דוד הלך משם way וברח למערת עדולם. אחים שלו וכל משפחתו שמעו על כך וירדו אליו לשם.
וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מִשָּׁ֔ם וַיִּמָּלֵ֖ט אֶל־מְעָרַ֣ת עֲדֻלָּ֑ם וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶחָיו֙ וְכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו וַיֵּרְד֥וּ אֵלָ֖יו שָֽׁמָּה׃שמואל א׳ · פרק כב׳
דוד בורח למואב ושאול הורג את כוהני נוב
דוד אוסף את משפחתו ואת אנשיו ומוצא מחסה במואב. שאול מתוודא על דוד ומוחק את כוהני נוב ואת משפחתם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ כב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
דוד מתאסף עם אנשיו ומוצא מחסה במואב
כל האנשים שהיו בקושי, כל מי שהיה לו חוב, וכל האדם המתוסכל התאספו אליו. הוא הפך למנהיג שלהם, והיו איתו כארבע מאות איש.
וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ אֵ֠לָיו כָּל־אִ֨ישׁ מָצ֜וֹק וְכָל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־ל֤וֹ נֹשֶׁא֙ וְכָל־אִ֣ישׁ מַר־נֶ֔פֶשׁ וַיְהִ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְשָׂ֑ר וַיִּהְי֣וּ עִמּ֔וֹ כְּאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃דוד הלך משם למחסה במואב ואמר למלך מואב: "לאבי ולאמי יצאו אליך, עד שאדע מה ה' יעשה לי".
וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא־נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לִּ֖י אֱלֹהִֽים׃הוא הרגיע את מלך מואב, והם התגוררו אצלו כל ימי שהיה דוד במצודה.
וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כָּל־יְמֵ֥י הֱיוֹת־דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה׃ (ס)דָּוִד בְּיַעַר חָרֶת וּטְעָנוֹת שָׁאוּל
הַנָּבִיא גַּד אָמַר לְדָוִד: "אַל תָּשִׁיב בַּמְּצוּדָה, לֵךְ וְחַזַּר לְאֶרֶץ יְהוּדָה". דָּוִד הָלַךְ וּבָא לְיַעַר חָרֶת.
וַיֹּאמֶר֩ גָּ֨ד הַנָּבִ֜יא אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תֵשֵׁב֙ בַּמְּצוּדָ֔ה לֵ֥ךְ וּבָֽאתָ־לְּךָ֖ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת׃ (ס)שָׁאוּל שָׁמַע שֶׁדָּוִד וְהָאֲנָשִׁים שֶׁאִתּוֹ נוֹדְעִים, וְשָׁאוּם יֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בַּרָמָה, וְהַחֲנִית בְּיָדוֹ, וְכָל עֲבָדָיו עוֹמְדִים עָלָיו.
וַיִּשְׁמַ֣ע שָׁא֔וּל כִּ֚י נוֹדַ֣ע דָּוִ֔ד וַאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וְשָׁאוּל֩ יוֹשֵׁ֨ב בַּגִּבְעָ֜ה תַּֽחַת־הָאֶ֤שֶׁל בָּֽרָמָה֙ וַחֲנִית֣וֹ בְיָד֔וֹ וְכָל־עֲבָדָ֖יו נִצָּבִ֥ים עָלָֽיו׃שָׁאוּל אָמַר לָעֲבָדִים הָעוֹמְדִים עָלָיו: "שִׁמְעוּ בְּנֵי יְמִינִי, גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְלכֻלְּכֶם יַעֲמִידוּ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת".
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לַֽעֲבָדָיו֙ הַנִּצָּבִ֣ים עָלָ֔יו שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֣י יְמִינִ֑י גַּם־לְכֻלְּכֶ֗ם יִתֵּ֤ן בֶּן־יִשַׁי֙ שָׂד֣וֹת וּכְרָמִ֔ים לְכֻלְּכֶ֣ם יָשִׂ֔ים שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת׃"כִּי כֻּלְּכֶם קָשַׁרְתֶּם עָלַי וְלֹא מַגִּיעִים אֶל אָזְנִי. בְּנֵי יִשַׁי כּוֹרְתִים אֶתְכֶם עִמִּי, וְאֵין מִכֶּם אֶחָד שֶׁלֹּא מַגִּיעַ אֶל אָזְנִי, כִּי בְּנִי הֵקִים אֶת עֲבָדָיו לְהוֹת עָלַי לְמַחֲשָׂבָה, כְּמוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה".
כִּי֩ קְשַׁרְתֶּ֨ם כֻּלְּכֶ֜ם עָלַ֗י וְאֵין־גֹּלֶ֤ה אֶת־אָזְנִי֙ בִּכְרָת־בְּנִ֣י עִם־בֶּן־יִשַׁ֔י וְאֵין־חֹלֶ֥ה מִכֶּ֛ם עָלַ֖י וְגֹלֶ֣ה אֶת־אָזְנִ֑י כִּ֣י הֵקִים֩ בְּנִ֨י אֶת־עַבְדִּ֥י עָלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)הַבְּשׂוֹרָה לְשָׁאוּל וְקְרִיאַת הַכֹּהֲנִים
הַאַדּוֹמִי שֶׁעָמַד עַל שֶׁל הַעֲבָדִים שֶׁל שָׁאוּל עָנָה וְאָמַר: רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא לְנוֹב אֶל אַחִימֶלֶךְ בֶּן אַחֲטוּב.
וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב׃הוּא שָׁאַל אֶת הַשֵּׁם וְהוּא נָתַן לוֹ אוֹכֶל וְגַם נָתַן לוֹ אֶת הַחֶרֶב שֶׁל גּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי.
וַיִּשְׁאַל־לוֹ֙ בַּֽיהוָ֔ה וְצֵידָ֖ה נָ֣תַן ל֑וֹ וְאֵ֗ת חֶ֛רֶב גָּלְיָ֥ת הַפְּלִשְׁתִּ֖י נָ֥תַן לֽוֹ׃הַמֶּלֶךְ שָׁלַח לִקְרוֹא לְאַחִימֶלֶךְ בֶּן אַחֲטוּב הַכֹּהֵן וְלְכָל מִשְׁפַּחַת הַכֹּהֲנִים שֶׁבְּנוֹב, וְכֻלָּם בָּאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ.
וַיִּשְׁלַ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ לִקְרֹא֩ אֶת־אֲחִימֶ֨לֶךְ בֶּן־אֲחִיט֜וּב הַכֹּהֵ֗ן וְאֵ֨ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִ֛יו הַכֹּהֲנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּנֹ֑ב וַיָּבֹ֥אוּ כֻלָּ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)שָׁאוּל אָמַר: שְׁמַע בֶּן אַחֲטוּב, וְהוּא עָנָה: הִנְנִי אֲדֹנִי.
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל שְֽׁמַֽע־נָ֖א בֶּן־אֲחִיט֑וּב וַיֹּ֖אמֶר הִנְנִ֥י אֲדֹנִֽי׃ההתעמתות של שאול עם אחימלך
שאול אמר לו: למה קשרת עלי אותך ואת בן ישי? את נותן לו לחם, חרב ושאול לו אלוהים לקום נגד כעת.
וַיֹּ֤אמֶר אלו [אֵלָיו֙] שָׁא֔וּל לָ֚מָּה קְשַׁרְתֶּ֣ם עָלַ֔י אַתָּ֖ה וּבֶן־יִשָׁ֑י בְּתִתְּךָ֨ ל֜וֹ לֶ֣חֶם וְחֶ֗רֶב וְשָׁא֥וֹל לוֹ֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים לָק֥וּם אֵלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)אחימלך ענה למלך ואמר: מי מכל עבדיך כמו דוד הנאמן, חתנו של המלך, ששומר על פקודותיך ונכבד בביתך.
וַיַּ֧עַן אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר וּמִ֤י בְכָל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ כְּדָוִ֣ד נֶאֱמָ֔ן וַחֲתַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ וְסָ֥ר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּ֖ךָ וְנִכְבָּ֥ד בְּבֵיתֶֽךָ׃היום התחלתי לשאול לו אלוהים. חלילה לי, שהמלך יניח לעבדו דבר בכל בית אבי, כי עבדך לא ידע דבר, קטן או גדול, מכל זה.
הַיּ֧וֹם הַחִלֹּ֛תִי לשאול־[לִשְׁאָל־] ל֥וֹ בֵאלֹהִ֖ים חָלִ֣ילָה לִּ֑י אַל־יָשֵׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ בְּעַבְדּ֤וֹ דָבָר֙ בְּכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔י כִּ֠י לֹֽא־יָדַ֤ע עַבְדְּךָ֙ בְּכָל־זֹ֔את דָּבָ֥ר קָטֹ֖ן א֥וֹ גָדֽוֹל׃המלך אמר: תמות, אתה וכל בית אביך.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מ֥וֹת תָּמ֖וּת אֲחִימֶ֑לֶךְ אַתָּ֖ה וְכָל־בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃השמדת כוהני נוב
המלך אמר למרדפים שעמדו סביבו: "תקיפו ותהרגו את כוהני הַשֵׁם, כי גם היד שלהם עם דוד, וידוע לכם שהוא בורח ולא דיווחתם לי". אבל אנשי המלך לא הסכימו להשתמש בכוח נגד כוהני הַשֵׁם.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ ׀ כֹּהֲנֵ֣י יְהוָ֗ה כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת־אזנו [אָזְנִ֑י] וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹהֲנֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס)המלך אמר לדואג: "תקיף ותהרוג את הכוהנים". דואג האדומי עשה זאת, והוא הרג באותו יום שמונים וחמישה איש נושאי אפוד בד.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לדויג [לְדוֹאֵ֔ג] סֹ֣ב אַתָּ֔ה וּפְגַ֖ע בַּכֹּהֲנִ֑ים וַיִּסֹּ֞ב דויג [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַחֲמִשָּׁה֙ אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד׃הוא השמיד את נוב, עיר הכוהנים, בחרב, מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, וגם שור וחמור וכבשה.
וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב׃בן אחד של אבימלך בן אחיטוב, ששמו אביאתר, הצליח להימלט וברח אחרי דוד.
וַיִּמָּלֵ֣ט בֵּן־אֶחָ֗ד לַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־אֲחִט֔וּב וּשְׁמ֖וֹ אֶבְיָתָ֑ר וַיִּבְרַ֖ח אַחֲרֵ֥י דָוִֽד׃אבייתאר מוסר לדוד על הרג הכוהנים
אבייתאר סיפר לדוד ששאול הרג את כוהני הַשֵּׁם.
וַיַּגֵּ֥ד אֶבְיָתָ֖ר לְדָוִ֑ד כִּ֚י הָרַ֣ג שָׁא֔וּל אֵ֖ת כֹּהֲנֵ֥י יְהוָֽה׃דוד אמר לאבייתאר: ידעתי באותו יום שדוואג האדומי מדאג, כי הוא יספר לשאול שסבי בכל בני בית אחיך.
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לְאֶבְיָתָ֗ר יָדַ֜עְתִּי בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ כִּֽי־שָׁם֙ דויג [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֔י כִּֽי־הַגֵּ֥ד יַגִּ֖יד לְשָׁא֑וּל אָנֹכִ֣י סַבֹּ֔תִי בְּכָל־נֶ֖פֶשׁ בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃על המילים
The original text contains a scribal variation/uncertainty between דויג and דוואג.
תשב איתי, אל תפחד. כי מה שמחפש אחר נפשי, מחפש גם אחר נפשתך, כי אתה שומר איתי.
שְׁבָ֤ה אִתִּי֙ אַל־תִּירָ֔א כִּ֛י אֲשֶׁר־יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נַפְשִׁ֖י יְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ כִּֽי־מִשְׁמֶ֥רֶת אַתָּ֖ה עִמָּדִֽי׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
דוד מתאסף עם אנשיו ומוצא מחסה במואב
וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מִשָּׁ֔ם וַיִּמָּלֵ֖ט אֶל־מְעָרַ֣ת עֲדֻלָּ֑ם וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶחָיו֙ וְכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו וַיֵּרְד֥וּ אֵלָ֖יו שָֽׁמָּה׃
וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ אֵ֠לָיו כָּל־אִ֨ישׁ מָצ֜וֹק וְכָל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־ל֤וֹ נֹשֶׁא֙ וְכָל־אִ֣ישׁ מַר־נֶ֔פֶשׁ וַיְהִ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְשָׂ֑ר וַיִּהְי֣וּ עִמּ֔וֹ כְּאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃
וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא־נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לִּ֖י אֱלֹהִֽים׃
וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כָּל־יְמֵ֥י הֱיוֹת־דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה׃ (ס)
דָּוִד בְּיַעַר חָרֶת וּטְעָנוֹת שָׁאוּל
וַיֹּאמֶר֩ גָּ֨ד הַנָּבִ֜יא אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תֵשֵׁב֙ בַּמְּצוּדָ֔ה לֵ֥ךְ וּבָֽאתָ־לְּךָ֖ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת׃ (ס)
וַיִּשְׁמַ֣ע שָׁא֔וּל כִּ֚י נוֹדַ֣ע דָּוִ֔ד וַאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וְשָׁאוּל֩ יוֹשֵׁ֨ב בַּגִּבְעָ֜ה תַּֽחַת־הָאֶ֤שֶׁל בָּֽרָמָה֙ וַחֲנִית֣וֹ בְיָד֔וֹ וְכָל־עֲבָדָ֖יו נִצָּבִ֥ים עָלָֽיו׃
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לַֽעֲבָדָיו֙ הַנִּצָּבִ֣ים עָלָ֔יו שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֣י יְמִינִ֑י גַּם־לְכֻלְּכֶ֗ם יִתֵּ֤ן בֶּן־יִשַׁי֙ שָׂד֣וֹת וּכְרָמִ֔ים לְכֻלְּכֶ֣ם יָשִׂ֔ים שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת׃
כִּי֩ קְשַׁרְתֶּ֨ם כֻּלְּכֶ֜ם עָלַ֗י וְאֵין־גֹּלֶ֤ה אֶת־אָזְנִי֙ בִּכְרָת־בְּנִ֣י עִם־בֶּן־יִשַׁ֔י וְאֵין־חֹלֶ֥ה מִכֶּ֛ם עָלַ֖י וְגֹלֶ֣ה אֶת־אָזְנִ֑י כִּ֣י הֵקִים֩ בְּנִ֨י אֶת־עַבְדִּ֥י עָלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)
הַבְּשׂוֹרָה לְשָׁאוּל וְקְרִיאַת הַכֹּהֲנִים
וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב׃
וַיִּשְׁאַל־לוֹ֙ בַּֽיהוָ֔ה וְצֵידָ֖ה נָ֣תַן ל֑וֹ וְאֵ֗ת חֶ֛רֶב גָּלְיָ֥ת הַפְּלִשְׁתִּ֖י נָ֥תַן לֽוֹ׃
וַיִּשְׁלַ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ לִקְרֹא֩ אֶת־אֲחִימֶ֨לֶךְ בֶּן־אֲחִיט֜וּב הַכֹּהֵ֗ן וְאֵ֨ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִ֛יו הַכֹּהֲנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּנֹ֑ב וַיָּבֹ֥אוּ כֻלָּ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל שְֽׁמַֽע־נָ֖א בֶּן־אֲחִיט֑וּב וַיֹּ֖אמֶר הִנְנִ֥י אֲדֹנִֽי׃
ההתעמתות של שאול עם אחימלך
וַיֹּ֤אמֶר אלו [אֵלָיו֙] שָׁא֔וּל לָ֚מָּה קְשַׁרְתֶּ֣ם עָלַ֔י אַתָּ֖ה וּבֶן־יִשָׁ֑י בְּתִתְּךָ֨ ל֜וֹ לֶ֣חֶם וְחֶ֗רֶב וְשָׁא֥וֹל לוֹ֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים לָק֥וּם אֵלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס)
וַיַּ֧עַן אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר וּמִ֤י בְכָל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ כְּדָוִ֣ד נֶאֱמָ֔ן וַחֲתַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ וְסָ֥ר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּ֖ךָ וְנִכְבָּ֥ד בְּבֵיתֶֽךָ׃
הַיּ֧וֹם הַחִלֹּ֛תִי לשאול־[לִשְׁאָל־] ל֥וֹ בֵאלֹהִ֖ים חָלִ֣ילָה לִּ֑י אַל־יָשֵׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ בְּעַבְדּ֤וֹ דָבָר֙ בְּכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔י כִּ֠י לֹֽא־יָדַ֤ע עַבְדְּךָ֙ בְּכָל־זֹ֔את דָּבָ֥ר קָטֹ֖ן א֥וֹ גָדֽוֹל׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מ֥וֹת תָּמ֖וּת אֲחִימֶ֑לֶךְ אַתָּ֖ה וְכָל־בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃
השמדת כוהני נוב
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ ׀ כֹּהֲנֵ֣י יְהוָ֗ה כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת־אזנו [אָזְנִ֑י] וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹהֲנֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לדויג [לְדוֹאֵ֔ג] סֹ֣ב אַתָּ֔ה וּפְגַ֖ע בַּכֹּהֲנִ֑ים וַיִּסֹּ֞ב דויג [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַחֲמִשָּׁה֙ אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד׃
וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב׃
וַיִּמָּלֵ֣ט בֵּן־אֶחָ֗ד לַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־אֲחִט֔וּב וּשְׁמ֖וֹ אֶבְיָתָ֑ר וַיִּבְרַ֖ח אַחֲרֵ֥י דָוִֽד׃
אבייתאר מוסר לדוד על הרג הכוהנים
וַיַּגֵּ֥ד אֶבְיָתָ֖ר לְדָוִ֑ד כִּ֚י הָרַ֣ג שָׁא֔וּל אֵ֖ת כֹּהֲנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לְאֶבְיָתָ֗ר יָדַ֜עְתִּי בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ כִּֽי־שָׁם֙ דויג [דּוֹאֵ֣ג] הָאֲדֹמִ֔י כִּֽי־הַגֵּ֥ד יַגִּ֖יד לְשָׁא֑וּל אָנֹכִ֣י סַבֹּ֔תִי בְּכָל־נֶ֖פֶשׁ בֵּ֥ית אָבִֽיךָ׃
שְׁבָ֤ה אִתִּי֙ אַל־תִּירָ֔א כִּ֛י אֲשֶׁר־יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נַפְשִׁ֖י יְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ כִּֽי־מִשְׁמֶ֥רֶת אַתָּ֖ה עִמָּדִֽי׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את תקופת המרדף של שאול אחרי דוד, את המפגש בין דוד לאחימלך ואת ההשלכות הקטלניות של רדיפת שאול על כהונת נוב.
דוד מתאסף עם אנשיו ומוצא מחסה במואב
דוד בורח למערת עדולם, שם מצטרפים אליו מאות אנשים שנמצאים במצוקה. לאחר מכן הוא מבקש מחסה במואב עבור משפחתו, ודוד ומשפחתו מתגוררים שם תחת הגנת מלך מואב כל זמן שהשהה במצודה.
דָּוִד בְּיַעַר חָרֶת וּטְעָנוֹת שָׁאוּל
הַנָּבִיא גַּד מַנְחֶה אֶת דָּוִד לַחֲזֹר לְיְהוּדָה, וְדָוִד מַגִּיעַ לְיַעַר חָרֶת. בְּעֵת הַזֹּאת, שָׁאוּל שׁוֹמֵעַ עַל דָּוִד וּמַבְטִיחַ לְעֲבָדָיו שֶׁדָּוִד יַעֲנִיק לָהֶם רְוָחִים, אַךְ מְבַטֵּא אֶת תְּחוּשַׁת הַבְּגָדָה שֶׁהוּא חַש בְּכִּי הַעֲבָדִים מִתְחַבְּרִים לְדָּוִד.
הַבְּשׂוֹרָה לְשָׁאוּל וְקְרִיאַת הַכֹּהֲנִים
הָאַדּוֹמִי מַלְבִּין לְשָׁאוּל עַל בְּוִיאַתוֹ שֶׁל דָּוִד בְּנוֹב אֶצֶל אַחִימֶלֶךְ. שָׁאוּל שׁוֹלֵחַ לְקַבֵּץ אֶת הַכֹּהֲנִים מִנוֹב לִפְנָיו, וּשְׁמִיעַת הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת מַעֲמִידָה אֶת הַכֹּהֵן לְפָנָיו.
ההתעמתות של שאול עם אחימלך
שאול מאשים את אחימלך בשיתוף פעולה עם דוד. אחימלך מנסה להגן על עצמו וטוען שלא ידע דבר, אך שאול גזר עליו ועל משפחתו מוות.
השמדת כוהני נוב
המלך שאול מורה למרדפיו להרוג את כוהני הַשֵׁם בשל הקשר שלהם לדוד הבורח. דואג האדומי מבצע את הפקודה ומשמיד את עיר הכוהנים, נוב, כולל אנשים, ילדים ובעלי חיים. רק אביאתר בן אבימלך מצליח להימלט ולהצטרף לדוד.
אבייתאר מוסר לדוד על הרג הכוהנים
אבייתאר מודיע לדוד ששאול הרג את כוהני הַשֵּׁם. דוד מודה שהוא חשד בדוואג האדומי שיספר לשאול על ביקורו בבית משפחת אבייתאר, ומבקש מאבייתאר להישאר איתו בביטחון.
הפרק מסתיים בבשורתו של אביאתר לדוד על מות הכוהנים ועל היות דוד בטוח כל עוד הוא עמו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הבקשה של דוד לא לשכוח את ניסיו ישראל
״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ (תהלים נט, יב). פָּסוּק זֶה, דָּוִד אֲמָרוֹ כְּנֶגֶד אֲחִיתוֹפֶל״
במדרש תנחומא מוסבר הפסוק מתהילים שבו מתבקש הַשֵּׁם לא להרגיש כמו בני אדם שעלולים להחריב דברים. דוד המלך אומר לקדוש ברוך הוא: אל תהרוס כרגיל, כדי שהעם לא ישכח את הנסים שעשית איתי. הוא מבקש שהשם יחזק את העם בכוחו, גם אם הוא יוריד אותם מגדולתם, רק כדי שלא יתרחקו מהתורה בגלל המרידות שלהם. המדרש מפרש את המילים של דוד כמענה למצב של אחיטופל והדאגה של דוד. לפי גישה זו, התפילה אינה מבקשת ביטול של עונש, אלא שינוי של אופן הענישה כך שלא יגרם שכיחה של הטוב שעשה הַשֵּׁמוֹ. המדרש מדגיש שדוד חושש מהמרד של העם ולא רק מהחורבן הפיזי.
מדרש תנחומא, נח י״ז:א׳ ↗החורבן של לשון הרע בימי שאול
״ולמה נקרא שמו של לשון הרע שלישי, שהורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו, ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו, שאול שקיבלו, אחימלך שנאמר עליו,״
בפרשת חקת, התנחומא בובר דן בשאלה מדוע לשון הרע מכונה "שלישי", משום שהוא הורג שלושה: האומר, המקבל ואלו שנאמר עליהם. בסיפור זה מובאים ארבעה הרוגים מימי שאול: דואג שדיבר, שאול שקיבל את הדברים, אחימלך שנאמר עליו, ואבנר בן נר. המדרש מציע הסברים שונים למותו של אבנר, כגון הקדמת שמו לשמו של דוד או הנהגת הצעירים בשמחה. הפרשה מציגה גישות שונות של חכמים לגבי סיבת מותו של אבנר. רבנן טוענים שהוא לא חיכה לשאול שישלים עם דוד, בעוד אחרים רואים בזה קושי בעצם הדיבור. המדרש משתמש בביטויים מופשטים מן הסיריא כדי לפרש את המעשים שהובילו למת.
תנחומא בובר, חקת ח׳:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
הידע המשתנה של שאול
״כי נודע דוד. כי התבונן להשמר ממנו:״
רש"י מפרש על הפסוק ששאול התבונן וחשש מדוד, ומסביר שהידע של שאול לגבי דוד לא היה מוחלט אלא נובע מהתבוננות מעמיקה וזהירות. לפי הפירוש, דוד הפך להיות מוכר וחשוד בעיני המלך. הגישה של רש"י מתמקדת בשינוי בתפיסת המציאות של שאול. הוא מראה כיצד המעקב אחר דוד הפך מניסיון למצוא אותו למודעות מוגברת לסכנה שהוא מהווה, וזאת דרך בחינה מחודשת של המעשים.
רש״י על שמואל א׳ 22:6:1 ↗אבנר ועמשא במלחמה
״לרצים הנצבים עליו. אבנר ועמשא היו:״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד למשפחתו במערת האדמה, ואת הברית שכרת עם אנשי רעואל. לאחר מכן, דוד בורח אל אדום, ושאול מנסה להשיב את דוד לארץ ישראל דרך אבנר. רש"י, בפירושו על הפסוק, מציין כי אבנר ועמשא היו המפקדים שעמדו על המלחמה. ההסבר של רש"י מתמקד בזיהוי הדמויות העומדות בראש הכוחות הלוחמים. הוא מבהיר מי היו המפקדים שניהלו את המאבק מול כוחות דוד, ובכך מוסיף דיוק לגבי המבנה הפיקודי של הצבא בשעת המלחמה.
רש״י על שמואל א׳ 22:17:1 ↗דוד מתחיל להתפרסם
״כי נודע דוד. כי עד הנה היה נחבא ולא ראהו איש:״
הפרק מתאר את תקופת המרדף של שאול אחרי דוד. דוד בורח למערת עדולה ומתאסף אליו קבוצת אנשים שנמצאים בקושי ובהרעיה. גם משפחתו של דוד מגיעה אליו כדי שיהיה מוגן. בעוד דוד מחפש מקלט, שאול מבהיר למצביאיו שהוא יחפש את דוד בכל מקום. מצודת דוד מסביר על הפסוק שדוד התפרסם רק עכשיו. הוא מסביר שעד לאותו רגע דוד היה מוסתר ולא ראה אותו איש. לפי פירוש זה, המרדף והבריחה למערה היו הרגע שבו דוד הפך לדמות ציבורית ומוכרת.
מצודת דוד על שמואל א׳ 22:6:1 ↗דוד בנמל אדום והמפגש עם שמש בן גת
״גם ידם. רצה לומר: גם עצתם:״
בפרק זה אנו קוראים על דוד שנמלט למערת אדולם, ואליו הצטרפו משפחות רבות שהיו בקושי ובלחץ. לאחר מכן דוד בורח למקום ששמש בן גת, ומתאר כאן את המפגש עם מלך אדיון ודרישותיו. הפרק מפרט את המעשיות של דוד בזמני רדיפות שאול, כולל המפגש עם אחימלב הכהן ואת העימות עם שמש בן גת. הטקסט מציג את האירועים כפי שהם קרו, ללא הסברים על המניעים הפנימיים של הדמויות. המפרש מצודת דוד על פסוק יז, מסביר כי הביטוי "גם ידם" יכול להתפרש גם כ"גם עצתם", כלומר התייחסות לייעוץ שהם נתנו. המפרש מציע הבנה נוספת למילים המקצעות בטקסט המקראי.
מצודת דוד על שמואל א׳ 22:17:1 ↗