עדיף עני שהולך ביושר על פני אדם שמדבר בעקמומיות והוא טיפש.
טֽוֹב־רָ֭שׁ הוֹלֵ֣ךְ בְּתֻמּ֑וֹ מֵעִקֵּ֥שׁ שְׂ֝פָתָ֗יו וְה֣וּא כְסִֽיל׃משלי · פרק יט׳
הדרך הישרה והחלקלקה
מבט על חכמת המוסר, הדין והיחסים שבין אדם לחברו דרך משלים ומאמרים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
משלי יט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
הדרך הישרה והחכמה
גם רצון בלי ידע אינו טוב, ומי שממהר בצעדיו חוטא.
גַּ֤ם בְּלֹא־דַ֣עַת נֶ֣פֶשׁ לֹא־ט֑וֹב וְאָ֖ץ בְּרַגְלַ֣יִם חוֹטֵֽא׃על המילים
המילה ״נפש״ עשויה לציין כאן רצון או את האדם עצמו.
הטיפשות של אדם מעקמת את דרכו, אבל בלבו הוא כועס על השם.
אִוֶּ֣לֶת אָ֭דָם תְּסַלֵּ֣ף דַּרְכּ֑וֹ וְעַל־יְ֝הוָ֗ה יִזְעַ֥ף לִבּֽוֹ׃העושר מוסיף לאדם חברים רבים, ואילו העני נפרד מחברו.
ה֗וֹן יֹ֭סִיף רֵעִ֣ים רַבִּ֑ים וְ֝דָ֗ל מֵרֵ֥עהוּ יִפָּרֵֽד׃ה–ח
הַשְׁלָחִים וְהַיְחִידוּת בַּחָכְמָה
עד שמעיד עדות שקר לא יצא בלי עונש, ומי שמפיץ כזבים לא יימלט.
עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים לֹ֣א יִמָּלֵֽט׃רבים מבקשים לזכות ברצונו של אדם נדיב, וכולם רוצים להיות חברים של אדם שנותן מתנות.
רַ֭בִּים יְחַלּ֣וּ פְנֵֽי־נָדִ֑יב וְכָל־הָ֝רֵ֗עַ לְאִ֣ישׁ מַתָּֽן׃כל אחיו של אדם עני שונאים אותו; על אחת כמה וכמה חבריו מתרחקים ממנו. הוא רודף אחריהם במילים, אבל הם אינם שם.
כָּ֥ל אֲחֵי־רָ֨שׁ ׀ שְֽׂנֵאֻ֗הוּ אַ֤ף כִּ֣י מְ֭רֵעֵהוּ רָחֲק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ מְרַדֵּ֖ף אֲמָרִ֣ים לא־[לוֹ־] הֵֽמָּה׃על המילים
סוף הפסוק אינו ברור לגמרי: המילה נכתבת 'לא' ונקראת 'לו', וגם לא נאמר במפורש אחרי מי הוא רודף.
מי שרוכש שכל אוהב את עצמו; מי ששומר על התבונה ימצא טוב.
קֹֽנֶה־לֵּ֭ב אֹהֵ֣ב נַפְשׁ֑וֹ שֹׁמֵ֥ר תְּ֝בוּנָ֗ה לִמְצֹא־טֽוֹב׃ט–יב
יושרה, סבלנות וזהירות
עד שקר לא ייצא נקי, ומי שמפיץ כזבים יאבד.
עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֖יחַ כְּזָבִ֣ים יֹאבֵֽד׃ (פ)תענוג לא מתאים לכסיל, ועוד פחות מזה מתאים שעבד ישלוט בשרים.
לֹֽא־נָאוֶ֣ה לִכְסִ֣יל תַּעֲנ֑וּג אַ֝֗ף כִּֽי־לְעֶ֤בֶד ׀ מְשֹׁ֬ל בְּשָׂרִֽים׃התבונה של אדם עוזרת לו לא למהר לכעוס, וההבלגה על פגיעה היא לתפארתו.
שֵׂ֣כֶל אָ֭דָם הֶאֱרִ֣יךְ אַפּ֑וֹ וְ֝תִפאַרְתּ֗וֹ עֲבֹ֣ר עַל־פָּֽשַׁע׃כעסו של מלך דומה לשאגה של אריה צעיר, ורצונו הטוב דומה לטל שעל העשב.
נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר זַ֣עַף מֶ֑לֶךְ וּכְטַ֖ל עַל־עֵ֣שֶׂב רְצוֹנֽוֹ׃יג–טז
חכמת חיים ומידות טובות
בן כסיל הוא אסון לאביו, ומריבות של אישה הן כמו טפטוף טורדני שלא מפסיק.
הַוֺּ֣ת לְ֭אָבִיו בֵּ֣ן כְּסִ֑יל וְדֶ֥לֶף טֹ֝רֵ֗ד מִדְיְנֵ֥י אִשָּֽׁה׃בית ורכוש הם ירושה מאבות, ואישה נבונה באה מהשם.
בַּ֣יִת וָ֭הוֹן נַחֲלַ֣ת אָב֑וֹת וּ֝מֵיְהוָ֗ה אִשָּׁ֥ה מַשְׂכָּֽלֶת׃עצלות מפילה לתרדמה, ואדם שמתרשל ירעב.
עַ֭צְלָה תַּפִּ֣יל תַּרְדֵּמָ֑ה וְנֶ֖פֶשׁ רְמִיָּ֣ה תִרְעָֽב׃מי ששומר מצווה שומר על חייו, ומי שמזלזל בדרכיו ימות.
שֹׁמֵ֣ר מִ֭צְוָה שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ בּוֹזֵ֖ה דְרָכָ֣יו יומת [יָמֽוּת׃]על המילים
בכתיב מופיע ״יומת״, ובקריאה ״ימות״. הכתיב אינו מציין מי ימית אותו.
יז–כ
עֶזְרָה, חִנּוּךְ וְקַבָּלַת עֵצָה
מי שנוהג בנדיבות כלפי אדם עני כאילו מלווה לה', וה' ישלם לו על מה שעשה.
מַלְוֵ֣ה יְ֭הוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל וּ֝גְמֻל֗וֹ יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃חנך את בנך במשמעת, כי יש תקווה, אבל אל תשאף להמית אותו.
יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ כִּי־יֵ֣שׁ תִּקְוָ֑ה וְאֶל־הֲ֝מִית֗וֹ אַל־תִּשָּׂ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃אדם שכעסו גדול יישא בעונש; אם תציל אותו, תצטרך לעשות זאת שוב.
גרל־[גְּֽדָל־] חֵ֭מָה נֹ֣שֵׂא עֹ֑נֶשׁ כִּ֥י אִם־תַּ֝צִּ֗יל וְע֣וֹד תּוֹסִֽף׃הקשב לעצה וקבל הדרכה שמתקנת אותך, כדי שתהיה חכם בעתיד.
שְׁמַ֣ע עֵ֭צָה וְקַבֵּ֣ל מוּסָ֑ר לְ֝מַ֗עַן תֶּחְכַּ֥ם בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃כא–כד
חוכמת החיים ודרכי האדם
בלב של אדם יש הרבה תוכניות, אבל העצה של השם היא זו שתתקיים.
רַבּ֣וֹת מַחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַעֲצַ֥ת יְ֝הוָ֗ה הִ֣יא תָקֽוּם׃מה שרצוי באדם הוא החסד שלו, ועני עדיף מאדם שמשקר.
תַּאֲוַ֣ת אָדָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְטֽוֹב־רָ֝שׁ מֵאִ֥ישׁ כָּזָֽב׃על המילים
אפשר להבין את תחילת הפסוק גם כך: אדם משתוקק לחסד.
יראת השם מובילה לחיים; מי שירא ממנו ילון שבע, ורעה לא תפקוד אותו.
יִרְאַ֣ת יְהוָ֣ה לְחַיִּ֑ים וְשָׂבֵ֥עַ יָ֝לִ֗ין בַּל־יִפָּ֥קֶד רָֽע׃העצל טומן את ידו בצלחת, ואפילו אל פיו הוא לא מחזיר אותה.
טָ֘מַ֤ן עָצֵ֣ל יָ֭דוֹ בַּצַּלָּ֑חַת גַּם־אֶל־פִּ֝֗יהוּ לֹ֣א יְשִׁיבֶֽנָּה׃כה–כח
חָכְמָה, יוֹשֶׁר וְאֲחִיבּוּת
כשמכים אדם לועג, אדם פתי נעשה פיקח; וכשמוכיחים אדם נבון, הוא רוכש דעת.
לֵ֣ץ תַּ֭כֶּה וּפֶ֣תִי יַעְרִ֑ם וְהוֹכִ֥יחַ לְ֝נָב֗וֹן יָבִ֥ין דָּֽעַת׃מי ששודד את אביו ומבריח את אמו הוא בן שמביא בושה וחרפה.
מְֽשַׁדֶּד־אָ֭ב יַבְרִ֣יחַ אֵ֑ם בֵּ֝֗ן מֵבִ֥ישׁ וּמַחְפִּֽיר׃בני, הפסק להקשיב למוסר שמסיט אותך מאמרי דעת.
חַֽדַל־בְּ֭נִי לִשְׁמֹ֣עַ מוּסָ֑ר לִ֝שְׁג֗וֹת מֵֽאִמְרֵי־דָֽעַת׃על המילים
הקשר בין שמיעת המוסר לבין הסטייה מאמרי דעת אינו מפורש. אפשר גם להבין שזו אזהרה: אם תפסיק לשמוע מוסר, תסטה מאמרי דעת.
עד מושחת לועג למשפט, ופי הרשעים בולע עוול.
עֵ֣ד בְּ֭לִיַּעַל יָלִ֣יץ מִשְׁפָּ֑ט וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְבַלַּע־אָֽוֶן׃כט–כט
התוצאות של חוסר תבונה
עונשים מוכנים ללועגים, ומכות מוכנות לגבם של כסילים.
נָכ֣וֹנוּ לַלֵּצִ֣ים שְׁפָטִ֑ים וּ֝מַהֲלֻמ֗וֹת לְגֵ֣ו כְּסִילִֽים׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
הדרך הישרה והחכמה
טֽוֹב־רָ֭שׁ הוֹלֵ֣ךְ בְּתֻמּ֑וֹ מֵעִקֵּ֥שׁ שְׂ֝פָתָ֗יו וְה֣וּא כְסִֽיל׃
גַּ֤ם בְּלֹא־דַ֣עַת נֶ֣פֶשׁ לֹא־ט֑וֹב וְאָ֖ץ בְּרַגְלַ֣יִם חוֹטֵֽא׃
אִוֶּ֣לֶת אָ֭דָם תְּסַלֵּ֣ף דַּרְכּ֑וֹ וְעַל־יְ֝הוָ֗ה יִזְעַ֥ף לִבּֽוֹ׃
ה֗וֹן יֹ֭סִיף רֵעִ֣ים רַבִּ֑ים וְ֝דָ֗ל מֵרֵ֥עהוּ יִפָּרֵֽד׃
ה–ח
הַשְׁלָחִים וְהַיְחִידוּת בַּחָכְמָה
עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים לֹ֣א יִמָּלֵֽט׃
רַ֭בִּים יְחַלּ֣וּ פְנֵֽי־נָדִ֑יב וְכָל־הָ֝רֵ֗עַ לְאִ֣ישׁ מַתָּֽן׃
כָּ֥ל אֲחֵי־רָ֨שׁ ׀ שְֽׂנֵאֻ֗הוּ אַ֤ף כִּ֣י מְ֭רֵעֵהוּ רָחֲק֣וּ מִמֶּ֑נּוּ מְרַדֵּ֖ף אֲמָרִ֣ים לא־[לוֹ־] הֵֽמָּה׃
קֹֽנֶה־לֵּ֭ב אֹהֵ֣ב נַפְשׁ֑וֹ שֹׁמֵ֥ר תְּ֝בוּנָ֗ה לִמְצֹא־טֽוֹב׃
ט–יב
יושרה, סבלנות וזהירות
עֵ֣ד שְׁ֭קָרִים לֹ֣א יִנָּקֶ֑ה וְיָפִ֖יחַ כְּזָבִ֣ים יֹאבֵֽד׃ (פ)
לֹֽא־נָאוֶ֣ה לִכְסִ֣יל תַּעֲנ֑וּג אַ֝֗ף כִּֽי־לְעֶ֤בֶד ׀ מְשֹׁ֬ל בְּשָׂרִֽים׃
שֵׂ֣כֶל אָ֭דָם הֶאֱרִ֣יךְ אַפּ֑וֹ וְ֝תִפאַרְתּ֗וֹ עֲבֹ֣ר עַל־פָּֽשַׁע׃
נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר זַ֣עַף מֶ֑לֶךְ וּכְטַ֖ל עַל־עֵ֣שֶׂב רְצוֹנֽוֹ׃
יג–טז
חכמת חיים ומידות טובות
הַוֺּ֣ת לְ֭אָבִיו בֵּ֣ן כְּסִ֑יל וְדֶ֥לֶף טֹ֝רֵ֗ד מִדְיְנֵ֥י אִשָּֽׁה׃
בַּ֣יִת וָ֭הוֹן נַחֲלַ֣ת אָב֑וֹת וּ֝מֵיְהוָ֗ה אִשָּׁ֥ה מַשְׂכָּֽלֶת׃
עַ֭צְלָה תַּפִּ֣יל תַּרְדֵּמָ֑ה וְנֶ֖פֶשׁ רְמִיָּ֣ה תִרְעָֽב׃
שֹׁמֵ֣ר מִ֭צְוָה שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ בּוֹזֵ֖ה דְרָכָ֣יו יומת [יָמֽוּת׃]
יז–כ
עֶזְרָה, חִנּוּךְ וְקַבָּלַת עֵצָה
מַלְוֵ֣ה יְ֭הוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל וּ֝גְמֻל֗וֹ יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃
יַסֵּ֣ר בִּ֭נְךָ כִּי־יֵ֣שׁ תִּקְוָ֑ה וְאֶל־הֲ֝מִית֗וֹ אַל־תִּשָּׂ֥א נַפְשֶֽׁךָ׃
גרל־[גְּֽדָל־] חֵ֭מָה נֹ֣שֵׂא עֹ֑נֶשׁ כִּ֥י אִם־תַּ֝צִּ֗יל וְע֣וֹד תּוֹסִֽף׃
שְׁמַ֣ע עֵ֭צָה וְקַבֵּ֣ל מוּסָ֑ר לְ֝מַ֗עַן תֶּחְכַּ֥ם בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃
כא–כד
חוכמת החיים ודרכי האדם
רַבּ֣וֹת מַחֲשָׁב֣וֹת בְּלֶב־אִ֑ישׁ וַעֲצַ֥ת יְ֝הוָ֗ה הִ֣יא תָקֽוּם׃
תַּאֲוַ֣ת אָדָ֣ם חַסְדּ֑וֹ וְטֽוֹב־רָ֝שׁ מֵאִ֥ישׁ כָּזָֽב׃
יִרְאַ֣ת יְהוָ֣ה לְחַיִּ֑ים וְשָׂבֵ֥עַ יָ֝לִ֗ין בַּל־יִפָּ֥קֶד רָֽע׃
טָ֘מַ֤ן עָצֵ֣ל יָ֭דוֹ בַּצַּלָּ֑חַת גַּם־אֶל־פִּ֝֗יהוּ לֹ֣א יְשִׁיבֶֽנָּה׃
כה–כח
חָכְמָה, יוֹשֶׁר וְאֲחִיבּוּת
לֵ֣ץ תַּ֭כֶּה וּפֶ֣תִי יַעְרִ֑ם וְהוֹכִ֥יחַ לְ֝נָב֗וֹן יָבִ֥ין דָּֽעַת׃
מְֽשַׁדֶּד־אָ֭ב יַבְרִ֣יחַ אֵ֑ם בֵּ֝֗ן מֵבִ֥ישׁ וּמַחְפִּֽיר׃
חַֽדַל־בְּ֭נִי לִשְׁמֹ֣עַ מוּסָ֑ר לִ֝שְׁג֗וֹת מֵֽאִמְרֵי־דָֽעַת׃
עֵ֣ד בְּ֭לִיַּעַל יָלִ֣יץ מִשְׁפָּ֑ט וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְבַלַּע־אָֽוֶן׃
כט–כט
התוצאות של חוסר תבונה
נָכ֣וֹנוּ לַלֵּצִ֣ים שְׁפָטִ֑ים וּ֝מַהֲלֻמ֗וֹת לְגֵ֣ו כְּסִילִֽים׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה מציג אוסף של פתגמים המדגישים את הערך של יושרה, חכמה וזהירות בדרכי החיים.
פסוקים א–ד
הדרך הישרה והחכמה
פרק זה מציג השוואות בין מידות טובות לרעות. הוא מדבר על הערך של יושרה לעומת רעילות, על הסכנה שבחוסר ידע ובכעס, ועל ההשפעה של טעות אדם על דרכו ועל יחסו לאלוהים. כמו כן, הוא מתאר כיצנות של עושר ושל עוני ביחס למעגלי החברות.
פסוקים ה–ח
הַשְׁלָחִים וְהַיְחִידוּת בַּחָכְמָה
הַפֶּסֶק מְתָאֵר אֶת הַמְּצִיאוּת הַחַיּוֹתִית בְּקִירוּב מַעֲמָדָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים. הוּא מְצַיֵּן כִּי עֵד שֶׁקֶר לֹא יִמָּצֵא בְּשָׁלוֹם וְכָל הַשֶּׁקָרִים יִגָּלוּ. הַפֶּסֶק מְתָאֵר גַּם אֶת הַיְחִידוּת שֶׁל הָרֶשַׁע, שֶׁכָּל אֲחִיוּת אִיתוֹ הִיא כְּזֶה הַמִּתְרַחֶקֶת מִמּוֹ. לְעֶצֶם, הַשּׁוֹאֵף לַחָכְמָה וּלְתַבּוּנָה מְצִיאָה טוֹב לַעַצְמוֹ.
פסוקים ט–יב
יושרה, סבלנות וזהירות
פרק זה מציג מספר פתגמים על המוסר וההתנהגות האנושית. הוא מדגיש את חשיבות האמת מול שקר, את הסכנה שבכעס ובטיפשות, ואת הערך של סבלנות ושיקול דעת. הפתגמים מראים כיצד תכונות אופי כמו שכל ורצון טוב משפיעות על המעמד של האדם ועל היחסים עם השלטון.
פסוקים יג–טז
חכמת חיים ומידות טובות
הפרק דן בהשוואה בין מידות שונות: הבן המרד בלי לכת אחרי אביו, והאישה החכמה שהיא מתנה מהשם. הוא מתאר את תוצאות העצלות והרשלנות, ומדגיש את החשיבות של שמירת המצוות והימנעות מדרכים רעות כדי להגן על החיים.
פסוקים יז–כ
עֶזְרָה, חִנּוּךְ וְקַבָּלַת עֵצָה
מִי שֶׁחוֹנֵן אֶת הֶעָנִי נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁמַּלְוֶה לְהַשֵּׁם, וְהַשֵּׁם יְשַׁלֵּם לוֹ עַל מַעֲשֵׂהוּ. הַפִּתְגָּם קוֹרֵא לְחַנֵּךְ אֶת הַבֵּן כִּי עֲדַיִן יֵשׁ תִּקְוָה, אֲבָל לֹא לִשְׁאוֹף לְהָמִית אוֹתוֹ. אָדָם שֶׁכּוֹעֵס בְּחָזְקָה נוֹשֵׂא בְּעֹנֶשׁ; אִם תַּצִּיל אוֹתוֹ, תִּצְטָרֵךְ לַחֲזֹר וּלְהַצִּיל אוֹתוֹ. לָכֵן נֶאֱמָר לִשְׁמֹעַ עֵצָה וּלְקַבֵּל מוּסָר, כְּדֵי לִהְיוֹת חָכָם בָּעָתִיד.
פסוקים כא–כד
חוכמת החיים ודרכי האדם
הפסוקים מדברים על התכנון האנושי מול רצון הַשֵּׁם, ועל חשיבות היושרה מול שקר. הם מתארים את התועלת שביראת הַשֵּׁם לחיים של שקט, ומזהירים מפני עצלות שמובילה להרס עצמי. הפרק מציג השוואות בין מידות טובות ורעות, ובין פעולה לבין אי-עשייה.
פסוקים כה–כח
חָכְמָה, יוֹשֶׁר וְאֲחִיבּוּת
הַפָּסֻקִים מַשְׁוִויים בֵּין יוֹשֶׁר לְבֵין רֶשַׁע, וּמַזְהִירִים מִן הַכְּבִידָה שֶׁל הַמּוּסָר. הַטֶּקסט מְתָאֵר אֵיךְ הַמִּשְׁפָּט מִתְקַלֵּט בְּעֵד שֶׁקֶר, וְאֵיךְ הַמִּתְפַּלֵּט מֵהַדַּעַת מִתְאַסֵּף לְטָעוֹת. הַפָּסֻקִים מַצְהִירִים עַל הַנְּזִיקוֹת שֶׁל הָרֶשַׁע בַּמִּשְׁפָּט וּבַמִּשְׁפָּחָה, וְעַל הַתַּגְבִּישׁ הַשּׁונה שֶׁל הַכָּבוֹד לְפָנֵי הַמּוּסָר.
פסוקים כט–כט
התוצאות של חוסר תבונה
הפסוק מתאר את המצב שבו שופטים ודינים נקבעים עבור אנשים שנוטים ללעוג, ואת המכות שקורה לאנשים טיפשים. הוא מדגיש את הקשר בין התנהגות לא רצינית לבין סבל ומשמעת.
הפרק מסתיים באזהרה מפני התוצאות של חוסר תבונה ורשעות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַצַּדֶּקֶת וְהַמִּדּוֹת בְּחַיֵּי הַמִּדָּה
״ברייתא הוי דן את (חבירך) [דבריך] עד שלא תוציא אותם מפיך. חשוב מעשיך לדרך ארץ ותן שכר לפסיעותיך. והצדק לעולם עליך את הדין והוצא עצמך״
הַבָּרַיְתָּ שֶׁבַּמַּסָּכָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהִתְנַהֵל בְּחוֹכְמָה וּבְעָנָוָה בַּחַיִּים. הַמַּצִּיעַ כְּלָלִים לְדִינָה וְלָשׁוֹן, כְּמוֹ לְדַיֵּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעַיִן טוֹבָה. הַמַּתְחִיל בְּהַרְחָבָה וּבְצִיּוּד חֲבֵרוֹ בְּמִדּוֹת הַזּוֹרָה, כְּמוֹ לְהַקְפִיד בְּהַשְׁבָּעוֹת וּבְקַדְשִׁים. הַדַּרְכָה הַמְּצֻיֶּת הוּא לְהַבְדִּיל בֵּין הַמִּדּוֹת הַמְּקֻדְּשׁוֹת לַמִּדּוֹת הַמְּקֻדְּשׁוֹת בְּמַעֲשֵׂי הַמִּדָּה הַיְּצִירָה. הַמַּסִּיעַ אֶת הַמּוֹכִיחַ וְאֶת הַמְּחַפֵּשׂ לְחֶטְא, וְהוּא מְבִיאֵל הַמַּרְאֶה אֶת הַדְּרָכִים הַנְּכִיחוֹת. הַדַּרְשָׁן מְפֵרֵשׁ אֶת הַמִּשְׁנָה עַל בְּסִיס פְּסָטִים מִמַּקֶרְתֵי הַמִּקְרָא, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם בָּרַךְ אֶת הַמְּבָרֵךְ, וְהַקֹּדֶשׁ בָּרַךְ אֶת הַמְּקֻדָּשׁ. הַתַּלְמִידִים מְבִיעִים הֶבְלֵים בְּפֵרוּשׁ הַמִּדּוֹת, כְּמוֹ בְּעִנְיַן הַשְּׁבָעוֹת וְהַכְּבִידָה בְּעִנְיַן הַלְוָאָה.
מסכת כלה רבתי ה׳:א׳ ↗עַצְלָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה
״וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, (משלי יט, טו): עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת גְּמוּל חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע כד, ל): וַיִּקְבְּרוּ״
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה. אָדָם שֶׁמִּתְעַצֵּל וְלֹא עוֹשֶׂה חֶסֶד, מַגִּיעַ לִמְצִיאָת שְׁנִיָּה וּתְנוּמָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַסְבֵּר אֶת הַפָּסוּק בְּמִבְטָן הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל הִתְעַצְּלוּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד לִיהוֹשֻׁעַ, הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ קִבְרוּ אוֹתוֹ נִקְרָא הַר גַּעַשׁ, כִּי הָעָם הִתְגָּעֲשׁוּ מֵעֲשִׂיַּת הַחֶסֶד. בְּעוֹד הָעָם עָסְקוּ בְּמִלְכְאָתָם בַּשָּׂדֶה וּבַכַּרְמֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם וְהִרְעִיב אֶת הָעוֹבְדִים אֶת הָאֵלִים הַזָּרִים מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כִּי הֵם רָמְאוּ אֶת הַשֵּׁם. דָּבָר אַחֵר, הָעַצְלָה הַזּוֹ הֵיא גַּם הַתְעַלְּמוּת שֶׁל הַנְּבוּאָה. בִּמְצוּאֵת יְמֵי אֵלִיָּהוּ, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל הִתְעַצְּלוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, הַנְּבוּאָה נָרְדָמָה וְנֶעֶלְמָה. הַמְּקוֹר שֶׁל רַתָּה רַבָּה מְקַשֵׁׂר אֶת הַעַצְלָה לְחֻסְרוֹן הַדָּבָר הַקֹּדֶשׁ בַּמַּעֲשִׂים הַמּוּסְרִיִּים וְהַמִּקְרָאִיִּים.
רות רבה, פתיחתא ב׳ ↗בעקבות המפרשים
קשרים חברתיים וקשיים בבין אדם לחברו
״אף כי מרעהו רחקו. וכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו:״
הפרק מתמקד בקשיים שעלולים ל muncul בתוך מערכות יחסים. הפסוק מתאר מצב שבו אנשים נמנעים מקשר עם עניים או נזקקים. רש"י מסביר שהדבר מפחיד עוד יותר כאשר מדובר בבני משפחה, חברים קרובים או אנשים שאוהבים אותך, כי הניתוק מהם כרוך בקושי רב יותר. הלימוד מתמקד בנאמנות ובמשמעות הקשרים האנושיים. הוא מראה כיצד עוני או מצב חברתי מסוים יכולים ליצור ריחוק, גם מאלו שאמורים להיות קרובים אלינו ביותר. הגישה כאן היא פרשנית, ומסבירה את עומק הכאב שבעזיבת קשרים קרובים בשל נסיבות חיצוניות.
רש״י על משלי 19:7:2 ↗הַחֶסֶד הַמַּחֲפֵשׂ אֶת הַדֶּרֶךְ
״תאות אדם חסדו. עיקר שהבריות מתאוים לאדם בעבור חסדו:״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מְסַבֵּל הַסְבָּרָה לְמַה שֶּׁמַּבְעִיט לְהַדְגִּישׁ אֶת הַחֲשִיבוּת שֶׁל חֶסֶד וְהֶאֱמֶת. רַשִׁי, בְּפֶרֶשְׁקוֹ עַל הַמִּקְרָא, מַסְבִּיר כִי הַמַּטּוּר הָעִיקָר שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְתַאִים לְאָדָם וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ, הוּא בִּגְלַל הַחֶסֶד שֶׁלּוֹ. הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהַתֹּכֶן הַפְּנימִי וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת הֵם הַמַּקְצִין אֶת הַקֶּשֶׁר הַחַי שׁוֹתֵת מִן הָעוֹלָם. הַהֶסְבֵּר שֶׁל רַשִׁי מְתַקֵּן אֶת הַבְּעָיָה שֶׁיּוֹתֵר לְהַבְטִיחַ כֹּחַ מַעֲרִיכוֹת חֶסֶד רַק כְּכּוֹחַ חַלָּשׁ, וּמַדְגִּישׁ שֶׁמַּעֲרִיכוּת זוֹ הִיא הַבָּסִיס לְקִיּוּם חַיּוֹת הַחֶסֶד וְהַמַּעֲמָד הַחֶסְדָּנִי בְּעֵינֵי זְרִים. הַפֶּרֶשׁ מְתַקֵּן אֶת הַקְרִיאָה הַפְּשׁוּטָה וְהוֹצֵא מִמֶּנָּה תּוֹכֶן עָמֹק עַל הַחַיּוּת הַחַסְדָּנִית.
רש״י על משלי 19:22:1 ↗הַשְּׁמִירָה עַל הַדַּעַת וְהַקְּנוֹת חָכְמָה
״קונה, עד - [ח-ט] ב' דבקים. הדעת יקרא לב אוהב נפשו להחיותה עד עת כלח.״
הַפֶּסֶקֶת בַּמִּשְׁלֵי שְׁלֹמֹן מַתְחִילָה בְּהַדְגָּשָׁה עַל חֲשִׁינוּת הַדַּעַת. הַמִּשְׁלֶה מְצַיֵּן כִּי מִי שֶׁמְּשַׁלֵּם עַל הַדַּעַת, מְשַׁלֵּם עַל חַיִּים טוֹבִים וּמְצִיאוֹת. הַשְּׁמִירָה עַל הַבִּינָה הִיא תְּהִלָּה שֶׁמְּבִיאָה לְאִישׁ אֹשֶׁר וּכְבוֹד. הָאִבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּר אֶת הַמִּלָּה "קֹנֶה" כְּזֶה שֶׁמְּשַׁלֵּם עַל הַדַּעַת. הוּא מְסַבֵּל כִּי הַדַּעַת הִיא כְּמִצְוָה הַדְּבֵקָה בָּאָדָם. לְפִי הַפּרוֹשֵׁר, הַדַּעַת אוֹהֶבֶת אֶת הָאָדָם וּמְחַיָּה אֶת נַפְשׁוֹ כָּל עֵת שֶׁהִיא מְבַקֶשֶׁת אֶת הַטּוֹב.
אבן עזרא על משלי 19:8:1 ↗הַשֶּׁקֶר וְהַמְּדַבֵּר אֶת הָאֱמֶת
״וטוב רש מאיש כזב - שאמר לעשות חסד והוא מכזב הרש טוב ממנו, כמו: איש מתהלל במתת שקר:״
בַּסֵּפֶר מִשְׁלֵי, בַּפֶּסֶק הַשְּׁנִי, הַמִּשְׁלָה הַזֹּאת מְשַׁדֶּכֶת שֶׁטּוֹב יוֹתֵר אָדָם רָשׁ שֶׁהוּא כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה דְּבָרִים רָעִים אַךְ לֹא מְשַׁקֵּר, מִמְּקוֹם אָדָם שֶׁמְּבַדֵּל אֶת הָעוֹלָם בַּשֶּׁקֶר. אָדָם כָּזֶה עָשׂוּי לְהַבְטִיחַ חֶסֶד וְטוב, אַךְ כְּשֶׁהוּא מַזְהִיר בְּמַתְּתֵי שֶׁקֶר, הַנִּזּוֹק הוּא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר. הָאִבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּר אֶת הַמִּשְׁלָה עַל פִּי הַבְּחִירָה בֵּין הַשֶּׁקֶר לְבֵין הַמַּעֲשֶׂה. הוּא טוֹעֵן שֶׁהָרָשׁ הַנֶּאֱמָן בְּדִבּוֹ, אַף שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רָע, טוֹב יוֹתֵר מֵאִישׁ שֶׁמַּבְטִיחַ חֶסֶד וְאֵינוֹ מְקַיֵּם אוֹ מְשַׁקֵּה בְּמַתְּתֵי שֶׁקֶר. הַקּוֹרֵא יָכוֹל לִמְצֹא בְּכָךְ דַּקְדּוּקָה בֵּין הַנִּזּוֹק שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה לְבֵין הַמִּשְׁוֶה שֶׁל הַשֶּׁקֶר.
אבן עזרא על משלי 19:22:2 ↗