הָיָה אִישׁ מֵהָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁשְּׁמוֹ אֶלְקָנָה, בֶּן יְרֹחָם, בֶּן אֱלִיהוּעַ, בֶּן תֹּחוּ, בֶּן צוּף, אֶפְרָתִי.
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃שמואל א׳ · פרק א׳
מִשְׁפַּחְתְּ אֶלְקָנָה בְּשִׁלֹה, סִבְלוֹנָהּ שֶׁל חַנָּה וְלֵדַת שְׁמוּאֵל
הַמַּעֲבָר מֵעֲקַרְנוּת לְהַקְדָּשָׁה בְּבֵית הַשֵּׁם
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל א׳ א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
מִשְׁפַּחְתְּ אֶלְקָנָה בְּשִׁלֹה
הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת שְׁמָהּ חַנָּה וְהַשְּׁנִיָּה שְׁמָהּ פְּנִנָּה. לִפְּנִנָּה הָיוּ יְלָדִים, וּלְחַנָּה לֹא הָיוּ יְלָדִים.
וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃הָאִישׁ הָעֶלְיוֹן הָיָה עוֹלֶה מֵעִירֹו מִיָּמִים לְיָמִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת וּלְזַבֵּחַ לַיהוֹוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה, וְשָׁם הָיוּ שְׁנֵי בְּנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוֹוָה.
וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃בַּיּוֹם הַזֶּה אֶלְקָנָה זִבֵּחַ, וְנָתַן לְפְּנִנָּה אִשְׁתּוֹ וְלַכָּל הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת שֶׁלָּהּ מָנוֹת.
וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃ה–ח
סבלונה של חנה
וחנה קיבלה מנות אחת לשני הפיות, כי אהב את חנה והשם סגר את רחמה.
וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃ובתיה כעסה עליה גם כעסה כדי להרגיזה, כי השם סגר את רחמה.
וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃כך היא עשתה שנה אחר שנה, בכל פעם שעלתה לבית השם, היא הכעסה אותה, ובכתה ולא אכלה.
וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃ואלקנה בעלה אמר לה: חנה, למה את בוכה ולמה את לא אוכלת? למה לבך רע? הרי אני טוב לך יותר מעשרה בנים.
וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃ט–יב
תפילת חנה ותרומת הבן
חנה קמה אחרי האוכל והשתייה בשילה, בזמן שעלי הכהן ישב על הכיסא ליד המזוזה של בית ה׳.
וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃היא הייתה עצובה מאוד, התפללה לה׳ ובכתה מאוד.
וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃היא נדרתה ואמרה: ה׳ צבאות, אם תראה בגלעדי אמתך ותזכור אותי, ולא תשכח את אמתך ותתן לאמתך בן, ואת הבן הזה אתן לה׳ לכל ימי חייו, וסכין לא יעלה על ראשו.
וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃על המילים
המילה "בגלעדי" מופיעה במקור כ"בעוני" (בבת עוני), הכוונה לעבדה/אמתה.
מכיוון שהיא התפללה הרבה לפני ה׳, עלי שמר את פיה.
וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃יג–טז
חנה מתפללת לפני עלי
חנה מדברת בלב שלה, רק השפתיים שלה זזות והקול שלה לא נשמע, ועלי חשב שהיא שיכורה.
וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃הוא אמר לה: עלי, עד מתי את תהיי שיכורה? תורידי את היין ממני.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃חנה ענתה ואמרה: לא אדוני, אני אישה קשה רוח, לא שתיתי יין ולא משקה, אלא שפכתי את נפשי לפני ה'.
וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃אל תתת את השפחה שלך לפני אישה רעה, כי מרב דיבורי וכעסי דיברתי עד עכשיו.
אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃יז–כ
תשובת חנה ולידת שמואל
עלי ענה ואמר לה: לכי בשלום, ואלוהי ישראל ייתן לך את הבקשה שביקשת ממנו.
וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃היא אמרה: שתמצא חן בעיניך שפחתך, והאישה הלכה בדרכה ואכלה, ופניה כבר לא היו כשהייתה.
וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃הם קמו בבוקר, השתחוו לפני יהוה, חזרו לביתם ברמתה, ואלקנה ידע שחנה אשתו, והשם זכר אותה.
וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃עם חלוף הימים חנה הניקה בן, וקראה לו שמואל, כי מהשם ביקשנו אותו.
וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃כא–כד
חזרת שמואל לבית השם
האיש עלה עם כל ביתו אל אלקנה כדי להקריב להשם את זבחי הימים ואת נדרו.
וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃חנה לא עלתה, כי אמרה לבעלה שהילד יגמל ואז תביאו אותו כדי שייראה לפני השם ויישאר שם לתמיד.
וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃אלקנה אמר לה לעשות את הטוב בעיניה, להישאר עד שתגמיל אותו, והשם יקיים את דבריו. האישה נשארה והניקה את בנה עד שגמלה אותו.
וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃כשהילד גמל, היא עלתה איתו כשהיא לוקחת עמה שלשה פרים, איפה אחת של קמח ושי קנ של יין, והביאה אותו אל בית השם כשהילד כבר גמל.
וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃כה–כח
הקדשת שמואל לַשֵּׁם
הם שחטו את הפר והביאו את הילד אל עלי.
וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃היא אמרה: "אדוני, חי לך, אני האישה שעמדה איתך כאן כדי להתפלל אל ה' ."
וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃היא המשיכה: "עבור הילד הזה התפללתי, וה' נתן לי את מה שביקשתי ממנו ."
אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃גם אני הקדשתי אותו ל' לכל ימי חיי, הוא שייך ל' . הם השתחוו שם ל'.
וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
מִשְׁפַּחְתְּ אֶלְקָנָה בְּשִׁלֹה
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃
וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃
וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃
וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃
ה–ח
סבלונה של חנה
וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃
וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃
וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃
ט–יב
תפילת חנה ותרומת הבן
וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃
וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃
וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃
יג–טז
חנה מתפללת לפני עלי
וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃
וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃
יז–כ
תשובת חנה ולידת שמואל
וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃
וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃
וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃
וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃
כא–כד
חזרת שמואל לבית השם
וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃
וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃
וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃
וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃
כה–כח
הקדשת שמואל לַשֵּׁם
וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃
וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃
אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃
וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַקְרָאָה שֶׁל הָאֵירוֹעִים בְּשִׁלֹה: מִשְׁפַּחְתְּ אֶלְקָנָה, תְּפִלַּת חַנָּה וְהַקְדָּשַׁת בְּנָהּ לַהַשֵּׁם.
פסוקים א–ד
מִשְׁפַּחְתְּ אֶלְקָנָה בְּשִׁלֹה
הַפֶּסֻקִּים מַתְחִילִים בְּהַצְגַּת אֶלְקָנָה הָאֶפְרָתִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ. לְאֶלְקָנָה שְׁתֵּי נָשִׁים, פְּנִנָּה וְחַנָּה, וְרק לפְּנִנָּה יְלָדִים. אֶלְקָנָה עוֹלֶה לְשִׁלֹה לְזַבֵּחַ לַיהוֹוָה בְּעֵת זִבְחִים, וּמְחַלֵּק מָנוֹת לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ בִּזְמַן הַזִּבּוּחַ.
פסוקים ה–ח
סבלונה של חנה
חנה אהובה על אלקנה, אך השם סגר את רחמה. בתיה, המקבילה של חנה, העיזה לה כדי להרגיז אותה. בכל שנה בעת העלייה לבית השם, חנה בכתה ולא אכלה, דבר שגרם לאלקנה לנסות לנחם אותה ולשאול מדוע היא כל כך עצובה.
פסוקים ט–יב
תפילת חנה ותרומת הבן
חנה, שסבלה מעקרות, מתפללת לה׳ בשילה ונדרת להקדיש את בנה לעבודתו. עלי הכהן נוכח בעת תפילתה הממושכת.
פסוקים יג–טז
חנה מתפללת לפני עלי
בזמן תפילתה בבית ה', חנה מדברת בלב בלבד. עלי מפרש את תנועות שפתיה בטעות כשיכור, אך חנה מסבירה לו שהיא אינה שיכורה אלא מבטאת את עמקי כאבה לפני ה'.
פסוקים יז–כ
תשובת חנה ולידת שמואל
עלי בירך את חנה בבקשתה להתקיים. חנה חזרה לביתה בשינוי במצבה, ואלקנה ידע שחנה אשתו. לאחר זמן מה, השם זכר את חנה והיא הניקה את שמואל, אותו ביקשה מהשם.
פסוקים כא–כד
חזרת שמואל לבית השם
לאחר שחנה גמלה את הילד, היא מוכנה להקדישו להשם. אלקנה מאשר לה להישאר בבית עד סיום הגמילה. בסופו של דבר, חנה מגיעה לבית השם עם מנחות של פרים, קמח ויין, ומביאה איתה את הילד שגמל.
פסוקים כה–כח
הקדשת שמואל לַשֵּׁם
לאחר ששחטו את הפר, האישה הביאה את הילד אל עלי. היא הזכירה לו שהתפללה עבור הילד ושקיבלה את בקשתה. היא הכריזה שהילד הוקדש לַשֵּׁם לכל ימי חייו, וכי הם השתחוו שם לפני ה'.
הַטֶּקסט מְסַפֵּר אֶת הַתְהוֹלָה מֵהַמִּצָּע לְעֲקַרְנוּת וְעַד הַגְּמִירָה שֶׁל הַהַבְטָחָה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
משמעות המילים "וַיְהִי"
״״וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם״ — ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״. ״וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל״ — ״עָשׂוּ מִלְחָמָה״. ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ״ — ״וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ״. ״וַיְהִי ה׳ אֶת״
הפסוק במגילה (י ע"ב) מביא דוגמאות שונות לשימוש במילה "וַיְהִי". חז"ל מפרשים את המילה הזו בכמה דרכים בהתאם להקשר המקורי. במקומות מסוימים היא מציינת תנועה או בנייה, כמו בביטוי "בנסעם מקדם" שמתפרש כרצון לבנות עיר. במקומות אחרים היא מתארת אירועים היסטוריים כמו מלחמה או מצב קרבי. הפרשנות ממשיכה להראות כיצד "וַיְהִי" יכול לתאר מצב של הצלחה או קושי. למשל, בסיפור על יהושע המילה מתארת נוכחות של ה' המלווה בעליות בני ישראל. גם כשמדובר באדם בודד, המילה יכולה להסביר מצב של סגירת רחמים או קשיים אישיים. הפרשנות שמוצגת כאן מבוססת על דברי חז"ל המשתמשים בטכניקה של "דרוש וקבל" כדי להוציא משמעות מעבר לטקסט הפשוט.
מגילה י׳ ב:ו׳ ↗מִסְפָּר הַנְּבִיאִים בְּצֹפִים
״וְתוּ לֵיכָּא? וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים״, אֶחָד מִמָּאתַיִם צוֹפִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל.״
הַקְּרִיאָה בַּגְּמָרָא מְבִיאָה שְׁאֵלָה עַל הַמִּסְפָּר שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה כְּשֶׁנֶּאֱמַר כִּי הָיָה אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים. הַמְפַרְשֵׁים בְּמַסָּרַת הַגְּמָרָא מַסְבִּים אֶת הַמִּלָּה "אִישׁ" כְּשֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְאֶחָד מִבֵּין מֵאָה וּשְׁתִּים עֶשְׂרֵה אִישׁים. לְפִי הַמַּקְור הַזֶּה הַנְּבִיאִים שֶׁנֶּתְנוּ נְבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ מִסְפָּר גָּדוֹל שֶׁל מֵאָה וּשְׁתִּים עֶשְׂרֵה אִישִׁים שֶׁנֶּמְצֵאוּ בָּעִיר צוֹפִים. הַתַּמְעוּת בַּדִּרָשׁ הִיא כְּבָר מִלְתֵּי הַגְּמָרָא בְּמַגִּילָה שֶׁל פּוּר, הַמְנַתֵּחַ אֶת הַמִּלָּה "אִישׁ" כְּמִסְפָּר סְפֵצִיפִי. הַסִּפּוּר בַּגְּמָרָא מַסְבִּיר אֶת הַכְּלָל שֶׁהַנְּבִיאִים הָיוּ רַבִּים וְלֹא רַק אֶחָד בְּדַי.
מגילה י״ד א:י׳ ↗בעקבות המפרשים
הכעס והמרירות בבית אלקנה
״שנה בשנה. נותן לה חלק מובחר, להראותה שמחבבה וצרתה, לפי חבה שבעלה מראה לה, כן תרבה גם היא להכעיסה:״
הטקסט מסביר את מצבה של חנה בכל שנה במהלך חגיגות הבית. אלקנה נתן לה חלק מובחר וטוב מן המזכרות, כדי להראות לה שהוא אוהב אותה מאוד. עם זאת, הפעולה הזו גרמה לה לעצב ולכעס עוד יותר. רש"י מפרש שחנה הגיבה בערבותי, כך שהאהבה של אלקנה רק הגבירה את הכעס והמרירות שלה. הפשט מראה כיצד הכאב הפנימי של חנה הפך למתח בולט בתוך המשפחה.
רש״י על שמואל א׳ 1:7:2 ↗הקרבת זבחי המועדים
״את זבח הימים. (תרגום:) ית דבח מועדיא:״
הטקסט מתייחס לפסוק שבו מוזכר עליית עלי הלימוד להקריב את זבחי הימים. לפי רש"י, הכוונה היא לזבחי המועדים, כלומר המועדים הקבועים בלוח השנה. ההסבר של רש"י מבהיר את המשמעות של המילה "זבח" בהקשר זה. הוא מסביר שזהו אינו סתם הקרבה, אלא הקרבה מיוחדת של חגי המועדים.
רש״י על שמואל א׳ 1:21:1 ↗החלקים של אלקנה
״וכן יעשה. כן עשה אלקנה בכל שנה, לתת לחנה מנה אחת אפים:״
הפסוק מתאר את המנהג הקבוע של אלקנה בכל שנה. הוא נהג לתת לחנה חלק מיוחד מן האוכל, במנה אחת של אפים. המנהג הזה חזר על עצמו בכל עליה לשם זבח. המצודת דוד מסביר שהחלק הזה היה מיועד ספציפית לחנה. הוא מדגיש שאלקנה נהג לעשות כן בכל שנה, כחלק מההתנהגות הקבועה שלו בבית.
מצודת דוד על שמואל א׳ 1:7:1 ↗עליתו של עלי לזבוח
״ויעל. כשבא עת עליתו, עלה לזבוח:״
הפסוק מתאר את רגע עליתו של עלי למקום המקודש. לפי מצודת דוד על שמואל א', הכוונה היא שברגע שהגיע עת עבודתו, הוא עלה כדי לבצע את פעולת הזבח. הפרשן מפרש את הפועל "ויעל" כתיאור של פעולת הזבח עצמה במועד המתאים. הגישה כאן היא דקדקנית ומתמקדת במשמעות הפועל בהקשר של עבודת המקדש.
מצודת דוד על שמואל א׳ 1:21:1 ↗