אל תתפאר ביום המחר, כי אינך יודע מה יביא איתו יום.
אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם׃משלי · פרק כז׳
ההשלכות של גאווה וכעס, השפעת מילים וחכמת יחסים
בירור המעשים, החכמה וההתנהגות בתוך החברה והטבע
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
משלי כז׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
ההשלכות של גאווה וכעס
שאדם זר ישבח אותך, ולא הפה שלך; אדם נוכרי, ולא השפתיים שלך.
יְהַלֶּלְךָ֣ זָ֣ר וְלֹא־פִ֑יךָ נָ֝כְרִ֗י וְאַל־שְׂפָתֶֽיךָ׃אבן היא כבדה, וחול הוא משא כבד, אבל הכעס של אדם טיפש כבד יותר משניהם.
כֹּֽבֶד־אֶ֭בֶן וְנֵ֣טֶל הַח֑וֹל וְכַ֥עַס אֱ֝וִ֗יל כָּבֵ֥ד מִשְּׁנֵיהֶֽם׃הזעם אכזרי והכעס שוטף, אבל מי יכול לעמוד בפני קנאה?
אַכְזְרִיּ֣וּת חֵ֭מָה וְשֶׁ֣טֶף אָ֑ף וּמִ֥י יַ֝עֲמֹד לִפְנֵ֥י קִנְאָֽה׃ה–ח
השפעת המילים, הרעב והיציאה מהמקום
תּוֹכֵחָה גְּלוּיָה טוֹבָה מֵאַהֲבָה מֻסְתֶּרֶת.
ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵֽאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת׃פְּצָעִים שֶׁגּוֹרֵם מִי שֶׁאוֹהֵב הֵם נֶאֱמָנִים, וּנְשִׁיקוֹת שֶׁל מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הֵן מְרֻבּוֹת.
נֶ֭אֱמָנִים פִּצְעֵ֣י אוֹהֵ֑ב וְ֝נַעְתָּר֗וֹת נְשִׁיק֥וֹת שׂוֹנֵֽא׃על המילים
הַמִּלָּה ״נַעְתָּרוֹת״ מִתְפָּרֶשֶׁת גַּם כִּנְשִׁיקוֹת שֶׁאֵינָן כֵּנוֹת.
מִי שֶׁשָּׂבֵעַ דּוֹחֶה אֲפִלּוּ דְּבַשׁ, וּמִי שֶׁרָעֵב מוֹצֵא כָּל דָּבָר מַר מָתוֹק.
נֶ֣פֶשׁ שְׂ֭בֵעָה תָּב֣וּס נֹ֑פֶת וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה כָּל־מַ֥ר מָתֽוֹק׃כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁנּוֹדֶדֶת מֵהַקֵּן שֶׁלָּהּ, כָּךְ אָדָם שֶׁנּוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ.
כְּ֭צִפּוֹר נוֹדֶ֣דֶת מִן־קִנָּ֑הּ כֵּֽן־אִ֝֗ישׁ נוֹדֵ֥ד מִמְּקוֹמֽוֹ׃ט–יב
חכמה, ידידות וזהירות
שמן וקטורת משמחים את הלב, ומתיקותו של חבר באה מעצה מעומק הלב.
שֶׁ֣מֶן וּ֭קְטֹרֶת יְשַׂמַּֽח־לֵ֑ב וּמֶ֥תֶק רֵ֝עֵ֗הוּ מֵֽעֲצַת־נָֽפֶשׁ׃אל תעזוב את החבר שלך ואת החבר של אביך. ביום אסונך אל תבוא לבית אחיך; שכן קרוב טוב מאח רחוק.
רֵֽעֲךָ֨ ורעה [וְרֵ֪עַ] אָבִ֡יךָ אַֽל־תַּעֲזֹ֗ב וּבֵ֥ית אָחִ֗יךָ אַל־תָּ֭בוֹא בְּי֣וֹם אֵידֶ֑ךָ ט֥וֹב שָׁכֵ֥ן קָ֝ר֗וֹב מֵאָ֥ח רָחֽוֹק׃בני, היה חכם ושמח את לבי, כדי שאוכל להשיב למי שמחרף אותי.
חֲכַ֣ם בְּ֭נִי וְשַׂמַּ֣ח לִבִּ֑י וְאָשִׁ֖יבָה חֹרְפִ֣י דָבָֽר׃אדם פיקח רואה סכנה ומסתתר; אנשים תמימים ממשיכים בדרכם ונענשים.
עָר֤וּם רָאָ֣ה רָעָ֣ה נִסְתָּ֑ר פְּ֝תָאיִ֗ם עָבְר֥וּ נֶעֱנָֽשׁוּ׃יג–טז
חוכמת היחסים וההתנהגות
קח את בגדו, כי הוא ערב לאדם זר; וכשהוא ערב לאישה נוכרייה, קח ממנו משכון.
קַח־בִּ֭גְדוֹ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וּבְעַ֖ד נָכְרִיָּ֣ה חַבְלֵֽהוּ׃מי שמברך את חברו בקול גדול מוקדם בבוקר, הברכה תיחשב לו לקללה.
מְבָ֘רֵ֤ךְ רֵעֵ֨הוּ ׀ בְּק֣וֹל גָּ֭דוֹל בַּבֹּ֣קֶר הַשְׁכֵּ֑ים קְ֝לָלָ֗ה תֵּחָ֥שֶׁב לֽוֹ׃טפטוף בלתי פוסק ביום גשום דומה לאישה שמרבה לריב.
דֶּ֣לֶף ט֭וֹרֵד בְּי֣וֹם סַגְרִ֑יר וְאֵ֥שֶׁת מדונים [מִ֝דְיָנִ֗ים] נִשְׁתָּוָֽה׃מי שמנסה להסתיר אותה מנסה להסתיר את הרוח, והשמן שעל יד ימינו מכריז על עצמו.
צֹפְנֶ֥יהָ צָֽפַן־ר֑וּחַ וְשֶׁ֖מֶן יְמִינ֣וֹ יִקְרָֽא׃על המילים
הדימוי של השמן אינו ברור לגמרי; נראה שהכוונה היא שקשה להסתירו.
יז–כ
הַשְׁפָּעָה בֵּין אֲנָשִׁים וּתְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ
בַּרְזֶל מְחַדֵּד בַּרְזֶל, וְאָדָם מְחַדֵּד אֶת פְּנֵי חֲבֵרוֹ.
בַּרְזֶ֣ל בְּבַרְזֶ֣ל יָ֑חַד וְ֝אִ֗ישׁ יַ֣חַד פְּנֵֽי־רֵעֵֽהוּ׃מִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַל עֵץ תְּאֵנָה יֹאכַל מִפִּרְיוֹ, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַל אֲדוֹנוֹ יְכֻבָּד.
נֹצֵ֣ר תְּ֭אֵנָה יֹאכַ֣ל פִּרְיָ֑הּ וְשֹׁמֵ֖ר אֲדֹנָ֣יו יְכֻבָּֽד׃כְּמוֹ שֶׁפָּנִים מִשְׁתַּקְּפוֹת בַּמַּיִם מוּל פָּנִים, כָּךְ לֵב שֶׁל אָדָם מִשְׁתַּקֵּף מוּל אָדָם אַחֵר.
כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃על המילים
הַדִּמּוּי מַשְׁאִיר פָּתוּחַ אִם לִבּוֹ שֶׁל אָדָם מְגַלֶּה אֶת עַצְמוֹ לְאַחֵר אוֹ מְשַׁקֵּף אֶת לִבּוֹ שֶׁל הָאַחֵר.
שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן אֵינָם שְׂבֵעִים, וְעֵינֵי הָאָדָם אֵינָן שְׂבֵעוֹת.
שְׁא֣וֹל ואבדה [וַ֭אֲבַדּוֹ] לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה וְעֵינֵ֥י הָ֝אָדָ֗ם לֹ֣א תִשְׂבַּֽעְנָה׃כא–כד
בדיקת כבודו של אדם וניהול נכון של רכוש
כמו שמצרף בוחן כסף וכור בוחן זהב, כך אדם נבחן לפי השבחים עליו.
מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וְ֝אִ֗ישׁ לְפִ֣י מַהֲלָלֽוֹ׃על המילים
אפשר להבין גם שאדם נבחן לפי הדברים שהוא משבח.
גם אם תכתוש אדם טיפש במכתש, בין גרגרי תבואה, בעזרת עלי, הטיפשות שלו לא תסור ממנו.
אִ֥ם תִּכְתּֽוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִ֨יל ׀ בַּֽמַּכְתֵּ֡שׁ בְּת֣וֹךְ הָ֭רִיפוֹת בַּֽעֱלִ֑י לֹא־תָס֥וּר מֵ֝עָלָ֗יו אִוַּלְתּֽוֹ׃ (פ)דע היטב מה מצב הצאן שלך, ושים לב לעדרים.
יָדֹ֣עַ תֵּ֭דַע פְּנֵ֣י צֹאנֶ֑ךָ שִׁ֥ית לִ֝בְּךָ֗ לַעֲדָרִֽים׃כי העושר לא נשאר לעולם, והאם כתר המלוכה נשאר מדור לדור?
כִּ֤י לֹ֣א לְעוֹלָ֣ם חֹ֑סֶן וְאִם־נֵ֝֗זֶר לְד֣וֹר דור [וָדֽוֹר׃]כה–כז
הַבְּטַחַת הַטֶּבַע וְהַמַּקִימוֹת הַבְּרוּכִים
החציר נעלם, הדשא נראה, ועשבי ההרים נאספים.
גָּלָ֣ה חָ֭צִיר וְנִרְאָה־דֶ֑שֶׁא וְ֝נֶאֶסְפ֗וּ עִשְּׂב֥וֹת הָרִֽים׃הכבשים ישמשו אותך לבגדים, והתיישים יהיו מחירו של שדה.
כְּבָשִׂ֥ים לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּמְחִ֥יר שָׂ֝דֶ֗ה עַתּוּדִֽים׃ויש מספיק חלב עיזים למזון שלך, למזון של בני ביתך ולמחיה של הנערות שלך.
וְדֵ֤י ׀ חֲלֵ֬ב עִזִּ֗ים לְֽ֭לַחְמְךָ לְלֶ֣חֶם בֵּיתֶ֑ךָ וְ֝חַיִּ֗ים לְנַעֲרוֹתֶֽיךָ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
ההשלכות של גאווה וכעס
אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם׃
יְהַלֶּלְךָ֣ זָ֣ר וְלֹא־פִ֑יךָ נָ֝כְרִ֗י וְאַל־שְׂפָתֶֽיךָ׃
כֹּֽבֶד־אֶ֭בֶן וְנֵ֣טֶל הַח֑וֹל וְכַ֥עַס אֱ֝וִ֗יל כָּבֵ֥ד מִשְּׁנֵיהֶֽם׃
אַכְזְרִיּ֣וּת חֵ֭מָה וְשֶׁ֣טֶף אָ֑ף וּמִ֥י יַ֝עֲמֹד לִפְנֵ֥י קִנְאָֽה׃
ה–ח
השפעת המילים, הרעב והיציאה מהמקום
ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵֽאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת׃
נֶ֭אֱמָנִים פִּצְעֵ֣י אוֹהֵ֑ב וְ֝נַעְתָּר֗וֹת נְשִׁיק֥וֹת שׂוֹנֵֽא׃
נֶ֣פֶשׁ שְׂ֭בֵעָה תָּב֣וּס נֹ֑פֶת וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה כָּל־מַ֥ר מָתֽוֹק׃
כְּ֭צִפּוֹר נוֹדֶ֣דֶת מִן־קִנָּ֑הּ כֵּֽן־אִ֝֗ישׁ נוֹדֵ֥ד מִמְּקוֹמֽוֹ׃
ט–יב
חכמה, ידידות וזהירות
שֶׁ֣מֶן וּ֭קְטֹרֶת יְשַׂמַּֽח־לֵ֑ב וּמֶ֥תֶק רֵ֝עֵ֗הוּ מֵֽעֲצַת־נָֽפֶשׁ׃
רֵֽעֲךָ֨ ורעה [וְרֵ֪עַ] אָבִ֡יךָ אַֽל־תַּעֲזֹ֗ב וּבֵ֥ית אָחִ֗יךָ אַל־תָּ֭בוֹא בְּי֣וֹם אֵידֶ֑ךָ ט֥וֹב שָׁכֵ֥ן קָ֝ר֗וֹב מֵאָ֥ח רָחֽוֹק׃
חֲכַ֣ם בְּ֭נִי וְשַׂמַּ֣ח לִבִּ֑י וְאָשִׁ֖יבָה חֹרְפִ֣י דָבָֽר׃
עָר֤וּם רָאָ֣ה רָעָ֣ה נִסְתָּ֑ר פְּ֝תָאיִ֗ם עָבְר֥וּ נֶעֱנָֽשׁוּ׃
יג–טז
חוכמת היחסים וההתנהגות
קַח־בִּ֭גְדוֹ כִּי־עָ֣רַב זָ֑ר וּבְעַ֖ד נָכְרִיָּ֣ה חַבְלֵֽהוּ׃
מְבָ֘רֵ֤ךְ רֵעֵ֨הוּ ׀ בְּק֣וֹל גָּ֭דוֹל בַּבֹּ֣קֶר הַשְׁכֵּ֑ים קְ֝לָלָ֗ה תֵּחָ֥שֶׁב לֽוֹ׃
דֶּ֣לֶף ט֭וֹרֵד בְּי֣וֹם סַגְרִ֑יר וְאֵ֥שֶׁת מדונים [מִ֝דְיָנִ֗ים] נִשְׁתָּוָֽה׃
צֹפְנֶ֥יהָ צָֽפַן־ר֑וּחַ וְשֶׁ֖מֶן יְמִינ֣וֹ יִקְרָֽא׃
יז–כ
הַשְׁפָּעָה בֵּין אֲנָשִׁים וּתְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ
בַּרְזֶ֣ל בְּבַרְזֶ֣ל יָ֑חַד וְ֝אִ֗ישׁ יַ֣חַד פְּנֵֽי־רֵעֵֽהוּ׃
נֹצֵ֣ר תְּ֭אֵנָה יֹאכַ֣ל פִּרְיָ֑הּ וְשֹׁמֵ֖ר אֲדֹנָ֣יו יְכֻבָּֽד׃
כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם׃
שְׁא֣וֹל ואבדה [וַ֭אֲבַדּוֹ] לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה וְעֵינֵ֥י הָ֝אָדָ֗ם לֹ֣א תִשְׂבַּֽעְנָה׃
כא–כד
בדיקת כבודו של אדם וניהול נכון של רכוש
מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וְ֝אִ֗ישׁ לְפִ֣י מַהֲלָלֽוֹ׃
אִ֥ם תִּכְתּֽוֹשׁ־אֶת־הָאֱוִ֨יל ׀ בַּֽמַּכְתֵּ֡שׁ בְּת֣וֹךְ הָ֭רִיפוֹת בַּֽעֱלִ֑י לֹא־תָס֥וּר מֵ֝עָלָ֗יו אִוַּלְתּֽוֹ׃ (פ)
יָדֹ֣עַ תֵּ֭דַע פְּנֵ֣י צֹאנֶ֑ךָ שִׁ֥ית לִ֝בְּךָ֗ לַעֲדָרִֽים׃
כִּ֤י לֹ֣א לְעוֹלָ֣ם חֹ֑סֶן וְאִם־נֵ֝֗זֶר לְד֣וֹר דור [וָדֽוֹר׃]
כה–כז
הַבְּטַחַת הַטֶּבַע וְהַמַּקִימוֹת הַבְּרוּכִים
גָּלָ֣ה חָ֭צִיר וְנִרְאָה־דֶ֑שֶׁא וְ֝נֶאֶסְפ֗וּ עִשְּׂב֥וֹת הָרִֽים׃
כְּבָשִׂ֥ים לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּמְחִ֥יר שָׂ֝דֶ֗ה עַתּוּדִֽים׃
וְדֵ֤י ׀ חֲלֵ֬ב עִזִּ֗ים לְֽ֭לַחְמְךָ לְלֶ֣חֶם בֵּיתֶ֑ךָ וְ֝חַיִּ֗ים לְנַעֲרוֹתֶֽיךָ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מציג סדרה של פתגמים העוסקים בשיקול דעת, בזהירות ובניהול הקשרים שבין אדם לחברו ובין אדם לטבע.
פסוקים א–ד
ההשלכות של גאווה וכעס
הפסוקים מדברים על הסכנות שבתפארת עצמית ובתכנון לעתיד מבלי לדעת מה יקרה. הם משווים את כובד הכעס של טיפש למשקלים כבדים של אבן וחול. בנוסף, הם מתארים את הקושי לעמוד מול כעס סוער וקנאה חריפה.
פסוקים ה–ח
השפעת המילים, הרעב והיציאה מהמקום
הפסוקים מדברים על הערך של תוכחה גלויה לעומת אהבה ששומרת סוד, ועל הפער בין פגיעה של אדם אוהב לנשיקות של אויב. הם מתארים כיצד שובע משנה את טעם הדברים וכיצד אדם שאינו במקונו דומה לציפור שאיבדה את קנה שלה.
פסוקים ט–יב
חכמה, ידידות וזהירות
הפרק עוסק בהשפעת הדברים על הנפש, בחשיבות הקשרים המשפחתיים והחברתיים הקרובים, ובערכה של חכמה המגינה מפני סכנות. הוא מדגיש כיצד עצות טובות מנעימות כמו בשמן וקטורת, וכיצד תבונה מונעת מפני מפגש עם רעות ורשלנות.
פסוקים יג–טז
חוכמת היחסים וההתנהגות
פרק זה כולל פתגמים על זהירות מזרים, השלכות של ברכה וקול רם בזמן לא מתאים, וקשיים שבחיי נישואין עם אדם מטריד. הוא מזהיר מפני התנהגויות שעלולות להביא תוצאות שליליות ומתאר מצבים של אי-שקט ואי-נוחות בתוך הקשרים קרובים.
פסוקים יז–כ
הַשְׁפָּעָה בֵּין אֲנָשִׁים וּתְשׁוּעַת הַנֶּפֶשׁ
הַפָּסוּקִים מְסַבֵּים עַל הַקֶּשר הַהֶדֶשׁ בֵּין אֲנָשִׁים, כְּמוֹ כְּמוֹ בַּרְזֶל שֶׁמְּחַדֵּד בַּרְזֶל. הַכְּתֹוב מְצַיֵּן שֶׁהַשּׁוֹמֵר עַל הַתְּאֵנָה יִזְכֶּה לְפִרְיָהּ וְהַשּׁוֹמֵר עַל אֲדוֹנוֹ יְכֻבַּד. הַלֵּב שֶׁל הָאָדָם מִשְׁתַּקֵּף כְּמוֹ הַמַּיִם הַמַּבְעִירוֹת פָּנִים, וְגַם הַשְּׁאוֹל וְעֵינוֹת הָאָדָם לֹא יִשְׂבְּעוּ לְעוֹלָם.
פסוקים כא–כד
בדיקת כבודו של אדם וניהול נכון של רכוש
הפסוקים דנים בדרכים שבהן אדם נמדד ומתגלה. החל מבחינת כבודו וערכו המקצועי, דרך הקושי שבשינוי אדם רע, ועד החשיבות של השגחה צמודה על רכוש ומשאבים. הפרק מסתיים באזהרה מפני הביטחון המוגזם בעושר, המזכיר שהממון אינו נשאר לנצח אלא דורש דאגה מתמנה.
פסוקים כה–כז
הַבְּטַחַת הַטֶּבַע וְהַמַּקִימוֹת הַבְּרוּכִים
הַפסוקִים מְתָאֲרִים אֶת מַחְזוֹר הַטֶּבַע הַמְּבַטֵּחַ בְּקַלְעוֹת הַצֶּמֶחַ וְהַחַיּוֹת. כְּשֶׁהַדֶּשֶׁשׁ וְהַעֵשֶׂב נִגְלִים וְנֶאֱסָפִים, הַבֶּן מְקַבֵּל אֶת מְזוּנוֹ מֵהַצֹּאן וּמֵהַכֶּבֶשִׁים. הַמַּטְעָם הַמְּתּוֹק שֶׁל חָלָב הָעִזִּים וְהַחַיּוֹת הַחַיּוֹת מְסַיְּעִים לְקַיֵּם אֶת הַבַּיִת וְאֶת הַיְּלָדִים.
הפרק מסתיים בדיון על התלות של האדם במשאבי הטבע ובדאגה לצרכים הבסיסיים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַהִתְכַּונְנוּת לַעֲבָר וְהַשִּׁמּוּן הַחֲכָמָה
״״אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם. שֶׁמָּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ, נִמְצָא מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ״. ״מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְלֹא״
בַּמְּקוֹר הַמּוּתָר מִמִּשְׁנַת יְבָמוֹת, הַחֲכָמִים מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ עַל הַקִּשּׁוּי שֶׁבַּזְּמַן וְעַל הַחָכְמָה בַּיְחָסִים הַחַיּוֹת. הַמַּהֲלָךְ הָרִאשׁוֹן מַזְהִיר אוֹתָנוּ לֹא לִכְעַס עַל דְּבָרִים שֶׁל מָחָר, כִּי אֵינֶנוּ יוֹדְעִים מָה יִקְרֶה. אִם מָחָר יַגִּיעַ וְלֹא נִהְיֶה כַּאן, הַצַּעַר עַל מָה שֶׁלֹּא הָיָה יִשְׁאִיר אִתָּנוּ. הַדָּבָר מַדְגִּישׁ אֶת הַחֹשֶׁר שֶׁל הַהַשְׁלָמָה עִם הַמּוֹצָא וְאֶת הַסַּכָּנָה שֶׁל הַלִּוּוּי הַנֶּחְמָד. הַטֶּקסט מַמְשִׁיךְ וּמַצִּיעַ עֵצָה לְעַצּוּר בַּצְּבִירָה. כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל הַבַּיִת, כּדַאי לְהַרְוִיחַ מִמֶּנּוּ דְּבָרִים רַבִּים, אַךְ לֹא לְנַסּוֹת לְהַכְנִיס אֶת הַכֹּל פָּנימָה. לְסוֹף, הַחֲכָם מַצִּיעַ דֶּרֶךְ לְשִׁמּוּן הַחַיִּים הַחַבְרוֹתִי: כִּי בְּעֵת רַבִּים יִרְצוּ לִשְׁאַל אֶת שְׁלוֹמְךָ, עָלֶיךָ לִשְׁמֹר עַל הַפְּרִילָה וְעַל הַסּוֹד, וּלְתֵת אֶת הַסּוֹד לְאֶחָד מִן הָאָלֶף בִּקְצֵר וּבְמִדּוּר. הַפֵּרוּשׁ הַמּוּצָג כָּאן מִתְבַּסֵּס עַל דִּבְרֵי הַגְּמָרָא, וְהוּא מְנַסֶּה לְבַסֵּר אֶת הַהַנְחָיוֹת הַמַּקְצִירוֹת אֶת הַקִּישׁוּי וְהַסָּכָנוּת בַּחַיִּים הַסּוֹבֵבִים.
יבמות ס״ג ב:ט״ו ↗סוֹד הַחָכְמָה בַּהַגָּנָה עַל הָעַצְמִיּוּת וְעַל הָעָתִיד
״״הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן, פֶּן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ. אַל תֵּט אֵצֶל בַּעְלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר, כִּי בְּתוֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחָתוּ, וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ. רַבִּים״
הַמִּשְׁנָה בִּסְנֶדְרִין חֶלֶק עָשָׂר, דַּף ק ע״ב, מַנְחִיתָה עַל הַצּוּרָה הַנְּכוּנָה לְהִתְנַהֵג בָּעוֹלָם הַחַיִּים. הַמְּבוֹרֵר כֹּחַ הַמִּשְׁטִיּוּת וְהַסַּכָּנָה שֶׁל הַמִּמְשׁוֹךְ אַחֲרֵי הַיֹּפִי הַמַּטּוּעֶה, וּמַזְהִיר עַל הַסַּדִּים שֶׁבְּמִפְגָּשִׁים כָּל כָּךְ קְרוֹבִים וְהַקּרוֹבִים לָעַצְמְךָ. הַמִּשְׁנָה מַצְפִּיעָה חָכְמָה הַמַּתְכּוֹנֶנֶת בְּרִיאַת הַגְּבוּלִים הַנֶּצְחִיִּים, כְּמוֹ הַשֵּׁמִירָה עַל הַדִּבּוּר וְהַשֵּׁמִירָה עַל הַסּוֹד, כְּדֵי לִמְנוֹעַ הַשְׁמָדָה עַל יְדֵי חֲבֵרִים כְּאִלּוּ הֵם מְנַעַת הַחַיִּים. בְּנוֹסַח זֶה, הַמִּשְׁנָה מַתְחַבֶּרֶת בֵּין הַהַגָּנָה הַמַּטְרִיָּתִית לְעוֹלָם הַפְנִימִי. הִיא מְנַצְּחָה אֶת הַתְּאוּמָה שֶׁל הַחִיפּוּשׁ אַחֲרֵי הַתְּהוּדָה בַּעֲלִיּוּת הַמּוּסָר. הַמַּצִּיעָה לֹא לְהַבְטִיחַ לְעַצְמְךָ עָתִיד וְלֹא לִלְכֹּד אֶת הַזְּמַן, כִּי הַמְּצִיאוּת מַשְׁתַּנָּה וְהַמָּחָר אֶכְסָבִי. הַמַּצִּיעָה לְהִתְמַקֵּד בִּשְׁמִירַת הַזֶּה, הַמַּתְחִילָה בַּמִּלִּים וּמְסִימָה בַּהַכְרָה שֶׁאֵין לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הַמְּשַׁנֶּה אֶת הַדָּבָר הַקַּיָּם.
סנהדרין ק׳ ב:י׳ ↗בעקבות המפרשים
הַשּׁוּם שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַשְּׂבֵעָה
״תבוס נופת. תרמוס ברגל כמו יבוס קמינו (תהלים נד):״
הַפֶּסֶק מֵמַשְׁלֵי שְׁלֹמֹה מְדַבֵּר עַל הַסַּכָּנָה שֶׁל הַבִּטּוּחַ הַיָּתֵר. הַמִּשְׁלָה אוֹמֶרֶת שֶׁנֶּפֶשׁ שֶׁשֵּׂבֵעָה תְּהַבְזֶה עַל הַכֹּל. כְּשֶׁאָדָם מַרְגישׁ שֹׂבַע מִתָּמיד, הוּא מַפְסִיק לְהַעֲרִיךְ אֶת הַדְּבָרִים וְעוֹדֵן רוֹצֶה יוֹתֵר. הַשֶּׂבַע הופך לְמַעֲשֶׂה שֶׁל בִּזּוּי וְחֹסֶר כָּבוֹד לַמַּתָּנוֹת הַקַּייְמוֹת. רַשִׁ"י, בְּפֶרֶשְׁשׁוֹ עַל הַמִּשְׁלָה, מְקַשֵּׁר אֶת הַמַּשׂעָה הַזֶּה לַפֶּסַק בִּתְהִלִּים. הוּא מֵסֵחַ הַדַּעַת לְמִשְׁאָל עַד כָּזוֹ, וּמְסַבֵּר שֶׁכְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ שְׂבֵעָה מְבַזָּה אֶת הַמְּזוֹן, כָּךְ גַּם הַמַּעֲשֶׂה הַמַּצְפִּיק אֶת הָרֶגֶל כְּמוֹ הַלִּישָׁה כְּבָר נִהְיָה כְּבָר מוּדָע וְאֵין לוֹ הַשְׁפָּעָה עַל הַדֶּרֶךְ. רַשִׁ"הִי מַבְחִין בֵּין הַמַּשְׁלָה לְבֵין הַמְּצִיאוּת, וְקֹרֵא לְזֶה הַסְבָּרָה עַל הַכֹּחַ שֶׁל הַשֶּׂבַע לְבַטֵּל אֶת הַדְּרִיכָה הַנּוֹרְמָלִית.
רש״י על משלי 27:7:1 ↗הַיְכָלּוּת שֶׁל הָרֶשַׁע
״שאול ואבדה. לא תשבענה מלקבל את הרשעים לתוכם כשם שעיני האדם רשע לא תשבענה מלשוט אחר יצר הרע מלמלאות תאותו:״
בַּפֶּסַק הַזֶּה מִסְפַּר רַשִׁי עַל הַפֶּסוּק הַמְּדַבֵּר עַל הַמַּיִם הַמְּכַלֶּה אֶת הָעֵינַיִם. הוּא מַסְבִּיר שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָעֵינַיִם שֶׁל הָרָשָׁע לֹא יִשְׂבָּעוּ מֵרֶע וּמֵתֵאָוֹן, כָּךְ גַּם הַקְּבוּצָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת אֶת הָרְשָׁעִים לְתוֹכָהּ לֹא תִּשְׂבַּע עַד לִמְצוֹא תַּאָוָה חֲדָשָׁה. רַשִׁי מְקַרְבֵּא אֶת הַתְּאָוָה הַמּוּסָרִית לַתְּאָוָה הַגַּיָּסִית שֶׁל הָעֵינַיִם. הַמְּסָרָה שֶׁלּוֹ מַדְגִּישָׁה אֶת הַטֶּבַע הַמִּתְמַסֵּד שֶׁל הָרֶשַׁע וְהַנְּזִיקוֹת שֶׁהוּא מֵבִיא עִמּוֹ לְמִי שֶׁמְּקַבֵּל אוֹתוֹ.
רש״י על משלי 27:20:1 ↗הַצָּמָא לַמַּתָּק וְהַמְּסִעִים בָּעוֹלָם
״ונפש - שהיא רעבה, כל מר מתוק הוא לה. על כן כאשר הצפור שהיא נודדת מקנה אחר מחייתה, כן איש נודד ממקומו לבקש מחייתו ויהיה״
בַּמִּשְׁלָה הַזֹּאת, הַתּוֹרָה מְצַיֶּנת אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל רֶעָב וּבֶטַע. אָדם רָעֵב שֶׁרוֹאֶה מַתָּק, כָּל מַתָּק שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ נִהְיֶה לוֹ טָעִים וּמְעַנְגִין. כָּךְ גַּם אָדָם שֶׁמְּסַעַת חַיָּיו מְשַׁנָּה לוֹ אֶת הַמָּקוֹם, כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁנוּדֶדֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי לִמְצֹא אֹכֶל, כָּךְ גַּם אָדָם שֶׁנּוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ בְּעֵדֶר הַמְּשִׁיעָה, יַעֲשֶׂה כֵּן כְּדֵי לְהִשָּׂגִים אֶת מַטְרָתוֹ וְלִהְיוֹת שָׂבֵעַ. רַבֵּינוּ אֶבֶן עֶזְרָא מְסַבֵּר אֶת הַמִּשְׁלָה בְּהִתְרַכְּבוּת שֶׁל רֶעָב וְנַדִּידוּת. הוּא רוֹאֶה בַּצָּמָא לַמַּתָּק כְּבַעֲלַת כֹּחַ שֶׁמְּקַדֶּמֶת אֶת הַפְּעֻלָּה, וּבַמְּסִעָה כְּאמצעי לַהַשְׁגָּהת הַצָּרְכִים. הַפֵּרוּשׁ שֶׁלּוֹ מַדְגִּישׁ אֶת הַצֹּרֶךְ הַבְּרִיאִי שֶׁל הַהִשְׁתַּדְלוּת בָּעוֹלָם.
אבן עזרא על משלי 27:7:2 ↗בְּדִיקַת הַמַּעֲלֶה שֶׁל הָאָדָם
״ואיש - כמו ואיש לא נעדר ואיננו בן אדם.״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מְסַבֵּל קוֹשִׁי בַּהֲבָנָתוֹ כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב "וְאִישׁ". הַאִם הַכַּוָּנָה הִיא לְאָדָם סְפּיפִי אוֹ לְכָל אָדָם? הַאֲבֵן עֶזְרָא מְסַבֵּר שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְכָל אָדָם, וְאַף אֲדָם שֶׁיִּתְבְּחַל בְּכָבוֹד רַב, אֵינוֹ חָסֵר מִבְּדִיקַת הַמַּעֲלֶה שֶׁלּוֹ. הַתּוֹדָעָה הַזֹּאת מַסְבִּירָה כִּי הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הַמְּחִלָּה מְגַלֶּה אֶת הָאֲמִתִּיּוּת שֶׁל הָאָדָם. הַדַּרְכָּה שֶׁל הָאֲבֵן עֶזְרָא הִיא לְהַעֲמִיק בַּפֶּשֶׁט הַלִּשׁוֹנִי כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין הַכָּבוֹד הַחִיצוֹנִי לְכָל אָדָם לְכָל אָדָם שֶׁהַמַּעֲלֶה שֶׁלּוֹ נֶחְשֶׁפׂ בַּמְּסִיבּוֹת הַנְּכוֹנוֹת.
אבן עזרא על משלי 27:21:4 ↗