מזמור לדוד, למנהל המקהלה.
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃תהילים · פרק לא׳
תְּפִלָּה בְּעֵת מִצּוּקָה וְבִטְחוֹן בַּהַשֵּׁם
מִמְזְמוֹר הַמְבַקֵּשׁ הַצָּלָה מִן הַשֵּׁם, הַמְּבַטֵּט בַּצָּרָה וּמְמַשִּׁים בְּחֶסֶד הַשֵּׁם וּבְעֹז הַצַּדִּיקִים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
תהילים לא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
תפילה לבקשת הצלה
ה', בך בטחתי, אל תיתן לי להתבייש לעולם. בצאדקתך הצילני.
בְּךָ֖ יְהוָ֣ה חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי׃הטה אליי את אוזנך, מהר הצילני. היה לי למצפה, למבצר ולמקום מסתור כדי להושיעני.
הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י ׀ אָזְנְךָ֮ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃כי אתה סלעי ומבצרי, ועבור שמך הנחה אותי והנהל אותי.
כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי׃תפילת ביטחון בהשם
הוצא אותי מהמלכודת שהם הניחו לי, כי אתה המקלט שלי.
תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי׃בידך אני מפקיד את נשמתי. השם, אלוהי האמת, גאל אותי.
בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְהוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת׃שנאתי את השומרים השווא, אבל אני בטחתי בהשם.
שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְהוָ֥ה בָּטָֽחְתִּי׃אשמח ואגלה בחסדך, כי ראית את סבל שלי וידעת כמה נפשי במצוקה.
אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַ֫סְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי׃תחינה בעת צרה וסבל
לא מסרת אותי ליד האויב, ושימת את רגליי במקום פתוח.
וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי׃רחם עליי ה', כי צרה לי; העצב שוחק את עיניי, את נפשי ואת בטני.
חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃חיי נגמרו מרוב צער, ושנותיי בקושי מתוך אנחה; חלש כוחי בגלל עוונותי, ועצמותיי נשחקו.
כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֺנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃הייתי מבוז למכל האויבים שלי, למורא לשכנים שלי, ולהפתעה לכל המכירים אותי; הרואים אותי בחוץ ברחו ממני.
מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃תחינה בתוך מצוקה
שכחו אותי כמו מת מהלב, הפכתי לכלי שמת.
נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃כי שמעתי דיבור של הרבה אנשים שגרים סביבי, כשהם מתאספים יחד נגדp אני, כדי לקחת את חיי, הם תכננו זאת.
כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי ׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֮ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ׃ואני בטחתי בך, הַשֵּׁם, אמרתי אלוהי אתה.
וַאֲנִ֤י ׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְהוָ֑ה אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה׃בידך זמני, הצל לי מיד אויביי ומרדפי.
בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי׃תְּפִלַּת הַצַּדִּיק מִתּוֹךְ צָרָה
הָאֵר אֶת פָּנֶיךָ עַל עַבְדְּךָ, הַצִּיל אוֹתִי בְחַסְדְּךָ.
הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ׃הַשֵּׁם, אַל תַּתֵּן לִי לְהִתבַּוְשָׁה כִּי קָרָאתִי לְךָ. הָרְשָׁעִים יתבַוְשׁוּ וְיִשְׁתֹּקְקוּ בְּשָׁאוֹל.
יְֽהוָ֗ה אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל׃שִׂפְתֵי שֶׁקֶר יִשׁתַּקְקוּ, אֵלֶּה שֶׁמְדַבְּרוֹת עַל צַדִּיק בְּגַאֲוָה וּבְבוּז.
תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז׃כַּמָּה רַב טוּבְךָ, שֶׁצָּפַנְתָּ לְמְיַחֲלֵיךְ, שֶׁעָשִׂיתָ לַחֹסִים בְּךָ לְעֵינֵי כָּל בְּנֵי הָאָדָם.
מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָם׃תְּהִלַּת הַצִּיעָה וְהַהַצָּלָה
תַּחְבּוֹא אֶת פָּנֶיךָ מֵעַיִן כָּל הָאוֹתִיּוֹת, וְתָגֵן בִּסְוִיָּה מִמַּאֲבְקֵי הַלָּשׁוֹן.
תַּסְתִּירֵ֤ם ׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֮ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת׃בָּרוּךְ הַשֵּׁם, כִּי הִפְלִיא חַסְדוֹ עָלַי בְּעִיר הָאוֹסֶרֶת.
בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּ֥י הִפְלִ֘יא חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר׃אָמַרְתִּי בְחִפָּזוֹן: נִכְרַעְתִּי מִלִּפְנֵי עֵינֶיךָ, אַךְ אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֶת קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּזַעֲקָתִי אֵלֶיךָ.
וַאֲנִ֤י ׀ אָ֘מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֮ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ׃אָהֲבוּ אֶת הַשֵּׁם כָּל הָחֲסִידִים, הַנֶּאֱמָנִים, כִּי הַשֵּׁם שׁוֹמֵר וּמְשַׁלֵּם לְחוֹצְצֵי גֵאוּת.
אֶֽהֱב֥וּ אֶת־יְהוָ֗ה כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְהוָ֑ה וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה׃קריאה להתחזקות
תתחזקו ותעצמו את הלב, את כל מי שמחכים להשם.
חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַיהוָֽה׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
תפילה לבקשת הצלה
לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃
בְּךָ֖ יְהוָ֣ה חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי׃
הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י ׀ אָזְנְךָ֮ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃
כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי׃
תפילת ביטחון בהשם
תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי׃
בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְהוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת׃
שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְהוָ֥ה בָּטָֽחְתִּי׃
אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַ֫סְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי׃
תחינה בעת צרה וסבל
וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי׃
חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃
כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֺנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃
מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃
תחינה בתוך מצוקה
נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃
כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי ׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֮ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ׃
וַאֲנִ֤י ׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְהוָ֑ה אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה׃
בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי׃
תְּפִלַּת הַצַּדִּיק מִתּוֹךְ צָרָה
הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ׃
יְֽהוָ֗ה אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל׃
תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז׃
מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָם׃
תְּהִלַּת הַצִּיעָה וְהַהַצָּלָה
תַּסְתִּירֵ֤ם ׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֮ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת׃
בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּ֥י הִפְלִ֘יא חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר׃
וַאֲנִ֤י ׀ אָ֘מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֮ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ׃
אֶֽהֱב֥וּ אֶת־יְהוָ֗ה כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְהוָ֑ה וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה׃
קריאה להתחזקות
חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַיהוָֽה׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
מִזְמוֹר הַמְּבַצֵּעַ תְּפִלָּה לְהַצָּלָה, בִּטְחוֹן בַּהַשֵּׁם, וְקריאָה לַחֲסִידִים לְהִתְחַזֵּק בְּעֵת רֶגַע קָשֶׁה.
תפילה לבקשת הצלה
תהילים שלושים ואחד, ארבעה פסוקים. דוד מבטא את ביטחונו המוחלט בה'. הוא מבקש מהאל להקשיב לתפילתו ולהיות לו למקלט ומבצר בטוח. הוא מתפלל שהאל ינחה אותו בדרכים ישרות למען שמו הקדוש, מתוך תקווה שלא יתבייש לעולם.
תפילת ביטחון בהשם
תהילים אלו מבטאים את ביטחונו של הכותב בהשם מול אויביו המנסים להפיל אותו במלכודת. הכותב מפקיד את נשמתו ביד אלוהי האמת, מתרחק מבעלי שקר, ומתפלל מתוך שמחה על חסד השם שרואה את סבלו ויודע את קשיי נפשו.
תחינה בעת צרה וסבל
תהילים אלו מביעים את סבלו הכבד של הדובר, שחווה מצוקה גופנית ונפשית עמוקה. הוא מתאר כיצד העצב והעוונות שוחקים את כוחו, וכיצד הוא נתקע בבידוד חברתי מוחלט מכל סביבתו.
תחינה בתוך מצוקה
הפסוקים מתארים אדם הנמצא בתחושת בדידות קשה, כמעט כמו מת, מול קבוצת אנשים המתכננים לפגוע בו. למרות הרעש והאיום מסביב, הוא מצהיר על אמונתו בַּהַשֵּׁם וביטחון בו כאל, ומבקש שהשם ישלח את יד ההצלה וישמור עליו מפני רדיפיו.
תְּפִלַּת הַצַּדִּיק מִתּוֹךְ צָרָה
הַמִּזְמוֹר מְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם הַצִּילוֹ וְהָאֲרָתוֹ. הַדּוֹרֵשׁ מַתְחַנֵּן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ, וּמְבַקֵּשׁ שֶׁהָרְשָׁעִים וְשִׁבְחוֹת הַשֶּׁקֶר יִשׁתַּקְּקוּ. הַסּוֹף מְהַלֵּל אֶת הַטּוּב הַנִּסְתָּר שֶׁהַשֵּׁם שׁוֹמֵר לַחֹסִים בּוֹ מִפְּנֵי כָּל הָעוֹלָם.
תְּהִלַּת הַצִּיעָה וְהַהַצָּלָה
מִזְמוֹר הַמְּבַטֵּא אֶת הַחֲסִידוּת שֶׁל הַכּוֹתֵב בְּעֵת צָרָה. הוּא מְתָאֵר כֵּן אֶת הַהַגָּנָה הַמַּפְלִיאָה שֶׁל הַשֵּׁם מִמַּאֲבְקֵי הַלָּשׁוֹן, וְאֶת הַתְּפִלָּה שֶׁנִּשְׁמַעַת בְּעֵת הַחֲרָדָה. הַמְּזַמֵּר מְבַקֵּשׁ מֵעַם הַנֶּאֱמָנִים לְאַהֵב אֶת הַשֵּׁם, הַשּׁוֹמֵר אֶת חֲסִידָיו וּמַעֲנִישׁ אֶת הַגֵּאוּת.
קריאה להתחזקות
פסוק זה מהווה קריאה לעורר את האומץ והכוח בלב של כל מי שמתפללים ומצפים לישועת ה'. הוא מנחה את הממתינים להשם לא לוותר, אלא להתחזק ולהתעודד מתוך האמונה והציפייה לבוא הטוב.
הַמִּזְמוֹר מְסַיֵּם בִּקְרָאָה לְכָל הָחֲסִידִים לִשְׂמֹחַ וְלִירְא אֶת הַשֵּׁם וְלְקַבֵּל כֹּחַ.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הלב והרגש: בין צער לשמחה
״ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זה שאמר הכתוב (משלי יד, י): לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. מהו כך?״
בפרשנות זו משמות רבה, המבטאת גישה חז"לית, מוסבר הפסוק "לֵב יוֹדֵעַ מַרּוֹת נַפְשׁוֹ" בכמה רבדים. ראשית, הפירוש מתייחס למצב רגשי שבו הלב חווה סבל או מצוקה, כפי שדוד המלך מתאר את עצמו בתהלים כמי שחווה רעדה וחוסר כוח. שנית, הדרש מזהה את הפסוק עם דמויות וקבוצות שעברו חוויות של צער עצמי או בדידות, כמו חנה או השונמית, שחוו מרור נפש אישי. לבסוף, הפירוש רואה בלב הזה את עם ישראל שעבר שעבוד במצרים, כאשר השמחה היהודית בצאת מן המצרים הייתה ייחודית ומופרדת מכל זר.
שמות רבה י״ט:א׳ ↗התמודדות עם השכחה והכאב דרך הזיכרון
״האדם הגדול בענקים (הגדול היה אברהם אבינו גבוה יותר מענק) בענקים זה אברהם אבינו שהיה גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתייתו כך היה״
הפרק עוסק בתחושת הבדידות והשכחה של האדם בתוך המצוקה. המדרש במסכת סופרים מתאר כיצד יעקב אבינו, לאחר שסברו לו שיוסף מת, לא הצליח לקבל נחמה. הכאב היה כל כך עמוק, עד שחיי היתרה שלו הרגישו כמת, וכפי שנכתב בתהילים: "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב". כדי להתמודד עם הכאב, יעקב פעל בצורה יוצאת דופן. הוא הלך להרים, חצב שנים עשר אבנים והעמיד אותן בשורה. על כל אבן הוא כתב את שם השבט, המזל והחודש. המדרש מדגיש כי האבנים לא הגיבו לשבטים אחרים, אך ברגע שציין את יוסף, הן כרעו לפניו. דבר זה מעיד על הקשר הרוחני העמוק של יוסף, אך גם על כך שהאמת על חייו של יוסף הייתה עדיין נסתרת ומעוררת ספק.
מסכת סופרים כ״א:ט׳ ↗בעקבות המפרשים
בידך אפקיד רוחי
״בידך אפקיד רוחי. קומנ"דריה בלע"ז, אפקיד רוחי תמיד לפי שאתה פדיתה אותי מצרה:״
רש"י מפרש את הפסוק "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוחי" בדרך של דבקות וביטחון תמידי בה'. הוא מסביר שהמשורר מבקש להפקיד את נשמתו תמיד תחת השגחת השם, משום שהשם כבר פדה אותו מצרות קודמות. הפירוש מתמקד בזיכרון הטוב של הגאולה העברית כבסיס לאמונה בעתיד. רש"י אינו מציע פרשנות אלגוריתית, אלא מדגיש את הקשר הישיר בין הפדיון מהצרות לבין היכולת להפקיד את הנשמה ביד השם בביטחון מלא.
רש״י על תהילים 31:6:1 ↗השגחה בתוך המצוקה
״הדוברות על צדיק עתק. שאומרות לשאול עלי דוד מבקש רעתך:״
רש"י מפרש את הפסוק המתאר את הטוב והאור של ה' כמענה ישיר למתח שבין הצדיק לבין אויביו. לפי פירושו, הדוד המלך מבקש מה' שיגן עליו מפני מי שמתכוון להרע לו ומחפש את רעתו. הפרשן מדגיש כי השפע והטוב שניתנו לצדיק הם לא רק תגובה כללית, אלא מענה ספציפי למצוקה ולרדיפה. הגישה כאן היא שהטוב האלוהי משמש כמגן ומאיר את הדרך עבור מי שנמצא תחת איום.
רש״י על תהילים 31:19:1 ↗הגנה בתוך הסכנה
״וטעם ה' – שלא יוכל בעל כח לאנסו.״
בתהילים פרק שלוים, דוד מביע ביטחון מוחלט בהשם גם כשהוא נמצא במצוקה קשה. הוא פונה אל ה' בבקשה להיות סלע ומבצר עבורו, ומבט Expressing את תחושת הפגיעות שלו מול אויבים וקשיי החיים. השיר משלב בין תחינה עמוקה לבין הכרה בכך שהאמונה היא המקום היחיד שבו ניתן למצוא מחסה אמיתי. אבן עזרא מפרש את המילים על ידי כך שההשגחה של ה' היא כזו שאיש בעל כוח לא יוכל להשיג או להכזיב את רצונו של הבורא. לפי גישה זו, הביטחון של דוד אינו רק תקווה פסיבית, אלא הכרה בכך שהכוח העליון הוא המגן שאינו ניתן להפרה, וכי המצוקה הזמנית אינה יכולה לבטל את ההגנה האלוהית המובטחת.
אבן עזרא על תהילים 31:6:2 ↗ההפך בין הדיבורים למציאות
״תאלמנה - בעבור שהזכיר למעלה כי שמעתי דבת רבים והנה עתק, כדרך: וידבר אתם קשות והנה יחסר דבר.״
אבן עזרא מסביר את המילה "תאלמנה" המופיעה בתהילים. הוא מציין כי בראשית המזמור הקורא מדווח על שמיעת דברים רבים ומעוררי דאגה שחזרו אליו בבשורה קשה. לפי פירושו, המזמור משתמש בדרך ביטוי מוכרת: מצד אחד מדווחים על ריבוי דברים, אך בפועל הדברים מרובים וקשים מנשוא. הפירוש מתמקד בניגוד שבין כמות הדיבורים לבין המשמעות הכואבת שבהם. אבן עזרא אינו מפרש את המילה באופן אלגורי, אלא מנתח את הקשר הלשוני בין הדיווח על הריבוי לבין המציאות הקשה שמתוארת בטקסט.
אבן עזרא על תהילים 31:19:1 ↗