בימים שבהם שפטו השופטים, היה רעב בארץ, ואדם מבית לחם יהודה הלך לגור בשדות מואב, הוא ואשתו ושני בניו.
וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃רות · פרק א׳
ההגירה למואב וחזרתה של נעמי לבית לחם
סיפור על משבר משפחתי, אובדן ודרך חזרה לארצנו
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
רות א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הגירה למואב ומשבר המשפחה
שם האדם היה אלימלך, אשתנו הייתה נעמי, ושמות שני בניו היו מחלון וכיליון, בני אפרת מבית לחם יהודה. הם הגיעו לשדות מואב ונשארו שם.
וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃אלימלך, בעלה של נעמי, מת, והיא נשארה עם שני בניה.
וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃היא נשא בעלים מנשים מואביות; אחת הייתה ערפה והשנייה הייתה רות, והן התגוררו שם במשך כעשר שנים.
וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃ה–ח
חזרת נעמי ממואב
גם שניהם, מחלון וכליון, מתו, והאישה נשארה לבדה עם שני בניה ועם בעלה.
וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃היא וחתניה קמו והחליטו לחזור משדות מואב, כי שמעו במואב שהשם פקד את עמו כדי לתת להם אוכל.
וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃היא יצאה מהמקום שבו הייתה, ושתי חתניה היו איתה, והלכו בדרך כדי לחזור לארץ יהודה.
וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃נעמי אמרה לחתניה: "לכו, תחזרו כל אחת לבית אמה. יבוא חסד מצד השם אליכן, כפי שעשיתן עם המתים ועםִי."
וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה [יַ֣עַשׂ] יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ט–יב
הַבְּנוֹת מְבקְשׁוֹת לַחְזֹר עִם נַעOMִי
הַשֵּׁם יִתֵּן לָכֶם וְתִמְצְאוּ מְנוּחָה, אִשָּׁה בְּבֵית בַּעְלָהּ.
יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃הֵן עָנוּ לָהּ: "נָשׁוּב אִתָּךְ לְעַמֵּךְ".
וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃נַעOMִי אָמְרָה לָהֶן: "הַבְּנוֹת שֶׁלִּי יַחְזֹרוּ? לָמָּה תֵּלְכוּ אִתִּי? הֵן עוֹד בְּמֶགֶה קְדַמֵּי הַבָּנִים שֶׁלִּי שֶׁיִּהְיְיוּ לָכֶם לְבַעֲלִים".
וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃הִיא הַמְשִׁיכָה וְאָמְרָה: "הַבְּנוֹת שֶׁלִּי יַחְזֹרוּ? זִקַּנְתִּי כְּדֵי לִהְיוֹת לְגֶבֶר. חָשַׁבְתִּי שֶׁעוֹד יֵשׁ לִי תִּקְוָה, שֶׁאוּלַמְּתִי אֶהְיֶה לְגֶבֶר וְאַף יֵלַדְתִּי בָּנִים".
שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃על המילים
The Hebrew phrase 'לְאִישׁ' in the context of Naomi's speech can be understood as 'to be a wife' or 'to have a husband', but here it refers to her status regarding marriage/men.
יג–טז
נְסִיַּת הַחֲזָרָה וּנְדִיבַת רוּת
האם תצטרכו לחכות עד שיגדלו? הן יתקשו מאוד למצוא בעלים. לא, בנותיי, כי הכאב שלי מכם גדול מאוד, כי יד ה׳ פגעה בי.
הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהוָֽה׃הן העלו את קולן ובכו שוב, ונוצצה דמעתה על לחיה ורעדה דבקה בה.
וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃היא אמרה: הנה בעלך חוזר אל עמו ואל אלוהיו, שוב אל בעלך.
וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃אבל רות אמרה: אל תבקשי ממני לעזוב אותך וללכת אחריי. לאן שתלכי, אני אלך; איפה שתלכי, אני אשכון; עמך יהיה עמי, ואלוהיי יהיה אלוהיי.
וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃יז–כ
נַעֲמִי וְרות מַחֲזִירוֹת לְּבֵית לֶחֶם
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תָּמֻתִי, גַּם אֲנִי אָמוּת וְשָׁם אֶקְבָּר. כָּךְ יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם לִי וְכָךְ הוּא יוֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת מַפְרִיד בֵּינִי לְבֵין שֶׁלָּךְ.
בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃וְהִיא רָאָתָה שֶׁרָצְתָה בְּעֹז לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ, וְלֹא הִמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.
וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃הַשְּׁתֵּיהֶם הָלְכוּ עַד כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית לֶחֶם. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית לֶחֶם, כָּל הָעִיר שָׂמְעָה עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: "הַאִם זוֹ נַעֲמִי?"
וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃וְהִיא אָמְרָה לָהֶן: "אַל תִּקְרְאוּ לִי נַעֲמִי, תִּקְרְאוּ לִי מָרָא, כִּי הַמַּהֲרִי שַׁדַּי הֶכְבִּיד עָלַי מְאֹד."
וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃כא–כב
שׁוּבָה לְבֵית לֶחֶם
הָלַכְתִּי וּמָלֵאתִּי, וְעַכְשָׁו הַשֵּׁבַתִּי רֵיקָה. לָמָּה תִּקְרְאוּ לִי נַעֲמִי? הַשֵּׁם עָנָה לִי שֶׁשַּׁדַּי עָשָׂה לִי רָע.
אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃נַעֲמִי שָׁבָה, וְעִמָּהּ רָת עַבוֹר הַמּוֹאָבִיָּה כַּכַּלָּה שֶׁלָּהּ, כְּשֶׁהֵן שָׁבוֹת מֵשְׂדוֹת מוֹאָב. הֵן הִגִּיעוּ לְבֵית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים.
וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הגירה למואב ומשבר המשפחה
וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃
וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃
וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃
וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃
ה–ח
חזרת נעמי ממואב
וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃
וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃
וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃
וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה [יַ֣עַשׂ] יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃
ט–יב
הַבְּנוֹת מְבקְשׁוֹת לַחְזֹר עִם נַעOMִי
יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃
וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃
וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃
שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃
יג–טז
נְסִיַּת הַחֲזָרָה וּנְדִיבַת רוּת
הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהוָֽה׃
וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃
וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃
וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃
יז–כ
נַעֲמִי וְרות מַחֲזִירוֹת לְּבֵית לֶחֶם
בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃
וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃
וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃
וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃
כא–כב
שׁוּבָה לְבֵית לֶחֶם
אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃
וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
בתקופת שופטים, רעב גדול בארץ ישראל גר למשפחה אחת לעזוב את מולדנתם ולעבור למואב.
פסוקים א–ד
הגירה למואב ומשבר המשפחה
בזמן רעב בארץ ישראל, אלימלך ואשתו נעמי ובניה מחלון וכיליון עוברים לגור בשדות מואב. לאחר מות אלימלך, נשא הנשים המואביות, ערפה ורות, בבניה, והמשפחה מתגוררת במואב כעשר שנים.
פסוקים ה–ח
חזרת נעמי ממואב
לאחר מות שני בני עמלה, מחלון וכליון, שמעו נעמי וחתניה שחזר הרעב ביהודה פג. נעמי מחליטה לחזור לארצה, אך מבקשת מחתניה להישאר במואב, תוך איחול שהשם יראה להן חסד על נאמנותן למתים ולנעמי.
פסוקים ט–יב
הַבְּנוֹת מְבקְשׁוֹת לַחְזֹר עִם נַעOMִי
הַבְּנוֹת שֶׁל נַעOMִי מְבקְשׁוֹת לַחְזֹר אֶל עַמָּהּ וְלִמְצֹא בַּתִּים וּבְעָלִים. נַעOMִי מַתְרַעַת וְאוֹמֶרֶת שֶׁאין לָהּ כְּבָר תִּקְוָה לְהִתְאַבְּתוּת אוֹ לְהֵילַד בָּנִים בְּגֶבֶר.
פסוקים יג–טז
נְסִיַּת הַחֲזָרָה וּנְדִיבַת רוּת
נָעוֹמִי וְנְעוֹמִי מְנַסּוֹת לִשְׁכֹּן בְּמוֹאָב, אַךְ נָעוֹמִי מַתְחַיֶּבֶת לַחֲזֹר אֶל יְהוּדָה. הִיא מַתְרַעַת מִן הַקֹּשֶׁר שֶׁל הַבְּנוֹת וְהַקּוֹשִׁי בְּמְצִיאַת בַּעֲלִים. רוּת מַפְגיָה אֶת נֶאֱמָנוּתָה הַמֻּחְלֶטֶת וּמַחְלִיטָה לַעֲזֹב אֶת מֹאב וּלְהִצְטָרֵף לְעַם נָעוֹמִי וּלְאֱלֹהֶיהָ.
פסוקים יז–כ
נַעֲמִי וְרות מַחֲזִירוֹת לְּבֵית לֶחֶם
נַעֲמִי מִתְחַיֶּבֶת לְלוֹךְ אַחֲרֵי רות בְּהַבְטָחָה שֶׁהַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. הַשְּׁתֵּיהֶם מַגִּיעוֹת לְבֵית לֶחֶם, שָׁם הָעִיר מַזְהִירָה בְּנַעֲמִי. נַעֲמִי מְבַקֶּשֶׁת לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמָהּ לְמָרָא בִּגְלַל הַקּוֹשִׁי שֶׁחָוֶתָה מֵעוֹלָם הַמַּהֲרִי שַׁדַּי.
פסוקים כא–כב
שׁוּבָה לְבֵית לֶחֶם
נַעֲמִי מְבַטֶּאת בְּכַאֲבָהּ עַל הַמַּצָּב שֶׁבּוֹ הַשֵּׁם הָפַךְ אוֹתָהּ לְרֵיקָה וְעָשָׂה לָהּ רָע. לְאַחַר כָּךְ, נַעֲמִי וְרָת הַמּוֹאָבִיָּה חוֹזְרוֹת מֵמוֹאָב וְחוֹזְרוֹת לְבֵית לֶחֶם בִּתְחִלַּת עֲבוֹדַת הַשָּׂדֶה.
הסיפור מסתיים בחזרתן של נעמי ורות לבית לחם בתחילת תקופת קציר השעורה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַקֶּשֶׁר בֵּין הַרָעָב לְהִתְפָּרְצוּת הַזָּרוּת
״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב, (משלי כא, ח): הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע שֶׁהוּא מִתְהַפֵּךְ וּבָא עַל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹת, גְּנַבְתּוּן לָא גְנַבְנוּן,״
הַסּוֹד לָרָעָב בָּאָרֶץ בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים מְסֻבָּךְ וּמַעֲמִיק. הַמְּסֹרֶת מֵרַת בָּבָא בְּרָת רַבָּה מְנַתַּחַת אֶת הַפָּסוּק הַפִּתְאוֹן בְּרַעֲיוֹן שֶׁל קַשְׁרֵי הַמַּעֲשִׂים בָּעוֹלָם. הַמְּסֹרֶת מְסַבֶּת שֶׁהָרָעָב הָיָה עֲנָשָׁה עַל חֶטְאֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְכִּינוּ עַצְמֵנוּ לְזָרִים לַהַשֵּׁם וְלַמִּצְוֹת. לְפִי הַמָּקוֹר, יֵשׁ הֶבֶל אַחֵר הַמִּתְכַּוֵּן לְעַמּוֹת הָעוֹלָם וְעֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁהַכְּלָלִים שֶׁלָּהֶם הוּא הַפְּרִיעָה וְהַמַּהְפֵּכָה שֶׁמְּבִיאִים גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל. הַמְּסֹרֶת מְסַבֶּת גַּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף שֶׁהוּא מְיַסֵּר אֶת בְּנָיו בָּרָעָב, הוּא נONֹהֵג עִמָּהֶם בְּיֶשֶׁר וּבְמִדּוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ בַּעַל הַבַּיִת הַמְּשַׁלֵּם שְׂכָר חָלָק לְעוֹבֵד שֶׁלּוֹ בֶּאֱמוּנָה.
רות רבה, פתיחתא ג׳ ↗הַקֶּשֶׁר בֵּין עֲצֵלָה לַחֶסֶד לְבין הַחֶלְשָׁה הַנְּבִיאָה
״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, (משלי יט, טו): עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת גְּמוּל חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע כד, ל): וַיִּקְבְּרוּ״
הַפֶּתַחַת בְּרוּת רַבָּה מְסַבֶּאת אֶת הַתְּקִיפָּה שֶׁל הַתַּקְפָּה הַהִיסְטוֹרִית בְּיַמֵּי הַשֹּׁפְטִים. הַמַּעֲרִיךְ מְקַבֵּל אֶת הַדִּרְשָׁה הַמְּסוֹרֶתִית, הַמְּקַשֶּׁרֶת אֶת הַמְּצָב הַמִּקְרָאִי לְעִנְיָנִים רוּחָנִיִּים עֲמֻקִּים. הַדַּרְשָׁן מְסַבֵּר שֶׁהַעֲצֵלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְיְהוֹשֻׁעַ, הוֹבִילוּ לְהַחְלָשָׁה שֶׁל הַנְּבִיאָה וּלְהִתְרַחֲקוּת מֵהַקְּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַדִּרְשָׁה מְקַשֶּׁרֶת אֶת הַמִּשְׁאָר שֶׁל הַמִּקְרָא בְּעִנְיָנוֹת שֶׁל עֲזָבוֹת הַמִּצְוֹת. הִיא מְצַיֶּנֶת אֶת הַחְלִישָׁה הָרוּחָנִית כְּגֶרֶם לְהַרְעָשָׁה בָּעוֹלָם וְלַחֲסַר הַתְקֶשֶׁרֶת עִם הַנְּבִיאָה. הַקּוֹרֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּיַמֵּי הַשֹּׁפְטִים מִתְבִּיא כְּתוֹצָאָה שֶׁל חֹסֶר הַחֶסֶד וְהָעֲצֵלָה הַמִּקְרָאִית.
רות רבה, פתיחתא ב׳ ↗בעקבות המפרשים
האובדן הכבד של משפחת אלימלך
״גם שניהם. מהו גם בתחלה לקו בממונם ומתו גמליהם ומקניהם אח"כ מתו גם הם:״
בפרק זה אנו עדים למשבר משפחתי עמוק בבית אלימלך. לאחר שכל הבנים מתו, נותרו רק החתן והכלות. רש"י מסביר כי גם אלימלך וגם בניו חוו קושי כלכלי לפני מותם, ושכיחות המוות התרחבה גם לנשים ולרכוש. הפסוקים מתארים רצף של אובדנים שמשאיר את המשפחה ללא אונים. הפרשן רש"י מדגיש כי המצוקה לא הייתה רק במוות של הבנים, אלא גם בדוחק הכלכלי שבא קודם לכן. הוא מציין כי גם אלימלך וגם בניו היו מעטים בממונם. גישה זו מתמקדת בפרטים המוספים על מצב המשפחה הכלכלי והפיזי לפני ובתקופת האסון.
רש״י על רות 1:5:1 ↗הגולה והתקווה בסיפור רות
״וכה יוסיף. אם יפריד ביני וביניך כי אם המות:״
הפרק הראשון בספר רות מתאר תקופה קשה של רעב בארץ ישראל, שגורמת למשפחת אלימלך לעזוב את בית לחם ולהימר למואב. במהלך השנים במואב, בעלה של נעה, מחלוץ, נכשל ומת, ונוצר מצב של אובדן כפול עבור נעה ושתי כלותיה, אורפה ורות. לאחר מות הגברים, נעה מחליטה לחזור לביתה ביהודה, ומתחילה דיאלוג חשוב עם כלותיה על המאורע ועל העתיד. הטקסט מציג את ההחלטה של נעה כקשה ומכריעה, כאשר היא מנסה לשכנע את הכלות להישאר במקום הבטוח יחסית במואב. רות בוחרת בנאמנות מוחלטת לאימה ולאלוקים, תוך שהיא מסרבת להיפרד ממנה. הפרשן רש"י, בהתבסס על דברי חז"ל, מדגיש את עוצמת המחויבות של רות בביטוי שהמוות הוא המפריד היחיד שרות מקבלת על עצמה.
רש״י על רות 1:17:2 ↗התמודדות עם רעב ואובדן
״ותשב משדה מואב. במחשבת. כמו וילחם ישראל עם בלק.״
הפרק הראשון מספר על משפחה מבית יהודה שעוזבת את בית לחם בגלל רעב בבני יהודה. אלימלך, נשיו נועמי ובניו מחלון וקיליון, עוברים למדינת מואב. שם מתרחשים אירועים טרגיים: אלימלך נפטר, ושני הבנים מתחתנים עם נשים מואביות, רעथ ולאי. לאחר עשר שנים, מת מת ארבעת הגברים במשפחה, ונועמי נשארת עם שני כלותיה. הפרק מתאר את ההחלטה של נועמי לחזור לארץ ישראל לאחר ששמעה שהשם ביקש את בני ישראל ולא היה עוד אוכל. רעת ואי מתמודדות עם הבחירה בין להישאר במואב לבין לעזוב. הטקסט מתמקד בעובדות היסטריים ובקשרים המשפחתיים, ללא פירוש רגשי נוסף על המניעים המקוריים.
אבן עזרא על רות 1:6:1 ↗הקשר בין נתיבות של אדם לבין נאמנות לעם ולבורא
״עמך עמי. לעולם לא אעזוב תורת ישראל וייחוד השם.״
בפרק הראשון של ספר רות, אנו קוראים על משפחה מבית יהודה שעוזבת את ארץ ישראל ועוברת למואב בשל רעב. אלימלך, נשתו נאמי וছেניה, מקימים שם משפחה. לאחר מות האב והבנים, נשארות שתי גיסות, אורפה ורות, עם חמותן נאמי. אורפה בוחרת לחזור לעמה ולע các אלוהיה, אך רות נצמדת לנאמי ומצהירה על נאמנותה לעמה ולאלוקיה. הסיפור מציג בחירה קשה בין חיי נוחות בחוץ לבין דבקות בזהות ובתורה. הפרשן אבן עזרא, בהתייחס לדברי רות, מסביר כי הבחירה שלה אינה רק רגשית, אלא מבוססת על התחייבות עמוקה. הוא רואה בדבריה ביטוי להחלטה שלא לעזוב לעולם את תורת ישראל ואת יחידות ה–ה–שם. הגישה שלו מדגישה את העובדה שהנאמנות של רות היא עקרונית ואידיאולוגית, מעבר לקשר המשפחתי בלבד.
אבן עזרא על רות 1:15:2 ↗