למנצח על ידיתון, מזמור לאסף.
לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־ידיתון [יְדוּת֗וּן] לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר׃תהילים · פרק עז׳
זעקת המשתוקק לאלוהים והתבוננות במעשי השם
מתוך תהילים פרק עז: תחינה מתוך מצוקה, זכרון הימים הקדומים והתבוננות בכוחו של השם בטבע ובישראל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
תהילים עז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
זעקת המשתוקק לאלוהים
אני קורא לאלוהים וצועק, אני קורא לאלוהים והוא מקשיב לי.
קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי׃ביום צראתי, אדוני, חיפשתי אותות. בלילה ידי מושטת ולא נחמה, נפשי לא נחה.
בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י ׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃אני זוכר אלוהים ומתלהב, אני מדבר לעצמי והרוח שלי מתערערת. סלה.
אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה ׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃מִשְׁבַּע הַדְּאָגָה וְהַזִּכָּרוֹן
עִנִּיתָ אֶת עֵינַי, וְאֵינִי יָכֹל לְדַבֵּר.
אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר׃חָשַׁבְתִּי עַל יָמִים קְדָמִים וְעַל שְׁנוֹת עוֹלָמִים.
חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים׃אֶזְכֹּר אֶת הַשִּׁיר שֶׁלִּי בַּלַּיְלָה, בְּלֵב שָׁבוּר אֲשֶׁר מְדַבֵּר וְהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי מְחַפֶּשׂ.
אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם־לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי׃הַאִם הָאֲדֹנָי יִכְעַס לְעוֹלָם וְלֹא יִרְצֶה עוֹד?
הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח ׀ אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא־יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד׃מִשְׁבַּר הָאֱמוּנָה וְהַזִּכָּרוֹן
הַחֶסֶד שֶׁלּוֹ נגמר לנצח, כָּךְ הוּא אוֹמֵר לְדּוֹר וְלָדוֹר.
הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃הַאִם הַאלּוֹהַּ שָׁכַח לָרַחֵם? הַאִם כַּעַסְנוּ רַחֲמָיו? סֶלָה.
הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם־קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה׃וְאָמַרְתִּי: אֲנִי אֶתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשֵׂי הַעֶלְיוֹן וְאֶזְכֹּר אֶת מַעֲשֵׂי הַיָּמִים הָעֲבָרִים.
וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן׃אֶזְכֹּר אֶת מַעֲשֵׂי הַשֵּׁם וְאֶת נִפְלְאוֹתָיו מֵעֲבָר.
אזכיר [אֶזְכּ֥וֹר] מַֽעַלְלֵי־יָ֑הּ כִּֽי־אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ׃הַהַכְרָה בִּגְדֻלַּת הַנִּסִּים
אֲנִי אֶתְמַדֵּד בְּכָל הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתָ, וְאֶדַּבֵּר עַל הַנִּסִּים הַנֶּפְלָאִים שֶׁלְּךָ.
וְהָגִ֥יתִי בְכָל־פָּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃אֱלֹהִים, הַדֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ קְדוֹשָׁה. כִּי אֵל כָּזֶה גָּדוֹל יֵשׁ?
אֱ֭לֹהִים בַּקֹּ֣דֶשׁ דַּרְכֶּ֑ךָ מִי־אֵ֥ל גָּ֝ד֗וֹל כֵּֽאלֹהִֽים׃אַתָּה הָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה נִסִּים, וְהִכְרַזְתָּ עַל הַכֹּחַ שֶׁלְּךָ לְעַם הַכֹּל.
אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ׃הִצַּלְתָּ בְּעֹצְמָה אֶת עַמְּךָ, אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב וְאֶת יוֹסֵף.
גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי־יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה׃מעצמות הטבע ודרכי ה' בים
אלוהים, המים רואים אותך. המים רואים אותך, והמצולות סערתנות ומתפרעות.
רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם ׀ אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת׃מים זורמים בעוצמה, העננים נתנו קול, וגם חציצייך נעות.
זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם ׀ עָב֗וֹת ק֭וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף־חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ׃קול רעמתך בגלגלים, הברקים האילו את העולם, והארץ רעדה וקפצה.
ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ ׀ בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ׃דרכך בים, ונתיביך במים רבים, אך עקבותיך לא נודעו.
בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ ושביליך [וּֽ֭שְׁבִֽילְךָ] בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ׃הנהגת ישראל במדבר
הוֹלַכְתָּ אֶת עַמְּךָ כְּמוֹ צֹאן בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
זעקת המשתוקק לאלוהים
לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־ידיתון [יְדוּת֗וּן] לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר׃
קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַאֲזִ֥ין אֵלָֽי׃
בְּי֥וֹם צָרָתִי֮ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י ׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃
אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָיָ֑ה אָשִׂ֓יחָה ׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃
מִשְׁבַּע הַדְּאָגָה וְהַזִּכָּרוֹן
אָ֭חַזְתָּ שְׁמֻר֣וֹת עֵינָ֑י נִ֝פְעַ֗מְתִּי וְלֹ֣א אֲדַבֵּֽר׃
חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים׃
אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם־לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי׃
הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח ׀ אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא־יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד׃
מִשְׁבַּר הָאֱמוּנָה וְהַזִּכָּרוֹן
הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃
הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם־קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה׃
וָ֭אֹמַר חַלּ֣וֹתִי הִ֑יא שְׁ֝נ֗וֹת יְמִ֣ין עֶלְיֽוֹן׃
אזכיר [אֶזְכּ֥וֹר] מַֽעַלְלֵי־יָ֑הּ כִּֽי־אֶזְכְּרָ֖ה מִקֶּ֣דֶם פִּלְאֶֽךָ׃
הַהַכְרָה בִּגְדֻלַּת הַנִּסִּים
וְהָגִ֥יתִי בְכָל־פָּעֳלֶ֑ךָ וּֽבַעֲלִ֖ילוֹתֶ֣יךָ אָשִֽׂיחָה׃
אֱ֭לֹהִים בַּקֹּ֣דֶשׁ דַּרְכֶּ֑ךָ מִי־אֵ֥ל גָּ֝ד֗וֹל כֵּֽאלֹהִֽים׃
אַתָּ֣ה הָ֭אֵל עֹ֣שֵׂה פֶ֑לֶא הוֹדַ֖עְתָּ בָעַמִּ֣ים עֻזֶּֽךָ׃
גָּאַ֣לְתָּ בִּזְר֣וֹעַ עַמֶּ֑ךָ בְּנֵי־יַעֲקֹ֖ב וְיוֹסֵ֣ף סֶֽלָה׃
מעצמות הטבע ודרכי ה' בים
רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם ׀ אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֝֗ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת׃
זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם ׀ עָב֗וֹת ק֭וֹל נָתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף־חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ׃
ק֤וֹל רַעַמְךָ֨ ׀ בַּגַּלְגַּ֗ל הֵאִ֣ירוּ בְרָקִ֣ים תֵּבֵ֑ל רָגְזָ֖ה וַתִּרְעַ֣שׁ הָאָֽרֶץ׃
בַּיָּ֤ם דַּרְכֶּ֗ךָ ושביליך [וּֽ֭שְׁבִֽילְךָ] בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְ֝עִקְּבוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א נֹדָֽעוּ׃
הנהגת ישראל במדבר
נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
התהלים פותחים בכיסופים עמוקים ובתחינה שאינה פוסקת אל מול קשיים.
זעקת המשתוקק לאלוהים
תהילים שבעים ושבע מתארים אדם הנמצא במצוקה גדולה. הוא קורא לאלוהים בצעקה ובלילה ארוך של חיפוש אחר מענה. הדובר מתאר את הזיכרון של אלוהים כמעורר בקרבו תהיות וסערה רוחנית, בעוד הוא מחפש נחמה בתוך צרותו.
מִשְׁבַּע הַדְּאָגָה וְהַזִּכָּרוֹן
הַפֶּסֻקִּים מְתִיאִים תְּחוּשָׁה שֶׁל הַלְהַט וְעֶצֶב עָמֹק. הַדּוֹבֵר מְתָאֵן בְּחַיָּיו, מִתְבּוֹנֵן בַּעֲבָר וּמְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה בַּלַּיְלָה עַל הַשְּׁאֵלָה הַקּוֹשָׁה: הַאִם הַקֶּצֶף הָאֱלֹהִי הוּא נֶצַח?
מִשְׁבַּר הָאֱמוּנָה וְהַזִּכָּרוֹן
הַפֶּסַח הַזֶּה מְתָפֵּס אֶת הַקִּינָה וְהַסָּפֵק שֶׁל הַמּוֹלֵד בְּתוֹךְ הַסֵּבֶל, כְּשֶׁהוּא תּוֹהֶה אִם חֶסֶד הַשֵּׁם נֶעְלָם. הַמְזַמֵּר מַחֲלִיט לַחֲזֹר אֶל הַזִּכָּרוֹן, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַעֲשֵׂי הַיָּמִים הָעֲבָרִים וּבְנִפְלְאוֹת הַשֵּׁם בַּהִיסטוֹרְיָה, כְּדֵי לְמצֹא שׁוּב אֶת הַקֶּשֶׁר עִם הָאֱמוּנָה.
הַהַכְרָה בִּגְדֻלַּת הַנִּסִּים
הַמְזַמֵּר מְשַׁבֵּחַ אֶת פְּעֻלּוֹת הָאֱלֹהִים וְעַל קְדֻשַּׁת דַּרְכּוֹ. הוּא מְזַכֶּה אֶת הַשֵּׁם כְּאֵל גָּדוֹל וְנֶפְלָא, שֶׁעוֹשֶׂה נִסִּים וּמַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף, בְּכֹחַ וּבְעֹצְמָה.
מעצמות הטבע ודרכי ה' בים
פסוקים אלו מתארים את עוצמת כוחות הטבע כביטוי לפעולת האלוהות. המים, העננים, הברקים והרעמים משתתפים בהתגלות כוחו של הבורא. בתוך הסערה הגדולה והמים הרבים, דרכיו של ה' נשארות נסתרות ובלתי נראות לעין.
הנהגת ישראל במדבר
הפסוק מתאר את הנהגת ה' בבני ישראל בתקופת המדבר. הוא מדמה את העם לעדר צאן, המובל בבטחה ובהדרכה תחת פיקודם של משה ואהרון, שהיו המנהיגים המקבלים את ההוראות האלוהיות.
הפרק מסתיים בזיכרון הנהגת השם את עמו במדבר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מי המעורר את השירה: מקור התהילים וזכות דוד
״כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, מַה שֶּׁגִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ, וּמַה גִּדֵּל אֶתְכֶם דָּוִד בְּסִפְרוֹ (תהלים קלו, יג): לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים. בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, מַהוּ לְתַלְפִּיּוֹת, סֵפֶר״
הקובץ המובא מתוך שיר השירים רבה דן בשאלה מי הם עשרת האדם שכתבו את ספר התהילים. לפי המדרש, רשימה זו כוללת דמויות מופת כמו אדם הראשון, אברהם, משה ודוד. המדרש מציג מחלוקת בין רב לבין רבי יוחנן לגבי זהות המחברים האחרים, כמו אסף, הימן, וידותון ובני קורח, וכן מפרט את תפקידם הנבואי של חלקם. הדרשן משתמש במשל מרגש: כשקבוצת אנשים רוצה לשיר למלך, המלך מאשר לכולם אך בוחר להקשיב בייחוד לאדם אחד שקולו ערב במיוחד. כך גם הקדוש ברוך הוא, שקבע כי כל עשרת הצדיקים ראויים לכתוב את התהילים, אך בחר בקידוש שמו דרך דוד, משום שקולו היה ערב מכולם.
שיר השירים רבה ד׳:ד׳:א׳ ↗מְחִילַת הַזִּכְרוֹנוֹן וְכָאַב הַחֹלִי
״מה כתיב למעלה? (שמות לג): ויתנצלו בני ישראל את עדים. ר' חנין דציפורין אמר: עטרה שנתן בראשם, שנאמר (יחזקאל טז): ועטרת תפארת בראשך. ור"ש בן״
בְּפֶרֶק זַיִב עַז, הַמְּבַטֵּא אֶת הַכְּאֵב הַכַּבֵּד שֶׁל הַמְּזַמֵּר, אֲנַחְנוּ רוֹאִים אִישׁ הַטּוֹבֵעַ בְּמַצּוֹקָה וּבְזִכְרוֹנוֹן הַמְּרִיר. הַמְּזַמֵּר מְחַפֵּשׂ בָּעָבָר אֶת הַנֶּעְדָרִים, אֶת הַנִּסִּים שֶׁכְּבָר לֹא קוֹרִים, וְאֶת הַתְּחוּשָׁה שֶׁהַשֵּׁם כְּאִלּוּ שָׁכַח אֶת הַבְּרִית. הַשִּׁיר הוּא תְּפִלָּה שֶׁל מִי שֶׁנֶּאֱסָר בְּזִכְרוֹנוֹן הַכְּאֵב, מְנַסֶּה לְהַעִיר אֶת הַלֵּב שֶׁיִּזְכֹּר אֶת הַיְשׁוּעוֹת הַקְּדִימוֹת. הַמְּסֹרֶת בְּשֶׁמוֹת רַבָּה מְפַרֶּשֶׁת אֶת הַמַּצָּב שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל כְּמַצָּב שֶׁל הַרְבֵּה מַצּוֹקוֹת וְחלָיִים רַגְשָׁנִיִּים. הַמְּפרֵשׁ מְצַיֵּן שֶׁהַמְּזַמֵּר מְשַׁלֵּם עַל הַזִּכְרוֹנוֹן הָעָמוֹק שֶׁל עַמּוֹ, וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַנֶּחָמָה בֵּין הַשָּׁנוֹת הַמְּשֻׁנּוֹת שֶׁעָבְרוּ עַל יְדֵי הָעָם. הַפֵּרַשׁ מַצִּיעַ שֶׁהַכְּאֵב הַמְּצָאִי הַמְּשֻׁלְב בַּמְּזַמֵּר הוּא כְּמוֹ חֹלִי שֶׁאֵין לוֹ תַּרְקִיב, וְזֶה מַדְגִּישׁ אֶת הַצֹּרֶךְ הַקְּרִיטִי לְתַפְלֵט אֶת הַכְּלָל וְהַמְּסִירוּת לִפְנֵי הַשֵּׁם בְּתַחֲנוּנִים.
שמות רבה מ״ה:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
העיניים שאינן נרדמות
״אחזת שמורות עיני. שמורות לשון אשמורות הלילה שאדם נעור משנתו ודעתו מיושבת ולבו חוזר עליו ואני איני כן בלילה זו של גלות תמיד עיני נדבקות״
תהילים מזמור שבעה ושבעים הוא קינה וזעקה של אדם שנמצא במצוקה קשה ומרגיש ששכח הַשֵּׁם את מעשיו. המשורר מתאר לילה של דמעות וחיפוש אחר תשובות, כשהוא נזכר בעוצמת הנסים שעשה הַשֵּׁם בעבר, אך כעת הוא מרגיש ריחוק וכאב. רש"י מפרש את הפסוק החמישי ומתאר את המצב שבו העיניים אינן מצליחות להירדם. הוא מסביר שהעיניים "שמורות" מלשון אשמורת הלילה, מצב שבו האדם ער ודעתו מיושבת, אך הלב נתון למחשבות ובדידות. בניגוד לאדם שיכול לישון, הדובר בטקסט חווה לילה של ערנות ממושכת בגלל הצרות, עד כדי כך שנפשו נתקעת ואין לו מילים להגיד.
רש״י על תהילים 77:5:1 ↗החיפוש אחר הדרך בתוך הסערה
״ראוך מים. רבים כשנגלית על הים:״
תהילים עז הוא מזמור של קינה ותחינה, שבו המשורר מתאר קושי פנימי עמוק. הוא מדבר אל ה’שם מתוך מצוקה, נזכר בנסים העבר של עם ישראל, אך מרגיש שבור ומחפש תשובה. השיר משלב בין זיכרון גבורת אלוהים לבין תחושת נטישה וחשש מהעתיד. רש’י, בפירושו לפסוק י’ז, מפרש את הדימוי של המים המשתבצים בדרך. הוא מסביר שהמים נראים רבים ומפוזרים, בדומה לשלג שנופל על פני הים. הפירוש מדגיש את עוצמת התופעה ואת המראה המרשים והמכסה של המים בדרך.
רש״י על תהילים 77:17:1 ↗הקשיים שמתפקדים כחסימה בדיבור
״נפעמתי ולא אדבר. אני ער בלילה ומחשב על צרותי ובבקר אני נשבר ולא אוכל לדבר:״
הפירוש של רד"ק על פסוק ה' בתהילים מתמקד בחוויה הרגשית והפיזית של הסבל. הוא מסביר שהתחושה של "נפעמתי ולא אדבר" היא ביטוי למצב שבו האדם כל כך מודאג ומוצף, עד שהוא מאבד את היכולת לבטא את עצמו במילים. לפי רד"ק, המחשבות על הצרות בלילה והשבר בבוקר יוצרים מצב של שתיקה כפויה. המצוקה אינה רק רעש פנימי, אלא היא משפיעה על היכולת התקשורתית של האדם, מה שהופך את הכאב ליחיד וקשה עוד יותר.
רד״ק על תהילים 77:5:2 ↗גאולה מתוך מצוקה
״גאלת. עמך לא ברצון מעבידיהם אלא בהכרח גדול ובזרוע נטויה גאלתם: ואמר בני יעקב ויוסף. כי בסיבת יוסף ירדו למצרים והוא כלכלם כל ימי חייו״
הרד"ק בתרגומו ופירושו למזמור הזה, מסביר את המעשה בבני ישראל במצרים. הוא מציין שהגאולה לא קרתה מרצון חופשי של המצרים, אלא מתוך הכרח גדול ובתנועת יד חזקה של ה'. לפי הפירוש, המצרים לא רצו לשחרר את העם מרצונם, אלא נאלצו לעשות זאת בעקבות הנסים הגדולים. בנוסף, הרד"ק מקשר בין הגאולה לבין יוסף הצדיק. הוא מסביר כי בגלל יוסף ירדו בני יעקב למצרים, ושם הוא טיפל בהם וכלכל אותם לאורך כל ימי חייו, ממש כמו אב שדואג לבניו. הפירוש מתמקד בזיקה שבין הישרדות העם לבין ההשגחה הפרטית דרך דמותו של יוסף.
רד״ק על תהילים 77:16:1 ↗