ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃במדבר · פרק ו׳
נדר הנזיר וברכת הכוהנים
הפרק מגדיר את נדר הנזירות, את ההימנעות ממוצרי הגפן, מתספורת ומטומאת מת, את הטיפול בנזירות שנקטעה ואת סיום הנדר, ולאחר מכן מוסר את ברכת הכוהנים לבני ישראל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר ו׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ח׳
נדר הנזירות והאיסורים החלים בו
דבר אל בני ישראל ואמור להם: אם איש או אישה מקבלים על עצמם נדר נזיר כדי להיות בנזירות לה׳:
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֽה׃הנזיר יימנע מיין ומשכר. הוא לא ישתה חומץ יין או חומץ שכר, לא ישתה שום משקה שנעשה מהשריית ענבים, ולא יאכל ענבים טריים או מיובשים.
מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃במשך כל ימי נזירותו הוא לא יאכל שום דבר שנעשה מגפן היין, מן החרצנים ועד הזג.
כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל׃על המילים
הפסוק כולל את חלקי הענב בביטוי "מחרצנים ועד זג".
במשך כל ימי נדר נזירותו לא יעבור תער על ראשו. עד שיושלמו הימים שהקדיש לנזירות לה׳, הוא יהיה קדוש ויגדל את שיער ראשו.
כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַיהוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ׃במשך כל הימים שבהם הוא בנזירות לה׳, הוא לא יתקרב אל אדם מת.
כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַיהוָ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא׃גם כשאביו, אמו, אחיו או אחותו מתים, הוא לא ייטמא להם, כי נזר אלוהיו על ראשו.
לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ׃במשך כל ימי נזירותו הוא קדוש לה׳.
כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהוָֽה׃ט׳–י״ב
טומאת מת פתאומית וחידוש הנזירות
אם אדם מת ליד הנזיר בפתאומיות וכך נטמא ראש נזירותו, הנזיר יגלח את ראשו ביום טהרתו, ביום השביעי.
וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃ביום השמיני הוא יביא אל הכוהן, אל פתח אוהל מועד, שתי תורים או שני בני יונה.
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃הכוהן יעשה אחד מהם לחטאת ואחד לעולה, יכפר עליו על מה שחטא בנוגע למת, ובאותו יום הנזיר יקדש מחדש את ראשו.
וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃הוא יתחיל מחדש את ימי נזירותו לה׳ ויביא כבש בן שנה לאשם. הימים שקדמו לטומאה לא ייחשבו, מפני שנזירותו נטמאה.
וְהִזִּ֤יר לַֽיהוָה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ׃י״ג–כ״א
סיום הנזירות והקורבנות
זה דין הנזיר כאשר ימי נזירותו מסתיימים: ביום שבו יושלמו הימים, יובא אל פתח אוהל מועד.
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃הוא יקריב את קורבנו לה׳: כבש תמים בן שנה לעולה, כבשה תמימה בת שנה לחטאת ואיל תמים לשלמים.
וְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַיהוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים׃הוא יביא גם סל מצות: חלות מסולת מעורבבות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וכן את המנחות והנסכים שלהם.
וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם׃הכוהן יקריב אותם לפני ה׳ ויעשה את קורבן החטאת ואת קורבן העולה של הנזיר.
וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹלָתֽוֹ׃את האיל יעשה הכוהן זבח שלמים לה׳ יחד עם סל המצות, ויעשה גם את מנחתו ואת נסכו.
וְאֶת־הָאַ֜יִל יַעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ׃הנזיר יגלח בפתח אוהל מועד את שיער ראש נזירותו, ייקח את השיער ויניח אותו על האש שמתחת לזבח השלמים.
וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים׃הכוהן ייקח מן האיל את הזרוע המבושלת, חלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד, ויניח אותם על כפות הנזיר לאחר שגילח את שיער נזירותו.
וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֮ מִן־הָאַיִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ׃הכוהן יניף אותם תנופה לפני ה׳. הם קודש לכוהן, נוסף על חזה התנופה ועל שוק התרומה. לאחר מכן הנזיר ישתה יין.
וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן ׀ תְּנוּפָה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן׃זה דין הנזיר שנודר: זה קורבנו לה׳ על נזירותו, מלבד מה שידו משגת לפי הנדר שקיבל על עצמו. כפי הנדר שנדר, כך יעשה נוסף על דין נזירותו.
זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֮ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהוָה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ׃ (פ)כ״ב–כ״ז
ברכת הכוהנים
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל אהרן ואל בניו ואמור להם: כך תברכו את בני ישראל. אמרו להם:
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ (ס)ה׳ יברך אותך וישמור עליך.
יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ (ס)ה׳ יאיר את פניו אליך ויחון אותך.
יָאֵ֨ר יְהוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ (ס)ה׳ יישא את פניו אליך וישים לך שלום.
יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ (ס)כך הכוהנים ישימו את שמי על בני ישראל, ואני אברך אותם.
וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ח׳
נדר הנזירות והאיסורים החלים בו
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֽה׃
מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃
כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל׃
כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַיהוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ׃
כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַיהוָ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא׃
לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהוָֽה׃
ט׳–י״ב
טומאת מת פתאומית וחידוש הנזירות
וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
וְהִזִּ֤יר לַֽיהוָה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ׃
י״ג–כ״א
סיום הנזירות והקורבנות
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַיהוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים׃
וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם׃
וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹלָתֽוֹ׃
וְאֶת־הָאַ֜יִל יַעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ׃
וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים׃
וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֮ מִן־הָאַיִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ׃
וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן ׀ תְּנוּפָה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן׃
זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֮ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהוָה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ׃ (פ)
כ״ב–כ״ז
ברכת הכוהנים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃ (ס)
יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃ (ס)
יָאֵ֨ר יְהוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃ (ס)
יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ (ס)
וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק כולל שתי יחידות מרכזיות. הראשונה מפרטת את נדר הנזירות: מה הנזיר נמנע ממנו, מה קורה אם הוא נטמא למת ואיך מסתיימת הנזירות. השנייה מוסרת לאהרן ולבניו את הנוסח שבו יברכו את בני ישראל.
פסוקים א׳–ח׳
קבלת נדר נזירות
איש או אישה יכולים לקבל על עצמם נדר נזירות לה׳. במשך הנזירות יש להימנע מיין, שכר ומוצרי גפן, לא להעביר תער על הראש ולא להיטמא למת. האיסור על טומאת מת חל גם במות קרובי המשפחה המנויים בפרק.
פסוקים ט׳–י״ב
טומאה פתאומית בזמן הנזירות
אם אדם מת לפתע ליד הנזיר והוא נטמא, עליו לגלח את ראשו ביום השביעי לטהרתו. ביום השמיני הוא מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, וכן כבש לאשם. ימי הנזירות שקדמו לטומאה אינם נחשבים, והוא מתחיל את תקופת הנזירות מחדש.
פסוקים י״ג–י״ח
סיום תקופת הנזירות
כאשר ימי הנזירות מסתיימים, הנזיר מגיע אל פתח אוהל מועד ומביא עולה, חטאת, שלמים, סל מצות, מנחות ונסכים. הוא מגלח את שיער נזירותו ומניח אותו על האש שמתחת לזבח השלמים.
פסוקים י״ט–כ״א
התנופה והשלמת הנדר
הכוהן מניח על כפות הנזיר את הזרוע המבושלת מן האיל, חלה ורקיק, ומניף אותם לפני ה׳. הם ניתנים לכוהן נוסף על חלקי הקורבן המפורטים. לאחר השלמת ההליך הנזיר שותה יין. אם קיבל על עצמו נדר נוסף בהתאם ליכולתו, עליו לקיימו.
פסוקים כ״ב–כ״ז
ברכת הכוהנים
ה׳ מצווה את משה למסור לאהרן ולבניו כיצד לברך את בני ישראל. הברכה כוללת ברכה ושמירה, הארת פנים וחנינה, נשיאת פנים ושלום. הכוהנים שמים כך את שם ה׳ על ישראל, וה׳ הוא שמברך אותם.
הפרק מגדיר בפירוט את חובות הנזיר מראשית נדרו ועד השלמתו, ולאחר סיום דיני הנזירות עובר אל נוסח הברכה שהכוהנים מצווים לומר לבני ישראל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הפסיקתא שסופקה אינה מפרשת את פתיחת הפרק
״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״
פסיקתא רבתי ב׳:א׳, כפי שסופקה כאן, עוסקת בעיקר בחנוכה, בהדלקת נרות, בחנוכות שונות ובדרשות על דוד, שלמה ובית המקדש. היא אינה עוסקת בדיבור אל משה שבפסוק א׳ ואינה מפרשת את נדר הנזיר שמתחיל מיד אחריו. :contentReference[oaicite:0]{index=0} לכן הקשר בין המקור שהוקצה לבין פסוק א׳ אינו ישיר. אין להשתמש בדרשות על חנוכה או על חנוכת המקדש כדי להסביר את פתיחת במדבר ו׳. בפשט, פסוק א׳ הוא פתיחה קצרה לדיבור שבו ה׳ מוסר למשה את דיני הנזירות.
פסיקתא רבתי ב׳:א׳ ↗במדבר רבה פותח את דרשת הנזיר מן הנדר
״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא וגו'״
במדבר רבה י׳:א׳ פותח במילים של פסוק ב׳ וממשיך לדרשה רחבה על בריאת העולם, חכמה, תשובה, תוכחה ודברי תורה. המקור משתמש בפתיחת פרשת הנזיר כנקודת מוצא לדיון מדרשי רחב הרבה יותר מן הדין עצמו. בפשט פסוק ב׳ נאמר שאיש או אישה יכולים לקבל על עצמם נדר נזיר ולהיות בנזירות לה׳. הפרטים המעשיים של הנדר מפורטים בפסוקים הבאים. הדרשות הרחבות של חז״ל על תשובה, חכמה ומתיקות דברי ה׳ אינן חלק מן ההגדרה הישירה של נדר הנזירות.
במדבר רבה י׳:א׳ ↗חז״ל מרחיבים את ההימנעות מיין לעיקרון של הרחקה
״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר וגו'״
במדבר רבה י׳:ח׳ מתחיל באיסור היין שבפסוק ג׳ ומפתח ממנו דרשה ארוכה על השפעת השתייה. המדרש משווה בין יין לדעת, מביא דוגמאות של שכרות ומסביר את האיסור גם כרעיון של יצירת מרחק מן הדבר שעלול להביא לתוצאה אסורה. זהו פיתוח מוסרי ומדרשי של חז״ל. בפשט הפרק הדרישה מדויקת ומפורטת: הנזיר נמנע מיין ומשכר, מחומץ שלהם, ממשקה שהושרו בו ענבים ומאכילת ענבים לחים ויבשים. בפסוק הבא ההימנעות מורחבת לכל מה שנעשה מגפן היין.
במדבר רבה י׳:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י קושר את קדושת הנזיר לאיסור טומאת מת
״זוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף, מִלִּטַּמֵּא לְמֵתִים״
רש״י מפרש את המילים "כל ימי נזרו קדש הוא" כקדושה הניכרת בכך שהנזיר אינו נטמא למתים. הוא מפנה בכך אל האיסור שנאמר בשני הפסוקים הקודמים, ובמיוחד אל האיסור להיטמא אפילו לאב, לאם, לאח ולאחות במותם. זהו פירושו של רש״י לאופי הקדושה המתוארת בפסוק ח׳. הפסוק עצמו קובע באופן כללי שבכל ימי נזירותו הנזיר קדוש לה׳, בלי לצמצם את הקדושה דווקא לתחום אחד. לכן בתרגום נשמרת הקביעה הרחבה, ואילו הקישור לטומאת מת נשאר במדור הלימוד.
רש״י על במדבר 6:8:1 ↗רש״י מזהה את החלקים הניתנים לכוהן
״הַחַלָּה וְהָרָקִיק וְהַזְּרוֹעַ תְּרוּמָה הֵן לַכֹּהֵן״
רש״י מסביר את המילים "קדש הוא לכהן" בפסוק כ׳ ומזהה את הדברים שנזכרו מיד קודם: הזרוע המבושלת, חלת המצה ורקיק המצה. לדבריו, שלושת אלה הם תרומה לכוהן. הפירוש משתלב ברצף הפסוקים. בפסוק י״ט הכוהן מניח את הזרוע, החלה והרקיק על כפות הנזיר, ובפסוק כ׳ הוא מניף אותם לפני ה׳ ונאמר שהם קודש לכוהן, נוסף על חזה התנופה ועל שוק התרומה. רש״י מבהיר בדיוק למה מתייחס הכינוי "הוא".
רש״י על במדבר 6:20:1 ↗הרמב״ן דן בטעם החטאת שבסיום הנזירות
״וְטַעַם הַחַטָּאת שֶׁיַּקְרִיב הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ לֹא נִתְפָּרֵשׁ״
הקטע שסופק בשם הרמב״ן דן בחטאת שהנזיר מביא כאשר ימי נזירותו מסתיימים. הרמב״ן מציין שטעם החטאת אינו מפורש, ואז מציע שהחזרה מחיי הנזירות אל חיי העולם הרגילים היא עצמה הסיבה לצורך בכפרה, משום שלדעתו היה ראוי לנזיר להמשיך בקדושתו. המקור הוקצה לפסוק י״א, אך הקטע עצמו עוסק בחטאת של סיום הנזירות המתוארת בהמשך הפרק, ולא בחטאת שמובאת אחרי טומאת מת בפסוק י״א. לכן אין להחיל את טעמו של הרמב״ן על פסוק י״א כאילו זה פירושו הישיר.
רמב״ן על במדבר 6:11:1 ↗אבן עזרא מפרש את היכולת ואת סמיכות הברכה
״וטעם מלבד אשר תשיג ידו. חיוב שיתן כפי ממונו גם כפי ימי הנדר אם רבים אם מעטים״
אבן עזרא מפרש את "מלבד אשר תשיג ידו" כחיוב התלוי ביכולתו הכלכלית של הנודר וגם בפרטי הנדר שקיבל על עצמו. בכך הוא קורא את פסוק כ״א כהשלמה לחובות הקבועות של הנזיר, ולא כביטול שלהן. בהמשך דבריו הוא גם מציע הסבר לסמיכות ברכת הכוהנים לפרשת הנזיר: לאחר שהושלמה תורת הנזיר, המתואר כקדוש, נזכרת תורת הכוהנים שגם הם קדושים. זהו הסבר פרשני לסדר הפרשיות. בפשט, הפרק פשוט מסיים את דיני הנזיר ואז פותח בדיבור חדש על ברכת הכוהנים.
אבן עזרא על במדבר 6:21:1 ↗