּלְחָמָה וְכָךְ הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים, כָּךְ כֻּלָּם יְחַלְּקוּ בְּשָׁוֶה.
וּמִי֙ יִשְׁמַ֣ע לָכֶ֔ם לַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק ׀ הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל־הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ׃ (ס)חלוקת השוד בין זקני יהודה
מהיום הזה והלאה, זה הפך לחוק ולמשפט עבור ישראל, עד היום הזה.
וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (פ)דוד הגיע לצקלאג, ושלח חלק מהשוד לחבריו, זקני יהודה, ואמר להם: הנה יש לכם ברכה מהשוד של אויבי הַשֵּׁם.
וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה׃החלק הזה מיועד לאלו שבבית אל, ולאלו שברמות נגב, ולאלו ביתר.
לַאֲשֶׁ֧ר בְּבֵֽית־אֵ֛ל וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּרָמֽוֹת־נֶ֖גֶב וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּיַתִּֽר׃וגם לאלו בערוער, ולאלו בשפמות, ולאלו באשתמוע.
וְלַאֲשֶׁ֧ר בַּעֲרֹעֵ֛ר וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּשִֽׂפְמ֖וֹת וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּאֶשְׁתְּמֹֽעַ׃ (ס)חלוקת השלל
וגם לאלו שהיו בברכל, ולאלו שהיו בערים של הירחמלים, ולאלו שבערים של הקיני.
וְלַאֲשֶׁ֣ר בְּרָכָ֗ל וְלַֽאֲשֶׁר֙ בְּעָרֵ֣י הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּעָרֵ֥י הַקֵּינִֽי׃וגם לאלו שבחרמה, ולאלו שבבור עשן, ולאלו בעתק.
וְלַאֲשֶׁ֧ר בְּחָרְמָ֛ה וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבוֹר־עָשָׁ֖ן וְלַאֲשֶׁ֥ר בַּעֲתָֽךְ׃וגם לאלו בחברון, ולכל המקומות שבהם הלכו דוד ואנשיו.
וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וּֽלְכָל־הַמְּקֹמ֛וֹת אֲשֶֽׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁ֥ם דָּוִ֖ד ה֥וּא וַאֲנָשָֽׁיו׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
חורבן צקלאג ושבוי המשפחות
וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת־צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ׃
וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת־הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר־בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל לֹ֥א הֵמִ֖יתוּ אִ֑ישׁ וַיִּֽנְהֲג֔וּ וַיֵּלְכ֖וּ לְדַרְכָּֽם׃
וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַֽאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃
וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין־בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת׃
דָּוִד מִתְחַזֵּק בַּשְׁבִי הַנָּשִׁים וּמְבַקֵּשׁ הַנְחָיָה אֱלֹהִית
וּשְׁתֵּ֥י נְשֵֽׁי־דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי׃
וַתֵּ֨צֶר לְדָוִ֜ד מְאֹ֗ד כִּֽי־אָמְר֤וּ הָעָם֙ לְסָקְל֔וֹ כִּֽי־מָ֙רָה֙ נֶ֣פֶשׁ כָּל־הָעָ֔ם אִ֖ישׁ עַל־בנו [בָּנָ֣יו] וְעַל־בְּנֹתָ֑יו וַיִּתְחַזֵּ֣ק דָּוִ֔ד בַּיהוָ֖ה אֱלֹהָֽיו׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפֹ֑ד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפֹ֖ד אֶל־דָּוִֽד׃
וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד־הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל׃
המפגש עם האיש המצרי
וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד ה֚וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל הַבְּשׂ֑וֹר וְהַנּֽוֹתָרִ֖ים עָמָֽדוּ׃
וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ וַיַּֽעַמְדוּ֙ מָאתַ֣יִם אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר פִּגְּר֔וּ מֵעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל הַבְּשֽׂוֹר׃
וַֽיִּמְצְא֤וּ אִישׁ־מִצְרִי֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיִּקְח֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיִּתְּנוּ־ל֥וֹ לֶ֙חֶם֙ וַיֹּ֔אכַל וַיַּשְׁקֻ֖הוּ מָֽיִם׃
וַיִּתְּנוּ־לוֹ֩ פֶ֨לַח דְּבֵלָ֜ה וּשְׁנֵ֤י צִמֻּקִים֙ וַיֹּ֔אכַל וַתָּ֥שָׁב רוּח֖וֹ אֵלָ֑יו כִּ֠י לֹֽא־אָ֤כַל לֶ֙חֶם֙ וְלֹא־שָׁ֣תָה מַ֔יִם שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת׃ (ס)
המפגש עם הנער המצרי
וַיֹּ֨אמֶר ל֤וֹ דָוִד֙ לְֽמִי־אַ֔תָּה וְאֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֜אמֶר נַ֧עַר מִצְרִ֣י אָנֹ֗כִי עֶ֚בֶד לְאִ֣ישׁ עֲמָֽלֵקִ֔י וַיַּעַזְבֵ֧נִי אֲדֹנִ֛י כִּ֥י חָלִ֖יתִי הַיּ֥וֹם שְׁלֹשָֽׁה׃
אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד הֲתוֹרִדֵ֖נִי אֶל־הַגְּד֣וּד הַזֶּ֑ה וַיֹּ֡אמֶר הִשָּׁבְעָה֩ לִּ֨י בֵֽאלֹהִ֜ים אִם־תְּמִיתֵ֗נִי וְאִם־תַּסְגִּרֵ֙נִי֙ בְּיַד־אֲדֹנִ֔י וְאוֹרִֽדְךָ֖ אֶל־הַגְּד֥וּד הַזֶּֽה׃
וַיֹּ֣רִדֵ֔הוּ וְהִנֵּ֥ה נְטֻשִׁ֖ים עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ אֹכְלִ֤ים וְשֹׁתִים֙ וְחֹ֣גְגִ֔ים בְּכֹל֙ הַשָּׁלָ֣ל הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֛וּ מֵאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים וּמֵאֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃
החזרת השבויים והשלל
וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמָֽחֳרָתָ֑ם וְלֹֽא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ׃
וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד׃
וְלֹ֣א נֶעְדַּר־לָ֠הֶם מִן־הַקָּטֹ֨ן וְעַד־הַגָּד֜וֹל וְעַד־בָּנִ֤ים וּבָנוֹת֙ וּמִשָּׁלָ֔ל וְעַ֛ד כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ לָהֶ֑ם הַכֹּ֖ל הֵשִׁ֥יב דָּוִֽד׃
וַיִּקַּ֣ח דָּוִ֔ד אֶת־כָּל־הַצֹּ֖אן וְהַבָּקָ֑ר נָהֲג֗וּ לִפְנֵי֙ הַמִּקְנֶ֣ה הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֖ה שְׁלַ֥ל דָּוִֽד׃
דָּוִד וְהַמִּתְנַקְּדִים
וַיָּבֹ֣א דָוִ֗ד אֶל־מָאתַ֨יִם הָאֲנָשִׁ֜ים אֲשֶֽׁר־פִּגְּר֣וּ ׀ מִלֶּ֣כֶת ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד וַיֹּֽשִׁיבֻם֙ בְּנַ֣חַל הַבְּשׂ֔וֹר וַיֵּֽצְאוּ֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וְלִקְרַ֖את הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֑וֹ וַיִּגַּ֤שׁ דָּוִד֙ אֶת־הָעָ֔ם וַיִּשְׁאַ֥ל לָהֶ֖ם לְשָׁלֽוֹם׃ (ס)
וַיַּ֜עַן כָּל־אִֽישׁ־רָ֣ע וּבְלִיַּ֗עַל מֵֽהָאֲנָשִׁים֮ אֲשֶׁ֣ר הָלְכ֣וּ עִם־דָּוִד֒ וַיֹּאמְר֗וּ יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־הָלְכ֣וּ עִמִּ֔י לֹֽא־נִתֵּ֣ן לָהֶ֔ם מֵהַשָּׁלָ֖ל אֲשֶׁ֣ר הִצַּ֑לְנוּ כִּֽי־אִם־אִ֤ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד לֹֽא־תַעֲשׂ֥וּ כֵ֖ן אֶחָ֑י אֵ֠ת אֲשֶׁר־נָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָ֙נוּ֙ וַיִּשְׁמֹ֣ר אֹתָ֔נוּ וַיִּתֵּ֗ן אֶֽת־הַגְּד֛וּד הַבָּ֥א עָלֵ֖ינוּ בְּיָדֵֽנוּ׃
וּמִי֙ יִשְׁמַ֣ע לָכֶ֔ם לַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה כִּ֞י כְּחֵ֣לֶק ׀ הַיֹּרֵ֣ד בַּמִּלְחָמָ֗ה וּֽכְחֵ֛לֶק הַיֹּשֵׁ֥ב עַל־הַכֵּלִ֖ים יַחְדָּ֥ו יַחֲלֹֽקוּ׃ (ס)
חלוקת השוד בין זקני יהודה
וַיְהִ֕י מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיְשִׂמֶ֜הָ לְחֹ֤ק וּלְמִשְׁפָּט֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (פ)
וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיְשַׁלַּ֧ח מֵֽהַשָּׁלָ֛ל לְזִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה לְרֵעֵ֣הוּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה לָכֶם֙ בְּרָכָ֔ה מִשְּׁלַ֖ל אֹיְבֵ֥י יְהוָֽה׃
לַאֲשֶׁ֧ר בְּבֵֽית־אֵ֛ל וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּרָמֽוֹת־נֶ֖גֶב וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּיַתִּֽר׃
וְלַאֲשֶׁ֧ר בַּעֲרֹעֵ֛ר וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּשִֽׂפְמ֖וֹת וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּאֶשְׁתְּמֹֽעַ׃ (ס)
חלוקת השלל
וְלַאֲשֶׁ֣ר בְּרָכָ֗ל וְלַֽאֲשֶׁר֙ בְּעָרֵ֣י הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּעָרֵ֥י הַקֵּינִֽי׃
וְלַאֲשֶׁ֧ר בְּחָרְמָ֛ה וְלַאֲשֶׁ֥ר בְּבוֹר־עָשָׁ֖ן וְלַאֲשֶׁ֥ר בַּעֲתָֽךְ׃
וְלַאֲשֶׁ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וּֽלְכָל־הַמְּקֹמ֛וֹת אֲשֶֽׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁ֥ם דָּוִ֖ד ה֥וּא וַאֲנָשָֽׁיו׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתחיל בבשורה קשה על הרס צקלאג וגניבת המשפחות, ועובר דרך חיפוש דוד אחר השבויים ועד לחלוקת השלל עם זקני יהודה.
חורבן צקלאג ושבוי המשפחות
העמלקים פשטו על צקלאג ביום השלישי לשיבת דוד, שרפו את העיר ושבו את כל הנשים והילדים בשבי מבלי להרוג איש. עם הגעת דוד, הוא גילה את החורבן ואת שבי בני משפחתו, וכל אנשיו בכו בכאב רב עד שנגמר להם הכוח.
דָּוִד מִתְחַזֵּק בַּשְׁבִי הַנָּשִׁים וּמְבַקֵּשׁ הַנְחָיָה אֱלֹהִית
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת לְקִיחַת שְׁתֵּי נְשֵׁי דָּוִד בִּשְׁבִי הַמְּדְיָנִים וְאֶת הַמִּצּוּק הַחַד בֶּן אָדָם שֶׁל דָּוִד בְּעֵינֵי עַמּוֹ. דָּוִד מִתְחַזֵּק בַּהֶשֵּׁם, מְבַקֵּשׁ אֶת הָאֵפוֹד מֵאֲבִיאַתָר וְשָׁואֵל אֶת הָאֱלֹהִים אִם יוּכַל לִרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד וּלְהַצִּיל אֶת מָה שֶׁנֶּאֱבַד.
המפגש עם האיש המצרי
דוד ולוחמיו הגיעו לנחל הבשור, שם חלק מהאנשים עצרו ולא המשיכו לרדוף. במהלך המסע מצאו איש מצרי שהובא לדוד וקיבל מזון ומים כדי להחזיר לו את כוחו לאחר שלושה ימים ללא אוכל ושתייה.
המפגש עם הנער המצרי
דוד פוגש נער מצרי שנותר לבדו לאחר שבעליו עזבו אותו. הנער מספר על שריפת צקלך ועל מסע פשיטתו. לאחר שהנער נשבע להדריך את דוד אל האויבים, דוד מגיע למקום שבו האויבים חוגגים עם השלל הגדול.
החזרת השבויים והשלל
לאחר המערכה מול עמלק, דוד הצליח להשיב את כל הרכוש שנגנב, כולל אנשים וצאן ובקר. הוא הציל את נשותיו ואת כל בני עמו, וכל מה שנגנב הוחזר למקומו.
דָּוִד וְהַמִּתְנַקְּדִים
דָּוִד מִגִּיעַ אֶל הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּמְצָאוּ בַּחֲלָל וְעוֹרֵר אוֹתָם לַחֲזֹר לַחַיִּים. מֵעֵינֵי אֲחַזְיָהָו הָאֲנָשִׁים הָרָעִים מְסרְבִים לְחַלֵּק לָהֶם מֵהַשָּׁלָל, אַךְ דָּוִד מַזְכִּיר אֶת הַשְּׁמִירָה שֶׁל הַשֵּׁם וְקוֹרֵא לְחַלֵּק בְּשָׁוֶה לְכָל הַמִּלְחָמִים.
חלוקת השוד בין זקני יהודה
החוק החדש של דוד הפך למסורת בישראל. לאחר המערכה, דוד הגיע לצקלאג ושלח חלק מהרכוש ששדד מאויבי הַשֵּׁם לזקני יהודה ולמחנות שונים כמו בית אל, רמות נגב, יתר, ערוער, שפמות ואשתמוע.
חלוקת השלל
דוד ואנשיו מחלקים את השלל שחטפו מהעמלקים. החלוקה כוללת את כל הקבוצות והאנשים שהיו בערים השונות, כמו ברכל, חרמה ועתק, וכן את כל האזורים שבהם דוד ואנשיו עברו במהלך המסע.
הפרק מסתיים בחלוקת השלל בין דוד לבין השולחים לו את השלל מצד זקני יהודה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מנהג השבת והעדר צרים
״ימים רבים, ימים שנים רבים שלשה, מיכן אמרו אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת.״
בספרי דברים, בפרשת דברים רג, מובאת שיטה המדברת על כמות האויבים שיכולים להגן על עיר של עמים. לפי הסבר זה, אין קשה מצב של עיר שאין בה פחות משלושה אויבים, שלוש ימים לפני כניסת השבת. הסבר זה מבוסס על מסורת חז"ל המנתחת את המצב הביטחוני והחברתי של ערים בעת העתיקה. המקור אינו מציג את הדבר כחוק מחייב או כעובדה מדעית אלא כעיון הלכתי או מחשבתי על היכולת להגן על היישובים לפני יום קדוש.
ספרי דברים ר״ג:ד׳ ↗ההפסקות לפני מלחמה ומסעות ימי הים
״דבר אחר כי תצור אל עיר מגיד שתובע שלום שנים שלשה ימים עד שלא נלחם בה וכן הוא אומר (ש"ב א א) וישב דוד בצקלג״
בספרי דברים מובאת דרך פרשנית של שמאי הזקן לגבי זמן הפסקת המלחמה או הפלגת ספינות. לפי דבריו, כאשר אדם מקיף עיר כדי להילחם בה, הוא נותן לה זמן של שניים או שלושה ימים של שלום לפני תחילת הלחימה. כך גם במקרה של שבת, אם המצור כבר החל לפני השבת, המלחמה אינה מפסיקה בגלל יום קדוש זה. הסבר זה מתוחכם ומשווה בין חיי המלחמה לבין חיי הים. שמאי הזקן מציין כי בספינות המפליגות לים הגדול, לא מפליגים אותן קרוב מדי לשבת, אלא רק כשעוד יש שלושה ימים לפני השבת. חשוב לציין שזה נכון רק למסעות ארוכים ורחוקים, בעוד שבמסעות קצרים וקרובים ניתן להפליג קרוב יותר ליום השבת.
ספרי דברים ר״ג:ז׳ ↗בעקבות המפרשים
ההגעה לנחל הבשור
״ויבואו עד נחל הבשור. שש מאות איש:״
בפרק זה מספר שמואל א' על דוד ואנשיו שהגיעו עד נחל הבשור. הם היו שש מאות איש. לפי רש״י, המקום הזה הוא הנחל שבו עצרו. רש״י מפרש את הפסוק ומציין שהקבוצה הגיעה עד למקום הזה. הוא מתמקד בפרטים הטכניים של המסע ובמספר האנשים שהיו בקבוצה.
רש״י על שמואל א׳ 30:9:1 ↗החלקת הניצחון והנהגת המנהיג
״מהיום ההוא ומעלה. לא נאמר והלאה, אלא ומעלה, כבר הנהיג אברהם בחוק זה (בראשית יד כד): 'בלעדי רק אשר אכלו הנערים' וגו', הם היושבים על״
הפסוק מדבר על חוק חדש שנקבע מיום האירוע הזה ואילך. החוק קובע שגם אלו שלא יצאו למלחמה, אלא נשארו לשמור על הציוד, זכאים לחלק בפרס הניצחון יחד עם הלוחמים. רש"י מסביר שהחוק הזה אינו חדש לגמרי, שכן הוא מזכיר מקרה מוקדם יותר בסיפור אברהם אבינו, שם הוא החליט לתת חלק מהשבה רק לנערים שאכלו מהכלים. לפי גישה זו, המנהיג לוקח אחריות על כל הקבוצה המלווה את המלחמה ולא רק על הלוחמים בשדה הקרב.
רש״י על שמואל א׳ 30:25:1 ↗ההתמודדות של דוד עם המצב בזישלג
״והנותרים עמדו. רצה לומר: הנותרים מאותם שש מאות עצמם, והם שתי המאות האמור במקרא שלאחריו, שנותרו ולא רדפו, הם עמדו אצל הנחל מהעבר הזה, ולא״
הפרק מתאר את המפגש של דוד ואנשיו עם המצב הקשה בזישלג, לאחר שחלק מאנשיו נלקחו בשבי. דוד ואנשיו מגיעים לעיירה ומוצאים אותה הרוסה ושרופה, וכל התושבים נלקחו על ידי עמלק. הכאב של דוד ואנשים היו כה גדול, עד שהם בכו בבכי מר. המעמד הגיע למצב שבו גם האנשים של דוד רצו להכשיר אותו באבנים בגלל המצוקה הגדולה. בפרק זה מופיע פירוש מצודת דוד על פסוק תשע, המבהיר כי מי שעמד אצל הנחל הם שש מאות האנשים שנותרו מאותם שש מאות שהיו עם דוד. המצודת דוד מסביר שהאנשים הללו לא רדפו אחרי השבויים אלא נשארו במקומם אצל הנחל. הפירוש מתמקד בזיהוי המספר המדויק של האנשים שנותרו עמדו ולא המשיכו במרדף.
מצודת דוד על שמואל א׳ 30:9:1 ↗ההבדל בין מה שקיבלנו בכוחנו לבין מה שנתן הַשֵּׁם
״את אשר נתן. רצה לומר: וכי בכח ידינו לקחנו, הלא הוא את אשר נתן ה׳ לנו, ושמר אותם כי לא נפקד ממנו איש, והוא מסר״
בפרשת שמואל א', פרק שלושים, דוד ולוחמיו חוזרים למחנה ומגלים שכול הרכוש שנלקח מהעמלקים נשמר במלואו, כי אף איש לא אבד. בסיפור זה מופיע הכלל שדוד מציע לחלק את השלל בין הלוחמים. חלק מהחזרים טוענים שחובה לתת רק לאלו שהיו בקרב הלחימה הקשה, אך דוד מתעקש לתת גם לאלו שנותרו לשמור על הציוד. מצודת דוד מסביר את דברי דוד על כך שכל מה שבידינו הוא "את אשר נתן הַשֵּׁם". לפי פירוש זה, דוד מדגיש שהניצחון אינו בכוח האדם בלבד, אלא שהבורא הוא ששמר על הלוחמים ונתן להם את השלל. דוד רואה בשימור הלוחמים ובזכייתם בשלל עדות לכך שהכל התרחש תחת השגחה אלוהית, ושכל מה שקיבלו הוא מתנת שמיים ולא רק תוצאה של מאבק פיזי.
מצודת דוד על שמואל א׳ 30:23:1 ↗