אלה דברי אגור בן יקה, המשא: נאום האיש לאיתיאל, לאיתיאל ולאוכל.
דִּבְרֵ֤י ׀ אָג֥וּר בִּן־יָקֶ֗ה הַמַּ֫שָּׂ֥א נְאֻ֣ם הַ֭גֶּבֶר לְאִֽיתִיאֵ֑ל לְאִ֖יתִיאֵ֣ל וְאֻכָֽל׃על המילים
אפשר להבין את ״המשא״ כסוג של נאום או כשם. ״אוכל״ עשוי להיות שם אדם או פועל.
משלי · פרק ל׳
מילים של אגור על ענווה, תפילה, וחוכמת הטבע
להקשיב. להבין. להתחבר.
משלי ל׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אלה דברי אגור בן יקה, המשא: נאום האיש לאיתיאל, לאיתיאל ולאוכל.
דִּבְרֵ֤י ׀ אָג֥וּר בִּן־יָקֶ֗ה הַמַּ֫שָּׂ֥א נְאֻ֣ם הַ֭גֶּבֶר לְאִֽיתִיאֵ֑ל לְאִ֖יתִיאֵ֣ל וְאֻכָֽל׃אפשר להבין את ״המשא״ כסוג של נאום או כשם. ״אוכל״ עשוי להיות שם אדם או פועל.
כי אני בור יותר מכל אדם, ואין לי תבונה אנושית.
כִּ֤י בַ֣עַר אָנֹכִ֣י מֵאִ֑ישׁ וְלֹֽא־בִינַ֖ת אָדָ֣ם לִֽי׃לא למדתי חוכמה; וכי יש לי ידע על הקדושים?
וְלֹֽא־לָמַ֥דְתִּי חָכְמָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים אֵדָֽע׃אפשר להבין את ״הקדושים״ גם ככינוי לאלוהים. את סוף המשפט אפשר לקרוא כשאלה או כקביעה.
מי עלה לשמיים וירד? מי אסף רוח בחופניו? מי צרר מים בבגד? מי העמיד את כל קצות הארץ? מה שמו ומה שם בנו, אם אתה יודע?
מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם ׀ וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ ׀ בְּחָפְנָ֡יו מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם ׀ בַּשִּׂמְלָ֗ה מִ֭י הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ כִּ֣י תֵדָֽע׃כָּל דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים אוֹמֵר מְזֻקָּק. הוּא מָגֵן לְמִי שֶׁחוֹסֶה בּוֹ.
כָּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לַֽחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃אַל תּוֹסִיף עַל דְּבָרָיו, שֶׁמָּא יוֹכִיחַ אוֹתְךָ וְתִמָּצֵא שַׁקְרָן.
אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ׃ (פ)שְׁנֵי דְּבָרִים בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ. אַל תִּמְנַע אוֹתָם מִמֶּנִּי לִפְנֵי שֶׁאָמוּת.
שְׁ֭תַּיִם שָׁאַ֣לְתִּי מֵאִתָּ֑ךְ אַל־תִּמְנַ֥ע מִ֝מֶּ֗נִּי בְּטֶ֣רֶם אָמֽוּת׃הַרְחֵק מִמֶּנִּי דְּבָרִים רֵיקִים וְדִבְרֵי שֶׁקֶר. אַל תִּתֵּן לִי עֹנִי אוֹ עֹשֶׁר; הַאֲכֵל אוֹתִי בִּמְנַת הַלֶּחֶם שֶׁנִּקְבְּעָה לִי.
שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃שָׁוְא יָכוֹל לְצַיֵּן דָּבָר רֵיק מֵעֵרֶךְ אוֹ דְּבַר שֶׁקֶר.
שמא אשבע ואכחיש ואומר: מי ה'? ושמא אהיה עני ואגנוב, ואפגע בשמו של אלוהיי.
פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע ׀ וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י יְה֫וָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי׃ (פ)אל תלשין על עבד בפני אדונו, שמא יקלל אותך ותהיה אשם.
אַל־תַּלְשֵׁ֣ן עֶ֭בֶד אֶל־אדנו [אֲדֹנָ֑יו] פֶּֽן־יְקַלֶּלְךָ֥ וְאָשָֽׁמְתָּ׃יש דור שמקלל את אביו, ואת אמו אינו מברך.
דּ֭וֹר אָבִ֣יו יְקַלֵּ֑ל וְאֶת־אִ֝מּ֗וֹ לֹ֣א יְבָרֵֽךְ׃יש דור שטהור בעיני עצמו, אבל לא נשטף מהצואה שלו.
דּ֭וֹר טָה֣וֹר בְּעֵינָ֑יו וּ֝מִצֹּאָת֗וֹ לֹ֣א רֻחָֽץ׃יש דור שעיניו מורמות מאוד ועפעפיו מתנשאים.
דּ֭וֹר מָה־רָמ֣וּ עֵינָ֑יו וְ֝עַפְעַפָּ֗יו יִנָּשֵֽׂאוּ׃יש דור ששיניו כמו חרבות ולסתותיו כמו סכינים, כדי לאכול עניים מן הארץ ואביונים מקרב בני האדם.
דּ֤וֹר ׀ חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֮ וּֽמַאֲכָל֪וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם׃ (פ)לעלוקה יש שתי בנות: "תן, תן". שלושה אינם שבעים, וארבעה אינם אומרים "די".
לַֽעֲלוּקָ֨ה ׀ שְׁתֵּ֥י בָנוֹת֮ הַ֤ב ׀ הַ֥ב שָׁל֣וֹשׁ הֵ֭נָּה לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־אָ֥מְרוּ הֽוֹן׃לא מפורש אם "תן, תן" הם שמות שתי הבנות או הקריאה שלהן.
שאול, רחם שאינו יולד, ארץ שאינה שבעה מים, ואש שאינה אומרת "די".
שְׁאוֹל֮ וְעֹ֪צֶ֫ר רָ֥חַם אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃העין שלועגת לאב ומזלזלת בציות לאם, עורבי הנחל ינקרו אותה ובני הנשר יאכלו אותה.
עַ֤יִן ׀ תִּֽלְעַ֣ג לְאָב֮ וְתָב֪וּז לִֽיקֲּהַ֫ת־אֵ֥ם יִקְּר֥וּהָ עֹרְבֵי־נַ֑חַל וְֽיֹאכְל֥וּהָ בְנֵי־נָֽשֶׁר׃ (פ)שלושה דברים מופלאים בעיניי, וארבעה אינני מבין.
שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי וארבע [וְ֝אַרְבָּעָ֗ה] לֹ֣א יְדַעְתִּֽים׃דרכו של הנשר בשמיים, דרכו של נחש על סלע, דרכה של אונייה בלב ים ודרכו של גבר עם צעירה.
דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר ׀ בַּשָּׁמַיִם֮ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃לא נאמר במפורש למה הכוונה בדרכו של הגבר עם הצעירה.
כך נוהגת אישה נואפת: היא אוכלת, מנגבת את פיה ואומרת: ״לא עשיתי שום דבר רע״.
כֵּ֤ן ׀ דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא־פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן׃ (פ)שלושה דברים מרעידים את הארץ, וארבעה היא לא יכולה לשאת:
תַּ֣חַת שָׁ֭לוֹשׁ רָ֣גְזָה אֶ֑רֶץ וְתַ֥חַת אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־תוּכַ֥ל שְׂאֵֽת׃עבד כשהוא נעשה מלך, ואדם נבל כשהוא אוכל לשובע;
תַּֽחַת־עֶ֭בֶד כִּ֣י יִמְל֑וֹךְ וְ֝נָבָ֗ל כִּ֣י יִֽשְׂבַּֽע־לָֽחֶם׃אישה שנואה כשהיא נישאת, ושפחה כשהיא יורשת את גבירתה.
תַּ֣חַת שְׂ֭נוּאָה כִּ֣י תִבָּעֵ֑ל וְ֝שִׁפְחָ֗ה כִּֽי־תִירַ֥שׁ גְּבִרְתָּֽהּ׃ (פ)לא ברור אם השפחה יורשת את רכושה של גבירתה או תופסת את מקומה.
יש ארבעה יצורים קטנים בארץ, והם חכמים במיוחד.
אַרְבָּ֣עָה הֵ֭ם קְטַנֵּי־אָ֑רֶץ וְ֝הֵ֗מָּה חֲכָמִ֥ים מְחֻכָּמִֽים׃הנמלים הן עם לא חזק, ובקיץ הן מכינות את מזונן.
הַ֭נְּמָלִים עַ֣ם לֹא־עָ֑ז וַיָּכִ֖ינוּ בַקַּ֣יִץ לַחְמָֽם׃השפנים הם עם לא רב־כוח, והם קובעים את ביתם בסלע.
שְׁ֭פַנִּים עַ֣ם לֹא־עָצ֑וּם וַיָּשִׂ֖ימוּ בַסֶּ֣לַע בֵּיתָֽם׃לארבה אין מלך, ובכל זאת כולו יוצא בקבוצות מסודרות.
מֶ֭לֶךְ אֵ֣ין לָאַרְבֶּ֑ה וַיֵּצֵ֖א חֹצֵ֣ץ כֻּלּֽוֹ׃את השממית אפשר לתפוס בידיים, והיא נמצאת בארמונות של מלך.
שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ׃ (פ)אפשר להבין גם שהשממית עצמה נאחזת בעזרת ידיה.
שלושה צועדים יפה, וארבעה מיטיבים ללכת.
שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה מֵיטִ֣יבֵי צָ֑עַד וְ֝אַרְבָּעָ֗ה מֵיטִ֥בֵי לָֽכֶת׃האריה גיבור בין בעלי החיים, ואינו נסוג מפני אף אחד.
לַ֭יִשׁ גִּבּ֣וֹר בַּבְּהֵמָ֑ה וְלֹא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־כֹֽל׃זרזיר מתניים, או תיש, ומלך שאין מי שקם נגדו.
זַרְזִ֣יר מָתְנַ֣יִם אוֹ־תָ֑יִשׁ וּ֝מֶ֗לֶךְ אַלְק֥וּם עִמּֽוֹ׃לא ברור לאיזה בעל חיים הכוונה ב״זרזיר מתניים״. גם ״מלך אלקום עמו״ אינו חד־משמעי; ייתכן שהכוונה למלך שעמו איתו.
אם נהגת בטיפשות כשהתנשאת, ואם זממת, שים יד על הפה.
אִם־נָבַ֥לְתָּ בְהִתְנַשֵּׂ֑א וְאִם־זַ֝מּ֗וֹתָ יָ֣ד לְפֶֽה׃כי כשחובצים חלב יוצאת חמאה, כשלוחצים על האף יוצא דם, וכשמלבים כעס נוצר ריב.
כִּ֤י מִ֪יץ חָלָ֡ב י֘וֹצִ֤יא חֶמְאָ֗ה וּֽמִיץ־אַ֭ף י֣וֹצִיא דָ֑ם וּמִ֥יץ אַ֝פַּ֗יִם י֣וֹצִיא רִֽיב׃ (פ)יש כאן משחק מילים: ״אף״ הוא האיבר בגוף, ו״אפיים״ קשור לכעס.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
דִּבְרֵ֤י ׀ אָג֥וּר בִּן־יָקֶ֗ה הַמַּ֫שָּׂ֥א נְאֻ֣ם הַ֭גֶּבֶר לְאִֽיתִיאֵ֑ל לְאִ֖יתִיאֵ֣ל וְאֻכָֽל׃
כִּ֤י בַ֣עַר אָנֹכִ֣י מֵאִ֑ישׁ וְלֹֽא־בִינַ֖ת אָדָ֣ם לִֽי׃
וְלֹֽא־לָמַ֥דְתִּי חָכְמָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים אֵדָֽע׃
מִ֤י עָלָֽה־שָׁמַ֨יִם ׀ וַיֵּרַ֡ד מִ֤י אָֽסַף־ר֨וּחַ ׀ בְּחָפְנָ֡יו מִ֤י צָֽרַר־מַ֨יִם ׀ בַּשִּׂמְלָ֗ה מִ֭י הֵקִ֣ים כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ מַה־שְּׁמ֥וֹ וּמַֽה־שֶּׁם־בְּ֝נ֗וֹ כִּ֣י תֵדָֽע׃
כָּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לַֽחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ׃ (פ)
שְׁ֭תַּיִם שָׁאַ֣לְתִּי מֵאִתָּ֑ךְ אַל־תִּמְנַ֥ע מִ֝מֶּ֗נִּי בְּטֶ֣רֶם אָמֽוּת׃
שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃
פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע ׀ וְכִחַשְׁתִּי֮ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י יְה֫וָ֥ה וּפֶֽן־אִוָּרֵ֥שׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי שֵׁ֣ם אֱלֹהָֽי׃ (פ)
אַל־תַּלְשֵׁ֣ן עֶ֭בֶד אֶל־אדנו [אֲדֹנָ֑יו] פֶּֽן־יְקַלֶּלְךָ֥ וְאָשָֽׁמְתָּ׃
דּ֭וֹר אָבִ֣יו יְקַלֵּ֑ל וְאֶת־אִ֝מּ֗וֹ לֹ֣א יְבָרֵֽךְ׃
דּ֭וֹר טָה֣וֹר בְּעֵינָ֑יו וּ֝מִצֹּאָת֗וֹ לֹ֣א רֻחָֽץ׃
דּ֭וֹר מָה־רָמ֣וּ עֵינָ֑יו וְ֝עַפְעַפָּ֗יו יִנָּשֵֽׂאוּ׃
דּ֤וֹר ׀ חֲרָב֣וֹת שִׁנָּיו֮ וּֽמַאֲכָל֪וֹת מְֽתַלְּעֹ֫תָ֥יו לֶאֱכֹ֣ל עֲנִיִּ֣ים מֵאֶ֑רֶץ וְ֝אֶבְיוֹנִ֗ים מֵאָדָֽם׃ (פ)
לַֽעֲלוּקָ֨ה ׀ שְׁתֵּ֥י בָנוֹת֮ הַ֤ב ׀ הַ֥ב שָׁל֣וֹשׁ הֵ֭נָּה לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־אָ֥מְרוּ הֽוֹן׃
שְׁאוֹל֮ וְעֹ֪צֶ֫ר רָ֥חַם אֶ֭רֶץ לֹא־שָׂ֣בְעָה מַּ֑יִם וְ֝אֵ֗שׁ לֹא־אָ֥מְרָה הֽוֹן׃
עַ֤יִן ׀ תִּֽלְעַ֣ג לְאָב֮ וְתָב֪וּז לִֽיקֲּהַ֫ת־אֵ֥ם יִקְּר֥וּהָ עֹרְבֵי־נַ֑חַל וְֽיֹאכְל֥וּהָ בְנֵי־נָֽשֶׁר׃ (פ)
שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי וארבע [וְ֝אַרְבָּעָ֗ה] לֹ֣א יְדַעְתִּֽים׃
דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר ׀ בַּשָּׁמַיִם֮ דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה׃
כֵּ֤ן ׀ דֶּ֥רֶךְ אִשָּׁ֗ה מְנָ֫אָ֥פֶת אָ֭כְלָה וּמָ֣חֲתָה פִ֑יהָ וְ֝אָמְרָ֗ה לֹֽא־פָעַ֥לְתִּי אָֽוֶן׃ (פ)
תַּ֣חַת שָׁ֭לוֹשׁ רָ֣גְזָה אֶ֑רֶץ וְתַ֥חַת אַ֝רְבַּ֗ע לֹא־תוּכַ֥ל שְׂאֵֽת׃
תַּֽחַת־עֶ֭בֶד כִּ֣י יִמְל֑וֹךְ וְ֝נָבָ֗ל כִּ֣י יִֽשְׂבַּֽע־לָֽחֶם׃
תַּ֣חַת שְׂ֭נוּאָה כִּ֣י תִבָּעֵ֑ל וְ֝שִׁפְחָ֗ה כִּֽי־תִירַ֥שׁ גְּבִרְתָּֽהּ׃ (פ)
אַרְבָּ֣עָה הֵ֭ם קְטַנֵּי־אָ֑רֶץ וְ֝הֵ֗מָּה חֲכָמִ֥ים מְחֻכָּמִֽים׃
הַ֭נְּמָלִים עַ֣ם לֹא־עָ֑ז וַיָּכִ֖ינוּ בַקַּ֣יִץ לַחְמָֽם׃
שְׁ֭פַנִּים עַ֣ם לֹא־עָצ֑וּם וַיָּשִׂ֖ימוּ בַסֶּ֣לַע בֵּיתָֽם׃
מֶ֭לֶךְ אֵ֣ין לָאַרְבֶּ֑ה וַיֵּצֵ֖א חֹצֵ֣ץ כֻּלּֽוֹ׃
שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ׃ (פ)
שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה מֵיטִ֣יבֵי צָ֑עַד וְ֝אַרְבָּעָ֗ה מֵיטִ֥בֵי לָֽכֶת׃
לַ֭יִשׁ גִּבּ֣וֹר בַּבְּהֵמָ֑ה וְלֹא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־כֹֽל׃
זַרְזִ֣יר מָתְנַ֣יִם אוֹ־תָ֑יִשׁ וּ֝מֶ֗לֶךְ אַלְק֥וּם עִמּֽוֹ׃
אִם־נָבַ֥לְתָּ בְהִתְנַשֵּׂ֑א וְאִם־זַ֝מּ֗וֹתָ יָ֣ד לְפֶֽה׃
כִּ֤י מִ֪יץ חָלָ֡ב י֘וֹצִ֤יא חֶמְאָ֗ה וּֽמִיץ־אַ֭ף י֣וֹצִיא דָ֑ם וּמִ֥יץ אַ֝פַּ֗יִם י֣וֹצִיא רִֽיב׃ (פ)
התמונה השלמה
הפסוקים הבאים מציגים את דבריו של אגור, הכוללים עצות, תפילות ובקשות למניעת קיצוניות.
הפסוקים מביאים את דבריו של אגור בן יקה, המוסרים כנבואה של גבר לאיתיאל. אגור מצהיר על חוסר היכולת שלו, על בערותו ועל היעדר חוכמה ודעת קדושים אצלו. הוא מציב שאלות על כוחו של הבורא, על מי שיכול לעלות לשמים, לאסוף רוח, לאצור מים או להקים את עולם, ושואל מה שמו ומה שם בנו.
פסוקים אלו מציגים את דבריו של אגור, המתארים את טוהר דברי אלוהים המהווים מגן לבוטחים בהם. הכותב קורא שלא להוסיף על דברי ה', מחשש לכישלון ובושה. הוא מבקש שתי בקשות לפני מותו: הרחקתו משקר ומצבי כזב, והרחקתו מעוני ומעושר, כדי שיזכה לאכול רק את המזון המוגדר לו כחוק.
הקטע כולל בקשה לא להיות עשיר מדי כדי לא לשכוח את הַשֵּׁם, או עני מדי כדי לא לגנוב. בנוסף, הוא מזהיר שלא לקלל עבד מול אדוניו, שכן הדבר יביא קללה לדור של המשפחה. החלק האחרון מתאר דור שרואה את עצמו טהור אך אינו נקי ממעשים רעילים.
הקטע מתאר דור שעיניו ומבטו מתנשאים, וששיניו דומות לחרבות ולסכינים: הוא פוגע בעניים ובאביונים עד כדי ״אכילתם״ מן הארץ ומקרב בני האדם. אחר כך באה תמונת העלוקה ושתי בנותיה, הקוראות ״הב, הב״, ואחריה מניין של שלושה שאינם שבעים וארבעה שאינם אומרים ״די״: השאול, רחם עצור, אדמה שאינה שבעה מים ואש. הדימויים מציגים תאווה שאינה יודעת שובע בלי לקבוע שכל צורך הוא פסול.
הַקְּצִיץ מְסַפֵּר עַל דְּבָרִים מְפֹתְּעִים. הוּא מְזַכֵּר שֶׁמֶּצֶא מַעֲמָד לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה. הַטֶּקְסֵט מְתָאֵר עַיִן שֶׁלֹּא כְּבָרָה לְאָב וְאֵם, וְאֶת הַמַּצָּב שֶׁהַצַּדִּיקִים מְתַעֲשִׁים בָּהּ. כָּךְ גַּם הַמּוּפְתָּעִים הַמְּסֻמָּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר, הַנָּחָשׁ, הָאנִיָּה וְהַגֶּבֶר. בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ הוּא מְזַכֵּר אֶת דֶּרֶךְ הָעֹשָׁה רֶשַׁע בְּכֶשֶׁקֶר.
פסוקים אלו מתארים מצבים שבהם הסדר המקובל משתנה. האדמה רועדת ואינה יכולה לשאת תחת שלושה דברים, ומתחת לארבעה דברים אין יכולת לשאת. כמו כן, מתוארים מצבים של שינוי מעמד אצל עבד, נבל, אישה שנשאה או שפחה שקיבלה כוח. בסוף מוזכרים ארבעה יצורים קטנים שהם חכמים מאוד.
הַפֶּסֶק מַצִּיג אַרְבָּעָה יְצוּרִים קְטַנִּים אוֹ חַיּוֹת שֶׁהַכֹּל לוֹמֵד מֵהֶם עַל חָכְמָה וְעֹצְמָה. הַנְּמָלִים, הַשְּׁפַנִּים, הַאַרְבֶּה וְהַנִּצָּבִית מַפְיִיעִים בְּהַתְאָרָה עַל הַיְּכֹלֶת לְהִתְבּוֹסְסוּ, לְהִתְחַבֵּא, לִנְהוֹג בְּעֹז וְלְהַשְׁגִּיעַ לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת בְּלִי כֹּחַ גָּדוֹל.
הפסוקים מתארים קבוצות של יצורים או תופעות שיש בהם יתרון מיוחד. שלושה הם בעלי צעד טוב וארבעה הם בעלי הליכה טובה. הארנב חזק בבריחה ואינו נמנע מכל דבר. הנמלה קלה משקל וגם הלטאה. המלך קשה לעמוד מולו. אם התנשאנו או העלינו יד לפה, עלינו לתקן.
פסוק זה מסביר כיצד דברים קטנים יכולים להוביל לתוצאות גדולות וקשות. כפי שסחיטה של חלב יוצרת חמאה, כך גם הכעס והתפרצויות של כעס יכולים להוות סיבה למריבות וסכנות רבות.
הדברים מסתיימים באזהרה מפני תוצאות הכעס והסערה.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק - הדא הוא דכתיב: (קהלת ב, יב): ופניתי אני לראות חכמה והוללות״
הַפֶּסֶק מְסַבֵּל אֶת הַדַּרְכּוֹת הַמְּשֻׁנּוֹת שֶׁבּוֹדְקוֹת אֶת הַמַּקְדָּמִים לַחָכְמָה בַּתּוֹרָה. הַמְּקוֹר, שְׁמוֹת רַבָּה, מְפַרֵט אֶת הַמַּשְׁאַטְיָה שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְעַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. הַמְּסֹרֶת מְסַבֶּת כִּי שְׁלֹמֹה הִתְחַל לְהַעֲמִיד בְּסָפֵק אֶת גְּזֵרוֹת הַשֵּׁם, כְּמוֹ הַצִּוּוּי לֹא לְהַרְבּוֹת נָשִׁים, וְהִנְלִיךְ אֶת הַדַּעַת הַתּוֹרָתִית לְכַוֵּן אֶל הַבִּינָה שֶׁל הַכְּשִׁילָה וְהַסַּכְלוּת. הַמְּסֹרֶת מַסְבֵּרֶת שֶׁהַמְּקוֹר הַמַּקְדִּימִים אֶת הַדְּבָרִים כְּדֵי לְהַבְטִיחַ אֶת אֲמִתּוּת הַגְּזֵרוֹת, וְאֵין לְאָדָם לְהַחֲקְרָה אֶת מַדּוֹת הַבּוֹרֵא מֵעֵבֶר לַמַּעֲשֶׂה הַמּוּצהָר. הַפֵּרוּשׁ הַמּוּצָג כָּאן מְדַגֵּשׁ אֶת הַסַּכָּנָה בַּחֲקִירָה הַמֻּגְבֶּלֶת. הַמְּסֹרֶת מְשַׁלֶּבֶת בֵּין הַמַּעֲשִׂים שֶׁל שְׁלֹמֹה וּמֹשֶׁה לְבִלְעֲדֵהֶם, וּמַסְבִּירָה שֶׁהַקּוֹשִׁי בַּחֲכְמָה הָיָה בְּנִסָּיוֹן לְהָבִין אֶת הַמַּטָּרָה הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁל הַצִּוּוּיִים. הַמַּטָּרָה הַזּוֹ הִיא הַמַּקְדִּימִים שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁמַּבְטִיחִים שֶׁכָּל דָּבָר הַיּוֹצֵא מֵהַשֵּׁם הוּא אֱמֶת וּבְהֶשְׁכֵּל, וְאֵין לְאָדָם לְחַלֵּל אֶת הַחָכְמָה בְּסָפֵק בַּמַּעֲשִׂים הַנִּגְלִים.
שמות רבה ו׳:א׳ ↗״אגור אין אגור אלא כנוס שנאמר (משלי ל א) דברי אגור בן יקה ואומר (תהלים נה טז) ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות״
הַסַּפָּר בַּסִּפְרֵי מְפַרֵט אֶת מַהוּת הַדְּבָרִים שֶׁל אַגּוּר בֶּן יָקָה. הוּא מְסַבֵּל אֶת הַמִּשְׁאָר שֶׁל הַמִּשְׁאָר, וְהוּא מַגְדִּיר אֶת אַגּוּר כְּמִי שֶׁנֶּעֱלַם אוֹ נֶעֱלַם מִן הַמַּבָּט. הַסַּפְרִי מְקַבֵּל אֶת הַמִּשְׁאָר מִמִּשְׁלֵי וּמִתְּהִלִּים, וְמַקְשִׁיר בֵּין הַשֵּׁם אַגּוּר לְבֵין הַמַּשְׁאָר שֶׁל הַמּוֹת וְהַיָּרְדָה לִשְׁאוֹל. הַסַּפְרִי מִסְתַּכֵּל עַל הַמִּשְׁאָר כְּבִתְנוּעָה שֶׁל הַמּוֹת וְהַיָּרְדָה לַמְּקוֹם הַחֲשׁוּךְ. הוּא מְסַבֵּל אֶת הַמִּשְׁאָר שֶׁל הַמּוֹת שֶׁל יְשִׁי וְהַיָּרְדָה לִשְׁאוֹל כְּתוֹצָאָה שֶׁל רָעוּת בִּמְגוּרֵם. הַהֶסְבֵּר הַזֶּה מִתְבַּסֵּס עַל הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַמִּשְׁאָר מִתְּהִלִּים, וְאֵין כָּאן טַעֲנָה הַלְכָתִית אֶלָּא פֵּרוּשׁ עַל כַּוַּת הַמִּשְׁשָׁר שֶׁל הַמִּקְרֶה.
ספרי דברים שכ״ב:ו׳ ↗״הטריפני. ל' מזון וכן טרף נתן ליראיו (תהילים קי״א:ה׳):״
בְּפֶרֶט עַל הַמִּשְׁאָה שֶׁל אַגּוּר, הַבָּרִיא הַמְּבַקֵּשׁ אֶת הַשִּׁיעוּר הַמּוּדְעָק. הַמְּבַעַט בַּתְּפִילָה שֶׁלּוֹ, הוּא מְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם לֹא לְהַרְבּוֹת וְלֹא לְהַמְעִיט, אֶלָּא לִהְיוֹת בְּמִדָּה נְכוֹנָה. הַמְּבַקֵּשׁ מִבְּרִית הַמֵּדָה, כְּדֵי לְהִתְגַּלֵּעַ בָּאֱמֶת וְלֹא לְכַסֵּה עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי הֶעָשֶׁר, אוֹ לְהַשְׁתַּת מִן הָעֹנִי שֶׁיִּגְרֹם לוֹ לִבְאָס אֶת שֵׁם הַשֵּׁם. רַשִׁ"י מְסַבֵּל כָּאן פֵּרוּשׁ עַל הַמִּשְׁאָה הַמְּדֻיֶּקֶת. הוּא מְסַבֵּל כִּי הַמִּשְׁאָה הַזֹּאת מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּךְ לִהְיוֹת מְדֻיָּק בְּקִידּוּשׁ הַשֵּׁם. הַבְּרִית הַנֶּעֶשָׂה הִיא הַשְּׁמִירָה עַל הַמִּדָּה, כְּדֵי שֶׁהָעֹשֶׁר לֹא יְהַפְרִיעַ לַעֲבֹדַת הַשֵּׁם וְהָעֹנִי לֹא יִגְרֹם לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִהַתְּקֶף הַמִּצְוֹת.
רש״י על משלי 30:8:2 ↗״בידים תתפש. בידה היא אוחזת ומתדבקת בכותלים:״
הַסּוֹפֵר אגַדּוֹת הַמִּשְׁלֵי, אָגַד הַדְּבֵקוּת הַנֶּעֶשֵׂית בָּעוֹלָם. בַּפֶּסֶק הַזֶּה, הַמַּתְכִינַ כְּבָר מְזַכֶּה אֶת הַקּוֹרֵא לְהַבְחִין בְּכֹחַ הַנֶּחְלָה שֶׁל הַיָּכוֹל לִתְפֹּס וּלְהַחֲזִיק. הַמִּשְׁלִים מַצִּיעַ דֻּגְמָה עַל הַנְּמָלָה, שֶׁמְּסַרֶבֶת לְהֵעָלֵם וּמַחֲזִיקֶת בְּעַצְמָהּ בְּחָזְקָה. רַשִׁ"י מְסַבֵּר אֶת הַמַּצָּב שֶׁל הַנְּמָלָה בְּאֹפֶן מֻסְבָּר וּפָשׁוּט. הוּא מַסְבִּיר שֶׁהַנְּמָלָה אֹחֶזֶת בַּכּוֹתַלִּים בְּכֹחַ רַב וּמִתְדַּבֶּקֶת אֲלֵיהֶם בִּשְׁלִיטָה. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מַדְגִּישׁ אֶת הַיְכֹלֶת שֶׁל הַיָּכוֹל לִתְפֹּס וּלְהַחֲזִיק בַּמְּטַלָּה, וְזֶהוּ הַהֶסְבֵּר הַתַּכְלִיתִי לַמַּצָּב הַמֻּתְאָר בַּמִּשְׁלֵי.
רש״י על משלי 30:28:2 ↗״חקי - הראוי לי להעמיד בו הנפש.״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מֵמֵצֵא בְּסִפְרוֹתָיו שֶׁל אַגּוּר, אֲשֶׁר מַעֲבִיר לָנוּ דִּבְרִים הַמְּבַטְּאִים עַל הַמַּצָּב הָאֱנוֹשִׁי. הַדְּבָרִים בַּסּוֹף מְתָאֲרִים בְּעַצְמוֹת אֶת הַמִּשְׁעָל הַמַּדַּעֲתִי שֶׁל הַמְּדַבֵּר, הַמְּבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם בִּקשָׁה מְדֻיֶּקֶת. הַמְּבַקֵּשׁ לֹא לִהְיוֹת עָשִׁיר עַד מְאוֹד כִּי זֶה עָלוּי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַשֵּׁם, וְגַם לֹא לִהְיוֹת עָנִי עַד מְאוֹד כִּי אָז יִשְׁבֹּן וְיִגְנֹב. הַמַּטְרָה הִיא שִׁמּוּר הַמַּדְעָן וְהַנֶּאֱמָנוּת בְּכָל הַמַּצָּב. הָאִבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּר שֶׁמַּצָּב זֶה הוּא חָקִי, כְּלוֹמַר מַשֶּׁהוּ שֶׁהַמְּדַבֵּר רוֹצֶה לְהַשְׁקִיעַ בּוֹ אֶת כָּל נַפְשׁוֹ. הוּא רוֹאֶה בַּדְּבָרִים אֲמִתָּה וּמְלַמְּדִים הַרְבֵּה. הַהַסְכָמָה הַזֹּאת מַדְגִּישָׁה שֶׁהַבְּקָשָׁה הַזֹּאת אֵינָהּ רַק רָצוֹן כַּדָּרְכָן, אֶלָּא עִיקָר שֶׁל חָכְמָה וְהַנָּחָה לְחַיִּים.
אבן עזרא על משלי 30:8:3 ↗״ויכינו - מאכלם כפי יכלתם.״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מֵסַפֵּר אֶת דִּבְרֵי אגור בֶּן יָקֶת, אֲשֶׁר מְבַקֵּשׁ לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ וְלַחְשֹׁף אֶת הַמְּבִין בְּחָכְמָה. הוּא מְתָאֵר אֶת הַקֹּטֶן בְּעוֹלָמוֹ, אֲשֶׁר אָמְלָם אֵינוֹ חָכָם, אַךְ הוּא מַכִּיר אֶת הַמִּשְׁמָעוֹת הַמְּלַמְּדִים עַל הַתְּבוּנָה הַנֶּעְלֵטָה. הַדִּבְרִים מַצִּיגים קְבוּצַת יְצוּרִים קְטַנִּים, כּמוֹ נְמָלִים וְשַׁפְנָן, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם תַּכְלִית מַטָּרָה וְחָכְמָה טִבְעִית בְּקִיּוּם חַיֵּיהֶם. הַתַּכְלִית הוּי לְלַמֵּד עַל הַשְּׁכּוֹל הַנֶּעֱלֶה מִפְּנֵי הַפְּשִׁיטוּת שֶׁל הַטֶּבַע. בְּקֶצֶר, אָגּוּר מִתְבּוֹנֵן בַּמִּשְׁמָעוֹת הַקְּטַנִּים כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין הַחַיִּים לְבין הַהֶשְׁעָיָה. הַמַּעֲרָכִים הַנֶּחְשָׁפִים בַּטֶּבַע מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ עַל הַמִּשְׁמָעוּת הַמְּשֻׁנָּה שֶׁל הַיְּכֹלֶת וְהַמַּאֲמָץ, כְּמוֹ בְּדִבְרֵי הָרַבִּים הַמְסַבְּרִים שֶׁהַמַּאֲכָל מִתְאַדֵּן כְּפִי הַיְּכֹלֶת שֶׁל הָאָדָם.
אבן עזרא על משלי 30:25:2 ↗