למנצח, למלמד בני קורח.
לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח׃תהילים · פרק מב׳
כיסופים וגעגועים לאלוהים בתוך המצוקה
תחינה של נפש צמאה לאלוהים בתוך סערת המצוקה והזכרון של העבר המפואר.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
תהילים מב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
כיסופים לאלוהים
כמו איל שמתגעגע למים הזורמים, כך הנשמה שלי כמהה אליך, אלוהים.
כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃הנשמה שלי צמאה לאלוהים, לאל חי, מתי אוכל לבוא ולראות את פני אלוהים?
צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֪ל חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃הדמעות שלי היו כמו לחם עבורי, ביום ובלילה, כשכל היום אומרים לי: איפה אלוהיך?
הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃געגועים לאלוהים בתוך המצוקה
את אלה אני זוכר ושופך על עצמי את נפשי, כי אני עובר בין הצללים, עד אגיע לבית אלוהים בקול שירה ותודה, עם המון של שמחה.
אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה ׀ וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י ׀ נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶֽעֱבֹ֨ר ׀ בַּסָּךְ֮ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל־רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג׃למה נפשי מדוכאת ומתהלמת בתוכי? תקווי לאלוהים, כי אני עדיין אשר בך.
מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וַתֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו׃אלוהיי, נפשי מדוכאת על כך שאני זוכר אותך מארץ ירדן ומחרמונים, מההר הגבוה.
אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֮ נַפְשִׁ֪י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר׃תהום קוראת לתהום בגלל קול המפלצות שלך, כל השברים והגללים שלך עברו מעליי.
תְּהֽוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃קריאה לאלוהים בתוך המצוקה
בַּיּוֹם הַשֵּׁם שׁוֹלֵחַ אֶת חֶסְדּוֹ, וּבַלַּיְלָה שִׁירָתוֹ אִתִּי, תְּפִלָּה לְאֵל חַיַּי.
יוֹמָ֤ם ׀ יְצַוֶּ֬ה יְהוָ֨ה ׀ חַסְדּ֗וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שירה [שִׁיר֣וֹ] עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי׃אֲנִי אוֹמֵר לְאֵל צוּרִי: לָמָּה שְׁכַחְתָּנִי? לָמָּה אֲנִי הוֹלֵךְ בְּעֶצֶב כְּמוֹ בְּתוֹךְ לַחַץ שֶׁל אוֹיֵב?
אוֹמְרָ֤ה ׀ לְאֵ֥ל סַלְעִי֮ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃כְּשֶׁהָאוֹיְבִים שֶׁלִּי תּוֹקְפִים אוֹתִי בְּכָל הַעֲצָמוֹת שֶׁלִּי וְאוֹמְרִים לִי כָּל הַיּוֹם: אֵיפֹה אֱלֹהֶיךָ?
בְּרֶ֤צַח ׀ בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵרְפ֥וּנִי צוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֥ם אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לָמָּה הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי כָּה מוּשְׁמֶכֶת וְלָמָּה אַתָּה כָּה מְהוּמָה עָלַי? תִּקְוָה לֵאלֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶה לוֹ, לְתִקְבַּת פָּנַי וֵאלֹהָי.
מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
כיסופים לאלוהים
לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח׃
כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃
צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֮ לְאֵ֪ל חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים׃
הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
געגועים לאלוהים בתוך המצוקה
אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה ׀ וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י ׀ נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶֽעֱבֹ֨ר ׀ בַּסָּךְ֮ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל־רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג׃
מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וַתֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו׃
אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֮ נַפְשִׁ֪י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר׃
תְּהֽוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ׃
קריאה לאלוהים בתוך המצוקה
יוֹמָ֤ם ׀ יְצַוֶּ֬ה יְהוָ֨ה ׀ חַסְדּ֗וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שירה [שִׁיר֣וֹ] עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי׃
אוֹמְרָ֤ה ׀ לְאֵ֥ל סַלְעִי֮ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃
בְּרֶ֤צַח ׀ בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵרְפ֥וּנִי צוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֥ם אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
מזמור זה מתאר את הכאב העמוק של האדם המשתוקק למפגש עם אלוהים, תוך השוואה בין המצב הנוכחי לבין ימי העבודת בבית המקדש.
כיסופים לאלוהים
תהילים מגיעים מתוך מסורת בני קורח ומבטאים רגשות עמוקים של צמא וכיסופים לאלוֹהִים. המשורר משווה את רעב הנפש למים עבור איל, ומתאר תחושת בדידות ודמעות מתוך שאלות קשות על נוכחות אלוהית.
געגועים לאלוהים בתוך המצוקה
הפסוקים מתארים נפש מיוסרת המתגעגעת לבית אלוהים. הדובר נזכר בעבר המפואר אך כעת חווה קושי ודיכאון, כשהוא מרגיש שגלי מים וסערה מציפים אותו. למרות הכאב והזיכרונות מן המדבר וההרים, הוא קורא לאלוהים ומתקווה לשוב לשיר ולשמוח בישועתו.
קריאה לאלוהים בתוך המצוקה
הַמְּזַמֵּר מְבַקֵּשׁ אֶת חֶסֶד הַשֵּׁם בְּתוֹךְ סִבְלִים. הוּא שׁוֹאֵל אֶת אֱלֹהִים לָמָּה הוּא שְׁכֵחַ אוֹתוֹ בְּעֵת רֶדֶף אוֹיְבִים, וְסוֹף הַסּוֹף הוּא מְבַקֵּשׁ מֵעַצְמוֹ לְקַוֵּה לֵאלֹהִים וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעָתוֹ.
השיר מסתיים בקריאה חוזרת ונשנית לאמונה ובתקווה לאלוהים שישיב את הנפש לשמחה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הנהרות של גן עדן ומשמעותם
״אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כָּל הַנְּבִיאִים רָאוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בְּעִסּוּקָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב, י): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת וגו', רַבִּי תַּנְחוּמָא וְאַמְרֵי לָהּ״
בְּדִבְרֵי רַבִּי שְׁמוּטel בַּר נַחְמָן, הַנְּבִיאִים רָאוּ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת כְּחֵלֶק מֵעִסּוּקָן. הַמְפַשֵּׁר מְקַשֵּׁר בֵּין הַנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקָה לְעִנְיָן הַדִּין שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּבְרֵאשִׁית עַל הַנָּהָר. הַמפרש מְצַיֵּן שֶׁהַנָּהָר הָעוֹקֵף אֶת אֶרֶץ חֲוִילָה הוּא פִישׁוֹן, הַמְיַחֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. הַזָּהָב בַּנָּהָר הוּא דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשּׁוֹהַם הֵם הַמִּקְרָא, הַמִּשְׁנָה, הַתַּלְמוּד וְהָהֲלָכוֹת. הַגִּיחוֹן הוּא מָדַי, שֶׁמָּשְׁכָה עַל יְדֵי הָמָן, וְהַחִדֶּקֶל הוּא יָוָן הַחַדָּה בְּגֵזֵרוֹתֶיהָ. הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרָאוּ אוֹ בְּשֵׁם אַשּׁוּר כְּדֵי לְאַשְׁרֵן עַצְמָם, אוֹ בְּשֵׁם מִצְרַיִם כְּשֶׁהָיוּ מְצֵירִין אֶת יִשְׂרָאֵל.
ויקרא רבה י״ג:ה׳ ↗החיפוש אחר זמן הגאולה
״תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי – מַתַּאי, נַקַּאי, נֶצֶר, וּבוּנִי, וְתוֹדָה. אַתְיוּהּ לְמַתַּי. אֲמַר לְהוּ: מַתַּי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״מַתַּי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי״
במסכת סנהדרין מופיע דיון על חמישה תלמידיו של ישו הנצרִי. כאשר מתאי שאל אותו מתי הוא עומד להירגר, ישו השתמש בפסוק המדבר על רצון הפגישה עם אלוהים. התלמידים ניסו לתקן את הבנתו, בטענה שהפסוק יכול להתפרש גם כזמן מותו ואובדן שמו. הפרשנות כאן מתמקנת בניסיון של התלמידים להתרחק מנבואה של מוות. הם משתמשים בשיטת פרשנות המצמצמת את המילה 'מתי' מהקשר של כיסופים רוחני להקשר של סוף תקופה וסוף חיים. הדיון מציג את המתח שבין תקווה לישועה לבין החשש מהגורל האישי.
סנהדרין מ״ג א:כ״ב ↗בעקבות המפרשים
הגעגועים למקור
״צמאה נפשי. כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל:״
רש"י מפרש את הפסוק השלישי בתהילים בגישה היסטורית, ורואה בנפש הצמאה כנסת ישראל בגלות בבל. לפי גישה זו, הכאב והרעב הרוחני אינם רק רגש אישי של הפרט, אלא ביטוי של הלאה של עם ישראל שמתגעגע לירושלים ולבית המקדש. הפירוש מתמקד במצב של ניתוק גיאוגרפי ורוחני, שבו העם חווה את רעב האלוהות מתוך השיהות בגלות. רש"י אינו מציע פרשנות אלגוריתית של המילים, אלא קושר את הטקסט למציאות ההיסטורית של עם ישראל בבבל.
רש״י על תהילים 42:3:2 ↗התקווה לאור החדש
״יומם יצוה ה' חסדו. יבוא האור ויצוה ה' חסדו לנו:״
רש"י מפרש את הפסוק במזמור זה ומדגיש את התקווה לאור שיינתן לנו. לפי פירושו, כאשר האור יבוא, הַשֵּׁם יצווה חסדו עלינו. הוא מציע שהציווי של הַשֵּׁם אינו רק פעולה פסיבית, אלא הוראה אקטיבית של חסד וטוב שיגיע אל העם.
רש״י על תהילים 42:9:1 ↗הכיסופים לאלוהים החי
״לאלהים. ואח"כ פי' לאל חי לפי שהאלהים זולתו הם מתים:״
התהלים בפרק זה מבטא את הַשֵּׁם כמרכז הכיסופים של הנפש המשתוקקת אליו. הדובר מתאר תחושה של רעב וצמא רוחני עמוק, בדומה לאייל המחפש מים בנחלים, כשהוא מרגיש רחוק מהמקדש ומהנוכחות האלוקית. הרדק בתפרשו על פסוק ג' מסביר כי הכיסופים מופנים לאלוהים שהוא האל החי, בניגוד לאל остальные שהם כמתים. הוא מדגיש את ההבחנה בין כוח החיים הנמצא בבורא לבין חוסר החיות שבכל דבר אחר, מה שמסביר את עוצמת הדבקות והתקווה בחיים הנצחיים שניתן למצוא רק בו.
רד״ק על תהילים 42:3:2 ↗התקווה בתוך המצוקה
״יומם. אמר נפשי אל תתיאשי מן הגאולה כי עוד יצוה ה' חסדו לנו ויושיענו:״
בתהלים פרק מ״ב, בפרק התפילה והגעגועים לאלוהים, מופיע הפסוק: "יוֹם לַיְלָה אֶשְׁאָל אֶת אֵלִי". הרד״ק (רבי דוד קמחי) מפרש את הפסוק הזה ומסביר כי הכוונה היא למצבים שבהם האדם מרגיש ייאוש מהגאולה. הוא מדגיש כי גם כשהמצב נראה קשה, אין להתייאש, כי הַשֵּׁם ייתן פקודה חדשה של חסד שתביא את הישועה. הפירוש מתמקד בחיזוק האמונה בתוך קושי הזמן. הרד״ק מציע שהתפילה היא לא רק בקשה, אלא תזכורת לעצמנו שהחסד האלוקי הוא הכוח שמנהיג את ההיסטוריה ויביא את הגאולה בסופו של דבר.
רד״ק על תהילים 42:9:1 ↗