עדיפה חתיכת לחם יבש שאוכלים בשלווה מבית מלא בבשר של זבחים ובמריבות.
ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְוָה־בָ֑הּ מִ֝בַּ֗יִת מָלֵ֥א זִבְחֵי־רִֽיב׃משלי · פרק יז׳
טובה פרוסת לחם יבשה עם שלווה, מבית מלא סעודות ומריבות.
טובה פת לחם יבשה בבית שיש בו שלווה, מבית מלא סעודות שיש בו מריבות.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
משלי יז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
שַׁלְוָה, נַחֲלָה וּבְחִינַת הַלֵּב
עבד נבון ישלוט בבן שמביא בושה, ויחלוק ירושה עם האחים.
עֶֽבֶד־מַשְׂכִּ֗יל יִ֭מְשֹׁל בְּבֵ֣ן מֵבִ֑ישׁ וּבְת֥וֹךְ אַ֝חִ֗ים יַחֲלֹ֥ק נַחֲלָֽה׃לזיקוק כסף יש מצרף, ולזיקוק זהב יש כור, והשם בוחן את הלבבות.
מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וּבֹחֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה׃מי שעושה רע מקשיב לשפתיים שמדברות עוול, ושקרן מטה אוזן ללשון שמדברת דברי הרס.
מֵ֭רַע מַקְשִׁ֣יב עַל־שְׂפַת־אָ֑וֶן שֶׁ֥קֶר מֵ֝זִין עַל־לְשׁ֥וֹן הַוֺּֽת׃ה–ח
לַעַג, כָּבוֹד וְכֹחַ הַשֹּׁחַד
מי שלועג לעני מבזה את מי שעשה אותו; מי ששמח כשקורה אסון לאחר לא יינקה מעונש.
לֹעֵ֣ג לָ֭רָשׁ חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃הנכדים הם כמו כתר לסבים, והאבות הם גאוות ילדיהם.
עֲטֶ֣רֶת זְ֭קֵנִים בְּנֵ֣י בָנִ֑ים וְתִפְאֶ֖רֶת בָּנִ֣ים אֲבוֹתָֽם׃דיבור מרומם לא מתאים לאדם נבל, ועל אחת כמה וכמה שדברי שקר לא מתאימים לאדם אציל.
לֹא־נָאוָ֣ה לְנָבָ֣ל שְׂפַת־יֶ֑תֶר אַ֝֗ף כִּֽי־לְנָדִ֥יב שְׂפַת־שָֽׁקֶר׃בעיני מי שמחזיק בו, השוחד הוא כמו אבן שמביאה חן; לכל כיוון שהוא פונה, הוא מצליח.
אֶֽבֶן־חֵ֣ן הַ֭שֹּׁחַד בְּעֵינֵ֣י בְעָלָ֑יו אֶֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יִפְנֶ֣ה יַשְׂכִּֽיל׃על המילים
לא ברור אם מי שמחזיק בשוחד הוא הנותן אותו או המקבל אותו.
ט–יב
השלכות המעשים והדיבורים
מי שמכסה על פשע מבקש אהבה, ומי שחוזר ומעלה את העניין מפריד בין חברים קרובים.
מְֽכַסֶּה־פֶּ֭שַׁע מְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה וְשֹׁנֶ֥ה בְ֝דָבָ֗ר מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃על המילים
לא נאמר אם כיסוי הפשע הוא הסתרתו מאחרים או הימנעות מלהעלות אותו שוב.
גערה משפיעה על אדם מבין יותר ממאה מכות שמשפיעות על כסיל.
תֵּ֣חַת גְּעָרָ֣ה בְמֵבִ֑ין מֵהַכּ֖וֹת כְּסִ֣יל מֵאָֽה׃אדם רע מחפש רק מרד, ושליח אכזרי יישלח נגדו.
אַךְ־מְרִ֥י יְבַקֶּשׁ־רָ֑ע וּמַלְאָ֥ךְ אַ֝כְזָרִ֗י יְשֻׁלַּח־בּֽוֹ׃על המילים
זהות השליח אינה מפורשת.
עדיף שאדם יפגוש דוב שכול, ולא כסיל כשהוא נוהג בטיפשותו.
פָּג֬וֹשׁ דֹּ֣ב שַׁכּ֣וּל בְּאִ֑ישׁ וְאַל־כְּ֝סִ֗יל בְּאִוַּלְתּֽוֹ׃יג–טז
הבחנה בין צדק לרשע ובין חוכמה לממון
מי שמחזיר רעה במקום טובה, הרעה לא תעזוב את ביתו.
מֵשִׁ֣יב רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה לֹא־תמיש [תָמ֥וּשׁ] רָ֝עָ֗ה מִבֵּיתֽוֹ׃לשחרר מים זה כמו להתחיל מריבה; לפני שהריב מתפרץ, עזוב אותו.
פּ֣וֹטֵֽר מַ֭יִם רֵאשִׁ֣ית מָד֑וֹן וְלִפְנֵ֥י הִ֝תְגַּלַּ֗ע הָרִ֥יב נְטֽוֹשׁ׃מי שמצדיק רשע ומי שמרשיע צדיק, שניהם מתועבים בעיני השם.
מַצְדִּ֣יק רָ֭שָׁע וּמַרְשִׁ֣יעַ צַדִּ֑יק תּוֹעֲבַ֥ת יְ֝הוָ֗ה גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃למה יש בידו של טיפש כסף לקנות חוכמה, כשאין לו תבונה?
לָמָּה־זֶּ֣ה מְחִ֣יר בְּיַד־כְּסִ֑יל לִקְנ֖וֹת חָכְמָ֣ה וְלֶב־אָֽיִן׃יז–כ
חכמת היחסים והדיבור
חבר אוהב בכל זמן, ואח נולד לשעת צרה.
בְּכָל־עֵ֭ת אֹהֵ֣ב הָרֵ֑עַ וְאָ֥ח לְ֝צָרָ֗ה יִוָּלֵֽד׃אדם חסר שיקול דעת לוחץ יד כדי להתחייב, ונותן ערבות לפני חברו.
אָדָ֣ם חֲסַר־לֵ֭ב תּוֹקֵ֣עַ כָּ֑ף עֹרֵ֥ב עֲ֝רֻבָּ֗ה לִפְנֵ֥י רֵעֵֽהוּ׃על המילים
לא ברור אם הוא נותן את הערבות בנוכחות חברו או למענו.
מי שאוהב פשע אוהב מריבה, ומי שמגביה את פתחו מבקש לעצמו שבר.
אֹ֣הֵֽב פֶּ֭שַׁע אֹהֵ֣ב מַצָּ֑ה מַגְבִּ֥יהַּ פִּ֝תְח֗וֹ מְבַקֶּשׁ־שָֽׁבֶר׃על המילים
הגבהת הפתח עשויה לרמוז גם להתנשאות.
מי שלבו מעוות לא ימצא טוב, ומי שמדבר בלשון מעוותת ייפול לרעה.
עִקֶּשׁ־לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא־ט֑וֹב וְנֶהְפָּ֥ךְ בִּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה׃כא–כד
השלכות מעשי הבחירה
מי שמוליד בן כסיל, הדבר גורם לו צער; ואביו של אדם נבזה לא ישמח.
יֹלֵ֣ד כְּ֭סִיל לְת֣וּגָה ל֑וֹ וְלֹֽא־יִ֝שְׂמַ֗ח אֲבִ֣י נָבָֽל׃לב שמח עוזר להחלים, אבל רוח מדוכדכת מייבשת את העצמות.
לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב גֵּהָ֑ה וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה תְּיַבֶּשׁ־גָּֽרֶם׃שוחד נלקח מחיקו של רשע כדי להטות את דרכי המשפט.
שֹׁ֣חַד מֵ֭חֵיק רָשָׁ֣ע יִקָּ֑ח לְ֝הַטּ֗וֹת אָרְח֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃על המילים
לא ברור מן הניסוח אם הרשע הוא נותן השוחד או מי שלוקח אותו.
החוכמה נמצאת מול פניו של אדם מבין, ואילו עיניו של כסיל בקצה הארץ.
אֶת־פְּנֵ֣י מֵבִ֣ין חָכְמָ֑ה וְעֵינֵ֥י כְ֝סִ֗יל בִּקְצֵה־אָֽרֶץ׃כה–כח
חכמת הדיבור וההתנהגות
בן כסיל מכעיס את אביו וגורם מרירות לאמו, שילדה אותו.
כַּ֣עַס לְ֭אָבִיו בֵּ֣ן כְּסִ֑יל וּ֝מֶ֗מֶר לְיוֹלַדְתּֽוֹ׃גם להעניש אדם צדיק זה לא טוב, וגם להכות אנשים נכבדים בגלל יושרם.
גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב לְהַכּ֖וֹת נְדִיבִ֣ים עַל־יֹֽשֶׁר׃מי שחוסך במילים הוא בעל ידע, ומי שרוחו מאופקת הוא אדם נבון.
חוֹשֵׂ֣ךְ אֲ֭מָרָיו יוֹדֵ֣עַ דָּ֑עַת וקר־[יְקַר־] ר֝֗וּחַ אִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃על המילים
בכתיב מופיע ״וְקַר רוּחַ״, המרמז על קור רוח; בקריאה מופיע ״יְקַר רוּחַ״, שאפשר להבין כרוח מאופקת.
אפילו אדם טיפש ששותק נחשב חכם; מי שסוגר את שפתיו נחשב נבון.
גַּ֤ם אֱוִ֣יל מַ֭חֲרִישׁ חָכָ֣ם יֵחָשֵׁ֑ב אֹטֵ֖ם שְׂפָתָ֣יו נָבֽוֹן׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
שַׁלְוָה, נַחֲלָה וּבְחִינַת הַלֵּב
ט֤וֹב פַּ֣ת חֲ֭רֵבָה וְשַׁלְוָה־בָ֑הּ מִ֝בַּ֗יִת מָלֵ֥א זִבְחֵי־רִֽיב׃
עֶֽבֶד־מַשְׂכִּ֗יל יִ֭מְשֹׁל בְּבֵ֣ן מֵבִ֑ישׁ וּבְת֥וֹךְ אַ֝חִ֗ים יַחֲלֹ֥ק נַחֲלָֽה׃
מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וּבֹחֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה׃
מֵ֭רַע מַקְשִׁ֣יב עַל־שְׂפַת־אָ֑וֶן שֶׁ֥קֶר מֵ֝זִין עַל־לְשׁ֥וֹן הַוֺּֽת׃
ה–ח
לַעַג, כָּבוֹד וְכֹחַ הַשֹּׁחַד
לֹעֵ֣ג לָ֭רָשׁ חֵרֵ֣ף עֹשֵׂ֑הוּ שָׂמֵ֥חַ לְ֝אֵ֗יד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃
עֲטֶ֣רֶת זְ֭קֵנִים בְּנֵ֣י בָנִ֑ים וְתִפְאֶ֖רֶת בָּנִ֣ים אֲבוֹתָֽם׃
לֹא־נָאוָ֣ה לְנָבָ֣ל שְׂפַת־יֶ֑תֶר אַ֝֗ף כִּֽי־לְנָדִ֥יב שְׂפַת־שָֽׁקֶר׃
אֶֽבֶן־חֵ֣ן הַ֭שֹּׁחַד בְּעֵינֵ֣י בְעָלָ֑יו אֶֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יִפְנֶ֣ה יַשְׂכִּֽיל׃
ט–יב
השלכות המעשים והדיבורים
מְֽכַסֶּה־פֶּ֭שַׁע מְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה וְשֹׁנֶ֥ה בְ֝דָבָ֗ר מַפְרִ֥יד אַלּֽוּף׃
תֵּ֣חַת גְּעָרָ֣ה בְמֵבִ֑ין מֵהַכּ֖וֹת כְּסִ֣יל מֵאָֽה׃
אַךְ־מְרִ֥י יְבַקֶּשׁ־רָ֑ע וּמַלְאָ֥ךְ אַ֝כְזָרִ֗י יְשֻׁלַּח־בּֽוֹ׃
פָּג֬וֹשׁ דֹּ֣ב שַׁכּ֣וּל בְּאִ֑ישׁ וְאַל־כְּ֝סִ֗יל בְּאִוַּלְתּֽוֹ׃
יג–טז
הבחנה בין צדק לרשע ובין חוכמה לממון
מֵשִׁ֣יב רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה לֹא־תמיש [תָמ֥וּשׁ] רָ֝עָ֗ה מִבֵּיתֽוֹ׃
פּ֣וֹטֵֽר מַ֭יִם רֵאשִׁ֣ית מָד֑וֹן וְלִפְנֵ֥י הִ֝תְגַּלַּ֗ע הָרִ֥יב נְטֽוֹשׁ׃
מַצְדִּ֣יק רָ֭שָׁע וּמַרְשִׁ֣יעַ צַדִּ֑יק תּוֹעֲבַ֥ת יְ֝הוָ֗ה גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃
לָמָּה־זֶּ֣ה מְחִ֣יר בְּיַד־כְּסִ֑יל לִקְנ֖וֹת חָכְמָ֣ה וְלֶב־אָֽיִן׃
יז–כ
חכמת היחסים והדיבור
בְּכָל־עֵ֭ת אֹהֵ֣ב הָרֵ֑עַ וְאָ֥ח לְ֝צָרָ֗ה יִוָּלֵֽד׃
אָדָ֣ם חֲסַר־לֵ֭ב תּוֹקֵ֣עַ כָּ֑ף עֹרֵ֥ב עֲ֝רֻבָּ֗ה לִפְנֵ֥י רֵעֵֽהוּ׃
אֹ֣הֵֽב פֶּ֭שַׁע אֹהֵ֣ב מַצָּ֑ה מַגְבִּ֥יהַּ פִּ֝תְח֗וֹ מְבַקֶּשׁ־שָֽׁבֶר׃
עִקֶּשׁ־לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא־ט֑וֹב וְנֶהְפָּ֥ךְ בִּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה׃
כא–כד
השלכות מעשי הבחירה
יֹלֵ֣ד כְּ֭סִיל לְת֣וּגָה ל֑וֹ וְלֹֽא־יִ֝שְׂמַ֗ח אֲבִ֣י נָבָֽל׃
לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב גֵּהָ֑ה וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה תְּיַבֶּשׁ־גָּֽרֶם׃
שֹׁ֣חַד מֵ֭חֵיק רָשָׁ֣ע יִקָּ֑ח לְ֝הַטּ֗וֹת אָרְח֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃
אֶת־פְּנֵ֣י מֵבִ֣ין חָכְמָ֑ה וְעֵינֵ֥י כְ֝סִ֗יל בִּקְצֵה־אָֽרֶץ׃
כה–כח
חכמת הדיבור וההתנהגות
כַּ֣עַס לְ֭אָבִיו בֵּ֣ן כְּסִ֑יל וּ֝מֶ֗מֶר לְיוֹלַדְתּֽוֹ׃
גַּ֤ם עֲנ֣וֹשׁ לַצַּדִּ֣יק לֹא־ט֑וֹב לְהַכּ֖וֹת נְדִיבִ֣ים עַל־יֹֽשֶׁר׃
חוֹשֵׂ֣ךְ אֲ֭מָרָיו יוֹדֵ֣עַ דָּ֑עַת וקר־[יְקַר־] ר֝֗וּחַ אִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה׃
גַּ֤ם אֱוִ֣יל מַ֭חֲרִישׁ חָכָ֣ם יֵחָשֵׁ֑ב אֹטֵ֖ם שְׂפָתָ֣יו נָבֽוֹן׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
טובה פרוסת לחם יבשה בבית שיש בו שלווה, מבית מלא סעודות ומריבות. עבד נבון ימשול בבן המבייש את משפחתו, ויקבל חלק בנחלה עם האחים. כשם שמצרף בוחן כסף וכור בוחן זהב, כך ה׳ בוחן לבבות. עושה הרע מקשיב לדברי עוול, והשקרן מאזין ללשון זדונית. הלועג לעני מחרף את מי שעשה אותו, והשמח באסונו של אחר לא יינקה מעונש. נכדים הם עטרת הזקנים, והורים הם תפארת ילדיהם. דיבור נשגב אינו הולם אדם נבל, ועל אחת כמה וכמה שדברי שקר אינם הולמים אדם נכבד. השוחד נראה בעיני נותנו כאבן המביאה חן; לכל אשר יפנה הוא סבור שיצליח. המכסה על פגיעה מבקש אהבה, והחוזר ומזכיר אותה מפריד בין חברים קרובים. גערה אחת משפיעה על אדם מבין יותר ממאה מכות על כסיל. אדם רע מבקש רק למרוד, ושליח אכזרי יישלח אליו. מוטב לפגוש דוב ששכל את גוריו מלפגוש כסיל בשעת איוולתו. המשיב רעה תחת טובה, הרעה לא תסור מביתו. תחילתה של מריבה כדליפת מים; לפני שהיא מתפרצת, חדל ממנה. המצדיק רשע והמרשיע צדיק, שניהם מתועבים בעיני ה׳. מה יועיל כסף בידי כסיל לקנות חוכמה, אם אין בו לב להבין? חבר אוהב בכל עת, ואח נולד לעזור בשעת צרה. אדם חסר תבונה לוחץ יד להתחייב, ונעשה ערב לחובו של חברו. האוהב פשע אוהב מריבה; המגביה את פתחו מבקש לעצמו שבר. עקשן לב לא ימצא טוב, ומי שמסלף את דבריו ייפול ברעה. מי שמוליד בן כסיל זוכה לצער, ואביו של נבל לא ישמח. לב שמח מיטיב עם הגוף, ורוח מדוכאת מייבשת את העצמות. רשע מקבל שוחד בסתר כדי להטות את דרכי המשפט. החוכמה לנגד עיניו של אדם מבין, ואילו עיניו של כסיל נודדות לקצה הארץ. בן כסיל גורם כעס לאביו ומרירות לאמו. גם ענישת צדיק אינה טובה, וכך גם הכאת אנשים נכבדים על יושרם. מי שממעט בדיבור יודע דעת, ואדם בעל תבונה שומר על קור רוח. גם אוויל השותק נחשב לחכם, ומי שסוגר את שפתיו נחשב לנבון.
פסוקים א–ד
שַׁלְוָה, נַחֲלָה וּבְחִינַת הַלֵּב
טוֹבָה פַּת לֶחֶם יְבֵשָׁה שֶׁאוֹכְלִים בְּשַׁלְוָה מִבַּיִת מָלֵא בְּשָׂר שֶׁל סְעוּדוֹת זֶבַח וּבִמְרִיבוֹת. עֶבֶד נָבוֹן יִשְׁלוֹט בְּבֵן שֶׁמֵבִישׁ אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ, וִיקַבֵּל חֵלֶק בַּנַּחֲלָה עִם הָאַחִים. כְּמוֹ שֶׁמְּצָרְפִים כֶּסֶף וְזָהָב בָּאֵשׁ, כָּךְ הַשֵּׁם בּוֹחֵן לְבָבוֹת. אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה רַע מַקְשִׁיב לְדִבְרֵי אָוֶן, וְאָדָם שַׁקְרָן מַאֲזִין לְדִבְרֵי הֶרֶס.
פסוקים ה–ח
לַעַג, כָּבוֹד וְכֹחַ הַשֹּׁחַד
מִי שֶׁלּוֹעֵג לְאָדָם עָנִי מְבַזֶּה אֶת מִי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ, וּמִי שֶׁשָּׂמֵחַ כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ נִקְלָע לְצָרָה לֹא יֵצֵא נָקִי מֵעֹנֶשׁ. נְכָדִים הֵם כְּמוֹ כֶּתֶר לִזְקֵנִים, וְהַהוֹרִים הֵם מְקוֹר גַּאֲוָה לִילָדֵיהֶם. דִּבּוּר מְרֻשָּׁם לֹא מַתְאִים לְאָדָם נִבְזֶה, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁדִּבְרֵי שֶׁקֶר לֹא מַתְאִימִים לְאָדָם נִכְבָּד. בְּעֵינֵי מִי שֶׁנּוֹתֵן שֹׁחַד, הַשֹּׁחַד הוּא כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁמְּבִיאָה חֵן: הוּא חוֹשֵׁב שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵלָיו יִפְנֶה, הוּא יַצְלִיחַ.
פסוקים ט–יב
השלכות המעשים והדיבורים
פרק זה מציג מספר פתגמים על יחסי אדם עם הזולת ועם עצמו. הוא מדבר על חשיעת עוונות, ההבדל בין חכם לכסיל בקיבלת מכות, והסכנה במרי וברע. הפרק מזהיר גם מפני התנהגות כסילה שגורמת לו נזק עצמי, בדיוק כמו פגיעה בדב רעב.
פסוקים יג–טז
הבחנה בין צדק לרשע ובין חוכמה לממון
פרק זה מציג סדרת פתגמים על משמעות המעשים והמניעים. הוא מדגיש את הנזק של החזרת רע תחת מסווה של טוב, ואת חשיבות הפיוס המוקדם לפני שהמריבה מתפרצת. הפרק גם מצהיר על שנאת ה' למי שמתבלבל בין צדק לרשע, וסוגר בשאלה על חוסר היכולת לקנות חוכמה בכסף כשחסר לב.
פסוקים יז–כ
חכמת היחסים והדיבור
פרק זה מציג פתגמים על איכות הקשרים הבין-אישיים והשלכות הדיבור. הוא מדגיש את הערך של שלום פשוט על פני עושר מלווה במריבה, ומזהיר מפני חוסר אחריות, אהבת חטא ודיבור מעוות. החכמה מלמדת שמי שבוחר במריבה או במילים מכשילות, ימצא קושי וצרות.
פסוקים כא–כד
השלכות מעשי הבחירה
פרק זה מציג משפטים על השלכות מעשי האדם. הוא מסביר כי ילד טיפש בקושי משיג כבוד, בעוד ששמחה פנימית מרעננת את הגוף. הפרק מזהיר מפני שוחד שמטה משפט, ומדגיש כי חוכמה דורשת ריכוז, בעוד שטיפשות מוסחת בחיפוש אחר דברים רחוקים.
פסוקים כה–כח
חכמת הדיבור וההתנהגות
פרק זה מציג מספר פתגמים על התנהגות האדם. הוא דן בהשלכות של כעס ושטות על המשפחה, בחשיבות המופת של יושר וצדק, ובערכם של שתיקה ואיפוק בדיבור. הפרק מדגיש כי שליטה בדיבור וביכולת להקשיב הן סימנים לחכמה ולתבונה.
טובה פת יבשה הנאכלת בשלווה מבית מלא סעודות ומריבות. עבד נבון ימשול בבן המבייש את משפחתו, ויחלוק נחלה עם האחים. הכסף נבחן במצרף והזהב בכור, וה' בוחן לבבות. אדם רע מקשיב לדברי עוול, ושקרן מאזין לדברי השחתה. הלועג לעני מבזה את מי שברא אותו; השמח לאסונו של אחר לא יינקה מעונש. נכדים הם עטרת הזקנים, והורים הם תפארת ילדיהם. דיבור נעלה אינו הולם כסיל, ועל אחת כמה וכמה שדברי שקר אינם הולמים אדם נכבד. השוחד נראה לנותנו כאבן המביאה חן; הוא חושב שיצליח בכל אשר יפנה. המכסה על עבירה מבקש אהבה, אך החוזר ומזכיר אותה מפריד בין חברים קרובים. גערה משפיעה על אדם נבון יותר ממאה מכות על כסיל. המורד מבקש רק רע, ושליח אכזרי יישלח אליו. מוטב לפגוש דוב ששכל את גוריו מלפגוש כסיל בשעת איוולתו. המשיב רעה תחת טובה, הרעה לא תסור מביתו. תחילתה של מריבה כפריצת מים; עזוב את הריב לפני שיתפרץ. המצדיק רשע והמרשיע צדיק, שניהם מתועבים בעיני ה'. לשם מה יש כסף ביד כסיל לקנות חוכמה, כשאין בו רצון להבין? חבר אוהב בכל עת, ואח נולד לעזור בעת צרה. אדם חסר תבונה לוחץ יד ומתחייב להיות ערב לחברו. האוהב עבירה אוהב מריבה; המגביה את פתחו מבקש לעצמו מפלה. בעל לב מעוות לא ימצא טוב, והמעוות את דבריו ייפול ברעה. מי שמוליד בן כסיל חווה צער, ואביו של נבל לא ישמח. לב שמח מיטיב עם הבריאות, ורוח מדוכדכת מייבשת את הגוף. רשע לוקח שוחד בסתר כדי לעוות את דרכי המשפט. החוכמה לנגד עיניו של הנבון, ואילו עיני הכסיל משוטטות עד קצה הארץ. בן כסיל מכעיס את אביו וממרר את חיי אמו. גם ענישת צדיק אינה טובה, וכך גם הכאת אנשים נכבדים בשל יושרם. היודע דעת ממעט בדבריו, ואדם נבון שומר על קור רוחו. גם אוויל המחריש נחשב לחכם, ומי שסוגר את שפתיו נחשב לנבון.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַשְּׁלִיטה בַּנְּשָׁמוֹת וּבַמַּמְשָׁלָה
״על פי ה', כשהמקום נוטל נשמתם של צדיקים נוטלה מהם בנחת רוח משלו משל למה הדבר דומה לאחד נאמן שהיה בעיר והיו הכל מפקידים אצלו״
הַסַּפְּרִי מְסַבֵּר אֶת הַפָּסוּק בְּמִשְׁלָה שֶׁל אִישׁ נֶאֱמָן הַמְּחַבֵּט בִּפְּקֻדּוֹת. אִם הָאִישׁ יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה לְכָל אֶחָד, הוּא מְחַזֵּר אֶת הַמַּמְכָּר לַבַּעַל הַבַּיִת בְּנַחַת רוּחַ. אֲבָל אִם הַמְּבַקֵּשׁ שׁוֹלֵחַ אֶת שֶׁלִיחוֹ אוֹ אֶת בְּנוֹ, וְהַנֶּאֱמָן אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לְמַצֵּא אֶת הַכֶּסֶף, הַסֵּדֶר מִתְהַפֵּךְ וְהַתַּחְתּוֹנִים הופכים לָעֶלְיוֹנִים. לְפִי הַסַּפְּרִי, כָּךְ גַּם הַשֵּׁם פּוֹעֵל בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת נִשְׁמַת הַצַּדִּיקִים, הַדָּבָר קוֹרֶה בְּנַחַת רוּחַ. אֲבָל בְּנֶפֶשׁ הָרְשָׁעִים, הַנְּשָׁמוֹת מֻסָרוֹת לְמַלְאָכִים אֲכֻזָּרִים שֶׁמַּשְׁמִיטִים אוֹתָם. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מְחַבֵּר אֶת הַדִּבִּים בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי לְמַעֲמַס הַמַּמְשָׁלָה הָאֱלֹהִית בַּנֶּפֶשׁ.
ספרי דברים שנ״ז:ל׳ ↗מתי מותר להפסיק את הדיון?
״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לַדִּין, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה – אַתָּה רַשַּׁאי״
בַּמָּקוֹם הַבָּא מִמִּשְׁנֵה תּוֹרַת הַגְּמָרָה בְּסִפְרֵי סַנְהֶדְרִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא מְלַמֵּד אוֹתָנוּ אֶת הַגְּבוּלֶת הַהֲלָכִית בְּעֵת הַדִּין. הוּא מַסְבִּיר שֶׁלְּפָנֵי הַדַּיָּן נִכְנָסִים שְׁנַיִם הַמִּתְנַצְּחִים. עַד שֶׁהַדַּיָּן עוֹד לֹא שָׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, אוֹ שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ אֶת דִּבְרֵיהֶם, אִם הוּא יוֹדֵעַ לְאָנּוּ הַדִּין נוֹטֶה, הוּא רָשׁוּי לוֹמַר לָהֶם לָצֵאת. הַמְּקוֹר מְבִיא פֵּרַשׁ מִמִּשְׁנַת הַפָּסוּק בַּתּוֹרָה עַל הַמַּיִם. הַכַּוָּנָה הוּא שֶׁלִּפְנֵי שֶׁהַמָּדוֹן נֶחְשֵׂף וְהַמַּחְלוֹקֶת מִתְגַּלָּה, אָסוּר לְנַטֹּשׁ אֶת הַמָּלוֹקֶת. אַךְ בְּרֶגַע שֶׁהַמָּלוֹקֶת מִתְגַּלָּה, אֵין לַדַּיָּן לְהַמְשִׁיךְ בַּדִּין אֲגַר הַדִּין נוֹטֶה לְכִוָּן. הַמַּטָּרָה הִיא לְמַנְעוּת הֶחְלָקָה וְהַגְבָּלַת הַקְּרָב.
סנהדרין ו׳ ב:י״א ↗בעקבות המפרשים
דִּבְרֵי שֶׁקֶר בְּפִי אָדָם נִכְבָּד
״אף כי לנדיב. וכ"ש שלא נאה שפת שקר לנדיב:״
רַשִׁ״י מַסְבִּיר שֶׁהַבִּטּוּי ״אַף כִּי״ מַחְמִיר אֶת הַנִּגּוּד: אִם דִּבּוּר מְרֻשָּׁם לֹא מַתְאִים לְאָדָם נִבְזֶה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁדִּבְרֵי שֶׁקֶר לֹא מַתְאִימִים לְאָדָם נִכְבָּד. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי אֵינוֹ רַק עוֹד דֻּגְמָה לְדִבּוּר שֶׁלֹּא מַתְאִים לְמִי שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ; לְפִי רַשִׁ״י, הוּא מַצִּיג אִי־הַתְאָמָה חֲמוּרָה עוֹד יוֹתֵר. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה שׁוֹמֵר עַל הַהֶבְדֵּל בֵּין שְׁנֵי חֶלְקֵי הָאִמְרָה: בָּרִאשׁוֹן מְדֻבָּר בְּדִבּוּר מְרֻשָּׁם, וּבַשֵּׁנִי בְּדִבּוּר שֶׁקֶר. רַשִׁ״י מְפָרֵשׁ אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּינֵיהֶם, וְאֵינוֹ מְתָאֵר מִקְרֶה מְסֻיָּם שֶׁקָּרָה.
רש״י על משלי 17:7:2 ↗הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׁלֵמוּת הַפְּנִימִית
״לב שמח ייטיב גהה. כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין:״
בְּפֶסֶק הַנִּדּוֹן בְּמִשְׁלֵי י"ז, נִפְגָּשׁוּ אֲנוּ מִתְּאָרִים שׁוֹנִים עַל הַקֶּשר שֶׁל רֶגֶשׁ וּבְרִיאוּת. הַפֶּסֶק הַמְּרֻכָּז, הַמְּבִיא אֶת הַמַּעֲמָד הַנֶּעֱלֶה שֶׁל הַלֵּב, מַדְגִּישׁ כִּי הַשִּׂמְחָה הַנֶּכֱחָה בָּאָדָם מַשְׁפִּיעָה עַל כָּל הַמַּצָּב הַגּוּפָנִי וְהַנֶּפֶשִׁי. כְּשֶׁהָאָדָם שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, הַתְּוֹצָנוֹ הַפְּנִימִי מִתְבִּיעַ בִּמְאֹד בַּפָּנָיו, שֶׁמְּאִירוֹת בְּאוֹר מְיֻחָד. רַשִׁ"י, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסֶק הַזֶּה, מַסְבִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר הַמֶּתַחְקֶת בֵּין הַשִּׂמְחָה לְמַצָּב הַפָּנִים. הוּא מַסְבִּיר שֶׁהַשִּׂמְחָה הַמַּמְּצִיאָה אֶת הָאָדָם בְּחֶלְקוֹ גּוֹרֶמֶת לִפְנִיּוֹת מְאִירוֹת. הַתּוֹדָעָה הַזֹּאת מַדְגִּישָׁה אֶת הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל שַׁלְוָה וְשִׂמְחָה פְּנימִיָּה כְּכֹחַ חַיִּים.
רש״י על משלי 17:22:1 ↗ההתאמה בין המעשים לבין הדיבור
״לא נאוה לנבל - לא נחמדת ונאוה לו.״
הפרק מתאר מגוון של פתגמים המדגישים את חשיבות המוסר, הכנות והיחס בין בני אדם. הפתגמים עוסקים בקשר שבין אופי האדם לבין דבריו, וכן במתחים שבין חוכמה לעוול. הטקסט מציג מצבים שונים של ויכוח, ידידות וסכסוך, תוך שמירה על המובן המובן מאליו של כל משפט ללא הוספת קשר עלילתי ביניהם. בפסוק השביעי, הטקסט דן בחוסר ההתאמה בין המעשים למילים. אבן עזרא מסביר שהדבר אינו ראוי או מתאים לאדם רע. לפי פירושו, אין טעם או יופי בשפה יפה ובמילים טובות כשהן יוצאות מפיו של אדם רע, כי הן לא מתאימות לאופיו ואינן נחשבות למכובדות.
אבן עזרא על משלי 17:7:1 ↗הַשִּׂמְחָה שֶׁבַּלֵּב וְהַשְּׁפִיעָה עַל הַגּוּף
״לב, גהה - חסר כ"ף מרפא, כלומר הלב שהוא שמח בחלקו ייטיב לגוף כגהה, בעבור שתולדתו לשמוח כמו לא יגהה מכם, אבל רוח נכאה וכועסת״
הַפֶּסֶקֶת הַזֹּאת מְסַבֶּת עַל הַקֶּרֶן הַמַּרָּה שֶׁבַּלֵּב וְעַל הַשִּׂמְחָה שֶׁהוּא מַעֲנֶה לַגּוּף. הַמִּשְׁאָל מְסַבֵּל כְּתָב שֶׁחוֹסֵר בּוֹ הַאָלֶף, וְהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהַלֵּב שֶׁמְּשַׂמֵּחַ בְּחֶלְקוֹ, כְּדֵי שֶׁהַגּוּף לֹא יִגָּעֶה, יִהְיֶה בְּמַצָּב טוֹב. לְעֶקְרוֹן, כְּשֶׁהָאָדָם שָׂמֵחַ בְּמַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הַשִּׂמְחָה הַזֹּאת מְטַבֶּבֶת אֶת הַבְּרִיאוּת וְהַגּוּף לֹא נִשְׁחֵק כַּמְּצֻיָּן. אֲבֶל מִקְצָת, רוּחַ כְּעָס וְעֶצֶב עַל כָּל הַבְּלִי כָּל בָּעוֹלָם, עָשׂוּתָהּ לְיֵבֵשׁ אֶת הָעֶצֶם, שֶׁהוּא הַיְּסוֹד שֶׁל הַגּוּף. הָאִבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּל כְּאן עַל הַמִּשְׁאָל וּמַסְבִּיר שֶׁהַמַּצָּב הַנַּפְשָׁנִי שֶׁל הָאָדָם מַשְׁפִּיעַ בְּאֹפֶן יְשִׁיר עַל כָּל הַמַּבְנֶה הַגּוּפָנִי. הוּא מַצִּיעַ תּוֹרַת מַדָּע הַמְקַשֶּׁרֶת בֵּין הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף, וְאֵין הוּא טוֹעֶה בְּכָךְ שֶׁהַכְּנִיעָה אוֹ הָעֶצֶב מְנַגְּעִים אֶת הַבְּרִיאוּת.
אבן עזרא על משלי 17:22:1 ↗