דוד עלה משם והתיישב במצודת עין גדי.
וַיַּ֥עַל דָּוִ֖ד מִשָּׁ֑ם וַיֵּ֖שֶׁב בִּמְצָד֥וֹת עֵֽין־גֶּֽדִי׃שמואל א׳ · פרק כד׳
דוד בערבות עין גדי וכיבוד שאול
דוד חותך את מעיל שאול במערה, מוכיח את חפותו, ושואל מודה בנאמנותו של דוד.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ כד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
דוד בערבות עין גדי
כששאול חזר אחרי המלחמה עם הפלישתים, אמרו לו: "הנה דוד במדבר עין גדי".
וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁ֣ב שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּגִּ֤דוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד בְּמִדְבַּ֖ר עֵ֥ין גֶּֽדִי׃ (ס)שאול לקח שלושת אלפים אנשים נבחרים מכל ישראל, ויצא לחפש את דוד ואת אנשיו באזור צורי היעלים.
וַיִּקַּ֣ח שָׁא֗וּל שְׁלֹ֧שֶׁת אֲלָפִ֛ים אִ֥ישׁ בָּח֖וּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֗לֶךְ לְבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עַל־פְּנֵ֖י צוּרֵ֥י הַיְּעֵלִֽים׃הוא הגיע אל כלוני הצאן שבדרך, ושם הייתה מערה. שאול בא כדי לנוח מעט, בעוד דוד ואנשיו יושבים בחלק האחורי של המערה.
וַ֠יָּבֹא אֶל־גִּדְר֨וֹת הַצֹּ֤אן עַל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ וְשָׁ֣ם מְעָרָ֔ה וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל לְהָסֵ֣ךְ אֶת־רַגְלָ֑יו וְדָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו בְּיַרְכְּתֵ֥י הַמְּעָרָ֖ה יֹשְׁבִֽים׃דוד חותך את מעיל שאול
אנשי דוד אמרו לו: הנה היום שהשם אמר לך, אני נותן את אויביך בידך, ותעשה לו כפי שייראה לך טוב. דוד קם וחתך את קצה המעיל של שאול בסתר.
וַיֹּאמְרוּ֩ אַנְשֵׁ֨י דָוִ֜ד אֵלָ֗יו הִנֵּ֨ה הַיּ֜וֹם אֲֽשֶׁר־אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלֶ֗יךָ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י נֹתֵ֤ן אֶת־איביך [אֹֽיִבְךָ֙] בְּיָדֶ֔ךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר יִטַ֣ב בְּעֵינֶ֑יךָ וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיִּכְרֹ֛ת אֶת־כְּנַֽף־הַמְּעִ֥יל אֲשֶׁר־לְשָׁא֖וּל בַּלָּֽט׃אחרי זה דוד הרגיש רע בלב על כך שחתך את קצה המעיל של שאול.
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ לֵב־דָּוִ֖ד אֹת֑וֹ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ת אֶת־כָּנָ֖ף אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃ (ס)הוא אמר לאנשיו: חלילה לי מהשם שאעשה את הדבר הזה לאדוני, שנמשח על ידי השם, ואושט את ידו אליו, כי הוא נמשח על ידי השם.
וַיֹּ֨אמֶר לַאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵֽיהוָ֗ה אִם־אֶעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא׃דוד הרחיק את אנשיו ולא נתן להם לקום וללכת אחרי שאול. שאול קם מהמערה ויצא לדרך.
וַיְשַׁסַּ֨ע דָּוִ֤ד אֶת־אֲנָשָׁיו֙ בַּדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א נְתָנָ֖ם לָק֣וּם אֶל־שָׁא֑וּל וְשָׁא֛וּל קָ֥ם מֵהַמְּעָרָ֖ה וַיֵּ֥לֶךְ בַּדָּֽרֶךְ׃ (ס)דוד מוכיח את חפותו בפני שאול
ואחר כך קם דוד ויצא מהמערה. הוא קרא לשאול ואמר: "אדוני המלך". שאול הסתכל עליו, ודוד השפיל את פניו אל האדמה וכפר.
וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד אַחֲרֵי־כֵ֗ן וַיֵּצֵא֙ מן־המערה [מֵֽהַמְּעָרָ֔ה] וַיִּקְרָ֧א אַֽחֲרֵי־שָׁא֛וּל לֵאמֹ֖ר אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּבֵּ֤ט שָׁאוּל֙ אַֽחֲרָ֔יו וַיִּקֹּ֨ד דָּוִ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ (ס)ודוד אמר לשאול: "למה אתה מקשיב לדברי אנשים שאומרים שדוד מחפש לפגוע בך?"
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְשָׁא֔וּל לָ֧מָּה תִשְׁמַ֛ע אֶת־דִּבְרֵ֥י אָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֶֽךָ׃היום ראית במו עיניך את מה שהשם נתן לך בידיי במערה. הוא אמר שירצח אותך, אבל רחמת עליי. ואני אמרתי שאני לא ארים יד נגד אדוני, כי הוא משוח השם.
הִנֵּה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ אֵ֣ת אֲשֶׁר־נְתָנְךָ֩ יְהוָ֨ה ׀ הַיּ֤וֹם ׀ בְּיָדִי֙ בַּמְּעָרָ֔ה וְאָמַ֥ר לַהֲרָגֲךָ֖ וַתָּ֣חָס עָלֶ֑יךָ וָאֹמַ֗ר לֹא־אֶשְׁלַ֤ח יָדִי֙ בַּֽאדֹנִ֔י כִּי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא׃גם אבי רואה את קצה בגדך שבידיי. חתכתי את קצה הבגד שלך ולא הרגתי אותך. תדע ותראה שאין בידיי רעה או עוול, ולא חטאת לי, אבל אתה רודף אחרי כדי לקחת את חיי.
וְאָבִ֣י רְאֵ֔ה גַּ֗ם רְאֵ֛ה אֶת־כְּנַ֥ף מְעִילְךָ֖ בְּיָדִ֑י כִּ֡י בְּכָרְתִי֩ אֶת־כְּנַ֨ף מְעִֽילְךָ֜ וְלֹ֣א הֲרַגְתִּ֗יךָ דַּ֤ע וּרְאֵה֙ כִּי֩ אֵ֨ין בְּיָדִ֜י רָעָ֤ה וָפֶ֙שַׁע֙ וְלֹא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֛ה צֹדֶ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃דְּבָרָיו שֶׁל דָּוִד לְשָׁאוּל
הַשֵּׁם יִשְׁפֹּט בֵּיןִי וּבֵיןְךָ, וְהוּא יִקַּח אֶת הַנִּקְמָה מִמְּךָ, וַאֲנִי לֹא אֶתְפֹּס בְּךָ.
יִשְׁפֹּ֤ט יְהוָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּנְקָמַ֥נִי יְהוָ֖ה מִמֶּ֑ךָּ וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ׃כְּמוֹ שֶׁהַמַּשְׁלִיט הָרִאשׁוֹן יֹאמַר שֶׁרֶשַׁע יוֹצֵא מֵרְשָׁעִים, כָּךְ גַּם יָדוֹ שֶׁלִּי לֹא תִּהְיֶה בְּךָ.
כַּאֲשֶׁ֣ר יֹאמַ֗ר מְשַׁל֙ הַקַּדְמֹנִ֔י מֵרְשָׁעִ֖ים יֵ֣צֵא רֶ֑שַׁע וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ׃אַחֲרֵי מִי רוֹדֵף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רוֹדֵף, אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אוֹ אַחֲרֵי פַּשְׁעָה אֶחָת?
אַחֲרֵ֨י מִ֤י יָצָא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֥י מִ֖י אַתָּ֣ה רֹדֵ֑ף אַֽחֲרֵי֙ כֶּ֣לֶב מֵ֔ת אַחֲרֵ֖י פַּרְעֹ֥שׁ אֶחָֽד׃הַשֵּׁם יִהְיֶה הַדַּיָּן, הוּא יִשְׁפֹּט בֵּיןִי וּבֵיןְךָ, הוּא יִרְאֶה וְיִתְיַחֵס לִמְצוּעָתִי, וְהוּא יִשְׁפֹּט אוֹתִי מִיֶּדְּךָ.
וְהָיָ֤ה יְהוָה֙ לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְיֵ֙רֶא֙ וְיָרֵ֣ב אֶת־רִיבִ֔י וְיִשְׁפְּטֵ֖נִי מִיָּדֶֽךָ׃ (פ)שיחת הפרידה בין דוד לשאול
כשדוד סיים לדבר את הדברים האלה עם שאול, שאול שאל: "זה הקול שלך, בני דוד?" ואז שאול הרים את קולו ובכה.
וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת דָּוִ֗ד לְדַבֵּ֞ר אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הֲקֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיִּשָּׂ֥א שָׁא֛וּל קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃הוא אמר לדוד: "אתה צדיק יותר ממני, כי עשית לי טוב, ואני עשית לך רע.
וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־דָּוִ֔ד צַדִּ֥יק אַתָּ֖ה מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י אַתָּה֙ גְּמַלְתַּ֣נִי הַטּוֹבָ֔ה וַאֲנִ֖י גְּמַלְתִּ֥יךָ הָרָעָֽה׃וגם אתה סיפר לי היום את הטוב שעשית איתי, את זה שהשם נתן אותי בידך ולא הרגת אותי.
ואת [וְאַתָּה֙] הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֔וֹם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָה אִתִּ֖י טוֹבָ֑ה אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר סִגְּרַ֧נִי יְהוָ֛ה בְּיָדְךָ֖ וְלֹ֥א הֲרַגְתָּֽנִי׃וכאשר אדם מוצא את אויבו ושולח אותו בדרך טובה, שהשם יגמול לך טוב במקום היום הזה שעשית לי.
וְכִֽי־יִמְצָ֥א אִישׁ֙ אֶת־אֹ֣יְב֔וֹ וְשִׁלְּח֖וֹ בְּדֶ֣רֶךְ טוֹבָ֑ה וַֽיהוָה֙ יְשַׁלֶּמְךָ֣ טוֹבָ֔ה תַּ֚חַת הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָה לִֽי׃דוד מראה נאמנות לשאול
ועכשיו, אני יודע בוודאות שתמלוך, ושהממלכה של ישראל תהיה בידך.
וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י מָלֹ֖ךְ תִּמְל֑וֹךְ וְקָ֙מָה֙ בְּיָ֣דְךָ֔ מַמְלֶ֖כֶת יִשְׂרָאֵֽל׃אז תישבע לי בַּשֵּׁם שאם תהרוג את צאצאיי אחרי, או אם תמחק את שמי מבית אבא שלי.
וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה אִם־תַּכְרִ֥ית אֶת־זַרְעִ֖י אַֽחֲרָ֑י וְאִם־תַּשְׁמִ֥יד אֶת־שְׁמִ֖י מִבֵּ֥ית אָבִֽי׃דוד נשבע לשאול, ושאול חזר לביתו, ודוד ואנשיו עלו למצודה.
וַיִּשָּׁבַ֥ע דָּוִ֖ד לְשָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ שָׁאוּל֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְדָוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עָל֖וּ עַל־הַמְּצוּדָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
דוד בערבות עין גדי
וַיַּ֥עַל דָּוִ֖ד מִשָּׁ֑ם וַיֵּ֖שֶׁב בִּמְצָד֥וֹת עֵֽין־גֶּֽדִי׃
וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁ֣ב שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּגִּ֤דוּ לוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד בְּמִדְבַּ֖ר עֵ֥ין גֶּֽדִי׃ (ס)
וַיִּקַּ֣ח שָׁא֗וּל שְׁלֹ֧שֶׁת אֲלָפִ֛ים אִ֥ישׁ בָּח֖וּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֗לֶךְ לְבַקֵּ֤שׁ אֶת־דָּוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עַל־פְּנֵ֖י צוּרֵ֥י הַיְּעֵלִֽים׃
וַ֠יָּבֹא אֶל־גִּדְר֨וֹת הַצֹּ֤אן עַל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ וְשָׁ֣ם מְעָרָ֔ה וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל לְהָסֵ֣ךְ אֶת־רַגְלָ֑יו וְדָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו בְּיַרְכְּתֵ֥י הַמְּעָרָ֖ה יֹשְׁבִֽים׃
דוד חותך את מעיל שאול
וַיֹּאמְרוּ֩ אַנְשֵׁ֨י דָוִ֜ד אֵלָ֗יו הִנֵּ֨ה הַיּ֜וֹם אֲֽשֶׁר־אָמַ֧ר יְהוָ֣ה אֵלֶ֗יךָ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י נֹתֵ֤ן אֶת־איביך [אֹֽיִבְךָ֙] בְּיָדֶ֔ךָ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר יִטַ֣ב בְּעֵינֶ֑יךָ וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיִּכְרֹ֛ת אֶת־כְּנַֽף־הַמְּעִ֥יל אֲשֶׁר־לְשָׁא֖וּל בַּלָּֽט׃
וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיַּ֥ךְ לֵב־דָּוִ֖ד אֹת֑וֹ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ת אֶת־כָּנָ֖ף אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר לַאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵֽיהוָ֗ה אִם־אֶעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא׃
וַיְשַׁסַּ֨ע דָּוִ֤ד אֶת־אֲנָשָׁיו֙ בַּדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א נְתָנָ֖ם לָק֣וּם אֶל־שָׁא֑וּל וְשָׁא֛וּל קָ֥ם מֵהַמְּעָרָ֖ה וַיֵּ֥לֶךְ בַּדָּֽרֶךְ׃ (ס)
דוד מוכיח את חפותו בפני שאול
וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד אַחֲרֵי־כֵ֗ן וַיֵּצֵא֙ מן־המערה [מֵֽהַמְּעָרָ֔ה] וַיִּקְרָ֧א אַֽחֲרֵי־שָׁא֛וּל לֵאמֹ֖ר אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּבֵּ֤ט שָׁאוּל֙ אַֽחֲרָ֔יו וַיִּקֹּ֨ד דָּוִ֥ד אַפַּ֛יִם אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ לְשָׁא֔וּל לָ֧מָּה תִשְׁמַ֛ע אֶת־דִּבְרֵ֥י אָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֶֽךָ׃
הִנֵּה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ אֵ֣ת אֲשֶׁר־נְתָנְךָ֩ יְהוָ֨ה ׀ הַיּ֤וֹם ׀ בְּיָדִי֙ בַּמְּעָרָ֔ה וְאָמַ֥ר לַהֲרָגֲךָ֖ וַתָּ֣חָס עָלֶ֑יךָ וָאֹמַ֗ר לֹא־אֶשְׁלַ֤ח יָדִי֙ בַּֽאדֹנִ֔י כִּי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא׃
וְאָבִ֣י רְאֵ֔ה גַּ֗ם רְאֵ֛ה אֶת־כְּנַ֥ף מְעִילְךָ֖ בְּיָדִ֑י כִּ֡י בְּכָרְתִי֩ אֶת־כְּנַ֨ף מְעִֽילְךָ֜ וְלֹ֣א הֲרַגְתִּ֗יךָ דַּ֤ע וּרְאֵה֙ כִּי֩ אֵ֨ין בְּיָדִ֜י רָעָ֤ה וָפֶ֙שַׁע֙ וְלֹא־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ וְאַתָּ֛ה צֹדֶ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃
דְּבָרָיו שֶׁל דָּוִד לְשָׁאוּל
יִשְׁפֹּ֤ט יְהוָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּנְקָמַ֥נִי יְהוָ֖ה מִמֶּ֑ךָּ וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ׃
כַּאֲשֶׁ֣ר יֹאמַ֗ר מְשַׁל֙ הַקַּדְמֹנִ֔י מֵרְשָׁעִ֖ים יֵ֣צֵא רֶ֑שַׁע וְיָדִ֖י לֹ֥א תִֽהְיֶה־בָּֽךְ׃
אַחֲרֵ֨י מִ֤י יָצָא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֥י מִ֖י אַתָּ֣ה רֹדֵ֑ף אַֽחֲרֵי֙ כֶּ֣לֶב מֵ֔ת אַחֲרֵ֖י פַּרְעֹ֥שׁ אֶחָֽד׃
וְהָיָ֤ה יְהוָה֙ לְדַיָּ֔ן וְשָׁפַ֖ט בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְיֵ֙רֶא֙ וְיָרֵ֣ב אֶת־רִיבִ֔י וְיִשְׁפְּטֵ֖נִי מִיָּדֶֽךָ׃ (פ)
שיחת הפרידה בין דוד לשאול
וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת דָּוִ֗ד לְדַבֵּ֞ר אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הֲקֹלְךָ֥ זֶ֖ה בְּנִ֣י דָוִ֑ד וַיִּשָּׂ֥א שָׁא֛וּל קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־דָּוִ֔ד צַדִּ֥יק אַתָּ֖ה מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י אַתָּה֙ גְּמַלְתַּ֣נִי הַטּוֹבָ֔ה וַאֲנִ֖י גְּמַלְתִּ֥יךָ הָרָעָֽה׃
ואת [וְאַתָּה֙] הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֔וֹם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָה אִתִּ֖י טוֹבָ֑ה אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר סִגְּרַ֧נִי יְהוָ֛ה בְּיָדְךָ֖ וְלֹ֥א הֲרַגְתָּֽנִי׃
וְכִֽי־יִמְצָ֥א אִישׁ֙ אֶת־אֹ֣יְב֔וֹ וְשִׁלְּח֖וֹ בְּדֶ֣רֶךְ טוֹבָ֑ה וַֽיהוָה֙ יְשַׁלֶּמְךָ֣ טוֹבָ֔ה תַּ֚חַת הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָה לִֽי׃
דוד מראה נאמנות לשאול
וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י מָלֹ֖ךְ תִּמְל֑וֹךְ וְקָ֙מָה֙ בְּיָ֣דְךָ֔ מַמְלֶ֖כֶת יִשְׂרָאֵֽל׃
וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה אִם־תַּכְרִ֥ית אֶת־זַרְעִ֖י אַֽחֲרָ֑י וְאִם־תַּשְׁמִ֥יד אֶת־שְׁמִ֖י מִבֵּ֥ית אָבִֽי׃
וַיִּשָּׁבַ֥ע דָּוִ֖ד לְשָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ שָׁאוּל֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְדָוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו עָל֖וּ עַל־הַמְּצוּדָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתאר את המפגש בין דוד לשאול במערה בעין גדי ואת הדרך שבה דוד נמנע מלהרוג את המלך.
דוד בערבות עין גדי
דוד עובר להתיישב במצודת עין גדי. לאחר חזרתו של שאול ממלחמה מול הפלישתים, הוא מקבל דיווח על מיקומו של דוד. שאול יוצא לחפש את דוד עם שלושת אלפי אנשים, ומגיע למערה בדרך לכלוני הצאן, שם דוד ואנשיו יושבים בחלק הפנימי של המערה בזמן ששאול נכנס למנוחה.
דוד חותך את מעיל שאול
אנשי דוד מציעים לו לנצל את ההזדמנות להרוגת את שאול, אך דוד חותך רק את קצה מעילו. לאחר מכן דוד מתחרט על המעשה, אוסר על אנשיו לרדוף אחרי שאול, ושאול ממשיך בדרכו מחוץ למערה.
דוד מוכיח את חפותו בפני שאול
דוד יוצא מהמערה ופונה לשאול בכיבוד מלוכה. הוא מראה לשאול שחתך את קצה בגדו ולא פגע בו, ומציין כי למרות ששאול רדף אחריו, דוד סירב לפגוע בנבחר השם.
דְּבָרָיו שֶׁל דָּוִד לְשָׁאוּל
דָּוִד מִתְפַּלֵּל שֶׁהַשֵּׁם יִשְׁפֹּט בֵּיןְהוּ לְשָׁאוּל. הוּא מַשְׁוִה אֶת רְדִיפַת שָׁאוּל לְרֶדִיפַת כֶּלֶב מֵת אוֹ פַּשְׁעָה, וּמְבַקֵּשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִהְיֶה הַדַּיָּן וְיַצְמִיד אֶת הַצֶּדֶק בְּמִשְׁפָּטוֹ.
שיחת הפרידה בין דוד לשאול
שאול מודה לדוד על כך שלא הרגו למרות שהתנהג אליו ברע. הוא מכיר בטוב שדוד עשה לו ומברך אותו בברכה שהשם יגמול לו טוב על מעשיו הטובים.
דוד מראה נאמנות לשאול
דוד מודיע לשאול שהוא מודה בכך שדוד יהיה מלך, ושאול ימלוך. דוד מבקש משאול להישבע שלא יפגע בצאצאיו או ימחק את שמו. לאחר שדוד נשבע לשאול, שאול חוזר לביתו ודוד ואנשיו חוזרים למצודה.
הפרק מסתיים בהודאה של שאול בדוד ובתחושת הצדק של דוד.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַשִּׁעוּר בִּצְנִיעָה וּבְמַעֲשֵׂי שָׁאוּל
״כְּתִיב וַיִּסּוֹב דָּוִד וגו׳. מָהוּ הָרֵיקִים. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא. הָרֵיקִים שֶׁבָּרֵיקִים זוֹ אָרְכֵסְטֵס. אָמְרָה לוֹ. הַיּוֹם נִגְלָה כְבוֹד בֵּית אַבָּא. אָמְרוּ עָלָיו עַל״
הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשָׁלְמִי בְּסֵפֶר סַנְהֶדְרִין מְפַרֵט אֶת הַמַּעֲשִׂים שֶׁקָּרוּ בְּמַעֲרַת הַסְּעָרִים. הַמְּסֹרֶת מְסַבֶּת עַל הַמְּקוֹמוֹת הָרֵקִים שֶׁבָּרֵיקִים, שֶׁלְּפִי רַבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא הֵם אָרְכֵסְטֵס. הַתַּלְמוּד מְסַבֵּל פֵּרוּשׁ לַמַּעֲשֶׂה שֶׁל שָׁאוּל כְּשֶׁבָּא לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו בַּגִּדְרוֹת הַצֹּאן, וְהַמְּסֹרֶת מְצִיעָה שֶׁזֶּה הָיָה רֶגַע שֶׁל צְנִיעָה. הַתַּלְמוּד מְסַבֵּל גַּם פֵּרוּשִׁים לַדִּבְרִים שֶׁאָמַר דָּוִד, כְּמוֹ הַדִּבְרִים עַל הָאֲמָהוֹת שֶׁהָיוּ אָמָהוֹת, וְגַם הַסְּבָרָה לְכָךְ שֶׁמִּיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיְתָה לוֹ לְוֶלֶד. הַפֵּרוּשִׁים הַלָּלוּ מְשַׁתְּפִים בְּהַבָטָה עַל הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים פְּשׁוּטִים בַּמֶּקְרֶה, וּמַקְשִׁירִים אוֹתָם לַמַּעֲמָד הַמּוּסְרִי אוֹ הַמְּצַבִּי שֶׁל הַדְּבָרִים.
תלמוד ירושלמי סנהדרין ב׳:ד׳:ד׳ ↗פֵּרוּשׁ הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשְׁלְמִי עַל מַעֲשֵׂה הַמְּעָרָה וּמִיכַל
״כְּתִיב וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ וגו׳. מָהוּ אֶחָד הָרֵיקִים. אָמַר אַבָּא בַּר כַּהֲנָא. הָרֵיקִים שֶׁבָּרֵיקִים. זֶה אָרְכֵיסְטֵיס. אָמְרָה. הַיּוֹם״
הַפֶּסֶק מֵהַתַּלְמוּד יוּרוֹשְׁלְמִי מְבַקֵּשׁ לְהַעָמִיק בַּמִּדּוֹת וּבַמַּעֲמָדִים שֶׁל הַדְּמוּת בַּמַּעֲרָה. הַפֵּרוּשׁ הַמַּקְדִּימִי מְבִיא אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, הַמְסַבֵּר אֶת הַמַּצָּב שֶׁל הַמְּעָרָה כְּמָקוֹם שֶׁל חִיפּוּשׁ וְחָסֵר. הוּא מְצַיֵּר אֶת הַמְּעָרָה כְּמָקוֹם שֶׁל חֹסֶר וְחִפּוּשׁ, וְעוֹשֶׂה דַּקְדּוּקָה בַּמִּלִּים שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה. הַתַּלְמוּד מְפַרְטֵט גַּם אֶת הַתַּקְלָה בַּמִּלִּים שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה וְאֶת הַמַּשְׁאָרִים שֶׁל מִיכַל. הוּא מַצִיעַ פֵּרוּשׁ שֶׁל כּוֹבֶד וּכְבִידוּת הַבַּיִת שֶׁל דָּוִד, וְעוֹבֵד עַל הַמַּצָּב הַלִּישִׁי שֶׁל מִיכַל. הַפֵּרוּשׁ מְבִטֶּה בִּמְדִינוּת עַל הַדִּקְדּוּקִים הַלִּשְׁוֹנִיִּים, כְּמוֹ הַהַבְחָלָה בֵּין "אָמָהוֹת" לְ"אֲמָהוֹת", וּמְסַיֵּם בְּצִיּוּם הַגּוֹרָל הַמִּשְׁתַּנֶּה שֶׁל מִיכַל.
תלמוד ירושלמי סוכה ה׳:ד׳:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
התשובה של דוד לאנשיו
״ויאמר לאנשיו חלילה. שני מקראות הללו כתובין שלא כסדרן, אלא כיון שהתחיל לדבר בכריתת המעיל, כלה כל דבריו, ואמר שאף בכריתת המעיל נתחרט, ואחר כך״
בפרק זה אנו רואים את דוד מונע את אנשיו מלפגוע בשאול המלך. דוד מראה מנהיגות ויראת שמיים כאשר הוא בוחר רק בקרע של הבגד, ובכך נמנע מלהיפגע מהמלך. רש"י מסביר כי דבריו של דוד בפרק זה אינם מסודרים כסדר כרונולוגי מדויק. לפי פירושו, דוד התחיל לדבר על כך שהוא מתחרט אפילו על חיתוך המעיל, ורק לאחר מכן חזר לדבריו המקוריים וקבע שאין לו כוונה לפגוע בשאול. הפרשן מראה כי דוד ענה לאנשיו בבת אחת על כל הנושא. הוא לא רק התנגד לפגיעה בשאול, אלא גם הביע חרטה על המעשה הקטן שעשה. רש"י מדגיש כי המבנה של דברי דוד משקף את התחושה המורכבת של רגע הפגישה במערה.
רש״י על שמואל א׳ 24:7:1 ↗התורה כמשל לעולם
״כאשר יאמר משל הקדמוני. משל קדמונו של עולם, התורה, שהיא משלו של הקב"ה:״
בפרשת שְׁמוּאֵל א', פרק כ״ד, דָּוִד הוֹצִיא קֶטֶע מֵעֲבוֹת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בַּמְּעָרָה, אַךְ לֹא הִכָּה אוֹתוֹ. הַמַּעֲשֶׂה מַדְגִּישׁ אֶת הַגֶּבֶר הַמִּתְמַסֵּר לְמִשְׁפָּט וְלַעֲשׂוֹת דּוֹרְשִׁים אֶת הַצֶּדֶק בְּחַיַּי הַמֶּלֶךְ. רַשִׁ"י מְפֵרֵשׁ אֶת הַמִּשְׁל הַמִּתְאַתֵּר בַּמַּעֲשֶׂה כִּי הַתּוֹרָה הִיא מָשָׁל לְעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְכְמוֹ שֶׁדָּוִד לֹא הִפְרִיעַ לְשָׁאוּל, כָּךְ גַּם הַתּוֹרָה הִיא מִשְׁפַּט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל הָעוֹלָם. רַשִׁ"י מַתְחִיל אֶת הַפֵּרוּשׁ בְּמִשְׁל קַדְמוֹנִי שֶׁנֶּעֱלֶה מִמַּעֲשֵׂה דָּוִד וְשָׁאוּל.
רש״י על שמואל א׳ 24:14:1 ↗הלב המצטער של דוד
״ויך וכו׳. לבו היתה מתנענעת ומכה בקרבו, כדרך החרד ומצטער, וזה בחשבו שלא עשה הטוב, והוא כמרים יד במשיח ה׳:״
בפרק זה משמואל א', דוד מראה רחמים על שאול ומוותר על הזכות להרוג אותו במערה. המצודת דוד מסביר שהלב של דוד רעד והוא חווה צער פנימי עמוק. הוא הרגיש רע כי הוא חש שמא עשה דבר לא נכון כשפגע במי שנגזר על ידי הַשֵּׁמוֹ. הפרשן מציין שהתנועה של הלב והמכות בתוכו הן סימנים של חרדה ועצב גדול. דוד חווה קונפליקט בגלל העובדה שהשיטה שלו נתפסת כעמידה נגד המשיח של הַשֵּׁם. הגישה כאן מתמקדת בתיאור הפיזיולוגי של הרגש כביטוי של מצפון מוסרי.
מצודת דוד על שמואל א׳ 24:6:1 ↗הוכחה מעשית של דוד
״הגדת. רצה לומר: הראית לכל בראיה ברורה:״
הטקסט מציג את המעשה של דוד בגוף המערה, שם הוא חתך רק את קצה הבגד של שאול. המעשה הזה נועד להראות שדוד לא רצה לפגוע במלך, אלא רק להוכיח שהוא יכול היה להרוג אותו. לפי המצודת דוד על הפסוק האחרון, דוד רצה להראות לכל בראיה ברורה שאין לו כוונה רעה לשאול. הפרשן מציין שדוד השתמש בראיה פיזית, קצה הבגד, כדי להוכיח את תמימותו. זהו ניסיון להראות שגם כשיש לו הזדמנות בשטח, הוא בוחר שלא לנצל אותה נגד מי שמשוחק.
מצודת דוד על שמואל א׳ 24:19:1 ↗