הַנַּעַר שְׁמוּאֵל שֵׁירֵת אֶת הַשֵּׁם לְפָנֵי עֵלִי, וּמִלַּת הַשֵּׁם הָיְתָה יְקָרָה בַּיָּמִים הָהֵם, כִּי לֹא הָיָה חָזוֹן נִפְרָץ.
וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃ (ס)שמואל א׳ · פרק ג׳
הַקְרָאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
הַשֵּׁם קוֹרֵא לַנַּעַר שְׁמוּאֵל בַּלַּיְלָה בְּעוֹד הַדֶּבֶר לֹא נִשְׁמָע, וּשְׁמוּאֵל מִתְגַּלֶּה כְּנָבִיא.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הַקְרָאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
בַּיּוֹם הַהוּא עֵלִי שָׁכַב בְּמְקוֹמוֹ, וְעֵינָיו הָיוּ מְעֻבָּרוֹת וְהוּא לֹא יָכַל לִרְאוֹת.
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ ועינו [וְעֵינָיו֙] הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת׃הַנֵּר שֶׁל אֱלֹהִים טֶרֶם כָּבָה, וּשְׁמוּאֵל שָׁכַב בְּהֵיכַל הַשֵּׁם, מָקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה אֲרוֹן אֱלֹהִים.
וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים׃ (פ)הַשֵּׁם קָרָא לְשְׁמוּאֵל, וּשְׁמוּאֵל עָנָה: "הִנֵּנִי".
וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃הקראת שמואל
הוא רץ אל עלי ואמר: הנה אני, כי קראת לי. עלי ענה: לא קראתי לך שוב, לך ושכב. הוא הלך ושכב.
וַיָּ֣רָץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ (ס)השם קרא שוב לשמואל. שמואל קם והלך אל עלי ואמר: הנה אני, כי קראת לי. עלי אמר: לא קראתי לך, בני, שוב לך ושכב.
וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא־קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃שמואל עוד לא הכיר את השם, ודבר השם עוד לא נגלה אליו.
וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־יְהוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־יְהוָֽה׃השם קרא לשמואל שוב בפעם השלישית. הוא קם והלך אל עלי ואמר: הנה אני, כי קראת לי. עלי הבין שהשם קורא לנער.
וַיֹּ֨סֶף יְהוָ֥ה קְרֹא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִשִׁית֒ וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃הַקְּרִיאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
עֵלִי אָמַר לִשְׁמוּאֵל: לֵךְ תֵּשָׁן, וְאִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, תֹּאמַר "דַּבֵּר הַשֵּׁם, כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדְּךָ". שְׁמוּאֵל הָלַךְ וְנָח בַּמְּקוֹמוֹ.
וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃וַהַשֵּׁם בָּא וְעָמַד, וְקָרָא לִשְׁמוּאֵל כְּפִי שֶׁקָּרָא פַּעַם אַחַת אַחַת. שְׁמוּאֵל עָנָה: "דַּבֵּר, כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדְּךָ".
וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ (פ)וַהַשֵּׁם אָמַר לִשְׁמוּאֵל: הִנֵּה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל שׁוֹמֵעַ לוֹ יִשְׁמַע בְּשְׁתֵּי אָזְנָיו.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים עַל בֵּית עֵלִי אֶת כָּל מָה שֶׁדִּבַּרְתִּי עָלָיו, לְהַחֲלִיט וּלְהַשְׁלֵים.
בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה׃הַשְׁמָעַת הַמַּרְאָה לְעֵלִי
אמרתי לו שאני שופט את בית עלי לנצח, בגלל העוון שהוא ידע, כי הם קללו את בניהם ולא מנע אותם.
וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֺ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃ולכן נשבעתי לבית עלי, שגם אם עוון בית עלי יכפר בזבח ובמנחה, זה לא יקרה לעולם.
וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֺ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃שמואל נשכב עד הבוקר ופתח את דלתות בית יהוה, והוא פחד לספר את המראה לעלי.
וַיִּשְׁכַּ֤ב שְׁמוּאֵל֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־דַּלְת֣וֹת בֵּית־יְהוָ֑ה וּשְׁמוּאֵ֣ל יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד אֶת־הַמַּרְאָ֖ה אֶל־עֵלִֽי׃עלי קרא לשמואל ואמר: שמואל בני. והוא ענה: הנהני.
וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃סיום התגלות שמואל וביסוס נבואתו
הוא אמר: מה הדבר שדיבר אליך? אל תסתיר ממני דבר. אלוהים יעשה כך ואלו יעשה, אם תסתיר ממני דבר מכל מה שאמר לך.
וַיֹּ֗אמֶר מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תְכַחֵ֖ד מִמֶּ֑נִּי כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־תְּכַחֵ֤ד מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכָּל־הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃שמואל סיפר לו את כל הדברים ולא הסתיר ממנו דבר. והוא אמר: הַשֵּׁם הוא הטוב בעיניו, הוא יעשה.
וַיַּגֶּד־ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד מִמֶּ֑נּוּ וַיֹּאמַ֕ר יְהוָ֣ה ה֔וּא הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖ו יַעֲשֶֽׂה׃ (פ)שמואל גדל, והַשֵּׁם היה עמו, ולא נתן ליפול ארצה מאף דבר מדבריו.
וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃כל ישראל, מדן ועד באר שבע, ידעו ששמואל נאמן לנביא הַשֵּׁם.
וַיֵּ֙דַע֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה׃הַשֵּׁם נִרְאָה לְשְׁמוּאֵל
הַשֵּׁם הִמְשִׁיךְ לְהִתְגַּלּוֹת בְּשִׁלֹּה, כִּי הַשֵּׁם נִרְאָה לְשְׁמוּאֵל בְּשִׁלֹּה בְּדִבְּרוּ.
וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הַקְרָאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃ (ס)
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ ועינו [וְעֵינָיו֙] הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת׃
וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים׃ (פ)
וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
הקראת שמואל
וַיָּ֣רָץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ (ס)
וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא־קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃
וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־יְהוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־יְהוָֽה׃
וַיֹּ֨סֶף יְהוָ֥ה קְרֹא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִשִׁית֒ וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃
הַקְּרִיאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃
וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ (פ)
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃
בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה׃
הַשְׁמָעַת הַמַּרְאָה לְעֵלִי
וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֺ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃
וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֺ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃
וַיִּשְׁכַּ֤ב שְׁמוּאֵל֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־דַּלְת֣וֹת בֵּית־יְהוָ֑ה וּשְׁמוּאֵ֣ל יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד אֶת־הַמַּרְאָ֖ה אֶל־עֵלִֽי׃
וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
סיום התגלות שמואל וביסוס נבואתו
וַיֹּ֗אמֶר מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תְכַחֵ֖ד מִמֶּ֑נִּי כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־תְּכַחֵ֤ד מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכָּל־הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
וַיַּגֶּד־ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד מִמֶּ֑נּוּ וַיֹּאמַ֕ר יְהוָ֣ה ה֔וּא הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖ו יַעֲשֶֽׂה׃ (פ)
וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃
וַיֵּ֙דַע֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה׃
הַשֵּׁם נִרְאָה לְשְׁמוּאֵל
וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַסְּפֶר מַתְחִיל בְּתְקִיפָה שֶׁל הַמַּצָּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבְקִיצוֹת הַדֶּבֶר הַנְּבִיאִי.
הַקְרָאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
הַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת עֵלִי בְּעֵת שֶׁהַחֲזוֹנוֹת הָיוּ נְדִירוֹת. בְּלַיְלָה, בְּעוֹד הַנֵּר טֶרֶם כָּבָה, הַשֵּׁם קָרָא לְשְׁמוּאֵל בְּהֵיכַל הַשֵּׁם, וְהַנַּעַר עָנָה לַקּוֹל.
הקראת שמואל
שמואל שומע קול קורא לו בלילה, אך חושב שעלי קרא לו. לאחר מספר פעמים של קריאה, שמואל הולך לעלי. עלי מבין שהשם קורא לנער ושמואל עדיין לא הכיר את דברי השם.
הַקְּרִיאָה שֶׁל שְׁמוּאֵל
עֵלִי מַדְרִיךְ אֶת שְׁמוּאֵל כֵּי לַעֲנוֹת לַקּוֹל הַנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה. הַשֵּׁם קוֹרֵא לִשְׁמוּאֵל וּמַכְרִיז עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁיִּקְרֶה בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַל הַעֲנִישָׁה שֶׁתְּבַוא לְבֵית עֵלִי בַּיּוֹם הַהוּא.
הַשְׁמָעַת הַמַּרְאָה לְעֵלִי
הַנָּבִיא שְׁמוּאֵל מַקְרִיא אֶת הַמַּסְרָה הַקָּשָׁה עַל הַחֻקִּין הַמַּכְרִיעִים בְּבֵית עֵלִי. הַמַּרְאָה מַכְרִיעַת בִּגְלַל חֶטְאַת הַבָּנִים וְהַחַיָּבּוּת לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת, וְעֵלִי מַקְרִיא אֶת שְׁמוּעֵל בְּקוֹל.
סיום התגלות שמואל וביסוס נבואתו
עלי, אבי שמואל, מבקש לשמוע את דברי הנבואה ולא מסתיר דבר משמואל. שמואל מספר לו הכל, ועלי מקבל את דברי הַשֵּׁם. שמואל גדל כנביא נאמן, וכל ישראל מכירים בכך שדבריו מתקיימים ושהוא נבחר להנהיג את עם הַשֵּׁם.
הַשֵּׁם נִרְאָה לְשְׁמוּאֵל
הַפֶּסוּק מְתָאֵר אֶת הַהִתְגַּלּוּת הַמַּתְמִידָה שֶׁל הַשֵּׁם בְּשִׁלֹּה. הַשֵּׁם הִמְשִׁיךְ לְהִתְגַּלּוֹת בְּשִׁלֹּה וְהִתְגַּלָּה לְשְׁמוּאֵל בְּעֵדָתוֹ, וְזֶה קָרָה דַּיְקָה בְּדִבְּרוֹ שֶׁל הַשֵּׁם.
הַסְפֶּר מַמְשִׁיךְ בְּקִרְיָה שֶׁל שְׁמוּאֵל כְּנָבִיא שֶׁל הַשֵּׁם בְּכָל יִשְׂרָאֵל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הקשר שבין שירות הרב לקדושת השכינה
״רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. מוֹסִיפִין לָהּ אֵבֶר. תָּלָה עֵינוֹיי וְאִיסְתַּכֵּל בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. לָמָּה אַתְּ מִסְתַּכֵּל בִּי. צְרַךְ לָךְ צְחַק לָךְ. לָא צְרַךְ לָךְ״
התלמוד הירושלמי (עירובין) מפרש את הפסוקים המתארים את שירות הנער שמואל לפני עלי הכהן. לפי רב יוסחן בשם רבי הושעיה, העיניים של עלי היו תלויות ומתבוננות בנער, ועלי שאל אותו למה הוא מסתכל בו, והנער ענה שעליו לצחוק או שלא יצטרך להתרגש מכך. הפרשנות המרכזית בפרשה, המיוחסת לרבי שמואל בשם רבי זעירא, מלמדת שכל מי שמקבל פני רבו, הוא כאילו מקבל פני השכינה. מכאן מובא הרעיון ששירות הנער שמואל לפני עלי היה שירות לפני השכינה עצמה, כיוון שעבודתו הייתה לפני רבו. פרשנות זו מסבירה מדוע הפסוק מדגיש את שירותו לפני עלי בלבד, ומדגישה את עוצמת הקשר שבין התלמיד לרבותו.
תלמוד ירושלמי עירובין ה׳:א׳:ד׳ ↗הַקִּשּׁוֹן שֶׁל חֶסֶד וְהַחֲרָשָׁה שֶׁל הַנְּבוּאָה
״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, (משלי יט, טו): עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת גְּמוּל חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע כד, ל): וַיִּקְבְּרוּ״
בַּמַּקְור שֶׁל רוּת רַבָּה, מַסְרֵק הַמְּפרֵשׁ אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַמַּעֲשִׂים הַחֶלְטָנִיִּים בְּיִשְׂרָאֵל לְמַצָּב הַמְּסָרִי. הַמְּפרֵשׁ מְקַשֵּׁר אֶת הַחֹשֶׁךְ הַמַּצָּא בִּימֵי הַשֹּׁפְטִים לְעַצְלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּעִנְיָנֵי חֶסֶד, כְּמוֹ בְּמִקְרֵה הַמְּחִילָה לְיְהוֹשֻׁעַ בְּעִנְיָן הַקֶּבֶר בְּהַר גַּעַשׁ. הַמְּפרֵשׁ מְסַבֵּר שֶׁכְּשֶׁהָיָה הָעָם עָמוּק בְּמִלְאָכָתוֹ וּבְעִסּוקָיו הַחֹדְשִׁים, הַנְּבוּאָה הָיְתָה יְקָרָה וְלֹא הָיְשָׁה שְׁמִיעָה. הַמְּפרֵשׁ מְצַיֵּן שֶׁהַחֲרָשָׁה שֶׁל הַנְּבוּאָה בִּימֵי אֵלִיָּהוּ הָיְתָה תּוֹצָאָה שֶׁל עַצְלָה מִתְּשׁוּבָה. הוּא מַקְשִׁית עַל הַמִּלִּים "תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה" וּמְסַבֵּל שֶׁבְּעֶצֶם הָיְתָה רְבִיעָה שֶׁל הַנְּבוּאָה. הַקֶּשֶׁר הַמַּרְכָּזִי הוּא שֶׁבִּרְשָׁעוּת הַמְּרַמִּים וְהָעַצְלָנוּת, הַקֹּדֶשׁ הִתְרַחֵק וְהַדָּבָר הַמַּקְדִּישׁ הָיָה חֲסֵר.
רות רבה, פתיחתא ב׳ ↗בעקבות המפרשים
הקול שעבר מעלי לשמואל
״ויקרא ה' וקול יצא מהיכל ה' מבית קדשי הקדשים, שקרא שמואל, סוף המקרא העליון מחובר לראש המקרא התחתון, זהו שאמר הכתוב (איוב לז ה): ירעם״
בקטע זה מובא פירושו של רש"י על הפסוק המתאר את קריאת ה' לשמואל. רש"י מסביר שהקול נשמע מתוך קודש הקודשים, וקובע כי סוף ספר התנ"ך (איוב) מחובר לתחילת הספרים הבאים. הוא מראה כיצד הקול עבר דרך עלי הכהן אל שמואל הלווי, שהיה שוכב בחוץ. הפרשן מסתמך על דברי חז"ל במסכת תמיד כדי להסביר את המנגנון של קריאת הנביא. לפי גישה זו, הקול הופיע כפעולה שמתפרצת מהמקום הקדוש ביותר ומתפשטת החוצה. רש"י אינו מציג זאת כפרשנות יחידה, אלא כהסבר למקור הקול ודרכו אל השומע.
רש״י על שמואל א׳ 3:4:1 ↗הקשר שבין דברי הנבואה למציאות
״כה יעשה לך. כאותה קללה עצמה, שלא יהיה לך בנים הגונים, וכן עלתה בו, ואף על פי שהגיד לו ולא כחד, מכאן אמרו (מכות יא״
הטקסט המצורף מתייחס לפרשנות רש"י על דברי שמואל הנביא אל עלי הכהן. רש"י מסביר כי הנבואה שהתקיים על בני עלי, שנאמר שעליהם תבוא אותה קללה, כללה גם את העובדה שלא יהיו להם בנים יפים או בריאים. לפי פירוש זה, הקללה התממשָה כפי שנחזה. רש"י מבסס את דבריו על המקרה שבו חכם אומר דבר מה שמתקיים, גם אם הדבר נאמר תחת תנאי מסוים. הוא מביא כהוכחה מקור אחר מהמכות, המראה שדברי חכם יכולים להשפיע ולהתקיים כעובדה מוגמרת. הגישה כאן היא ניסיון להסביר את עוצמת דברי הנביא ואת דיוק התקיימותן.
רש״י על שמואל א׳ 3:17:1 ↗הקריאה של שמואל
״כי קראת לי. כי חשב שעלי קראו:״
בפרק זה אנו קוראים על התקופה שבה דברי הַשֵּׁם היו נדירים ואין חזון. שמואל הצעיר משרת לפני אלי הכהן, וביום אחד הַשֵּׁם קורא לשמואל. שמואל חושב שזהו אלי שקורא לו, והוא רץ אל אלי שלוש פעמים. בכל פעם אלי מבין שהַשֵּׁם קורא לילד ומורה לו לענות. בסוף שמואל עומד ומחכה להדרכה אלוהית. המצודת דוד מסביר על הפסוק שבו שמואל חושב שקראו לו, כי הוא חשב שהקריאה מופנית אליו ממקור אחר. המפרש מדגיש שהתפיסה של שמואל הייתה שקשורה לאדם שקרוב אליו, אלא שזה היה קול אלוהי ישיר.
מצודת דוד על שמואל א׳ 3:5:1 ↗קריאת הַשֵּׁם לשמואל
״ויפתח. פתח הדלתות כמנהגו, ולא הלך להגיד הנבואה לעלי, כי פחד ממנו לבשרו בשורה קשה:״
הַסְּפֶר מְסַפֵּר עַל הַתְּחִלָּה שֶׁל שְׁמוּאֵל, כְּשֶׁהַדָּבָר שֶׁל הַשֵּׁם הָיָה נָדָר בַּיָּמִים הָהָם. שְׁמוּאֵל יָשַׁב בַּבֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּעֵת שֶׁעֶלִי הָיָה עַד מֵעֵין עֵינָיו. הַשֵּׁם קָרָא לִשְׁמוּאֵל, וְהוּא חָשַׁב שֶׁעֶלִי קָרָא לוֹ. אַךְ הַשֵּׁם הִגִּיד לִשְׁמוּאֵל שֶׁהוּא קוֹרֵא לוֹ, וּשְׁמוּאֵל הִשְׁתָּרַע לְבַדּוֹ. הַנְּבִיאָה הָיְתָה קָשָׁה וּמַרָה עַל בֵּית עֶלִי. הַמְּצוּדַת דָּוִד בַּסּוֹף מַסְבִּיר שֶׁעֶלִי פָּתַח אֶת הַדְּלָתוֹ כְּמוֹ כָּל פַּעַם. הוּא לֹא הָלַךְ לְהַגִּיד לִשְׁמוּאֵל אֶת הַנְּבִיאָה כִּי הוּא פָּחַד לְבַשֵּׁר לוֹ אֶת הַבְּשׂוֹרָה הָקָשָׁה.
מצודת דוד על שמואל א׳ 3:15:1 ↗