נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי עָלָה וּבָע בְּיָבֵשׁ גִּלְעָד. כָּל אֲנָשֵׁי יָבֵשׁ אָמְרוּ לְנָחָשׁ: "בְּרִית תַּעֲשֶׂה אִתָּנוּ וְנַעֲבֹד אֹתְךָ".
וַיַּ֗עַל נָחָשׁ֙ הָֽעַמּוֹנִ֔י וַיִּ֖חַן עַל־יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־אַנְשֵׁ֤י יָבֵישׁ֙ אֶל־נָחָ֔שׁ כְּרָת־לָ֥נוּ בְרִ֖ית וְנַעַבְדֶֽךָּ׃שמואל א׳ · פרק יא׳
הָאֲיוּם שֶׁל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וּמִלְחֶמֶת שָׁאוּל
נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי מְאַים עַל יֶבש גִּלְעָד, שָׁאוּל מַגִּישׁ אֶת הָעָם לַמִּלְחָמָה וּמַכְבִּישׁ אֶת עַמּוֹן.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ יא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הָאֲיוּם שֶׁל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי
נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי עָנָה לָהֶם: "אֶכְרֹת אִתְּכֶם בְּתְנַאי לְחַטּוֹךְ לָכֶם אֶת כָּל עֵין יָמִין וְלַעֲשׂוֹת אֹתָה בְּכֶלֶם הַשְּׁמָצָה לְכָל יִשְׂרָאֵל".
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם נָחָשׁ֙ הָעַמּוֹנִ֔י בְּזֹאת֙ אֶכְרֹ֣ת לָכֶ֔ם בִּנְק֥וֹר לָכֶ֖ם כָּל־עֵ֣ין יָמִ֑ין וְשַׂמְתִּ֥יהָ חֶרְפָּ֖ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃זִקְנֵי יָבֵשׁ אָמְרוּ לוֹ: "תֵּן לָנוּ שֶׁבַע יָמִים, וְנִשְׁלַח מַלְאָכִים בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְאִם לֹא יְהִי מַצִּיל שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָנוּ אֵלֶיךָ, אָז נִכְבַּע לְךָ".
וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו זִקְנֵ֣י יָבֵ֗ישׁ הֶ֤רֶף לָ֙נוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְנִשְׁלְחָה֙ מַלְאָכִ֔ים בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִם־אֵ֥ין מוֹשִׁ֛יעַ אֹתָ֖נוּ וְיָצָ֥אנוּ אֵלֶֽיךָ׃הַמַּלְאָכִים הִגִּיעוּ לְגִבְעַת שָׁאוּל וְסִפְּרוּ אֶת הַדְּבָרִים לָעָם. כָּל הָעָם הֵעִיטוּ אֶת קוֹלָם וּבָכוּ.
וַיָּבֹ֤אוּ הַמַּלְאָכִים֙ גִּבְעַ֣ת שָׁא֔וּל וַיְדַבְּר֥וּ הַדְּבָרִ֖ים בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂא֧וּ כָל־הָעָ֛ם אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ׃שאול מגייס את העם למלחמה
והנה שאול בא אחרי הבקר מהשדה, ושאל מה קרה לעם, למה הם בוכים? ואז סיפרו לו את הדברים שאמרו אנשי יבש.
וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל בָּ֣א אַחֲרֵ֤י הַבָּקָר֙ מִן־הַשָּׂדֶ֔ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל מַה־לָּעָ֖ם כִּ֣י יִבְכּ֑וּ וַיְסַ֨פְּרוּ־ל֔וֹ אֶת־דִּבְרֵ֖י אַנְשֵׁ֥י יָבֵֽישׁ׃כששמע את הדברים האלו, רוח אלוהים עשתה בו שינוי ושאול מאוד כעס.
וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ עַל־שָׁא֔וּל בשמעו [כְּשָׁמְע֖וֹ] אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר אַפּ֖וֹ מְאֹֽד׃הוא לקח חלק מהבקר וחתך אותו, ושלח אותו בכל גבול ישראל דרך שליחים, ואמר: מי לא יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל, כך יעשה לבקרו. ופחד ה' נפל על העם, וכולם יצאו כאדם אחד.
וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֮ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים ׀ לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ וַיִּפֹּ֤ל פַּֽחַד־יְהוָה֙ עַל־הָעָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ כְּאִ֥ישׁ אֶחָֽד׃הוא בדק אותם בבזק, ובני ישראל היו שלוש מאות אלף, ואנשי יהודה שלושים אלף.
וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃הצלת יבש גלעד וניצחון על עמון
הם אמרו לשליחים שהגיעו: ככה תגידו לאנשי יבש גלעד, מחר תהיה לכם הצלה בחום השמש. השליחים באו וסיפרו לאנשי יבש, והם שמחו.
וַיֹּאמְר֞וּ לַמַּלְאָכִ֣ים הַבָּאִ֗ים כֹּ֤ה תֹֽאמְרוּן֙ לְאִישׁ֙ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֔ד מָחָ֛ר תִּהְיֶֽה־לָכֶ֥ם תְּשׁוּעָ֖ה בחם [כְּחֹ֣ם] הַשָּׁ֑מֶשׁ וַיָּבֹ֣אוּ הַמַּלְאָכִ֗ים וַיַּגִּ֛ידוּ לְאַנְשֵׁ֥י יָבֵ֖ישׁ וַיִּשְׂמָֽחוּ׃ואנשי יבש אמרו: מחר אנחנו יוצאים אליכם, ותעשו לנו את כל הטוב שבעיניכם.
וַֽיֹּאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י יָבֵ֔ישׁ מָחָ֖ר נֵצֵ֣א אֲלֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָּ֔נוּ כְּכָל־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶֽם׃ (ס)וביום למחרת שאול לקח את העם ושלושה מנהיגים, והם נכנסו למחנה במשמרת הבוקר. הם הביסו את בני עמון עד היום הזה, ואת השאר פזרו, ולא נשארו מהם אפילו שני אנשים יחד.
וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּ֨שֶׂם שָׁא֣וּל אֶת־הָעָם֮ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁים֒ וַיָּבֹ֤אוּ בְתוֹךְ־הַֽמַּחֲנֶה֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּכּ֥וּ אֶת־עַמּ֖וֹן עַד־חֹ֣ם הַיּ֑וֹם וַיְהִ֤י הַנִּשְׁאָרִים֙ וַיָּפֻ֔צוּ וְלֹ֥א נִשְׁאֲרוּ־בָ֖ם שְׁנַ֥יִם יָֽחַד׃והעם אמר לשמואל: מי אמר ששאול ימלך עלינו? תנו לאנשים את זכותם ואת מותם.
וַיֹּ֤אמֶר הָעָם֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל מִ֣י הָאֹמֵ֔ר שָׁא֖וּל יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ תְּנ֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים וּנְמִיתֵֽם׃חידוש המלוכה בגילגל
שאול אמר: אף אחד לא ימות היום, כי היום ה' עשה ישועה בישראל.
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל לֹֽא־יוּמַ֥ת אִ֖ישׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֥י הַיּ֛וֹם עָשָֽׂה־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)שמואל אמר לעם: בואו ונלך לגילגל, ושם נחדש את המלוכה.
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה׃כל העם הלכו לגילגל והמליכו שם את שאול לפני ה'. שם שחטו זבחים שלמים לפני ה', ושאול וכל אנשי ישראל שמחו שם מאוד.
וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת־שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל־אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־מְאֹֽד׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הָאֲיוּם שֶׁל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי
וַיַּ֗עַל נָחָשׁ֙ הָֽעַמּוֹנִ֔י וַיִּ֖חַן עַל־יָבֵ֣שׁ גִּלְעָ֑ד וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־אַנְשֵׁ֤י יָבֵישׁ֙ אֶל־נָחָ֔שׁ כְּרָת־לָ֥נוּ בְרִ֖ית וְנַעַבְדֶֽךָּ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם נָחָשׁ֙ הָעַמּוֹנִ֔י בְּזֹאת֙ אֶכְרֹ֣ת לָכֶ֔ם בִּנְק֥וֹר לָכֶ֖ם כָּל־עֵ֣ין יָמִ֑ין וְשַׂמְתִּ֥יהָ חֶרְפָּ֖ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו זִקְנֵ֣י יָבֵ֗ישׁ הֶ֤רֶף לָ֙נוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְנִשְׁלְחָה֙ מַלְאָכִ֔ים בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִם־אֵ֥ין מוֹשִׁ֛יעַ אֹתָ֖נוּ וְיָצָ֥אנוּ אֵלֶֽיךָ׃
וַיָּבֹ֤אוּ הַמַּלְאָכִים֙ גִּבְעַ֣ת שָׁא֔וּל וַיְדַבְּר֥וּ הַדְּבָרִ֖ים בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיִּשְׂא֧וּ כָל־הָעָ֛ם אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ׃
שאול מגייס את העם למלחמה
וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל בָּ֣א אַחֲרֵ֤י הַבָּקָר֙ מִן־הַשָּׂדֶ֔ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל מַה־לָּעָ֖ם כִּ֣י יִבְכּ֑וּ וַיְסַ֨פְּרוּ־ל֔וֹ אֶת־דִּבְרֵ֖י אַנְשֵׁ֥י יָבֵֽישׁ׃
וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ עַל־שָׁא֔וּל בשמעו [כְּשָׁמְע֖וֹ] אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר אַפּ֖וֹ מְאֹֽד׃
וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֮ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים ׀ לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ וַיִּפֹּ֤ל פַּֽחַד־יְהוָה֙ עַל־הָעָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ כְּאִ֥ישׁ אֶחָֽד׃
וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּבָ֑זֶק וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת אֶ֔לֶף וְאִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃
הצלת יבש גלעד וניצחון על עמון
וַיֹּאמְר֞וּ לַמַּלְאָכִ֣ים הַבָּאִ֗ים כֹּ֤ה תֹֽאמְרוּן֙ לְאִישׁ֙ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֔ד מָחָ֛ר תִּהְיֶֽה־לָכֶ֥ם תְּשׁוּעָ֖ה בחם [כְּחֹ֣ם] הַשָּׁ֑מֶשׁ וַיָּבֹ֣אוּ הַמַּלְאָכִ֗ים וַיַּגִּ֛ידוּ לְאַנְשֵׁ֥י יָבֵ֖ישׁ וַיִּשְׂמָֽחוּ׃
וַֽיֹּאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י יָבֵ֔ישׁ מָחָ֖ר נֵצֵ֣א אֲלֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָּ֔נוּ כְּכָל־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶֽם׃ (ס)
וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּ֨שֶׂם שָׁא֣וּל אֶת־הָעָם֮ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁים֒ וַיָּבֹ֤אוּ בְתוֹךְ־הַֽמַּחֲנֶה֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּכּ֥וּ אֶת־עַמּ֖וֹן עַד־חֹ֣ם הַיּ֑וֹם וַיְהִ֤י הַנִּשְׁאָרִים֙ וַיָּפֻ֔צוּ וְלֹ֥א נִשְׁאֲרוּ־בָ֖ם שְׁנַ֥יִם יָֽחַד׃
וַיֹּ֤אמֶר הָעָם֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל מִ֣י הָאֹמֵ֔ר שָׁא֖וּל יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ תְּנ֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים וּנְמִיתֵֽם׃
חידוש המלוכה בגילגל
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל לֹֽא־יוּמַ֥ת אִ֖ישׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֥י הַיּ֛וֹם עָשָֽׂה־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה הַגִּלְגָּ֑ל וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה׃
וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שָׁ֨ם אֶת־שָׁא֜וּל לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ־שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל־אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־מְאֹֽד׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַמַּעֲשִׂים בְּמַלְכוּת שָׁאוּל כְּשֶׁנָּחָשׁ הָעַמּוֹנִי תּוֹקֵף אֶת הָעַמִּים בְּיֶבש גִּלְעָד.
הָאֲיוּם שֶׁל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי
נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי פּוֹשֵׁט עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וּמַצִּיעַ בְּרִית תַּחְלִית שֶׁתַּהְיֶה כְּבוֹד הָעַמּוּת הַכְּבִידָה. זִקְנֵי יָבֵשׁ מְבַקּשִׁים שֶׁבַע יָמִים לְמצוא מַצִּיל, אַךְ הַבְּשׂוֹרָה מַגִּיעָה לְגִבְעַת שָׁאוּל וְגוֹרֶמֶת לָעָם לִבְכּוֹת.
שאול מגייס את העם למלחמה
שאול חוזר מהשדה ושומע על איומי אנשי יבש. רוח אלוהים עולה עליו, והוא משתמש בבקר שחתך כדי לגייס את ישראל. העם נרתע מפחד ה' ומתגייס בכמות גדולה מאוד, כאשר בני ישראל ושלושים אלף בני יהודה מצטרפים למסע.
הצלת יבש גלעד וניצחון על עמון
השליחים מוסרים לאנשי יבש גלעד על הבטחת ההצלה מחר. אנשי יבש מסכימים לעזור, ושאול מוביל צבא שמשמיד את בני עמון ומשאיר רק מעטים בורחים. בעקבות הניצחון, העם קורא לשמואל להפסיק את מלכותו של שאול.
חידוש המלוכה בגילגל
שאול מכריז על ישועה מה' בישראל. בעקבות זאת, שמואל מוביל את העם לגילגל כדי לחדש את המלוכה באופן רשמי. העם ממליך את שאול לפני ה', מקריב זבחים ושמח מאוד.
הָעָם מְחַלֵּק אֶת הַמְּלֵכוּת שָׁאוּל בְּגִלְגָּל וְהַנִּצָּחוֹן מְבִיא אֶת כָּל הָעָם לְהַמְלָכָתוֹ.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הסיבה לעונש שאול
״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל — מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יּוֹשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזוּהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ״
בקטע זה מובא דברי רב יהודה המציינים סיבה לעונש שאול המלך. לפי דברי רב, שאול נענש מכיוון שוויתר על כבודו האישי. המקור מסביר שהדבר קשור למעשה שבו בני בליעל ביזו אותו ולא הביאו לו מנחה, דבר שהוביל למצב שבו כבודו נפגע. הדברים מבוססים על פרשנות חז"ל בטקסט המקראי, המקשרת בין זלזול העם לבין המצב הצבאי שבו עלה נחש העממוני על גלעד. חשוב לציין כי זוהי פרשנות של רב בתוך המדרש, ולאו דוwh הפירוש היחיד הקיים בפרשנות המקרא.
יומא כ״ב ב:כ׳ ↗איסור מניית ישראל
״וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְּמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ וְכוּ׳. תָּנָא: הוֹצִיאוּ אֶצְבְּעוֹתֵיכֶם לְמִנְיָן. וְנִימְנִינְהוּ לְדִידְהוּ? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לִמְנוֹת אֶת״
במשנה זו עוסקת הדין במקרה שבו שני צדדים טוענים על סכום שווה ואי אפשר להכריע ביניהם. במצב כזה, הממונה על הדין מבקש מהצדדים להשתמש באצבעותיהם כדי לספור ולהוכיח את טענתם. המקרה הזה מובא כהסבר לתנא, שמורה על דרך מנייה מסוימת. הגמרא בטקסט זה מביאה את דעתו של רבי יצחק, שלדעתו אסור למנות את עם ישראל בכלל, אפילו אם המטרה היא קיום מצווה. הוא מסתמך על הפסוק המראה שבורא עולם פקד את ישראל בבזק, אך לא ביצע מנייה מפורטת. הטקסט מציג זאת כסיוע לשיטה של רבי יצחק, מבלי לטעון שכולם מסכימים איתו.
יומא כ״ב ב:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
התקופה שבין המלחמה למחנה הבקר
״אחרי הבקר. אחר זמן מועד ביאת הבקר מן השדה:״
הפסוק מתאר נקודת זמן מסוימת בסיפור, שמתרחשת לאחר סיום המערכה. לפי רש"י, הביטוי "אַחֲרֵי הַבָּקָר" מתייחס לזמן שבו הבקר חוזר מהשדה אל המחנה. ההסבר הזה מבהיר כי מדובר במועד שבו הפעילות היומיומית של הצאן והבקר הסתיימה, מה שמאפשר להבין את הרצף של האירועים בסיפור. רש"י מתמקד בפירוש המילה כתיאור של זמן קצוב וברור.
רש״י על שמואל א׳ 11:5:1 ↗הניצחון על האמנונים והחלטת שאול
״מי האומר. בלשון בזיון, שאול ימלוך עלינו, תנו אותם ונמיתם:״
הפרק מתאר את המלחמה של שאול נגד בני עמון. בני עמון השפילו את בני ישראל ביהופש, ושאול התעורר בכעס וקי集ס את כל עם ישראל. שאול שלח שליחים לכל השבטים וקרא להם למלחמה. העם התאחד והוכין צבא גדול. שאול גם הכריז על מלכותו לאחר הניצחון על האמנונים. בקטע זה מופיעה פרשנות של רש"י על דברי שאול. רש"י מציין כי המילים "שָׁאוֹל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" נאמרו בלשון בזיון, וכי שאול הורה להרוג את האויבים כדי להראות את עוצמתו. חשוב לציין כי זו פרשנות רבנית על הטקסט המקראי ולא תיאור המציאות המקראית עצמה.
רש״י על שמואל א׳ 11:12:1 ↗הצעה לחרפה וחיפוש פתרון
״הרף לנו. התרפה מאתנו והמתן שבעת ימים, ורצה לומר: אם הכוונה בזה לחרף כל ישראל, הנה ראוי להודיעם, ואם לא יושיעונו אז יחשב לחרפה:״
בקטע זה מופיע פרשנות של מצודת דוד על דברי השליחים בשמואל א׳. השליחים הציעו לעם ישראל להתרפות ולהמתין שבעה ימים, וזאת אם יסכימו שהחרפה תבוא על כל ישראל. המצודת דוד מסביר כי הכווppינה בביטוי זה היא שאם החרפה מיועדת לכל עם ישראל, הרי שראוי להודיע זאת להם מראש. אם בסופו של דבר לא יצליחו להציל את עצמם, רק אז הדבר ייחשב כחרפה כבדה על הכל.
מצודת דוד על שמואל א׳ 11:3:1 ↗הצורך בדרכי שלום ובמלחמה
״בתוך המחנה. של נחש העמוני:״
הפרק מתאר את המצב המתוח מול נחש העמוני, אשר מאיים על יבש. נחש העמוני מציב תנאי קשה מאוד למפגש עם העם: עליו לעקור את העין הימנית של כל הישבולי. המפרש מצודת דוד מסביר כי המאה רחוקה מאוד, והעמוני לא ביקש רק כניסה למחנה, אלא הרחיק את האיום אל תוך תוך המחנה עצמו. הטקסט מציג את הדילמה של בני ישראל ואת התנאים המחמירים שהוצבו להם. המפרש מתמקד במיקום הפיזי של האיום ומדגיש כי נחש העמוני ביקש להרגיש את נוכחותו בתוך קהל העם, מה שהפך את המצב למסוכן ומאיים עוד יותר על שלום המחנה.
מצודת דוד על שמואל א׳ 11:11:1 ↗