נעמי ידעה שבעלה של אישה ממשפחת אלימלך היה אדם גיבור וחזק, ושמו בועז.
וּֽלְנָעֳמִ֞י מידע [מוֹדַ֣ע] לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃רות · פרק ב׳
רות אוספת שדה בועז
רות הזרנית פוגשת את בועז בשדות המעש רב, מקבלת את חסדו ואת דברי הברכה, ומתקשרת עם נעמי מתוך עבודת השדה והידוע בשם הגואל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
רות ב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
רות אוספת שדה בועז
רות המוואבייה אמרה לנועמי: "הרשות לי ללכת לשדה ולאסוף שאריות קציר מאלו שמצא חן בעיניהם". נועמי אמרה לה: "לכי, בתי".
וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָּ֣ה בַשִׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃היא הלכה ואיספה בשדה אחרי הקציר, וקרה שהיא הגיעה לחלקת השדה של בועז, שהיה ממשפחת אלימלך.
וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃פתאום בועז הגיע מבית לחם ואמר לקוצרים: "השם יהיה עמכם". הם ענו לו: "יברך אותך השם".
וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָֽה׃פגישת בועז ורות בשדה
בועז שאל את העובד שעמד על הקציר: לאיזו בחורה שייכת הנערה הזאת?
וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃העובד שעמד על הקציר ענה לו: זאת בחורה ממואב, שחזרה עם נועמי משדה מואב.
וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃היא אמרה שביקשה לאסוף גרעינים ולהתאסף אחרי הקציר, והיא עומדת כאן מהבוקר ועד עכשיו, ויושבת בבית מעט.
וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃בועז אמר לרות: הבת, לא שמעת? אל תלכי לאסוף בשדה אחר ואל תעברי מכאן, אלא תשארי עם העובדים שלי.
וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי׃שיחת בועז ורות
העיניים שלך יהיו בשדה שבהם הם קוצרים, ואני אלך אחריהם. האם לא צוויתי על הנערים לא לגעת בך ולהסת hiding, ותלכי לכלי הקיבול ותשתאי ממה שהנערים שואבים?
עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתִּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃היא נפלה על פניה והשתחווית אל האדמה ואמרה לו: למה מצאתי חן בעיניך כדי שתכיר אותי, כשאני זרה?
וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָּנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃בועז ענה לה ואמר: סיפר לי מישהו כל מה שעשית לחמותך אחרי מות בעלך, וכי עזבת את אביך ואת אמך ואת ארץ מולדתך, והלכת לעם שלא הכרת אתמול ושלשום.
וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָּבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃השם ישלם לך על מעשיך, ותהיה שכרך שלם מן השם, אלוהי ישראל, שהגעת כדי להסתתר תחת כנפיו.
יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃הַחֵן שֶׁל בּוֹעַז וְהַדְּאָרָה לְרוּת
הִיא אָמְרָה: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּ לִי וְדִבַּרְתַּ בְּנֶחָמָה אֶל לֵב שִׁפְחָתְךָ, וְאֲנִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת מִשְּׁפָחוֹתֶיךָ."
וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃בּוֹעַז אָמַר לָהּ: "בְּעֵת הָאֲכִילָה, בּוֹאִי אֵלַי, אִכְלִי מִן הַלֶּחֶם וְטַבְּלִי אֶת הַלֶּחֶם שֶׁלָּךְ בַּחֹמֶץ". הִיא הִתְיַשְׁבָּה לְצַד הַקּוֹצְרִים, וְהוּא נָתַן לָהּ קְצָנוֹת, וְהִיא אָכְלָה עַד שָׂבְעָה וְהִתְפַּלְּטָה.
וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃הִיא קָמָה לְלַקֵּט, וּבֹעַז צִוָּה אֶת עֲבָדָיו לְדַבֵּר: "תַּלְקְטוּ גַּם בֵּין הָעֹמְרִים, וְאַל תַּשְׁשִׁיבוּ אוֹתָהּ בְּכִלְאוֹן".
וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃וְגַם הוּא צִוָּה לְהַשְׁפִּיל לָהּ אֲלֻמּוֹת מִן הַצְּבָתִים, וְשֶׁיַּעַזְבוּ לָהּ לְלַקֵּט וְשֶׁלֹּא תִגְעֲרוּ בָּהּ.
וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃חֶסֶד בַּשָּׂדֶה וּבְשׂוֹרַת הַגְּאוּל
הִיא הִמְשִׁיכָה לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב, וּכְשֶׁהִיא סִיְּמָה, הִיא הִתְכּוֹנְנָה אֶת מָה שֶׁלָּקְטָה, וְהָיְתָה לָהּ כְּכָמוּת שֶׁל אֵיפָה אַחַת שֶׁל שׂעֹרִים.
וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃הִיא הֶחֱזִיקָה אֶת מָה שֶׁלָּקְטָה, בָּאָה לָעִיר, וְחַמּוֹתָהּ רָאֲתָה אֶת מָה שֶׁלָּקְטָה, וְנָתְנָה לָהּ אֶת מָה שֶׁהִשְׁאִירָה לָעצְמָהּ מֵהָאוֹכֶל שֶׁלָּהּ.
וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃חַמּוֹתָהּ שָׁאֲלָהּ: "אֵיפֹה לַקַּתְּ הַיּוֹם וּמָה עָשִׂית? שֶׁיֵּדַע כַּלָּה שֶׁאַתְּ בְּרוּכָה". וְהִיא סִפְּרָה לְחַמּוֹתָהּ אֶת מָה שֶׁעָשְׂתָה עִמּוֹ, וְאָמְרָה: "שֵׁם הָאִישׁ שֶׁעִמּוֹ עָשִׂיתִי הַיּוֹם הוּא בֹּעַז".
וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃נַעֲמִי אָמְרָה לְכַלָּתָהּ: "בָּרוּךְ הוּא הַשֵּׁם, שֶׁלֹּא עָזַב אֶת חֶסֶד הַחַיִּים וְהַמֵּתִים". וְנָתְנָה לָהּ נַעֲמִי אֶת הַדָּבָר, שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה קָרוֹב לָנוּ, כִּי הוּא הַגּוֹאֵל שֶׁלָּנוּ.
וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃רות אוספת בשדה בועז
רות המואבייה אמרה: "הוא גם אמר לי שאני אצמד לעובדים שלו, עד שיסיימו לאסוף את כל היבול שלי".
וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃נעמי אמרה לרות, כלה שלה: "טוב לך ללכת עם העובדים שלו, כדי שאף אחד לא יפגע בך בשדה אחר".
וַתֹּ֥אמֶר נָעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃היא נצמדה לעובדים של בועז כדי לאסוף, עד שסיימו לקצור את השעורה ואת החיטה, והיא נשארה לגור עם חמותה.
וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
רות אוספת שדה בועז
וּֽלְנָעֳמִ֞י מידע [מוֹדַ֣ע] לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃
וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָּ֣ה בַשִׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃
וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃
וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָֽה׃
פגישת בועז ורות בשדה
וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃
וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃
וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי׃
שיחת בועז ורות
עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתִּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃
וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָּנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃
וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָּבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃
יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃
הַחֵן שֶׁל בּוֹעַז וְהַדְּאָרָה לְרוּת
וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃
וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃
וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃
וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃
חֶסֶד בַּשָּׂדֶה וּבְשׂוֹרַת הַגְּאוּל
וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃
וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃
וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃
וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃
רות אוספת בשדה בועז
וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃
וַתֹּ֥אמֶר נָעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃
וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הסיפור מתאר את ימי האוסף בשדות בועז, שם פוגשת רות את בעל השדה ומתקבלת בברכה ובחסד.
רות אוספת שדה בועז
רות יוצאת לאסוף שאריות קציר בשדה, ומוצאת את עצמה בעבודתו של בועז, בן משפחת אלימלך. בשיחתם של הקוצרים עם בועז, הם מברכים זה את זה בשם ה'.
פגישת בועז ורות בשדה
בועז פוגש את רות בשדה. בועז שואל על זהות הנערה, והעובד מסביר שהיא רות המוואבית שחזרה עם נועמי. רות מסבירה שהיא אוספת גרעינים, ובועז מבקש ממנה להישאר בשדה שלו ולא לעבור למקום אחר.
שיחת בועז ורות
בועז מבטיח לרות הגרנית הגנה בשדות ומשא מן הנערים. רות מביעה פליאה על החן שמצאה בעיניו כזרה. בועז מספר שידע על הקרבתה למען משפחת בעלה, ומברך אותה בברכת שכר מהשם על בואה לחסות תחת צילו.
הַחֵן שֶׁל בּוֹעַז וְהַדְּאָרָה לְרוּת
רוּת מַשְׁתַּבַּחַת בְּטוּב לִבּוֹ שֶׁל בּוֹעַז וּמְבַקֶּשֶׁת חֵן מִמֶּנּוּ. בּוֹעַז מַזְמִין אוֹתָהּ לֶאֱכֹל יַחַד וּמַצְוֶה עַל עֲבָדָיו לְטַיֵּב אוֹתָהּ בַּלֶּקֶט, כְּדֵי שֶׁתִּקְצֹר הַרְבֵּה וְשֶׁלֹּא יְלַחֵץוּ עָלֶיהָ.
חֶסֶד בַּשָּׂדֶה וּבְשׂוֹרַת הַגְּאוּל
רוּת לֹקֶטֶת שְׂעָרִים בְּשֶׁפַע וְחוֹזֶרֶת לָעִיר עִם אֵיפָה שֶׁל שְׂעָרִים. חַמּוֹתָהּ רָאֲתָה אֶת הַמַּתָּנוֹת וְשָׁאֲלוּ אֶת רוּת עַל מָה שֶׁקָּרָה. רוּת סִפְּרָה עַל בֹּעַז, וְנַעֲמִי בִּרְכְּתָה אֶת הַשֵּׁם עַל חֶסֶד הַגְּאוּל, כִּי בֹּעַז קָרוֹב לָהֶם.
רות אוספת בשדה בועז
רות מודיעה לנועמי שהיא תעבוד עם עובדיו של בועז עד סיום הקציר. נעמי מסכימה לכך כדי להגן עליה מפני פגיעות בשדות אחרים. רות ממשיכה לאסוף שילֵי שעורה וחיטה עד סוף עונת הקציר וחזרה לגור עם נעמי.
רות ממשיכה לאסוף בשדות עד סוף קציר השעורה וקציר החיטה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
בֹּעַז: שֵׁם וּמַעֲמָד
״וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל (רות ב, א), מוֹדָע, קָרוֹב. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ נְפִיל נָסֵיב לִנְפִילָא, מָה הֵם מַעֲמִידִין, גִּבּוֹרֵי חַיִל. בֹּעַז נָסֵיב לְרוּת,״
הַפֶּסֶק מְסַפֵּר עַל בֹּעַז, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, שֶׁמִּקְרֶה בְּחַיָּיו מַקְשִׁיר לְמַעֲמַדְהוּ. בְּמַעֲשֵׂה הַשֵּׁם, בֹּעַז נִמְצָא כְּדּוֹר הַמַּעֲמִיד אֶת רות וּמַעֲמִיד אֶת דָּוִד הַמּוּמְלָץ כְּגִבּוֹר חַיִל. הַפֵּרוּשׁ בַּמַּקְרֶה מִתְבָּסֵס עַל דִּבְרֵי חַזּ"ל מִמָּקוֹר רות רבה, הַמְסַבִּים כִּי שְׁמוֹ שֶׁל בֹּעַז מְבַטֵּאַט אֶל אֲכִיזוּתוֹ. הַמְּפרִישׁ מַקְשִׁיר בֵּין הַמִּשְׁאָרִים לְעַצְמָם לְכָאן, וּמְצַיֵּן כִּי שְׁמוֹ שֶׁל בֹּעַז מַשְׁרִים לְתַכְלִיתוֹ כְּדָבָר טוֹב, בְּנֶגֶד שְׁמוֹת רְשָׁעִים שֶׁמַּקְדִּימִים אֶת שִׁמְשָׁם לְמַעֲשֵׂיהֶם. הַמַּעֲשֶׂה מַדְגִּישׁ אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַשֵּׁם וְהַמַּעֲלָה הַמֻּסְבֶּלֶת.
רות רבה ד׳:ג׳ ↗משמעות השם בועז
״ושמו בועז (רות ב: א) הרשעים קודמין לשמן: נבל שמו (ש"א כה: כה), גלית שמו (שם יז: ד), שבע בן בכרי שמו (ש"ב כ: כא).״
בפרשת רות רבה מובאת שיטה המקשרת בין שם האדם לבין מעשיו. לפי הפירוש בפרשה, אצל רשעים השם מופיע לפני המילה שמן, בעוד אצל צדיקים השם מופיע לפני המילה שמן. דוגמאות לרשעים ששמם קודם לשמן מובאות כנבל, גלית ושבע בן בכרי. לעומת זאת, שמות של צדיקים כמו קיש, שאול, ישי, דוד, אלקנה ובועז מופיעים לפני המילה שמן. הפרשן מציג זאת כעקרון המלמד שהצדיקים נחשבים כבעלי שמן (שפע וטוב). הטקסט מביא גם שמות של אנשים ששמם קדם למילה אחרת, כמו לבן ששמו קדם לאחות רבקה, ומתקשה בכך רבנים שונים. רב יודן בר סימון מסביר כי מי שמעשיו השתנו לטוב, זוכה לרוח הקדוש.
רות רבה (לרנר) ד׳:ג׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
העבודה בשדה והמפגש בין רות לבועז
״השבה עם נעמי. הטעם למעלה תחת השי"ן לפי שהוא לשון עבר ואינה לשון פועלת:״
פרק זה מתאר את תחילת חיין של רות ונעמי ביהודה. רות יוצאת לאסוף שאריות גרעין בשדות של בועז, אדם עשיר ומכובד ממשפחת אלימלך. בועז מבחין ברות, שואל עליה, ומדבר אל עבדיו לגבי המעשים הטובים שלה כלפי נעמי. הוא מורה לה להישאר בשדות שלו ולהישמר, ומספק לה מים ואוכל בזמן שהיא עובדת. הטקסט מציג מפגש ישיר בין רות לבועז, שבו הוא מעניק לה הגנה וחסד. רעש רשי על המילה "השבה" בפרק זה, ומסביר שהכוונה היא למעשה שקרה בעבר (לשון עבר) ולא לפעולה מתמשכת. הפרשן מדגיש את ההקשר הלשוני של הפסוקים בתוך התהליך שבו רות נמצאת בשדה.
רש״י על רות 2:6:1 ↗הגבולי של בועז והדאגה לרות
״צבתים. עמרים קטנים יש דוגמתו בלשון משנה מצאן צבתים או כריכות:״
בפרק זה אנו עוקבים אחר המפגש בין רות לבוועז בשדה. רות יוצאת לאסוף שאריות גרגרים, ובוועז מבקש ממנה להישאר בשדה שלו בלבד כדי שלא תעורר אי נעימות. הוא מצווה על עובדיו לא רק להשאיר לה גרגרים, אלא גם להפיל עבורה צבתים, שהם גרגירי שעורה קטנים. המטרה היא לספק לה הגנה ופרנסה מספקת תוך שמירה על כבוד המעמד שלה. רש"י מפרש את המילה "צבתים" המופיעה בטקסט ומסביר שמדובר בגרגירי שעורה קטנים מאוד, בדומה לשימוש בלשון המשנה. הפירוש מתמקד בהגדרה הלשונית של המושג כדי להבהיר את מהות השפע שהציע בועז, אך אין זה מחייב הסכמה לגבי כוונותיו הרגשיות של בועז כלפי רות.
רש״י על רות 2:16:2 ↗רות בשדות הבור
״למי הנערה הזאת. חשב שהיא אשת איש. אולי שאל את הנער כי ראה לבושה כלבוש ארצה, גם הצורות משתנות בעבור האוויר, ודרך הדרש ידוע.״
פרק זה מתאר את פגישתן של רות ובועז בשדות השבטים. רות יוצאת לאסוף שאריות קציר כדי לפרנס את נועמה. בועז, בעל השדה, שואל את העובדים על הנערה הזו. הוא מבחין שהיא מגיעה מחוץ למקום ומתעניין בזהותה. הפרשן אבן עזרא מציין כי בועז עשוי היה לחשוב שהיא אישה נשואה בשל אופן לבושה. הוא מציע כי בועז שאל את הנערה כי ראה את לבושה שונה או כזה שמתאים לעבודת שדה בדרכים מסוימות. הגישה כאן היא ניתוח של הנתונים הטקסטואליים בלבד.
אבן עזרא על רות 2:5:1 ↗השפע במעשה של רות
״ויהי כאיפה שעורים. פעם אחת שאלני אדם, מה טעם באיפה שעורים. אמרתי לו, אין טעם לשאלה הזאת, כי הכתוב ספר מה היה. אז נקלותי בעיניו,״
פרק זה מספר על רות, שהלכה לאסוף שאריות בשדות של בועז. היא מצאה חסד בעיניו, והוא הורה לעובדיו להשאיר לה הרבה גרעינים וגם להגן עליה. בסוף היום, רות הביאה הביתה כמות גדולה מאוד של שעורה, שהייתה כאיפה שלמה. הפירוש של אבן עזרא מדגיש את העובדה שהכתוב מציין מידה מדויקת של שעורה. אבן עליה טוען שהכתוב רק מתאר את המציאות כפי שהייתה, אך מציין כי היו לכך משמעויות נוספות שאינן מפורטות בטקסט המקראי.
אבן עזרא על רות 2:17:1 ↗