מי שפורש מאחרים מחפש את מה שהוא מתאווה לו, ומתעמת עם כל עצה נבונה.
לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד בְּכָל־תּ֝וּשִׁיָּ֗ה יִתְגַּלָּֽע׃משלי · פרק יח׳
הפרדה, טיפשות, רשע ומקור חכמה
מבט על חוכמה, סכנות הדיבור והיחסים שבין אדם לחברו
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
משלי יח׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הפרדה, טיפשות, רשע ומקור חכמה
הכסיל אינו רוצה להבין, אלא רק לגלות את מה שבלבו.
לֹֽא־יַחְפֹּ֣ץ כְּ֭סִיל בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֝֗י אִֽם־בְּהִתְגַּלּ֥וֹת לִבּֽוֹ׃כשבא אדם רשע, בא גם בוז; ועם הקלון באה חרפה.
בְּֽבוֹא־רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם־בּ֑וּז וְֽעִם־קָל֥וֹן חֶרְפָּֽה׃דברי פיו של אדם דומים למים עמוקים; מקור החוכמה דומה לנחל נובע.
מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים דִּבְרֵ֣י פִי־אִ֑ישׁ נַ֥חַל נֹ֝בֵ֗עַ מְק֣וֹר חָכְמָֽה׃סכנות הלשון והבורות
לא טוב להעדיף את הרשע ולהטות את הדין נגד הצדיק במשפט.
שְׂאֵ֣ת פְּנֵי־רָשָׁ֣ע לֹא־ט֑וֹב לְהַטּ֥וֹת צַ֝דִּ֗יק בַּמִּשְׁפָּֽט׃שפתיו של כסיל מכניסות אותו לריב, ופיו כאילו קורא למכות.
שִׂפְתֵ֣י כְ֭סִיל יָבֹ֣אֽוּ בְרִ֑יב וּ֝פִ֗יו לְֽמַהֲלֻמ֥וֹת יִקְרָֽא׃פיו של כסיל מביא עליו אסון, ושפתיו הן מלכודת לנפשו.
פִּֽי־כְ֭סִיל מְחִתָּה־ל֑וֹ וּ֝שְׂפָתָ֗יו מוֹקֵ֥שׁ נַפְשֽׁוֹ׃דברי רכלן הם כמו מאכלים שנבלעים בתאווה, והם יורדים עד חדרי הבטן.
דִּבְרֵ֣י נִ֭רְגָּן כְּמִֽתְלַהֲמִ֑ים וְ֝הֵ֗ם יָרְד֥וּ חַדְרֵי־בָֽטֶן׃על המילים
הדימוי ״כמתלהמים״ אינו חד־משמעי: יש שמבינים אותו כמאכלים שנבלעים, ויש שמבינים אותו כדברים שפוצעים.
סכנות הגאווה והחוסן של הַשֵּׁם
גַּם מִי שֶׁמִּתְרַשֵּׁל בַּעֲבוֹדָתוֹ הוּא אָח שֶׁל מִי שֶׁמַּשְׁחִית.
גַּ֭ם מִתְרַפֶּ֣ה בִמְלַאכְתּ֑וֹ אָ֥ח ה֝֗וּא לְבַ֣עַל מַשְׁחִֽית׃שֵׁם הַשֵּׁם הוּא מִגְדַּל חָזָק; הַצַּדִּיק רָץ אֵלָיו וְנִמְצָא בְּמָקוֹם מֻגָּן.
מִגְדַּל־עֹ֭ז שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה בּֽוֹ־יָר֖וּץ צַדִּ֣יק וְנִשְׂגָּֽב׃הַהוֹן שֶׁל הָעָשִׁיר הוּא עִיר מִבְצָר בִּשְׁבִילוֹ, וּבְדִמְיוֹנוֹ הוּא כְּמוֹ חוֹמָה גְּבוֹהָה.
ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ וּכְחוֹמָ֥ה נִ֝שְׂגָּבָ֗ה בְּמַשְׂכִּיתֽוֹ׃לִפְנֵי מַפָּלָה, לִבּוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגָּאֶה; וְלִפְנֵי כָּבוֹד בָּאָה עֲנָוָה.
לִפְנֵי־שֶׁ֭בֶר יִגְבַּ֣הּ לֵב־אִ֑ישׁ וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃חוכמה, כוח הרוח והמתנות
מי שמשיב לפני ששמע את הדברים נוהג בטיפשות ומביא על עצמו בושה.
מֵשִׁ֣יב דָּ֭בָר בְּטֶ֣רֶם יִשְׁמָ֑ע אִוֶּ֥לֶת הִיא־ל֝֗וֹ וּכְלִמָּֽה׃רוחו של אדם יכולה לתמוך בו כשהוא חולה, אבל כשהרוח עצמה שבורה, מי יכול לשאת אותה?
רֽוּחַ־אִ֭ישׁ יְכַלְכֵּ֣ל מַחֲלֵ֑הוּ וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה מִ֣י יִשָּׂאֶֽנָּה׃לב נבון רוכש דעת, ואוזנם של חכמים מבקשת דעת.
לֵ֣ב נָ֭בוֹן יִקְנֶה־דָּ֑עַת וְאֹ֥זֶן חֲ֝כָמִ֗ים תְּבַקֶּשׁ־דָּֽעַת׃מתנה שאדם נותן מפנה לו מקום ומביאה אותו לפני אנשים חשובים.
מַתָּ֣ן אָ֭דָם יַרְחִ֣יב ל֑וֹ וְלִפְנֵ֖י גְדֹלִ֣ים יַנְחֶֽנּוּ׃המשפט, הגורל והמילים
מי שמציג ראשון את טענתו בריב נראה צודק, אבל אז בא חברו וחוקר אותו.
צַדִּ֣יק הָרִאשׁ֣וֹן בְּרִיב֑וֹ יבא־[וּבָֽא־] רֵ֝עֵ֗הוּ וַחֲקָרֽוֹ׃הטלת גורל מפסיקה מריבות, ומפרידה בין אנשים חזקים.
מִ֭דְיָנִים יַשְׁבִּ֣ית הַגּוֹרָ֑ל וּבֵ֖ין עֲצוּמִ֣ים יַפְרִֽיד׃אח שנפגע קשה יותר להתקרב אליו מאשר לעיר מבוצרת, ומריבות הן כמו בריח של ארמון.
אָ֗ח נִפְשָׁ֥ע מִקִּרְיַת־עֹ֑ז ומדונים [וּ֝מִדְיָנִ֗ים] כִּבְרִ֥יחַ אַרְמֽוֹן׃בטנו של אדם שבעה מפרי הדברים שהוא אומר, והוא שבע ממה ששפתיו מפיקות.
מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ תִּשְׂבַּ֣ע בִּטְנ֑וֹ תְּבוּאַ֖ת שְׂפָתָ֣יו יִשְׂבָּֽע׃כּוֹחָהּ שֶׁל הַדִּבּוּר וְחֶבְרָה
מוות וחיים תלויים בלשון, ומי שאוהב להשתמש בה יאכל מפריה.
מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ׃מי שמצא אישה מצא טוב, וזכה לרצון מאת ה׳.
מָצָ֣א אִ֭שָּׁה מָ֣צָא ט֑וֹב וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְהוָֽה׃אדם עני מדבר בתחנונים, ואדם עשיר עונה בעזות.
תַּחֲנוּנִ֥ים יְדַבֶּר־רָ֑שׁ וְ֝עָשִׁ֗יר יַעֲנֶ֥ה עַזּֽוֹת׃מי שיש לו חברים רבים עלול להיפגע, אבל יש חבר אוהב שדבק יותר מאח.
אִ֣ישׁ רֵ֭עִים לְהִתְרֹעֵ֑עַ וְיֵ֥שׁ אֹ֝הֵ֗ב דָּבֵ֥ק מֵאָֽח׃על המילים
אפשר להבין את המילה ״להתרועע״ גם כהתרועעות עם חברים, ולא רק כפגיעה.
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הפרדה, טיפשות, רשע ומקור חכמה
לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד בְּכָל־תּ֝וּשִׁיָּ֗ה יִתְגַּלָּֽע׃
לֹֽא־יַחְפֹּ֣ץ כְּ֭סִיל בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֝֗י אִֽם־בְּהִתְגַּלּ֥וֹת לִבּֽוֹ׃
בְּֽבוֹא־רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם־בּ֑וּז וְֽעִם־קָל֥וֹן חֶרְפָּֽה׃
מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים דִּבְרֵ֣י פִי־אִ֑ישׁ נַ֥חַל נֹ֝בֵ֗עַ מְק֣וֹר חָכְמָֽה׃
סכנות הלשון והבורות
שְׂאֵ֣ת פְּנֵי־רָשָׁ֣ע לֹא־ט֑וֹב לְהַטּ֥וֹת צַ֝דִּ֗יק בַּמִּשְׁפָּֽט׃
שִׂפְתֵ֣י כְ֭סִיל יָבֹ֣אֽוּ בְרִ֑יב וּ֝פִ֗יו לְֽמַהֲלֻמ֥וֹת יִקְרָֽא׃
פִּֽי־כְ֭סִיל מְחִתָּה־ל֑וֹ וּ֝שְׂפָתָ֗יו מוֹקֵ֥שׁ נַפְשֽׁוֹ׃
דִּבְרֵ֣י נִ֭רְגָּן כְּמִֽתְלַהֲמִ֑ים וְ֝הֵ֗ם יָרְד֥וּ חַדְרֵי־בָֽטֶן׃
סכנות הגאווה והחוסן של הַשֵּׁם
גַּ֭ם מִתְרַפֶּ֣ה בִמְלַאכְתּ֑וֹ אָ֥ח ה֝֗וּא לְבַ֣עַל מַשְׁחִֽית׃
מִגְדַּל־עֹ֭ז שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה בּֽוֹ־יָר֖וּץ צַדִּ֣יק וְנִשְׂגָּֽב׃
ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ וּכְחוֹמָ֥ה נִ֝שְׂגָּבָ֗ה בְּמַשְׂכִּיתֽוֹ׃
לִפְנֵי־שֶׁ֭בֶר יִגְבַּ֣הּ לֵב־אִ֑ישׁ וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃
חוכמה, כוח הרוח והמתנות
מֵשִׁ֣יב דָּ֭בָר בְּטֶ֣רֶם יִשְׁמָ֑ע אִוֶּ֥לֶת הִיא־ל֝֗וֹ וּכְלִמָּֽה׃
רֽוּחַ־אִ֭ישׁ יְכַלְכֵּ֣ל מַחֲלֵ֑הוּ וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה מִ֣י יִשָּׂאֶֽנָּה׃
לֵ֣ב נָ֭בוֹן יִקְנֶה־דָּ֑עַת וְאֹ֥זֶן חֲ֝כָמִ֗ים תְּבַקֶּשׁ־דָּֽעַת׃
מַתָּ֣ן אָ֭דָם יַרְחִ֣יב ל֑וֹ וְלִפְנֵ֖י גְדֹלִ֣ים יַנְחֶֽנּוּ׃
המשפט, הגורל והמילים
צַדִּ֣יק הָרִאשׁ֣וֹן בְּרִיב֑וֹ יבא־[וּבָֽא־] רֵ֝עֵ֗הוּ וַחֲקָרֽוֹ׃
מִ֭דְיָנִים יַשְׁבִּ֣ית הַגּוֹרָ֑ל וּבֵ֖ין עֲצוּמִ֣ים יַפְרִֽיד׃
אָ֗ח נִפְשָׁ֥ע מִקִּרְיַת־עֹ֑ז ומדונים [וּ֝מִדְיָנִ֗ים] כִּבְרִ֥יחַ אַרְמֽוֹן׃
מִפְּרִ֣י פִי־אִ֭ישׁ תִּשְׂבַּ֣ע בִּטְנ֑וֹ תְּבוּאַ֖ת שְׂפָתָ֣יו יִשְׂבָּֽע׃
כּוֹחָהּ שֶׁל הַדִּבּוּר וְחֶבְרָה
מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ׃
מָצָ֣א אִ֭שָּׁה מָ֣צָא ט֑וֹב וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְהוָֽה׃
תַּחֲנוּנִ֥ים יְדַבֶּר־רָ֑שׁ וְ֝עָשִׁ֗יר יַעֲנֶ֥ה עַזּֽוֹת׃
אִ֣ישׁ רֵ֭עִים לְהִתְרֹעֵ֑עַ וְיֵ֥שׁ אֹ֝הֵ֗ב דָּבֵ֥ק מֵאָֽח׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
פרק זה אוסף משלים העוסקים בבחירות של האדם, בתוצאות הדיבור ובמקור הכוח והחוכמה.
הפרדה, טיפשות, רשע ומקור חכמה
פרק זה מציג משלים על התנהגות האדם. הוא מדבר על מי שמתבודד בגלל רצונות עצמיים, על הכסיל שאינו מחפש בינה אלא רק להשוויט, על הבוז שמביא הרשע, ועל העומק שבדיבורים חכמים המדמה מעיין זורם.
סכנות הלשון והבורות
פרק זה מציג אזהרות על השפעת הדיבור. הוא מסביר כיצד מילים רעות של כסיל גורמות למריבות ולפגיעה עצמית, ומתאר כיצד שמועות רעות פוגעות בנפש השומע. כמו כן, הפרק מזהיר מפני הטיות משפט ומוסר ומתאר את כוחו של הדיבור המעורר מריבות.
סכנות הגאווה והחוסן של הַשֵּׁם
הַפסוקִים מַשְׁוִויים בֵּין הָאִשָּׁה הַמַּרְפֶּה מִמְּלַאכְתּוֹ, שֶׁהוּא כְּמוֹ בַּעַל מַשְׁחִית, לְבֵין הַצַּדִּיק הַנִּשְׁעָן עַל מִגְדַּל עֹז שֶׁם הַשֵּׁם. הַטֶּקסט מַצִיג אֶת הָעֹשֶׁר כְּחוֹמָה שֶׁל אָדָם, וּמַתְכִינַת אֶת הַסּוֹף: גַּאווה תַּקְדִּים שֶׁבֶר, וְעַנְוָה תַּקְדִּים כָּבוֹד.
חוכמה, כוח הרוח והמתנות
פרק זה מציג פתגמים על חשיבות ההקשבה וסכנת הטיפשות. הוא מדגיש כיצד כוח הרצון והרוח משפיעים על מצב האדם, וכיצד הלב החכם והאוזן הקשובה מחפשים ידע. כמו כן, הוא עוסק בכוחה של מתנה וכיצד היא פותחת דלתות בפני האדם.
המשפט, הגורל והמילים
פרק זה מציג סדרת פתגמים על הדין והקשרים בין בני אדם. הוא מדבר על סכנת הבידוד של האדם הרע בתוך מריבות, על תפקידו של הגורל בהפרדת כוחות, ועל הקושי שבשיקום קשר עם אח שבוגד. כמו כן, הפתגם מזהיר כי המילים שאדם מוציא מפיו קובעות את תוכנו ואת מה שיקרה לו.
כּוֹחָהּ שֶׁל הַדִּבּוּר וְחֶבְרָה
הַפֶּסֶק מְתִיב לְהַדְגִּים אֶת הַהשְׁפָּעָה הַמַּעֲקִישָׁה שֶׁל הַמִּלִּים, מֵהַמָּוֶת וְעַד הַחַיִּים. הוּא מְשַׁלֵּם עַל הַקִּירוּב שֶׁבֵּין בְּנֵי אָדָם, הַבְּרָכָה שֶׁל מְצִיאַת אִשָּׁה, וְאֶת הַקֹּשִׁי בַּתִּקְשֹׁרֶת עִם עֲשִׁירִים וְעִם עֲנִיִּים. הַסּוֹף מְשַׁוֶּה בֵּין חֲבֵרִים שֶׁרַק לְמַשְׁעַבִּים לְחָבֵר נֶאֱמָן וְקָרוֹב.
המשלים מסיימים בתיאור כוח המילים והיכולת למצוא חבר נאמן.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַמַּצּוּר הַנִּסְתָּר וְהַכֹּחַ הַמִּתְפֹּרֵר
״דבר אחר: החדש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (תהלים קה, כו): שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו, כיון שנכנס הקדוש ברוך הוא, כביכול נגף״
הַפֶּסַק הַזֶּה מֵאֲסוּף שְׁמוֹת רַבָּה מַסְבִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַמַּכּוֹת בְּמִצְרַיִם לְבֵין הַשְּׁמִידַת הָאֱלֹהִים הַמְּצַרְכִּים אֶת הַמִּצְרִים. הַמְּסַרֵּב מַבִּיט בְּמַעֲשֵׂי הַשֵּׁם בְּמִצְרַיִם וּמְסַבֵּל אֶת הַקְּוָלִים בַּתּוֹרָה שֶׁמְּבַטְּלִים אֶת כֹּחַ הָעֲבוֹדָה הַזָּרָה. הַמַּסּוּר מַסְבִּיר כִּי הַשֵּׁם הִכָּה אֶת הָאֱלֹהִים הַמִּצְרִיִּים בְּעַצְמָם, כְּדֵי לְהַחְלִישׁ אֶת הַבִּטָּחוֹן שֶׁהָיָלָה לָהֶם בָּעֲבוֹדַת הַכּוֹכָבִים. הַתִּקּוּן הַמְּסוּבֵּר הוּא שֶׁהַמִּצְרִים לֹא הָיוּ יְכֹלִים לִבְרֹחַ מִן הַנֶּגֶף כִּי הַשֵּׁם הִטְעִיתָם בְּדֶרֶךְ הַמּוֹצָא לֹא לִמְצֹא מָקוֹם לְהִסָּתֵר. הַמְּסַרֵּב מְסַבֵּל אֶת הַקְּשָׁר שֶׁבֵּין הַמִּצְרִים הַנִּסִּים לִקְרַאת הַיָּם לְבֵין הַמַּצּוּר הַמְּתַקֵּף שֶׁל הַשֵּׁם. הַתְּעוּזָה הַמְּבֻטֶּאת בַּסּוֹף הִיא כֹּחַ הָאֱלֹהִים שֶׁמְּבַטֵּל אֶת כָּל הַמִּצְרִים וְאֶת כָּל הָעַמִּים הַמְּבַטְּחִים בֶּעֶרְבָּהָם.
שמות רבה ט״ו:ט״ו ↗הבסיס האמיתי לביטחון
״אבל אשרי אדם שיש עמלו בהש"ס ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבא להש"ס על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא להש"ס על זה נאמר (משלי י״ח:י״א)״
בפסוק הזה, משלי מתאר אדם עשיר שרואה בעושר שלו מקור לכוח ולמגן חזק, כמו עיר עם חומה גבוהה. הפסוק מראה כיצד העושר יכול לשמש כמעט כביטחון עצמי וכיצד האדם נשען עליו כעל מבצר ששומר עליו. חכמינו במסכת סופרים מסבירים את הפסוק בדרך אחרת. הם טוענים שהביטחון האמיתי והנכון אינו מגיע מהעושר החומרי, אלא מהלימוד העמוק של התורה. לפי גישה זו, השענות על חומר היא אשליה, בעוד שהתורה היא המבצר האמיתי והיציב שמעניק לאדם כוח פנימי אמיתי.
מסכת סופרים ט״ו:ט׳ ↗בעקבות המפרשים
הַנִּפְגָּע בְּמִלִּים רָעות
״ופיו למהלומות יקרא. קורא ליסורין להביאם עליו:״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מְסַבֵּל תּוֹסֶפֶת הֶלְכֶתִית מֵהַמְּפרֵשׁ רַשִׁ"י עַל הַפֶּסוּק הַמְּדַבֵּר עַל הַדִּבּוּר הַכָּוֹן לַמָּחָלָה. רַשִׁ"י מַסְבִּיר אֶת הַמִּלִּים "וּפִיו לְמַהְלֹמוֹת" בְּדֶרֶךְ פְּרָשׁוּת, כְּשֶׁהוּא מְקַשֵּׁר אוֹתָם לַכְּאֵב שֶׁמְּבִיאִים הַמִּלִּים. הוּא רוֹאֶה בַּמִּלִּים הָרָעוֹת כְּמוֹ כְּלִי נֶאֱמָן שֶׁמַּכֶּה אֶת הָאָדָם. הַתּוֹסֶפֶת שֶׁל רַשִׁ"י מַסְתִּירוּהָ בְּסוֹבֵל הַמִּשְׁאָה הַמְּסֻבֶּת בְּהֶסְבֵּר הַנִּפְגָּע. הוּא מְסַבֵּר שֶׁהַמַּשְׁאָה הַשֶּׁל הַמְּדַבֵּר עַל הַפֶּךְ הַמְּכַוֵּן לַמַּחְלֹקוֹת, מְבִיאַת עַל הָאָדָם סֵבֶל וְיִסּוּרִים. רַשִׁ"י מְפַרֵּשׁ אֶת הַמִּלִּים הַמְּקַיְּמוֹת אֶת הַתְּמוּנָה הַכְּאֵבִית שֶׁל הַפְּנִיּוּת הַמְּחַלֶּלֶת אֶת הַנֶּפֶשׁ.
רש״י על משלי 18:6:2 ↗הַשְּׁלִיטָה שֶׁל הַכֶּסֶף בַּמִּשְׁפָּט
״ובין עצומים יפריד. אלו בעלי דינין כמו (ישעיה מ"ג) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין, ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון״
הַפֶּסֶק מְסַבֵּר כֵּיצַד הַכֶּסֶף מַשְׁפִּיעַ עַל הַדִּינִים. הַמִּשְׁלֶת מְצַיֵּן שֶׁמַּסָּר שֶׁל מַמְלָכִים וְשִׂרִים נִתָּן לְמִי שֶׁמּוֹצֵא מַתָּנוֹת. הַכֶּסֶף הופך לְכּוֹחַ שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין אֲנָשִׁים. רַשִּׁי מְסַבֵּר עַל הַמִּלָּה "עֲצֻמִּים" שֶׁמַּשְׁמָעוּתָהּ אֲנָשִׁים חֲזָקִים בַּדִּין. הוּא מְבַסֵּס אֶת הַדְּרָשָׁה עַל הַמִּלָּה "עוֹצֵם" בְּסִפְרוֹת הַנְּבִיאִים, וּמַסְבִּיר שֶׁהַמִּשְׁלֶת מְדַבֶּרֶת עַל כּוֹחַ וְעֹצְמָה שֶׁל תְּהוּדּוֹת וְדִין.
רש״י על משלי 18:18:1 ↗הַבְּחִירָה בַּדִּבּוּר וּבַמַּבּוּט
״שאת, שפתי, פי - [ה-ז] ג' דבקים. וכן הפירוש: לא טוב לשאת פנים רשע בדינו וכן צדיק בדינו, שהוא זכאי ושפתי כסיל הוא הרשע הנזכר״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מְסַבֵּל הֶתְכֵנוּת שֶׁל הַשְׁלִיטָה עַל הַלָּשׁוֹן וְעַל הַמַּבּוּט. הַמִּשְׁלָה מַתְחִיל בְּהַבְחָנָה בֵּין הַמַּחְשָׁבָה לְעוֹרֶה הַדִּבּוּר. הַמַּטְעָם הוּא שֶׁכָּל מַה שֶׁיֵּצֵא מִן הַפֶּה מִתְקַשֵּׁר לַמַּבּוּט שֶׁל הַלֵּב וְלַמַּבּוּט שֶׁל הַשָּׂפָה. הַדָּבָר הַנָּכוֹן הוּא לְהִתְבּוֹנֵן בְּעָמֹק וְלֹא לְהַפְרִיעַ לַמַּבּוּט שֶׁל הַדִּבּוּר בְּרָשָׁע אוֹ בְּצַדִּיק. אֲבֶן עֶזְרָא מְסַבֵּר כְּבָר כְּבָר שֶׁהַמִּשְׁלָה מְדַבֵּר עַל הַקֶּשֶׁר הַצָּ密 שֶׁל הַשָּׂפָה, הַפֶּה וְהַלֵּב. הוּא מַסְבִּיר שֶׁהַשָּׂפָה הַמְרַעָה שֶׁל הָרֶשָׁע תּוֹלִיד מְריבוֹת וְאַף תִּקְצָבוֹת וּמַכּוֹת. הַפֶּה הַמְהוּמֶה יַעֲמִיד אֶת הָרֶשָׁע בְּמַצָּב שֶׁל מַחְתָּה וּמוֹקֵשׁ לְעַצְמוֹ, וְהַשָּׂפָה תַּגְבִּישׁ אֶת נַפְשׁוֹ.
אבן עזרא על משלי 18:5:1 ↗מַחְלֹקוֹת בֵּין אַחִים
״ואמר: אח - כי רוב התגרות הם על נחלת האחים.״
הַפֶּסֶקֶת הַזֹּאת מְבַקֶּשֶׁת לְהַבִּין אֶת הַמַּעֲמָד הַמְּשֻׁנֶּה שֶׁל הַמִּלִּים "כֶּלֶת לְאַח אֶחָד הִיא כְּכֶסֶף הַתְּכֵלֶת" (סוֹרָה). הַמַּשְׁמע הוּא שֶׁמַּחְלוֹקֶת בֵּין אַחִים עֲשׂוּיָה לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם וּלְהַרְחִיק אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁמַּחְלֹקֶת מַרְחִיקָה בֵּין אדם לַמַּטְעָה שֶׁלּוֹ. הַקִּירוּב הַזֶּה בֵּין הַמִּלִּים לְעִנְיַן מַחְלֹקוֹת מַדְגִּישׁ כַּמָּה שֶׁהַקֶּשֶׁר הַמַּשְׁפָּחְתִי עָלֶה בְּסַכָּנָה כְּשֶׁיֵּשׁ מַחְלוֹקוֹת. רַבֵּי הַתּוֹרָה מְסַבְּלִים עַל הַמַּשְׁאָה הַזֹּאת בְּקִיצוֹת שׁוֹנִים. אֶבֶן עֶזְרָא מְסַבֵּל שֶׁהַמּוֹבִיל לְמַחְלוֹקֶת הוּא הַתַּגְרוּת הַמִּתְמֶדֶת עַל הַנַּחֲלָה שֶׁל הָאַחִים. הוּא רוֹאֶה בַּתַּגְרוּת הַזֹּאת אֶת הַמְּצִיאוּת הַמְּאַייֶמֶת עַל הַקֶּשֶׁר הַמַּשְׁפָּחְתִי. הַסְּבָרָה זוֹ מַדְגִּישָׁה אֶת הַכֹּחַ הַמַּשְׁמִיד שֶׁל הַמַּחְלוֹקֶת בְּתוֹךְ הַמִּשְׁפָּחָה.
אבן עזרא על משלי 18:18:3 ↗