מִזְמוֹר לְאָסָף. אֱלֹהִים, עַמִּים זָרִים פָּשְׁרוּ בַּנַחֲלָה שֶׁלְּךָ. הֵם טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ שֶׁלְּךָ, וְהֵם הָפְכוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְהֶבֶל שֶׁל שְׁמָרִים.
מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֱֽלֹהִ֡ים בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם ׀ בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ טִ֭מְּאוּ אֶת־הֵיכַ֣ל קָדְשֶׁ֑ךָ שָׂ֖מוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֣ם לְעִיִּֽים׃תהילים · פרק עט׳
תְּפִלַּת הַשֶּׁבֶר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
תְּפִלָּה עַל חֶרְבּוֹן הַבַּיִת וְהַזַּעֲקָה לְרַחֲמֵי הַשֵּׁם
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
תהילים עט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
תְּפִלַּת הַשֶּׁבֶר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַגְּוִיּוֹת שֶׁל עֲבָדֶיךָ כְּמַאֲכָל לְעוֹפֵי הַשָּׁמַיִם, וְאֶת בְּשַׂר הַחֲסִידִים שֶׁלְּךָ כְּמַאֲכָל לְחַיּוֹת הָאָרֶץ.
נָֽתְנ֡וּ אֶת־נִבְלַ֬ת עֲבָדֶ֗יךָ מַ֭אֲכָל לְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּשַׂ֥ר חֲ֝סִידֶ֗יךָ לְחַיְתוֹ־אָֽרֶץ׃הֵם שָׁפְכוּ דָּם כְּמוֹ מַיִם סְבִיב לְירוּשָׁלַיִם, וְאֵין אִישׁ שֶׁקוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים.
שָׁפְכ֬וּ דָמָ֨ם ׀ כַּמַּ֗יִם סְֽבִ֘יב֤וֹת יְֽרוּשָׁלִָ֗ם וְאֵ֣ין קוֹבֵֽר׃הָיִינוּ בְּעֵינֵי הַשְּׁכֵנִים שֶׁלָּנוּ לְחֶרְפָּה, וּלְלַעַג וּלְקֶלֶס בְּעֵינֵי כָּל הַסְּבִיבִים.
הָיִ֣ינוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ׃תחינה בעת חורבן
עד מתי הַשֵּׁם תכעס לנצח? מתי תבער את קנאתך כמו אש?
עַד־מָ֣ה יְ֭הוָה תֶּאֱנַ֣ף לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֥ר כְּמוֹ־אֵ֝֗שׁ קִנְאָתֶֽךָ׃שפוך את הכעס שלך על העמים שלא מכירים אותך, ועל הממלכות ששמם של הַשֵּׁם לא נקרא בהן.
שְׁפֹ֤ךְ חֲמָתְךָ֨ אֶֽל־הַגּוֹיִם֮ אֲשֶׁ֪ר לֹא־יְדָ֫ע֥וּךָ וְעַ֥ל מַמְלָכ֑וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּ֝שִׁמְךָ֗ לֹ֣א קָרָֽאוּ׃כי הם אכלו את יעקב והשמידו את מקום מגוריו.
כִּ֭י אָכַ֣ל אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְֽאֶת־נָוֵ֥הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃אל תזכור לנו את עוונותינו הראשונים. מהר תגיע אלינו רחמיך, כי אנחנו נחלנו חורבן כבד מאוד.
אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֮ עֲוֺנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד׃תחינה על חורבן וזעקה לצדק
עזור לנו, אלוהי ישועתנו, בגלל כבוד שמך, והציל אותנו ומחא את עוונותינו למען שמך.
עָזְרֵ֤נוּ ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ׃למה יגידו העמים: איפה אלוהיהם? תהיה ידוע בתוך העמים מול עינינו בגלל הנקמה על דם עבדיך שנשפך.
לָ֤מָּה ׀ יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֮ אַיֵּ֪ה אֱֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם יִוָּדַ֣ע בגיים [בַּגּוֹיִ֣ם] לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ׃שיגיע לפניך אנחת האסיר, ככוח זרועך, אלו שנשארו בתוך המוות.
תָּ֤ב֣וֹא לְפָנֶיךָ֮ אֶנְקַ֪ת אָ֫סִ֥יר כְּגֹ֥דֶל זְרוֹעֲךָ֑ ה֝וֹתֵ֗ר בְּנֵ֣י תְמוּתָֽה׃והשב לשכנינו שבע כפול שבע אל חופתם, את הבושה שהם גרמו לך, אדוני.
וְהָ֘שֵׁ֤ב לִשְׁכֵנֵ֣ינוּ שִׁ֭בְעָתַיִם אֶל־חֵיקָ֑ם חֶרְפָּ֘תָ֤ם אֲשֶׁ֖ר חֵרְפ֣וּךָ אֲדֹנָֽי׃התחייבות עם ישראל
אנחנו עמך, הצאן של מרעה שלך, ונודה לך לעולם, לדור ודור, ונספר את תהילתך.
וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨ ׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְדֹ֥ר וָדֹ֑ר נְ֝סַפֵּ֗ר תְּהִלָּתֶֽךָ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
תְּפִלַּת הַשֶּׁבֶר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֱֽלֹהִ֡ים בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם ׀ בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ טִ֭מְּאוּ אֶת־הֵיכַ֣ל קָדְשֶׁ֑ךָ שָׂ֖מוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֣ם לְעִיִּֽים׃
נָֽתְנ֡וּ אֶת־נִבְלַ֬ת עֲבָדֶ֗יךָ מַ֭אֲכָל לְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּשַׂ֥ר חֲ֝סִידֶ֗יךָ לְחַיְתוֹ־אָֽרֶץ׃
שָׁפְכ֬וּ דָמָ֨ם ׀ כַּמַּ֗יִם סְֽבִ֘יב֤וֹת יְֽרוּשָׁלִָ֗ם וְאֵ֣ין קוֹבֵֽר׃
הָיִ֣ינוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ׃
תחינה בעת חורבן
עַד־מָ֣ה יְ֭הוָה תֶּאֱנַ֣ף לָנֶ֑צַח תִּבְעַ֥ר כְּמוֹ־אֵ֝֗שׁ קִנְאָתֶֽךָ׃
שְׁפֹ֤ךְ חֲמָתְךָ֨ אֶֽל־הַגּוֹיִם֮ אֲשֶׁ֪ר לֹא־יְדָ֫ע֥וּךָ וְעַ֥ל מַמְלָכ֑וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּ֝שִׁמְךָ֗ לֹ֣א קָרָֽאוּ׃
כִּ֭י אָכַ֣ל אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְֽאֶת־נָוֵ֥הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃
אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֮ עֲוֺנֹ֪ת רִאשֹׁ֫נִ֥ים מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד׃
תחינה על חורבן וזעקה לצדק
עָזְרֵ֤נוּ ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׁעֵ֗נוּ עַל־דְּבַ֥ר כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ וְהַצִּילֵ֥נוּ וְכַפֵּ֥ר עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ לְמַ֣עַן שְׁמֶֽךָ׃
לָ֤מָּה ׀ יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֮ אַיֵּ֪ה אֱֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם יִוָּדַ֣ע בגיים [בַּגּוֹיִ֣ם] לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ׃
תָּ֤ב֣וֹא לְפָנֶיךָ֮ אֶנְקַ֪ת אָ֫סִ֥יר כְּגֹ֥דֶל זְרוֹעֲךָ֑ ה֝וֹתֵ֗ר בְּנֵ֣י תְמוּתָֽה׃
וְהָ֘שֵׁ֤ב לִשְׁכֵנֵ֣ינוּ שִׁ֭בְעָתַיִם אֶל־חֵיקָ֑ם חֶרְפָּ֘תָ֤ם אֲשֶׁ֖ר חֵרְפ֣וּךָ אֲדֹנָֽי׃
התחייבות עם ישראל
וַאֲנַ֤חְנוּ עַמְּךָ֨ ׀ וְצֹ֥אן מַרְעִיתֶךָ֮ נ֤וֹדֶ֥ה לְּךָ֗ לְע֫וֹלָ֥ם לְדֹ֥ר וָדֹ֑ר נְ֝סַפֵּ֗ר תְּהִלָּתֶֽךָ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
מִזְמוֹר שֶׁל זַעֲקָה עַל הַחֶרְבּוֹן שֶׁחַל בְּיְרוּשָׁלַיִם וְעַל הַסְּיוּד שֶׁסָּפְגוּ הָעַמִּים הַשּׁוֹכְנִים בָּהּ.
תְּפִלַּת הַשֶּׁבֶר שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם
מִזְמוֹר הַמַּתְאַבֵּל עַל הַחֶרְבָּה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. הַפֶּסֻקִּים מְתָאֲרִים אֶת הַחֶרְבָּה, הַטִּימְאוּת שֶׁל הַהֵיכָל, וְהַהֲשְׁבָתַת הָעָם שֶׁהָפַךְ לְמַאֲכָל לְחַיּוֹת. הַמְזַמֵּר מְבַקֵּשׁ מֵאֵת אֱלֹהִים לְהַבְחִין בַּמַּעֲשִׂים הַנָּאַוִים שֶׁגָּרְמוּ לְחֶרְפָּה וּלְלַעַג בְּעֵינֵי הָעוֹלָם.
תחינה בעת חורבן
תפילה נוגעת לב המבקשת מהאל להפסיק את זעמו ולהשפוך את כעסו על העמים הפוגעים בעמו. הדוברים מבקשים רחמים דחופים ומבקשים שלא יזכרו חטאיהם הקדומים, מתוך תחושת דלות וחורבן עמוק.
תחינה על חורבן וזעקה לצדק
מזמור תהילה המתאר את קול הזעקה של העם לאחר חורבן. המתפללים מבקשים מאלוהים להציל אותם למען כבוד שמו, ולנקום את דם עבדיו שנשפך. התפילה מבקשת שחטאי השכנים יוחזרו אליהם כעונש, ושהאלוהים ישיב את צדקת העם מול כל העמים.
התחייבות עם ישראל
הפסוק מסתיים בהצהרת נאמנות של עם ישראל להשם. העם מגדיר עצמו כצאן המרעה של האל, ומתחייב להודות לו ולשבח את מעלתו בכל הדורות, מן העבר ועד לעתיד הנצחי.
הַמִּזְמוֹר מִסְיֵם בְּהַבְטָחָה לְשֵׁיר לַהַשֵּׁם וְלְהַלִּל בּוֹ כָּל יְמֵי הַתּוֹרָה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההבדל בין עבדי ה' לחסידיו
״תִּדַּע, דִּכְתִיב: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קׇדְשֶׁךָ [וְגוֹ׳] נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ״. מַאי״
בפרשתנו מופיע שאלה על המילים השונות שבהן משתמש המזמור לתיאור קורבנות הרוע. הגמרא במסכת סנהדרין מבחינה בין המונחים "עבדיך" לבין "חסידיך" כשהיא מתארת את שרידי העם שנחרבו. הפרשנות של חז"ל קובעת כי המונח "חסידיך" מתייחס לאלו שמרגישים קשר של חסד אמיתי עם הבורא. לעומת זאת, המונקח "עבדיך" משמש לתיאור אלו שחטאו או נמצאים תחת דין ומשמעות של עבדות, ולכן הם נקראים עבדים ברגע שחטאתם הופכת אותם למובלים תחת כוח הדין.
סנהדרין מ״ז א:י״ט ↗כפרת הארץ והעולם הבא
״וכפר אדמתו עמו, מנין שהריגתם של ישראל ביד אומות העולם כפרה להם לעולם הבא שנאמר (תהלים עט א) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו״
בספרי דברים מובא שמות וקשרים בין סבלות עם ישראל לבין כפרה וטהרה. המדרש מפרש את הפסוק בתהלים שהגויים שפכו דם עבדי הַשֵּׁם כמים, כביכול מראה שהרג האומות את ישראל מביא כפרה לעולם הבא. קיימת גם פרשנות אחרת המקשרת בין ירידת רשעים לגיהינום לבין כפרה, כפי שניתן ללמוד מהפסוק בישעיהו על מצרים וכוש. רבי מאיר מביא דעה חזקה יותר, לפיה כל היושב בארץ ישראל זוכה לכפרה על עוונותיו. הוא מסתמך על הפסוק בישע הישעיה שעם ישראל היושב בארץ נושא את עיונו. המדרש מציין קושי בפרשנות זו: לא ברור אם הארץ מכפרת על עוונותיהם או שהם נושאים את עוונותיהם על הארץ. רבי מאיר מוסיף כי מי שגר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב ומדבר בלשון הקודש, הוא בן העולם הבא.
ספרי דברים של״ג:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
הקול המלווה את הלב
״וקלס. לשון דבה לדבר בם כמו למשל:״
רש"י מתייחס למילה "וקלס" בתהילים, ומסביר שהיא מציינת אדם המדבר בלב כשהוא מבטא את כאבו. לפי פירושו, הכוונה היא לדיבור פנימי, כזה שבו האדם מבטא את דבריו בתוך עצמו, בלבבות, מבלי שהם ייאמרו בקול רם. ההסבר של רש"י מתמקד בעומק הרגש המלווה את התפילה. הוא מראה כיצד הדיבור אינו רק מילים חיצוניות, אלא ביטוי של תהום פנימית. הגישה הזו מדגישה את הקשר הישיר בין המחשבה בלב לבין הַשֵּׁם, גם כאשר המילים נשארות חבויות בתוך הנפש.
רש״י על תהילים 79:4:1 ↗פירוש רש"י על הבקשה לשחרור האסירים
״הותר. פתח אסירים ממסגר שלהם כמו (לקמן קמ"ו) מתיר אסורים, שלח מלך ויתירהו (לקמן ק"ה):״
רש"י מפרש את הבקשה בפרק זה בבקשה שה“שועה” של ה–שם תביא לשחרור האסירים ממסוכסכי ומהכלא שלהם. הוא משתמש בביטויים מהתורה כדי להסביר את פעולת ה–שם, כמו השחרור של האסורים וההולכים בדרך הצר. הפירוש מתבסס על הקשרים מקראיים אחרים, כמו הקישור בין הפעולה של ה–שם בפרק זה לבין פעולות של שחרור מלוכה וגאולה המוזכרות במקומות אחרים בספר תהילים. רש""י אינו מפרש זאת כסוד, אלא כהבנת הפעולה הבוטלת את כבלי האסירים.
רש״י על תהילים 79:11:1 ↗החורבן וההשארת המתים
״ואין קובר. כי ישראל היו קוברים הרוגיהם:״
הפסוק מתאר את מצב הזעזוע שבו האויבים השחיתו את ירושלים והרגו את תושביה. הרד"ק, בפירושו על המקרא, מסביר כי בפרק זה מתואר מצב שבו לא היו קבורה מסודרת של המתים, כיוון שעם ישראל היו קוברים בעצמם את הרוגים. הפירוש מתמקד בקושי הכבד של הלוחמים ושל העם, שנדרשו לדאוג לקבורת חבריהם בתוך המלחמה והחורבן. הרד"ק מציע הסבר למצב הקיים בטקסט, אך חשוב לציין כי פרשנים אחרים עשויים לראות בתיאור זה פגיעה קשה יותר בכבוד המתים או במוסר הדת.
רד״ק על תהילים 79:3:1 ↗דרישה לצדק אלוהי
״יודע בגוים. בנקום נקמת דם עבדיך:״
בפירושו על פסוק זה, מסביר הרד"ק כי הבקשה בתהילים אינה דרישה לנקמה אישית מתוך טינה, אלא בקשה שהשם יפעל את הצדק המגיע לעבדיו. הוא מדגיש שהתפילה נועדה לעורר את הדין האלוהי מול אומות העולם שפגעו בעם ישראל. הפרשן מבהיר כי המושג "נקמת דם" מתייחס למימוש הצדק המוחלט של השם, שבו העוול שנעשה לעבדיו מקבל מענה במישור ההיסטורי והרוחני.
רד״ק על תהילים 79:10:2 ↗