דָּוִד בָּרַח לְרָמָה וְשָׁם הוּכָל בָּא אֶל יְהוֹנָתָן וְאָמַר לוֹ: "מָה עָשִׂיתִי? מָה הָעֲוֹן שֶׁלִּי וּמָה הַחֵטְא שֶׁלִּי לִפְנֵי אָבִיךָ, כִּי הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת נַפְשִׁי?"
וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד מנוות [מִנָּי֖וֹת] בָּרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה־עֲוֺנִ֤י וּמֶֽה־חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשִֽׁי׃שמואל א׳ · פרק כ׳
הַבְטָחָה שֶׁל יְהוֹנָתָן לְדָּוִד וַהַבְּרִית בֵּינֵיהֶם
דָּוִד וְיְהוֹנָתָן מַחֲלִיטִים לְבַדֹּק אֶת כַּוָּנַת שָׁאוּל בְּעַיֵן הַחֵץ, וַהַבְּרִית שֶׁלָּהֶם מַמְשִׁיכָה לְהִתְקַיֵּם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ כ׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הַבְטָחָה שֶׁל יְהוֹנָתָן לְדָּוִד
יְהוֹנָתָן ענה לוֹ: "חָלִילָה! לֹא תָמוּת. הִנֵּה אָבִי לֹא עָשָׂה דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטָן, וְהוּא לֹא יַסְתִּיר מִמֶּנִּי אֶת הַדָּר, וְלֹא אֵדַע מַדּוּעַ הוּא מַסְתִּיר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמֶּנִּי."
וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה לו־עשה [לֹֽא־] [יַעֲשֶׂ֨ה] אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת־אָזְנִ֑י וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת׃דָּוִד שָׁבַע עוֹד וְאָמַר: "אָבִיךָ יוֹדֵעַ בְּהִשְׁתַּבְּרוּת מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ. אַל תֵּדַע זֹאת יְהוֹנָתָן, פֶּן תִּכָּעֵס. אַךְ חַי הַשֵּׁם וְחַי נַפְשְׁךָ, כִּי אֲנִי עַמּוּד בֵּין פֶּשַׁע לְבין מוות."
וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵֽעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת׃יְהוֹנָתָן אָמַר לְדָּוִד: "מָה נַפְשְׁךָ אוֹמֶרֶת? אֶעֱשֶׂה לְךָ כְּלָה"
וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד מַה־תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ (פ)ה–ח
תכנית הבדיקה של דוד
דוד אמר ליהונתן: הנה מחר חודש, ואני אשב לאכול עם המלך. שלח אותי ואסתתר בשדה עד הערב של היום השלישי.
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב הַשְּׁלִשִֽׁית׃אם אביך יחפש אותי וישאל: האם דוד ביקש לברוח לבית לחם, עיר שלו, כי יש שם זבח לכל המשפחה?
אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָֽה׃אם הוא יגיד כך, תענה: טוב, שלומה לעבדך. ואם יכעס, תדע שהרע מלווה אותו.
אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶֽחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ׃ותעשה חסד עם עבדך, כי בברית ה' הבאת את עבדך איתך. ואם עשיתי עבירה, תהרוני אתה, ומדוע תביא אותי אל אביך?
וְעָשִׂ֤יתָ חֶ֙סֶד֙ עַל־עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֤י עָוֺן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד־אָבִ֖יךָ לָמָּה־זֶּ֥ה תְבִיאֵֽנִי׃ (פ)ט–יב
הבטחת יהונתן לדוד
יהונתן אמר לו: בטח לך, אם אדע שהרע מבעד לאביך נגמר ושהוא לא מתכנן לבוא אליך, אני אגיד לך את זה.
וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י ׀ אִם־יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי־כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א אֹתָ֖הּ אַגִּ֥יד לָֽךְ׃ (ס)דוד אמר ליהונתן: מי יגיד לי את זה? ומה אביך יענה?
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה־יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה׃ (ס)יהונתן אמר לדוד: בוא ונצא לשדה, ושניהם יצאו לשדה.
וַיֹּ֤אמֶר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה׃ (ס)יהונתן אמר לדוד: אם יה אלוהי ישראל יבדוק את אבי מחר ביום השלישי, ואם יתברר שהוא טוב לדוד ולא יבוא עליו הרע, אז לא אשלח אליך ואודיע לך.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־אֶחְקֹ֣ר אֶת־אָבִ֗י כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה־ט֖וֹב אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹֽא־אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח אֵלֶ֔יךָ וְגָלִ֖יתִי אֶת־אָזְנֶֽךָ׃יג–טז
בְּרִית הַחֶסֶד שֶׁל יְהוֹנָתָן
הַשֵּׁם יַעֲשֶׂה כָּךְ לִיהוֹנָתָן, וְכָךְ הוּא יוֹסִיף לַעֲשׂוֹת, כִּי הוּא יֵטֵב אֶל אָבִיךָ וְלֹא יַעֲשֶׂה אִתְּךָ רָעָה. אֲנִי אֲבַדֵּק אֶת הָאוֹזְנַיִם שֶׁלְּךָ, אֲנִי אֶשְׁלַח אֹתְךָ וְאַתָּה תֵּלֵךְ לְשָׁלוֹת, וְיִהְיֶה הַשֵּׁם עִמְּךָ כְּמוֹ שֶׁהָיָה עִם אָבִי.
כֹּֽה־יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לִֽיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי־יֵיטִ֨ב אֶל־אָבִ֤י אֶת־הָֽרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת־אָזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם וִיהִ֤י יְהוָה֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־אָבִֽי׃וְאִם כֵּן, כְּשֶׁעוֹד אֲנִי חַי, אַל תַּעֲשֶׂה אֶת הֶחֶסֶד שֶׁל הַשֵּׁם עִמִּי, וְלֹא אָמוּת.
וְלֹ֖א אִם־עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹֽא־תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת׃אַל תַּחְתֹּךְ אֶת הֶחֶסֶד שֶׁלְּךָ מִבֵּיתִי לְעוֹלָם, וְזֶה לֹא כְּשֶׁהַשֵּׁם יַכְרִית אֶת אוֹיְבֵי דָוִד מִפְּנֵי הָאֲדָמָה.
וְלֹֽא־תַכְרִ֧ת אֶֽת־חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהוָה֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃וִיהוֹנָתָן כָּרַת בְּרִית עִם בֵּית דָוִד, וְהַשֵּׁם בִּקֵּשׁ מִיַּד אוֹיְבֵי דָוִד.
וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם־בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד׃יז–כ
הַסְּכֵם לַבְּדִיקָה
יהונתן המשיך להדגיש בפני דוד כמה הוא אוהב אותו, כי אהבת נפשו הייתה כזו.
וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ (ס)יהונתן אמר לו: מחר, בראש חודש, יבואו לחפש אותך, כי יבדקו את המקום שבו אתה יושב.
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃אתה צריך לרדת למטה בבטחה ולבוא למקום שבו התחבאת ביום המקרה הזה, ולשבת ליד האבן שעל השביל.
וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל׃ואני אשלח שלושה חצים מצד האור, ותשלח לי סימן אם הבאתי אותם למטה.
וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣ה אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח־לִ֖י לְמַטָּרָֽה׃כא–כד
הברית בין דוד ליְהוֹנָתָן והסכם החצים
הנה, אני אשלח את הנער. לך מצא את החצים. אם אגיד לנער: "הנה החצים רחוקים ממך, קח אותם ובוא", תדע שאתה בטוח ושאין שום דבר רע, חי ה'.
וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת־הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת־הַחִצִּ֑ים אִם־אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים ׀ מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ ׀ וָבֹ֛אָה כִּֽי־שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר חַי־יְהוָֽה׃אבל אם אגיד לנער: "הנה החצים נמצאים ממך", אז לך, כי ה' שלח אותך.
וְאִם־כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהוָֽה׃והדבר שדיברנו אני ואתה, הנה ה' ביני לבינך לעולם.
וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ (ס)דוד התחבא בשדה, ובזמן הזה היה חודש חדש והמלך ישב לאכול לחם.
וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ על־[אֶל־] הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל׃כה–כח
היעדר דוד מן השולחן
המלך ישב על כיאו במוקדים מסוימים ליד הקיר. יהונתן קם, ואבנר ישב לצד שאול, אבל המקום של דוד היה ריק.
וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּלֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם ׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קָם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֥וֹם דָּוִֽד׃שאול לא אמר שום דבר באותו היום, כי הוא אמר שזה מקרה ולא טהר, שהוא לא טהור.
וְלֹֽא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּֽי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃ (ס)בתחילת החודש השני, המקום של דוד שוב היה ריק. שאול שאל את בנו יהונתן: למה בן ישי לא בא לאכול איתנו גם אתמול וגם היום?
וַיְהִ֗י מִֽמָּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד (ס) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א בֶן־יִשַׁ֛י גַּם־תְּמ֥וֹל גַּם־הַיּ֖וֹם אֶל־הַלָּֽחֶם׃יהונתן ענה לשאול: דוד נלקח ממני ונסע לבית לחם.
וַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת־שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד־בֵּ֥ית לָֽחֶם׃כט–לב
העימות בין שאול ליהונתן
הוא אמר: "בבקשה תשלח אותי, כי יש לנו זבח משפחה בעיר, ואחי ציווה עליי. עכשיו, אם מצאת חן בעיניך, תן לי לברוח ולראות את אחי; בגלל זה לא הגעתי לשולחן המלך".
וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּֽה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י עַל־כֵּ֣ן לֹא־בָ֔א אֶל־שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)שאול כעס מאוד על יהונתן ואמר לו: "בן של אמא של המרד, לא ידעתי שאתה בוחר בבן ישי, וזה מביך אותך ואת אמא שלך".
וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ׃הוא המשיך ואמר: "כל הימים שבן ישי יחיה על האדמה, אתה ומלכותך לא תעמדו במקום. עכשיו, תשלח ותביא אותו אלי, כי הוא גמור למות".
כִּ֣י כָל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן־מָ֖וֶת הֽוּא׃ (ס)יהונתן ענה את שאול אביו ושאל אותו: "למה תרצח? מה עשית?"
וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה׃לג–לו
החלטת שאול ותוכנית החצים
שאול זרק עליו את המצוד, כדי להכות אותו. יהונתן הבין שאביו כבר החליט סופית להרוג את דוד.
וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת־הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּֽי־כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִֽד׃ (ס)יהונתן קם מהשולחן בכעס רב. הוא לא אכל ביום החודש השני לחם, כי הוא היה עצוב על דוד בגלל שמאביו השפיל אותו.
וַיָּ֧קָם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃ (ס)בבוקר יצא יהונתן לשדה כדי להיפגש עם דוד, ועמו היה נער קטן.
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃הוא אמר לנער שלו: "רוץ, תמצא בבקשה את החצים ששלחתי". הנער רץ, ויהונתן ירה חץ כדי להעביר את המסר.
וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהֽוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ׃לז–מ
הסימן שבין יונהתן לנער
הַנַּעַר הִגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ יְהוֹנָתָן יָרָה אֶת הַחֵץ. יְהוֹנָתָן קָרָא אַחֲרֵי הַנַּעַר וְאָמַר: "הַחֵץ לֹא רָחַק מִמְּךָ וְעָבַר לְפָנֶיךָ?"
וַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד־מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה׃יְהוֹנָתָן קָרָא אַחֲרֵי הַנַּעַר בְּמְהִירוּת וְאָמַר: "תִּמְהַר, אַל תַּעֲמֹד!" אָז הַנַּעַר אִסְּף אֶת הַחִצִּים שֶׁיָּרָה יְהוֹנָתָן וְהָלַךְ אֶל אֲדֹנָיו.
וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־החצי [הַ֣חִצִּ֔ים] וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃הַנַּעַר לֹא יָדַע מָה קָרָה, אֲבָל יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר.
וְהַנַּ֖עַר לֹֽא־יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת־הַדָּבָֽר׃יְהוֹנָתָן נָתַן אֶת כְּלָיו לַנַּעַר שֶׁלּוֹ וְאָמַר לוֹ: "לֵךְ, הָבֵא אֶת הַבְּשָׂר מֵהָעִיר."
וַיִּתֵּ֤ן יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־כֵּלָ֔יו אֶל־הַנַּ֖עַר אֲשֶׁר־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֖ךְ הָבֵ֥יא הָעִֽיר׃מא–מב
הפרידה בין דוד ליהונתן
הַנַּעַר הִגִּיעַ, וְדָוִד קָם מֵעֵבֶט הַנֶּגֶב וְנָפַל עַל פְּנָיו לַקַּרְקַע וְהִשתַּחֲוָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כָּל אֶחָד מֵהֶם שָׁהָה אֶת רֵעֵהוּ וּשְׁבוֹתָם בְּכִיָּה עַד שֶׁדָּוִד הִתְרַחֵק.
הַנַּעַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל׃וִיהוֹנָתָן אָמַר לְדָוִד: "לֵךְ לְשָׁלוֹם. הַשְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ בְּשֵׁם הַשֵּׁם הִיא: הַשֵּׁם יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינְךָ, וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ לְעוֹלָם".
וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה ׀ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הַבְטָחָה שֶׁל יְהוֹנָתָן לְדָּוִד
וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד מנוות [מִנָּי֖וֹת] בָּרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה־עֲוֺנִ֤י וּמֶֽה־חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשִֽׁי׃
וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה לו־עשה [לֹֽא־] [יַעֲשֶׂ֨ה] אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת־אָזְנִ֑י וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת׃
וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵֽעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי־יְהוָה֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת׃
וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד מַה־תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ (פ)
ה–ח
תכנית הבדיקה של דוד
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב הַשְּׁלִשִֽׁית׃
אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָֽה׃
אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶֽחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ׃
וְעָשִׂ֤יתָ חֶ֙סֶד֙ עַל־עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּ֤י עָוֺן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד־אָבִ֖יךָ לָמָּה־זֶּ֥ה תְבִיאֵֽנִי׃ (פ)
ט–יב
הבטחת יהונתן לדוד
וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י ׀ אִם־יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי־כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א אֹתָ֖הּ אַגִּ֥יד לָֽךְ׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה־יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶל־דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־אֶחְקֹ֣ר אֶת־אָבִ֗י כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה־ט֖וֹב אֶל־דָּוִ֑ד וְלֹֽא־אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח אֵלֶ֔יךָ וְגָלִ֖יתִי אֶת־אָזְנֶֽךָ׃
יג–טז
בְּרִית הַחֶסֶד שֶׁל יְהוֹנָתָן
כֹּֽה־יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לִֽיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי־יֵיטִ֨ב אֶל־אָבִ֤י אֶת־הָֽרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת־אָזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם וִיהִ֤י יְהוָה֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־אָבִֽי׃
וְלֹ֖א אִם־עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹֽא־תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת׃
וְלֹֽא־תַכְרִ֧ת אֶֽת־חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהוָה֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃
וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם־בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד׃
יז–כ
הַסְּכֵם לַבְּדִיקָה
וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת־דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי־אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ׃ (ס)
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ׃
וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל׃
וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣ה אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח־לִ֖י לְמַטָּרָֽה׃
כא–כד
הברית בין דוד ליְהוֹנָתָן והסכם החצים
וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת־הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת־הַחִצִּ֑ים אִם־אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים ׀ מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ ׀ וָבֹ֛אָה כִּֽי־שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר חַי־יְהוָֽה׃
וְאִם־כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהוָֽה׃
וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ (ס)
וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ על־[אֶל־] הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל׃
כה–כח
היעדר דוד מן השולחן
וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּלֶךְ עַל־מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם ׀ בְּפַ֗עַם אֶל־מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קָם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֥וֹם דָּוִֽד׃
וְלֹֽא־דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּֽי־לֹ֥א טָהֽוֹר׃ (ס)
וַיְהִ֗י מִֽמָּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד (ס) וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא־בָ֧א בֶן־יִשַׁ֛י גַּם־תְּמ֥וֹל גַּם־הַיּ֖וֹם אֶל־הַלָּֽחֶם׃
וַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת־שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד־בֵּ֥ית לָֽחֶם׃
כט–לב
העימות בין שאול ליהונתן
וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּֽה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י עַל־כֵּ֣ן לֹא־בָ֔א אֶל־שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
וַיִּֽחַר־אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן־נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן־יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ׃
כִּ֣י כָל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן־יִשַׁי֙ חַ֣י עַל־הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן־מָ֖וֶת הֽוּא׃ (ס)
וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת־שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה׃
לג–לו
החלטת שאול ותוכנית החצים
וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת־הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּֽי־כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת־דָּוִֽד׃ (ס)
וַיָּ֧קָם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּחֳרִי־אָ֑ף וְלֹא־אָכַ֞ל בְּיוֹם־הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל־דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו׃ (ס)
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ׃
וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת־הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהֽוּא־יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ׃
לז–מ
הסימן שבין יונהתן לנער
וַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד־מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה׃
וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל־תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־החצי [הַ֣חִצִּ֔ים] וַיָּבֹ֖א אֶל־אֲדֹנָֽיו׃
וְהַנַּ֖עַר לֹֽא־יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת־הַדָּבָֽר׃
וַיִּתֵּ֤ן יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת־כֵּלָ֔יו אֶל־הַנַּ֖עַר אֲשֶׁר־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֖ךְ הָבֵ֥יא הָעִֽיר׃
מא–מב
הפרידה בין דוד ליהונתן
הַנַּעַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל׃
וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה ׀ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַקְרָאָה מְתַקֶּתֶת אֶת הַמִּפְגָּשׁ הַמַּכְרִיעַ בֵּין דָּוִד לְיְהוֹנָתָן וְאֶת הַבְּדִיקָה שֶׁל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.
פסוקים א–ד
הַבְטָחָה שֶׁל יְהוֹנָתָן לְדָּוִד
דָּוִד בָּרַח לְרָמָה וְהִתְלַונֵן לִפְנֵי יְהוֹנָתָן עַל הַסַּכָּנָה מֵאֵת שָׁאוּל אָבִיּוֹ. יְהוֹנָתָן הַרְאַה לוֹ שֶׁלֹא יֵדַע כְּלָה עַל מַעֲשֵׂי אָיוֹ, אַךְ דָּוִד שָׁבַע כִּי הוּא בְּסַכָּנָה גְּדוֹלָה, וְיְהוֹנָתָן הִבְטִיחַ לְפָעֹל לְמַעַן עֶזְרָתוֹ.
פסוקים ה–ח
תכנית הבדיקה של דוד
דוד מציע ליהונתן תוכנית לבדוק את כוונת המלך שאול. דוד יתחבא בשדה במשך שלושה ימים, ויהונתן יבדוק אם אביו יחפש אותו בטענה שדוד נס בגלל חגיגה משפחתית בבית לחם. דוד מבקש מיהונתן להשתמש בבריתם כדי להגן עליו.
פסוקים ט–יב
הבטחת יהונתן לדוד
יהונתן מבטיח לדוד שידווח לו אם יגלה ששאול אביו אינו מתכוון לפגוע בו. הם יוצאים לשדה, ושם יהונתן מציב תנאי: בבדיקה של אביו ביום השלישי מחר, אם יתברר שהאיום על דוד פג, הוא ישלח הודעה. אחרת, הוא לא יבוא להודיע לדוד.
פסוקים יג–טז
בְּרִית הַחֶסֶד שֶׁל יְהוֹנָתָן
יְהוֹנָתָן מַבְטִיחַ לְדָוִד לֹא לַעֲשׂוֹת לוֹ רָעָה כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֹא לְהַפְסִיק אֶת הֶחֶלֶק שֶׁל הֶחֶסֶד בְּבֵיתוֹ לְעוֹלָם. יְהוֹנָתָן כּוֹרֵת בְּרִית עִם בֵּית דָוִד, וְהַשֵּׁם מֵגֵן עַל דָּוִד מֵאוֹיְבָיו.
פסוקים יז–כ
הַסְּכֵם לַבְּדִיקָה
יהונתן מבהיר לדוד את חשיבות ההתחמקות מהבדיקה שתתקיים בראש החודש. הוא קובע מקום מפגש ספציפי ליד האבן שעל השביל, וקובע סימן באמצעות שליחת שלושה חצים כדי לוודא את בטחונו של דוד.
פסוקים כא–כד
הברית בין דוד ליְהוֹנָתָן והסכם החצים
יוֹנָתָן מַסְבִּיר לְדָוִד אֶת הַסִּימָן שֶׁיַּעֲמֹד בְּהַחְלָטַת הַחֲצִים כְּדֵי לָדַעַת אִם הַמֶּלֶךְ שָׁאוּל מְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ. הַשְּׁנַיִם מְחַזְקִים אֶת הַבְּרִית בֵּינֵיהֶם. לְאַחַר כָּךְ, דָּוִד מִתְחַבֵּא בַּשָּׂדֶה בִּזְמַן חַג הַחֹדֶשׁ, בְּעוֹד הַמֶּלֶךְ יֹשֵׁב לֶאֱכֹל.
פסוקים כה–כח
היעדר דוד מן השולחן
המלך שאול יושב בכיאו ומתבונן בחסרונו של דוד. למרות שדוד אינו נוכח, שאול לא אומר דבר באותו יום. לאחר זמן מה, כשהמקום של דוד שוב ריק, שאול שואל את יהונתן מדוע בנו של ישי לא הגיע לאכול, ויהונתן מסביר שדוד נלקח ממנו בדרכו לבית לחם.
פסוקים כט–לב
העימות בין שאול ליהונתן
יהונתן מנסה להסביר את היעדרו מהמלך באמצעות תירוץ של זבח משפחתי. בתגובה, שאול תוקף אותו בכעס, מאשים אותו בבגידה בנאמנות למלכותו ומצהיר כי מלכותו תסתיים בגלל ברית עם בן ישי. יהונתן מגיב בשאלה על סיבת הרצח.
פסוקים לג–לו
החלטת שאול ותוכנית החצים
שאול מנסה לפגוע בדוד במצוד, ויהונתן מבין שזהו רצון אביו. יהונתן עצוב מאוד ואינו אוכל, ולאחר מכן יוצא לשדה עם נער כדי לשלוח מסר לדוד באמצעות חצים.
פסוקים לז–מ
הסימן שבין יונהתן לנער
יהונתן משתמש ביריית חץ כסימן סודי עבור דוד. הנער אוסף את החצים וחזור אל העיר, מבלי להבין את המשמעות של המפגש או מה קרה במדבר, בעוד שיהונתן ודוד מודעים למתרחש.
פסוקים מא–מב
הפרידה בין דוד ליהונתן
לאחר המפגש הסודי, הנער מגיע ודוד קם מהנגב, נופל על פניו ומשתחווה שלוש פעמים. דוד ויהונתן נפרדים בבכי וכל אחד שותה עם רעהו. יהונתן מברך את דוד ללכת בשלום ומדגיש את הברית הנצחית שנכרתה ביניהם ובצאצאיהם בשם ה'.
הַחֵץ נָפַל, הַסִּימָן הֻבְרַק, וְדָוִד וְיְהוֹנָתָן נֶפרְדוּ בְּעֶצֶב.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
כוחה של השעה והתמודדות איתה
״ד"א ויצא יעקב. כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתיך] בעדי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו כ), בשעה שאתה רואה השעה חצופה״
בפרשת התנחומא (בובר) מוסבר הרעיון של "לתת מקום לשעה". המדרש מביא דוגמאות לאנשים שהתמודדו עם מצבים קשים או רגעים של כעס ושינוי גורלי. כאשר אדם מנסה לעמוד בקומה אחת מול הזמן או מול כוח שאינו יכול לשלוט בו, הוא עלול להיפגע, כמו שקרה לנבות שהתעמת עם דרישתו של אחאב וסיים בחייו. לעומת זאת, המדרש מראה שמי שבוחר שלא להילחם בשינוי או בנסיבות, ונותן להן מקום, בסופו של דבר מצליח לנצח את המצב. אברהם, יצחק, יוסף, משה, דוד ויעקב ברחו או נסוגו בפני מצבים מסוימים, אך בסופו של דבר השעה נכשלה והם זכו למלוכה, לישועה או למעמד גדול. המסקנה היא שחכמה היא לדעת מתי לסגת כדי שהזמן יתקדם לטובת האדם.
תנחומא בובר, ויצא ה׳:א׳ ↗קפדנות אבות וענוותנות בנים
״שמעו. [א] לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד:י). ר' עזריה ר' יונתן בר חגי בשם ר' שמואל בר רבי״
בפסיקתא דרב כהנא מובא דברי רב עזריה ורב יונתן בר חגי בשם רב שמואל בר רבי יצק. הם מסבירים שמה שקיים בעולם הוא הקפדנות של האבות ולא הענותנות של הבנים. הקפדנות של האבות מתבטאת בסיפור יעקב עם לבן, שבו ה' כעס על לבן כי הוא הרבה לעכב את יעקב. לעומת זאת, הבנים לא מגיעים למצב של ענותנות או התנערות. דוגמה לכך היא דוד המלך, אשר כשהגיע לפני יהונתן הוא לא התנער מאשמתו, אלא שאל בכבוד: מה עשיתי, מה עוני ומה חטאת לפני אביך. המפרשים מראים הבדל בין הנהגת האבות לבין הנהגת הבנים בסיפורים אלו.
פסיקתא דרב כהנא י״ד:א׳ ↗בעקבות המפרשים
ההסכם בין דוד ליונתן
״מי יגיד לי. במקום שאסתר שם:״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד ליונתן ואת הברית שהם כובשים. דוד בורח מפני שאול ומבקש לדעת מה קורה. יונתן מנסה להגן עליו מול אביו, אך דוד מציע מבחן כדי לגלות את כוונת המלך. המבחן יתבצע בשעת חגיגת הלחם, כאשר חסרונו של דוד יחשוף את זעמו של שאול. הטקסט מציג את המעמד כעובדה היסטורית של נאמנות וסכנה. רש"י מציין על הפסוק "מי יגיד לי", כי דוד שואל שאלה שאין לה תשובה מיידית, אך הוא מחפש הוכחה מעשית למצב המלכותי. הגישה כאן היא התמקדות בפרטים הטקסטואליים של המעשה ללא הוספת רגשות שלא נאמרו במקור.
רש״י על שמואל א׳ 20:10:1 ↗המרד והתגובה של שאול
״נעות המרדות. לשון נע, אשה נעה ונדה, יוצאנית, כאשר תאמר 'זעוה' מן 'זע', כן תאמר 'נעוה' מן 'נע', והתי"ו מן הדיבוק, שהוא דבוק למרדות:״
הפרק מתאר את ההתנהגות של שאול כלפי מנבים ומרדנים. בטקסט מופיע המונח "נעות המרדות", שמתאר תנועה של חוסר יציבות ומרד. רש"י מסביר על המילה "נעות" שהיא קשורה לתנועה של אישה שמתרחקת או ננדה, בדומה למילה "זעוה". הפירוש מדגיש שהמילה כוללת גם רמז להידבקות למרד, כלומר התעקשות על התנהגות המורדת. רש"י מנתח את השורש הלשוני כדי להבהיר את עוצמת חוסר היציבות וההתנהגות המורדת של האנשים המוזכרים בסיפור.
רש״י על שמואל א׳ 20:30:1 ↗החיפוש אחר תשובה
״מי יגיד לי. רצה לומר: על ידי מי תגיד לי:״
בפרק זה אנו עדים למפגש המתוח בין דוד לבין יונתן. דוד מנסה להבין מדוע שועל אביו רודף אותו ואולי מצא דרך לדעת את האמת. הוא שואל את יונתן: "מי יגיד לי?", כשהוא מחפש תשובה ברורה על מה שעומד לקרות לו. מצודת דוד מסביר על הפסוק הזה שהשאלה של דוד משתמעת כבקשה לדעת דרך איזה אדם או באמצעי איזה דבר תתגלה לו האמת. המפרש מראה שדוד לא רק שואל שאלה כללית, אלא מבקש לדעת מי יהיה השליח שיגלה לו את המציאות.
מצודת דוד על שמואל א׳ 20:10:1 ↗התמודדות עם כוח השלטון
״מה עשה. אם ה׳ המליכו, מה עשה הוא:״
הפסוק החלקי מתוך ספר שמואל א', בפרק עשרים, מציג שאלה המעלה את מצודת דוד. הוא בוחן את המשמעות של המלכת ה׳ במעשה המעשה. השאלה שואלת: אם ה׳ הוא זה שהמליך, מה ההבדל בפועל בינו לבין המלכה אנושית? הפרשן מצביע על כך שהמלכה אלוהית היא עובדה קיימת, אך הוא מנסה להבין את ההשלכות המעשיות של כוח השלטון. הגישה כאן אינה מבטלת את חשיבות המלוכה, אלא בוחנת את השאלה מה נשאר למהלך האנושי אם התוצאה הסופית נקובה מראש על ידי רצון השמים.
מצודת דוד על שמואל א׳ 20:32:1 ↗