על נהרות בבל, שם ישבנו, ובכנו כשזכרנו את ציון.
עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃תהילים · פרק קלז׳
קינה בגלות בבבל
קינה על גלות בבל, הזיכרון של ירושלים והבקשה לצדק
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
תהילים קלז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
קינה בגלות בבבל
על עצי הערבה שבתוך העיר, תלינו את כינרותינו.
עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃כי שם ביקשו מאיתנו השובינו שירים, ודרשו מאיתנו שירים של שמחה: שיר לנו משירי ציון.
כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃איך נוכל לשיר את שיר ה' על ארץ זרה?
אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־יְהוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃ה–ח
קינה בגלות בבל
אם אשכח אותך, ירושלים, תשכח יד ימיני.
אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃לשוני תידבק לחי, אם לא אזכורך, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃זכור ה׳ את בני אדום ביום שבו אמרו על ירושלים: הרסו, הרסו עד היסוד שלה.
זְכֹ֤ר יְהוָ֨ה ׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃בת בבל, ההרסה, אשריך אם תשלם לך את הגמול שנתת לנו.
בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃ט–ט
קינה על חורבן
מזל טוב למי שיחזיק ויכה את ילדייך אל הסלע.
אַשְׁרֵ֤י ׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
קינה בגלות בבבל
עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃
עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃
כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃
אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־יְהוָ֑ה עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃
ה–ח
קינה בגלות בבל
אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃
תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃
זְכֹ֤ר יְהוָ֨ה ׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃
בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃
ט–ט
קינה על חורבן
אַשְׁרֵ֤י ׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
שיר קינה מרגש על הגלות בבבל, על געגוע לירושלים ועל הכאב על חורבן בית המקדש.
פסוקים א–ד
קינה בגלות בבבל
השיר מתאר את הייסורים של היהודים בגלות בבבל. השבוים בנהרות בבל בוכים ומתגעגעים לציון. השבוים בבבל מבקשים מהגלים לשיר שירים של שמחה, אך הגולים מסרבים לשיר את שיר ה' בארץ זרה ומבטאים את קושי השירה בגלות.
פסוקים ה–ח
קינה בגלות בבל
הפסוקים מבטאים את הכאב העמוק של גילוי הגלות בבבל. המשורר נדר לשמור על זיכרון ירושלים כערך עליון מעל הכל. הוא קורא לאלוהים לזכור את הרס העיר על ידי בני אדום, ומבקש צדק עבור המעשים האכזריים שנעשו בעם ישראל.
פסוקים ט–ט
קינה על חורבן
פסוק זה הוא חלק מתוך שיר קינה כואב בגלות בבבל. הוא מבטא תאווה קשה לנקמה במי שפגע בעם ישראל ובילדיהם, ומתאר אלימות קיצונית כחלק מצער הגורל והחורבן.
הטקסט מציג את הייסורים בגלות ואת הכאב העמוק על אובדן המולדת.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
קינה בגלות בבל
״ובחג השבועות (תהלים כט) הבו לה׳ בני אלים בט׳ באב בארבע פסוקים משל ירמיה (יד) המאוס מאסת את (דבר ה׳) [יהודה] עד כי אתה עשית״
תהלים קלז הוא שיר קינה מרגש המתאר את הכאב העמוק של שבויים יהודים בגלות בבבל. השיר מתאר את המרדף אחר הזיכרון של ירושלים בתוך נוף זר, ואת הקשיים של השירה בתוך שבי. המסורת מציגה את השיר כביטוי של געגוע ותפילה על חורבן בית המקדש ועל המצב הקשה של עם ישראל בנחלת הגויים. במסכת סופרים מובא הקשר בין מזמורי תהלים למזמורי ירמיה הנביא. המפרשים מציינים כי המזמורים הללו, העוסקים בגלות ובגויים, משקפים את המציאות המרה של הבית החרב. הדיון במקור זה מדגיש כי גם בתוך דברי קבלה וזעקה על המצב הקשה, קיימת השאיפה להחזיר את הקדושה למקומה.
מסכת סופרים י״ח:ג׳ ↗הזיכרון כעמוד של מצווה
״דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו״
בספרי דברים מ"ג:ל"ד מוסבר כי הגלות, על אף קושי ומרות, לא גרמה לישראל לאבד את מעלתם הרוחנית. לפי פרשנות זו, עם ישראל היו מצטיינים במצוות כל כך, עד שכאשר יחזרו לארץ, לא יהיה צורך ללמד אותם דברים חדשים. המדרש משתמש במשל למלך שמתעצבן על אשתו, אך מבקש ממנה לשמור על תכשיטיה כדי שתחזור למעמדה המקורי. הספרי מקשר בין המצוות הללו לבין פסוקי הנבואה של ירמיהו המדבר על בניין ירושלים ושוב ישראל. המדרש רואה בזיכרון לירושלים, כפי שמופיע בתהלים קלז, חלק מדרך התשובה המוליכה לשוב אל העירים. כלומר, המצווה לשמור על הזיכרון היא הדרך לשמור על המצוות הקיימות בלב, המאפשרות את החזרה המהירה לארץ.
ספרי דברים מ״ג:ל״ד ↗בעקבות המפרשים
המשמעות של תוללינו
״ותוללינו שמחה. מיני כלי זמר על שם שהם תולין (שתולין) אותם, כך פירשו מנחם, ותוללינו שמחה ותוללינו של שמחה, ויש לפתור תוללינו אויבינו שהם מהוללים״
בפסוק זה, כשהשבויים מבקשים מהאויבים לשיר להם את שירי ציון, מופיע הביטוי המסתורי "וְתָלְלִינוּ שִׂמְחָה". פרשנים שונים מנסים להבין מה הכוונה במילה "תוללינו". רש"י מפרש שהכוונה היא לכלי זמר, שכן תולים אותם (כמו שמתארים כלי נגינה תלויים). מנחם מפרש שהמילה מתייחסת לשמחה שנתלו בה. לעומת זאת, ישנה פרשנות אחרת הרואה במילה "תוללינו" התייחסות לאויבים עצמם, שהם כמו תולעים המעשית בתוכנו או כמי שמהוללים ומשטים בנו.
רש״י על תהילים 137:3:1 ↗קינה בגלות
״ערו ערו. לשון חורבן וכן חומות בבל הרחבה ערער תתערער (ירמיה נא נט) וכן ערות יסוד (חבקוק ג') ואינו נופל אלא על דבר שעוקרין שרשיו״
תהלים קלז הוא שיר קינה וגעגועים של שבויים בבבל. השיר מתאר את הכאב העמוק של עם ישראל שירדם על שפתות נהרות בבבל, את חוסר היכולת לשיר שירי ציון בארץ זרה, ואת הזיכרון הכואב של ירושלים. הדוברים מתארים כיצד השבויים נדרשו מהם לשיר שירי שמחה כשהם בתוך שבי, אך הם מסרבים כי ליבם נשאר בבית. רש"י מפרש את המילים "ערער תתערער" בהקשר של חורבן וערעור היסודות. לפי פירושו, המילים מתארות מצב שבו כל מה שהיה יציב וקבוע, כמו חומות בבל או יסודות הארץ, מתערער ומתפרק. זהו תיאור של הרס יסודי שבו שורשי הדברים נעקרו מהאדמה, מה שמתאים למצב הגלות והחורבן של ירושלים.
רש״י על תהילים 137:7:1 ↗הזיכרון של ציון בגלות בבל
״על ערבים. ערבי נחל כי הערבים גדילים על שפת הנהרות וכשהיינו יושבים על שפת הנהר וכנורותינו בידינו לעורר שיר כמנהגינו בציון, וכשהיינו מעלים על לבנו״
התהילים מתארים את הכאב העמוק של שבויים בבבל, שזוכרים את ארצם. כשהם יושבים על שפת הנהרות, הם נזכרים במנהג המקובל בציון, שבו מנגנים בכנורות כדי לעורר שירים. הזיכרון של ירושלים הופך למקור של יגון כבד, עד שהם נוטשים את כנורותיהם ותולים אותן על עצי הערבה. הרד"ק מסביר שהערבים הם עצי ערבה שגדלים על שפת הנהרות. הוא מפרש שהשיר מתאר את המצב בו היו יושבים על שפת הנהר ובוכים בגלות. לפי דבריו, הזיכרון של ירושלים היה כל כך מכאיב, שהמנגנים הפסיקו לנגן בכנורותיהם ותלו אותן על העצים מרוב צער.
רד״ק על תהילים 137:2:1 ↗יום ירושלים
״יום ירושלים. יום חורבן ירושלים שהיו אומרים אלו לאלו ערו ערו עד היסוד בה, כלומר החריבו והפילו בנין ירושלים עד שתגלו היסוד אשר בה:״
הפירוש של הרד"ק על פסוק ז' מתמקד ביום חורבן ירושלים. הוא מסביר את הביטוי "ערו ערו עד היסוד בה" כקריאה להריסת מבני העיר באופן יסודי, עד לחשיפת היסודות שלה. הפרשן מפרש את המילים כתיאור של חורבן מוחלט, שבו הבניינים לא רק נהרסו, אלא נתפרקו עד לרמה שבה לא נותרה עדות למבנה הקודם.
רד״ק על תהילים 137:7:1 ↗