שמואל מת, וכל ישראל התאספו כדי להתאבל עליו וקברו אותו בביתו ברמה. לאחר מכן דוד קם וירד למדבר פארן.
וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ (ס)שמואל א׳ · פרק כה׳
מות שמואל, נבל והמפגש עם אביגיל
דוד מתעמת עם נבל הרשע, ואביגיל מונעת את המלחמה בחוכמתה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ כה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
מות שמואל ופגישה עם נבל
היה אדם ממעון, שעבד בכרמל. האיש הזה היה מאוד עשיר, והיו לו שלוש אלף כבשים ואלף עזים, והוא גז הצאן שלו בכרמל.
וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃שם האיש היה נבל, ואשת האיש הייתה אביגיל. האישה הייתה חכמה ויפה מאוד, אבל האיש היה קשה וביצע מעשים רעים, והוא היה כמו כלב.
וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כלבו [כָלִבִּֽי׃]דוד שמע במדבר שנבל גז את הצאן שלו.
וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃ה–ח
שליחת שליחי דוד אל נבל
דוד שלח עשרה נערים ואמר להם: תעלו לכרמל ותגיעו אל נבל, ותשאלו אותו בשמי לשלום.
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃תגידו לו: שלום לך, שלום לביתך ושלום לכל מה ששלך.
וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃עכשיו שמעתי שאתה גוזם, והרועים שלך היו איתנו, ולא גרמנו להם שום נזק או בעיה בכל הימים שהיו בכרמל.
וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃תשאל את הנערים שלך והם יגידו לך, והנערים ימצאו חן בעיניך, כי הגענו בזמן טוב. בבקשה תן את מה שתמצא ותיתן לעבדיך ולבני דוד.
שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃ט–יב
נבל מזלזל בשליחי דוד
אנשי דוד באו ודיברו עם נבל בדיוק על כל הדברים האלה בשם דוד, ואז נחו.
וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכָל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃נבל ענה לאנשי דוד ואמר: מי זה דוד? ומי בן ישי? היום יש הרבה עבדים שבורחים מהאדונים שלהם.
וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃אני אקח את הבשר שלי, את המים שלי ואת הזבחים שעשיתי עבור הגזזים שלי, ואתן אותם לאנשים שאני בכלל לא מכיר.
וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃אנשי דוד פנו חזרה לדרך שלהם, חזרו וסיפרו לו את כל הדברים האלה.
וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃יג–טז
התארגנות דוד והבשורה לאביגיל
דוד אמר לאנשים שלו: חגרו את חרבותיכם. כל אחד חגר את חרבו, וגם דוד חגר את חרבו. אחרי דוד עלו ארבע מאות ועשרים איש, ושישים איש ישבו על הכלים.
וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃אחד הנערים אמר לאביגיל, אשת נבל: דוד שלח שליחים מהמדבר כדי לברך את אדוננו, והם הגיעו אליך.
וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃האנשים האלו טובים לנו מאוד. לא גרמנו להם בושה ולא פגשנו אותם בקושי בכל ימי הליכה שלנו איתם בשדה.
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃היו עלינו הגנות גם בלילה וגם ביום בכל ימי שהיינו איתם כרועים בשדה.
חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם־לַ֖יְלָה גַּם־יוֹמָ֑ם כָּל־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃יז–כ
הכנת המשלחת של אביגיל
ועכשיו, תדעי ותראי מה לעשות, כי הרעע של אדוננו כל כך נגמר, והוא בן בליעל שמדבר אליו.
וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃אביגיל מיהרה ולקחה מאתיים לחם, שני כד וינות, חמש כבשים מוכנות, חמישה סטים קלי, מאה צימוקים ומאתים תאנים, ושמה על החמורים.
וַתְּמַהֵ֣ר אבוגיל [אֲבִיגַ֡יִל] וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עשוות [עֲשׂוּיֹת֙] וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַחֲמֹרִֽים׃והיא אמרה למשרתיה: לכו לפניי, אני באה אחריכם; והיא לא סיפרה לנבל אשתה.
וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃והיא רכבה על החמור וירדה בדרך עקפת ההר, ודוד ואנשיו ירדו לקראתה ופגשו אותה.
וְהָיָ֞ה הִ֣יא ׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם׃כא–כד
תגובתו של דוד ופנייתה של אביגיל
ודוד אמר: באמת שמרתי על כל מה ששייך לו במדבר, ולא היה חסר לו דבר מהדברים ששייכים לו בנאמנות. אבל עכשיו הרע חזר אליי במקום הטוב.
וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃כך יעשה אלוהים לאויבי דוד, וכך ימשיך לעשות אם אשאיר ממכל מה ששייך לו עד הבוקר: אשפריץ על הקיר.
כֹּה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃אביגיל ראתה את דוד, מיהרה וירדה מהחמור, נפלה לפני רגלי דוד על פניה והשתחווית אל האדמה.
וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃היא נפלה על רגליו ואמרה: אני אדוני, חטאתי. אנא, תן לשפחה שלך לדבר באוזניך, ושמע את דברי שפחתך.
וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃כה–כח
תחינת אבגיל לנבל
בבקשה, אדוני, אל תיתן את הלב שלך לאיש חסר התועלת הזה, לנבל, כי השם שלו משקף את המצב שלו, הוא נבל וגם טיפשות מלווה אותו. אני אמתך, ולא ראיתי את הנערים שאדוני שלח.
אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃ועכשיו, אדוני, חי הַשֵּׁם וחי נפשך, הַשֵּׁם מנע אותך מלבוא לדבר דם, שישמור אותך. ומהיום, אויביך וכל אלו שמבקשים רע לאדוני יהיו כמו נבל.
וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃ועכשיו, הברכה הזאת שהשידה שלך הביאה לאדוני, שתנתן לנערים שהולכים עם אדוני.
וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃אנא, סלח על חטאת עבדתך, כי הַשֵּׁם יעשה לאדוני בית נאמן, כי אדוני נלחם מלחמות הַשֵּׁם, ולא יקרה לך רע כל ימות חייך.
שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה־יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי־מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ׃כט–לב
דברי אביגיל לדוד
עכשיו אדם קם כדי לרדוף אחריך ולבקש את חייך, אבל שיהיה חיי אדוני קשורים בתוך קשר החיים אצל הַשֵּׁם אֱלֹהֶיךָ, ואת חיי אויביך יקציע הַשֵּׁם בתוך כף הקלע.
וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה ׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃ויהיה שיהיה הַשֵּׁם יעשה לאדוני בדיוק כפי שדיבר הטוב עליך, וימנה אותך לנשיא על ישראל.
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֶת־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וזה לא יהיה לך סיבה או מכשול ללב אדוני, או היתה אתה כמי ששופך דם ללא סיבה, אלא שיהיה הַשֵּׁם טוב לאדוני, ותזכור את עבדתך.
וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ (ס)ודוד אמר לאביגיל: ברוך הַשֵּׁם אֱלֹהֵי ישראל ששלח אותך היום הזה לפגוש אותי.
וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃לג–לו
דָּוִד וַאֲבִיגַיִל בְּבֵית נָבָל
ברוך השיקול שלך, וכל הכבוד לך שעצרת אותי היום הזה מלבוא בדם, ועזרת לי.
וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃אבל, חי לה' אלוהי ישראל, שהוא מנע ממך לעשות לי רע, כי לו רק היית ממהרת ובאה אלי, במקום שנשאר לנבל עד אור הבוקר, עומד ומשתוקק לקיר.
וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י ׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת֙] לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃דוד לקח מידה את מה שהביאה לו, ואמר לה: שלום לביתך, שמעתי את קולך והרמתי את פניי אלייך.
וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃אביגיל באה אל נבל, והנה הוא שותה בביתו כמו שהמלך שותה, ולב נבל היה טוב אליו, והוא היה שיכור מאוד, והיא לא סיפרה לו דבר, קטן או גדול, עד אור הבוקר.
וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל ׀ אֶל־נָבָ֡ל וְהִנֵּה־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד־מְאֹ֑ד וְלֹֽא־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃לז–מ
מות נבל ונישואי דוד לאביגיל
בבוקר, כשנבאל שתה את היין, אשתו סיפרה לו את הדברים האלה. הוא נשבר וקפא במקומו כמו אבן.
וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃אחרי כעשרה ימים, ה׳ הכה בנבל ומת.
וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהוָ֛ה אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃כשדוד שמע שנבל מת, הוא אמר: "ברוך ה׳ שמיצא את המריבה שלי ביד נבל ועבדו, ושיצר את הרע של נבל הניח על ראשו". ואז דוד שלח אנשים לדבר עם אביגיל כדי שתתחתן איתו.
וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃עבדיו של דוד הגיעו אל אביגיל הכרמלית ואמרו לה: "דוד שלח אותנו אליך כדי שתקחי אותו לאישתך".
וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃מא–מד
הַקֶּשֶׁר שֶׁל אַבִיגַיִל לְדָוִד וּמַעֲבַר מִיכַל
הִיא קָמָה וְהִשתַּחֲוְתָה פָּנֶיהָ לָאָרֶץ וְאָמְרָה: "הִנֵּה עַבְדְּתְךָ כְּשִׁפְחָה, כְּדֵי לִשְׁטֹף אֶת רַגְלֵי עֲבָדֶי אֲדֹנִי".
וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃אֲבִיגַיִל מִהְרָה, קָמָה וְרָכְבָה עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נְעָרִים שֶׁלָּהּ הָלְכוּ אַחֲרֶיהָ. הִיא הָלְכָה אַחֲרֵי מְלָאכֵי דָוִד וְהָיְתָה לוֹ לְאִשָּׁה.
וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃דָּוִד לָקַח גַּם אֶת אַחִינוֹעַם מִיִזְרְעֶאל, וְהֵן שְׁתֵּיהֶן הָיוּ לוֹ לְנָשִׁים.
וְאֶת־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃ (ס)וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֲשֶׁר הָיְתָה אֵשֶׁת דָּוִד, לְפַּלְטִי בֶּן לַיִּישׁ מִגַּלִּים.
וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
מות שמואל ופגישה עם נבל
וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ (ס)
וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃
וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא כלבו [כָלִבִּֽי׃]
וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת־צֹאנֽוֹ׃
ה–ח
שליחת שליחי דוד אל נבל
וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃
וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃
וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃
שְׁאַ֨ל אֶת־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־עַל־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃
ט–יב
נבל מזלזל בשליחי דוד
וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכָל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃
וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃
וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃
וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
יג–טז
התארגנות דוד והבשורה לאביגיל
וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃
וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵֽהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הָכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנוּ מְא֔וּמָה כָּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם־לַ֖יְלָה גַּם־יוֹמָ֑ם כָּל־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃
יז–כ
הכנת המשלחת של אביגיל
וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כָּל־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃
וַתְּמַהֵ֣ר אבוגיל [אֲבִיגַ֡יִל] וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עשוות [עֲשׂוּיֹת֙] וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַחֲמֹרִֽים׃
וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃
וְהָיָ֞ה הִ֣יא ׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹּ֖שׁ אֹתָֽם׃
כא–כד
תגובתו של דוד ופנייתה של אביגיל
וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃
כֹּה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃
וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃
כה–כח
תחינת אבגיל לנבל
אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃
וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃
וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה־יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לַֽאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּי־מִלְחֲמ֤וֹת יְהוָה֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ׃
כט–לב
דברי אביגיל לדוד
וַיָּ֤קָם אָדָם֙ לִרְדָפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה ׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יַעֲשֶׂ֤ה יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֶת־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפָּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ (ס)
וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃
לג–לו
דָּוִד וַאֲבִיגַיִל בְּבֵית נָבָל
וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃
וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י ׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת֙] לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃
וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃
וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל ׀ אֶל־נָבָ֡ל וְהִנֵּה־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד־מְאֹ֑ד וְלֹֽא־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃
לז–מ
מות נבל ונישואי דוד לאביגיל
וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃
וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהוָ֛ה אֶת־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃
וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהוָ֡ה אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵֽרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהוָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
מא–מד
הַקֶּשֶׁר שֶׁל אַבִיגַיִל לְדָוִד וּמַעֲבַר מִיכַל
וַתָּ֕קָם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃
וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קָם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
וְאֶת־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃ (ס)
וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את מותו של שמואל הנביא ואת העימות בין דוד לנבל העשיר, שהסתיים בזכות התערבותה של אביגיל.
פסוקים א–ד
מות שמואל ופגישה עם נבל
הפרק נפתח במות שמואל הנביא ובקבורתו על ידי כל ישראל. לאחר מכן מתאר את דוד שיורד למדבר פארן, שם הוא שומע על נבל העשיר ממעון, שהיה אדם קשה ורע, ועל פעולת גז הצאן שלו בכרמל.
פסוקים ה–ח
שליחת שליחי דוד אל נבל
דוד שולח עשרה נערים אל נבל בכרמל כדי לבקש ממנו שלום ולשמור על קשר טוב. הנערים אמורים לשאול על מצב הגזירה ולבקש ממנו לתת מתנה לעבדיו של דוד, תוך הדגשה שהרועים היו איתם בבטחה.
פסוקים ט–יב
נבל מזלזל בשליחי דוד
אנשי דוד פונים לנבל בשם דוד כדי לבקש עזרה, אך נבל מבטל את מעמד דוד ומסרב לתת לו דבר ממה שהכין לגזזיו. השליחים חוזרים ומדווחים לנבל על תוכן השיחה.
פסוקים יג–טז
התארגנות דוד והבשורה לאביגיל
דוד מתארגן עם ארבע מאות ועשרים איש ויוצא למסע. בינתיים, נער מדווח לאביגיל על הגעת שליחי דוד מהמדבר. הוא מעיד כי האנשים של דוד היו טובים מאוד, שמרו על ביטחונם של הרועים בשדה, וכל ימי שהותם יחד לא גרמו שום נזק או בושה.
פסוקים יז–כ
הכנת המשלחת של אביגיל
אביגיל מזהירה את משרתיה מפני מעשיו הרעים של נבל ומכינה משלוח מזון גדול כדי לפגוש את דוד. היא יוצאת בדרך סודית בלי להודיע לנבל, ודוד ואנשיו פוגשים אותה בדרך.
פסוקים כא–כד
תגובתו של דוד ופנייתה של אביגיל
דוד מצהיר כי שמר בנאמנות על כל רכוש נבל, אך כעת הוא מרגיש פגיעה עקב המצב. אביגיל רואה את דוד, ממהרת אליו ונופלת לפניו בתחנונים כדי לבקש רחמים על עוון נבל ולדבר בפניו.
פסוקים כה–כח
תחינת אבגיל לנבל
אבגיל פונה לנבל ומבקשת ממנו לא לנקום על חוסר הכבוד. היא מצהירה כי הַשֵּׁם מנע ממנו לשפוך דם ומקווה שהברכה שהביאה תעזור לנערים. היא מבקשת סליחה על חטאתה ומברכת אותו שבית הנבחר יקום לו בצל מלחמות הַשֵּׁם.
פסוקים כט–לב
דברי אביגיל לדוד
אביגיל מפצירה בדוד לא לנקום ולא לשפוך דם, ומברכת אותו שהַשֵּׁם ישמור על חייו וימנה אותו לנשיא ישראל. היא מבקשת שלא יהיה לו על דעתה חרטה או אשמה, וכי יזכור את תפקידה. דוד מודה לה על פגישתם.
פסוקים לג–לו
דָּוִד וַאֲבִיגַיִל בְּבֵית נָבָל
דוד מודה לאביגיל שעצרה אותו מנקמה בנבל. הוא לוקח את המתנות ומברך אותה. אביגיל חוזרת לנבל, שהוא שיכור מאוד, ואינה מספר לו על המפגש עם דוד עד הבוקר.
פסוקים לז–מ
מות נבל ונישואי דוד לאביגיל
לאחר ששמע נבל על דברי אביגיל, הוא נחרץ וקפא. כעשרה ימים לאחר מכן ה׳ הכה בנבל ומותו. כששמע דוד על מותו, הוא שבח את ה׳ על הגנה מפני נבל, ושלח עבדים לבקש מאביגיל להתחתן איתו.
פסוקים מא–מד
הַקֶּשֶׁר שֶׁל אַבִיגַיִל לְדָוִד וּמַעֲבַר מִיכַל
הַפֶּסוּקִים מְתִיאִים אֶת סִיוּם הַמִּפְגָּשׁ שֶׁל אַבִיגַיִל עִם דָּוִד, כְּשֶׁהִיא הָפְכָה לְאִשְׁתּוֹ. כְּמוּ דָּוִד לָקַח גַּם אֶת אַחִינוֹעַם, וּבְעֵת וְתֹשֶׁת שָׁאוּל, הוּא נָתַן אֶת מִיכַל לְגֶבֶר אַחֵר.
הפרק מסתיים במות נבל ובנישואי דוד לאביגיל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל שֵׁם טוֹב וַהַחְשְׁתָּה לַמָּוֶת
״רַבִּי פִּנְחָס אָמַר אָדָם חָבִיב בִּשְׁמוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן, בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ, טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. נוֹלַד אָדָם מוֹנִין לוֹ״
בְּמַקְרֵן שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בְּקוֹהֶלֶת רַבָּה, מֻסְבָּר הַמַּעֲרָךְ הַמְּיֻחָד שֶׁל שֵׁם הָאָדָם. הַמַּקְרֵן מְבִיא מִלֵּאת שֶׁל מַעֲרִיכוּת שֶׁל שֵׁם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל שְׁלֹמֹה, שֶׁטּוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. הַמַּקְרֵן מַצִּיג הַשְׁוָאָה לְשְׁנֵי סְפִינוֹת בַּיָּם: הַסְּפִינָה הַיּוֹצֵאת מֵהַלְּמָן מְעוֹרֶרֶת שִׂמְחָה, אַךְ הַסְּפִינָה הַנִּכְנֶסֶת לַיָּם מְעוֹרֶרֶת חֲשָׁשׁ, כִּי אֵין יוֹדְעִים מָה יְקַרֶּה לָהּ. כָּךְ גַּם בַּחַיִּים, כְּשֶׁאָדָם נולד, אֵין יוֹדְעִים אֵיזוֹ גּוֹרָל יַמְתִּין לוֹ. לָכֶן, הַמַּקְרֵן מַדְגִּישׁ שֶׁהַמַּטָּרָה הָעִקָּרִית הִיא לָצֵאת מֵהָעוֹלָם בְּשֵׁם טוֹב וּבְשָׁלוֹם. הַמַּקְרֵן מְצַיֵּן כְּבָר שֶׁבְּעֵת הַלְּדִידָה שֶׁל צַדִּיקִים, הָעוֹלָם לֹא תָּמֵר בְּהַרְגָּשָׁה, אַךְ בְּעֵת מָותָם, הַטֶּבַע עַצְמוֹ מַגִּיעַ אֶת הַבְּשׂוֹרָה. הוּא מַפְרִיט דֻּגְמָה מֵהַבְּשׂוֹרוֹת הַנִּסִּים שֶׁקֶּדֶמוּ: מִיתַת מִרְיָם שֶׁהוֹדִיעָה עֶצֶם הַבְּאֵר, מִיתַת אַהֲרֹן שֶׁהוֹדִיעוּ עֲנַנֵּי הַכָּבוֹד, וּמִיתַת מֹשֶׁה שֶׁהוֹדִיע הַמָּן. כָּךְ גַּם בְּמִיתַת יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהַמִּקְרָא מְצַיֵּן שֶׁקִּבְרוּ אוֹתוֹ בְּגְבוּל מְסֻמָּם.
קוהלת רבה ז׳:א׳:ד׳ ↗ההספד של שמואל הנביא והכבוד לו
״ת״ר בשעת פטירת חכם כל העם חייבים בהספדו דכתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וכתיב וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו מדאמר כל״
במדרש מכאן לומדים על גודל הכבוד של שמואל הנביא. המדרש מציין שכששמואל נפטר, כל עם ישראל הספידו. חכמים מסבירים שהתאספות כל ישראל לא הייתה רק טקס רשמי, אלא שהאנשים בערים השונות בכו עליו. הכבוד הזה נובע מכך ששמעה היה נחמן, כי הוא נסע מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי ללמד את התורה. בניגוד לנביאים אחרים שסבבו רק במקומות מסוימים, שמואל הגיע לכל מקום. רבא מוסיף טענה מעניינת: העיסוק בשמואל היה גדול אפילו יותר מהעיסוק במשה רבינו. הוא מסביר זאת בכך שבמקרה של משה כתוב ש'בני ישראל בכו', אך על שמואל כתוב ש'כל ישראל הספידו', וזה כולל גם נשים, עבדים וילדים. המדרש מדגיש את הקשר העמוק והרחב של כל שכבות העם בשמואל.
מסכת כלה רבתי ו׳:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
המרד של דוד אביגיל ותבונה של אישה
״מי דוד. מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא:״
הפרק מספר על תקופה שבה שמואל הנביא נפטר, ודוד נמצא במדבר. דוד שולח אנשים לבקש טוב מעשיהו, בעל נבאל העשיר. אביגיל, אשת נבאל, פועלת בחוכמה כדי למנוע מאסון להתרחש כשהיא מביאה מתנות לדוד ולאנשיו. הפרק מציג את הניגוד בין טיפשותו של נבאל לבין התבונה של אביגיל. רש"י מציין בפרשנותו על דברי נבאל, כי המרד של דוד נבע מכך שדוד הרגיש שחלק ממרות המואביים נלקחו ממנו, וזה גרם לו לפעול בדרכים אחרות.
רש״י על שמואל א׳ 25:10:1 ↗התערבות השם בסיפור אביגיל ונעם
״כליתני. מנעת אותי, כמו (תהלים מ יב): לא תכלא רחמיך ; לא יכלה ממך (בראשית כג ז):״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד לאביגיל לאחר שהתעמת עם נבל. אביגיל פועלת בחוכמה כדי למנוע מדוד נקמה ודם. המקרה מדגיש כיצד פעולות אנושיות נכנסות בתוך תוכנית אלוהית. רש"י מתייחס למילים של דוד לגבי המעשה של אביגיל. הוא מסביר שהמילה "מנעת" משתמשת בדימוי המופיע בתהלים ובבראשית, כדי להראות שרחמי השם הם הגורם האמיתי שמונע אסון.
רש״י על שמואל א׳ 25:33:1 ↗הסירוב של דוד ופרשנות המצודת דוד
״ולקחתי וכו׳. ועל מה ששאלו לעצמם, אמר: וכי אתן לאנשים אשר לא ידעתי איה המקום אשר מזה המה, ואם כן כל שכן הוא שלא אתן״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד לנבל ואת התגובה של דוד לבקשת הרעיונות של ש pelayanan שלו. דוד מחליט לא לקחת דבר מנבל לאחר שקיבל תשובה מזלזלת. המצודת דוד מסביר את התנהגותו של דוד כמענה לדילמה מוסרית. הוא שואל אם ראוי לתת מתנות לאנשים שאינו יודע היכן הם גרים או מי הם. הפרשן מדגיש כי דוד פעל מתוך היגיון פנימי. הוא לא רצה להעניק משאבים לאנשים שאינו מכיר את המקום או את הזהות שלהם. לפי גישה זו, דוד לא רק פועל מתוך כעס, אלא מתוך עקרון של זהירות ודיוק בבחירת מקבלי המתנות.
מצודת דוד על שמואל א׳ 25:11:1 ↗הצלת דוד והנהגת ה’
״מבוא בדמים. מבוא בעון שפיכת דם, ובתשועת ידי לעצמי:״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד לנבל ואת התגובה של אביגיל לאחר מות נבל. לאחר שדוד פנה בשטף כעס לעבר נבל, אביגיל פעלה במהירות כדי למנוע את שפיכות הדם. היא הגיעה אל דוד עם מתנות והסבירה את המתרחש, ובכך הצילה את ביתה ואת חייו של דוד מרע. הסיפור מדגיש את חשיבות המעשה המיידי למניעת הרס. המצודת דוד מתמקד בפרשת שילוח אביגיל ומסביר את חשיבות המעשה בכך שמנעת את עון שפיכת הדם. הוא רואה בזה תזכורת למניעת חטא ומשתמש באירוע כדי להדגיש את האחריות האישית של האדם על מעשיו ועל מניעת פגיעה בזולת.
מצודת דוד על שמואל א׳ 25:33:1 ↗