ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃במדבר · פרק ה׳
טהרת המחנה, השבת אשמה ודין הקנאות
הפרק מצווה להרחיק מן המחנה מצבי טומאה מסוימים, מסדיר וידוי והשבת רכוש שנלקח שלא כדין, ולאחר מכן מפרט את ההליך הנעשה כאשר בעל מקנא לאשתו ואין עדות שמכריעה אם נטמאה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר ה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ד׳
הרחקת הטמאים מן המחנה
צווה את בני ישראל להוציא מן המחנה כל צרוע, כל זב וכל מי שטמא בגלל מת.
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃על המילים
המונחים "צרוע" ו"זב" נשמרים כמונחים מקראיים, בלי לזהות אותם עם אבחנות רפואיות מודרניות.
הוציאו אותם אל מחוץ למחנה, גברים ונשים כאחד, כדי שלא יטמאו את מחנותיהם שבתוכם אני שוכן.
מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃בני ישראל עשו כך והוציאו אותם אל מחוץ למחנה. כפי שה׳ אמר למשה, כך עשו בני ישראל.
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)ה׳–י׳
וידוי, השבת אשמה ומתנות הכוהן
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל: אם איש או אישה יעשו חטא מן החטאים שאדם עושה, ובכך ימעלו בה׳ ויהיו אשמים:
דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃הם יתוודו על החטא שעשו. האדם ישיב את מלוא האשם, יוסיף עליו חמישית וייתן אותו למי שנעשה כלפיו האשם.
וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃אם אין לאדם שנפגע גואל שאפשר להשיב אליו את האשם, האשם המושב לה׳ יינתן לכוהן, מלבד איל הכיפורים שבו הכוהן יכפר על האשם.
וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃כל תרומה מקודשי בני ישראל שהם מביאים אל הכוהן תהיה לכוהן.
וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃הקודשים של כל אדם יהיו שלו עד שייתן אותם, ומה שאדם נותן לכוהן יהיה לכוהן.
וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ (פ)י״א–ט״ו
מצב הקנאה והבאת מנחת הקנאות
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם: אם אשתו של אדם תסטה ממנו ותמעל בו:
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃איש אחר שכב איתה שכבת זרע, הדבר נעלם מעיני בעלה, היא הסתתרה ונטמאה, אין עד נגדה והיא לא נתפסה.
וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃אם עוברת על הבעל רוח קנאה והוא מקנא לאשתו, בין שהיא אכן נטמאה ובין שהיא לא נטמאה:
וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃האיש יביא את אשתו אל הכוהן ויביא בשבילה קורבן של עשירית האיפה קמח שעורים. לא ישפוך עליו שמן ולא ישים עליו לבונה, כי זו מנחת קנאות, מנחת זיכרון שמזכירה עוון.
וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃ט״ז–כ״ג
השבועה והכנת מי המרים
הכוהן יקריב אותה ויעמיד אותה לפני ה׳.
וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הכוהן ייקח מים קדושים בכלי חרס, ייקח מן העפר שעל קרקע המשכן וישים אותו בתוך המים.
וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃הכוהן יעמיד את האישה לפני ה׳, יפרע את ראשה ויניח על כפות ידיה את מנחת הזיכרון, שהיא מנחת קנאות. ביד הכוהן יהיו מי המרים המאררים.
וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃על המילים
הביטוי "ופרע את ראש האישה" נשמר קרוב ללשון המקור.
הכוהן ישביע אותה ויאמר לה: אם איש אחר לא שכב איתך ואם לא סטית לטומאה בזמן שאת נשואה לבעלך, היי נקייה מן המים המרים המאררים האלה.
וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃אבל אם סטית בזמן שאת נשואה לבעלך, נטמאת ואיש שאינו בעלך שכב איתך:
וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃הכוהן ישביע את האישה בשבועת האלה ויאמר לה: ה׳ יעשה אותך לדוגמה של אלה ושבועה בתוך עמך, כאשר ה׳ יעשה את ירכך נופלת ואת בטנך צבה.
וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃על המילים
הביטויים "ירכך נופלת" ו"בטנך צבה" נשמרים קרוב ללשון המקור, שאינו מסביר כאן את טיב התופעות במונחים אחרים.
המים המאררים האלה יבואו במעייך, לצבות בטן ולהפיל ירך. האישה תאמר: אמן, אמן.
וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃הכוהן יכתוב את האלות האלה בספר וימחה את הכתב אל מי המרים.
וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃כ״ד–כ״ח
המנחה, השתייה ותוצאות ההליך
הכוהן ישקה את האישה במי המרים המאררים, והמים המאררים יבואו בה למרים.
וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃הכוהן ייקח מיד האישה את מנחת הקנאות, יניף אותה לפני ה׳ ויקריב אותה אל המזבח.
וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃הכוהן ייקח מן המנחה את קומץ האזכרה שלה, יקטיר אותו על המזבח, ואחר כך ישקה את האישה במים.
וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃לאחר שישקה אותה במים, אם היא נטמאה ומעלה בבעלה, המים המאררים יבואו בה למרים, בטנה תצבה וירכה תיפול, והיא תהיה לאלה בקרב עמה.
וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃אם האישה לא נטמאה והיא טהורה, היא תהיה נקייה ותוכל להרות זרע.
וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃כ״ט–ל״א
סיכום דין הקנאות
זה דין הקנאות כאשר אישה סוטה בזמן שהיא נשואה לבעלה ונטמאת.
זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃כך גם כאשר עוברת על איש רוח קנאה והוא מקנא לאשתו: הוא יעמיד את האישה לפני ה׳, והכוהן יעשה לה את כל ההליך הזה.
א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃האיש יהיה נקי מעוון, והאישה ההיא תישא את עוונה.
וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ד׳
הרחקת הטמאים מן המחנה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃
מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
ה׳–י׳
וידוי, השבת אשמה ומתנות הכוהן
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃
וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃
וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃
וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃ (פ)
י״א–ט״ו
מצב הקנאה והבאת מנחת הקנאות
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃
וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃
וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃
וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃
ט״ז–כ״ג
השבועה והכנת מי המרים
וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃
וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃
וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃
וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃
וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃
וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃
כ״ד–כ״ח
המנחה, השתייה ותוצאות ההליך
וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃
וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃
וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃
כ״ט–ל״א
סיכום דין הקנאות
זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃
א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃
וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק כולל שלוש יחידות חוק שונות: שמירת המחנה מטומאות מסוימות, וידוי והשבת רכוש כאשר אדם אשם כלפי אדם אחר, והליך הקנאות במקרה שבו בעל חושד באשתו ואין עדות שמכריעה אם נטמאה.
פסוקים א׳–ד׳
הוצאה מן המחנה
בני ישראל מצווים להוציא מן המחנה צרוע, זב ומי שטמא בגלל מת, בין גבר ובין אישה. מטרת הציווי המפורשת היא שלא יטמאו את המחנות שבהם ה׳ שוכן. בני ישראל מקיימים את הציווי.
פסוקים ה׳–ח׳
וידוי והשבת האשם
איש או אישה שחטאו ומעלו בה׳ צריכים להתוודות ולהשיב את האשם במלואו למי שנפגע, בתוספת חמישית. אם אין לנפגע גואל שאליו אפשר להשיב את הסכום, ההשבה ניתנת לכוהן, נוסף על איל הכיפורים.
פסוקים ט׳–י׳
קודשים ומתנות לכוהן
תרומות מקודשי בני ישראל שמובאות לכוהן שייכות לו. כל אדם מחזיק בקודשיו עד שהוא נותן אותם, ומה שניתן לכוהן נעשה שלו.
פסוקים י״א–י״ד
המצב שמפעיל את דין הקנאות
ההליך עוסק במקרה שבו בעל מקנא לאשתו בעקבות חשד ליחסים עם איש אחר, אך אין עד שמכריע את הדבר. הדין מתייחס במפורש גם לאפשרות שהאישה נטמאה וגם לאפשרות שלא נטמאה.
פסוקים ט״ו–י״ח
מנחת הקנאות והמים
הבעל מביא את אשתו אל הכוהן ומביא קמח שעורים כמנחת קנאות, בלי שמן ובלי לבונה. הכוהן מכין מים קדושים בכלי חרס ומוסיף להם עפר מקרקע המשכן, מעמיד את האישה לפני ה׳ ומחזיק את מי המרים.
פסוקים י״ט–כ״ג
השבועה והאלה
הכוהן משביע את האישה. אם לא נטמאה, השבועה קובעת שהמים לא יפגעו בה. אם נטמאה עם איש אחר, נאמרת עליה אלה המתארת פגיעה בבטן ובירך. האישה מקבלת את נוסח השבועה באמירת "אמן, אמן", והכוהן כותב את האלות ומוחה אותן אל המים.
פסוקים כ״ד–כ״ח
הקרבת המנחה ותוצאת ההליך
הכוהן מטפל במנחת הקנאות, מקטיר את אזכרתה ומשקה את האישה במים. אם היא נטמאה, מתוארות תוצאות האלה; אם לא נטמאה והיא טהורה, היא נקייה ונאמר שהיא תוכל להרות זרע.
פסוקים כ״ט–ל״א
סיכום דין הקנאות
היחידה נחתמת בהגדרת המקרה ובהוראה לבצע את כל ההליך לפני ה׳ באמצעות הכוהן. הסיום קובע שהאיש נקי מעוון ושאם האישה אשמה, היא נושאת את עוונה.
שלוש היחידות בפרק עוסקות בשמירה על המחנה, בתיקון אשמה שבין אדם לאדם ובהליך קבוע למצב של קנאה וחשד שאין לגביו עדות מכריעה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מקור הספרא עוסק בחטא מסוג אחר
״"מצות השם" – ולא מצות המלך ולא מצות בית דין.״
הספרא שסופק כאן מפרש לשון מספר ויקרא על אדם שעובר על "מצות השם". הוא מבחין בין מצוות ה׳ לבין מצוות של מלך או בית דין, ובהמשך מוציא סוגים מסוימים של עבירות מן הדין הנדון שם. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור אינו מפרש את פסוק א׳ בפרק שלנו, שבו נמסר רק שה׳ דיבר אל משה לפני הציווי על הוצאת הטמאים מן המחנה. לכן אין להשתמש בדרשת הספרא כדי להוסיף תוכן לפתיחת במדבר ה׳; הקשר בין המקור שהוקצה לבין הפסוק הוא עקיף בלבד.
ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה א ה׳ ↗במדבר רבה שסופק אינו עוסק בדין המחנה
״וּבְנֵי גָד עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן לַעֲזֹר לַאֲחֵיהֶם לִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ״
במדבר רבה י״ג:כ׳ עוסק בקורבנו של נשיא שבט גד ובדרשות המקשרות את פרטי הקורבן ליציאת מצרים, למשה ולמאורעות נוספים. הוא מזכיר גם את בני גד שעברו את הירדן לעזור לאחיהם בירושת הארץ. הקטע שסופק אינו מפרש את פסוק ב׳ של פרקנו ואינו דן בצרוע, בזב או בטמא לנפש. לכן אין קשר ישיר בין המקור לבין הציווי להוציא את המצבים האלה מן המחנה, ואין להכניס את דרשותיו לתרגום או לנרטיב של היחידה.
במדבר רבה י״ג:כ׳ ↗הספרי מדגיש את השכינה בתוך ישראל
״חביבים ישראל, שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם״
ספרי במדבר מתעכב על הלשון שלפיה ה׳ שוכן בתוך ישראל ומפתח ממנה דרשה רחבה על נוכחות השכינה עם ישראל גם במצבי טומאה וגם בגלות. המקור מצטט בין השאר לשונות מן התורה שבהן נאמר שהמשכן או המחנה נמצא בתוך העם. בפשט פסוק ג׳ הנקודה ממוקדת יותר: יש להוציא את הטמאים המתוארים אל מחוץ למחנה כדי שלא יטמאו את המחנות שבהם ה׳ שוכן. הרחבת הרעיון לנוכחות השכינה בגלויות שונות היא דרשת חז״ל ואינה חלק מן הציווי הישיר בפרק.
ספרי במדבר קס״א:ה׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מזהה את האשם המושב
״זֶה הַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ״
רש״י מפרש את הביטוי "האשם המושב" בפסוק ח׳ כסכום הקרן שנלקח או הוחזק שלא כדין יחד עם תוספת החומש שנזכרה בפסוק הקודם. בכך הוא מחבר את פסוק ח׳ ישירות למנגנון ההשבה של פסוק ז׳. בפשט היחידה נאמר תחילה להשיב את האשם עצמו ולהוסיף עליו חמישית. אם אין לנפגע גואל שאליו אפשר להשיב את הסכום, האשם המושב לה׳ ניתן לכוהן. זיהויו המפורש כ"קרן וחומש" הוא ניסוחו של רש״י.
רש״י על במדבר 5:8:3 ↗רש״י מבחין בין סדר הכתיבה לסדר הביצוע
״אֵין זֶה סֵדֶר הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי בַתְּחִלָּהּ מַקְרִיב מִנְחָתָהּ״
רש״י מעיר על פסוק כ״ד, שבו מוזכרת השקיית האישה לפני שפסוקים כ״ה–כ״ו מתארים את הקרבת המנחה. לדבריו, אין להבין מכאן שזהו סדר הביצוע בפועל, מפני שהמנחה מוקרבת תחילה ורק לאחר מכן האישה שותה, כפי שנאמר במפורש בפסוק כ״ו. זהו ניסיון של רש״י ליישב את סדר הפסוקים. בתרגום נשמר כל פסוק במקומו, ואילו בסיכום ובהסבר הרציף אפשר לעקוב אחר ההוראה המפורשת בפסוק כ״ו: הקטרת אזכרת המנחה קודמת להשקיית המים.
רש״י על במדבר 5:24:1 ↗הרמב״ן דן במשמעות מנחת הקנאות
״כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא הַקֶּמַח הַזֶּה מְעוֹרֶרֶת בָּהּ שְׁתֵּי קְנָאוֹת״
הרמב״ן מביא הסברים מדרשיים ופרשניים לכך שמנחת הקנאות עשויה שעורים ואין עליה שמן או לבונה. הוא מזכיר פירוש שלפיו המנחה קשורה לשתי קנאות, של המקום ושל הבעל, ומביא גם הסברים סמליים שונים לפרטי המנחה, לכלי החרס ולעפר. הסמלים האלה אינם נאמרים בפסוק ט״ו עצמו. בפשט נאמר רק שהבעל מביא עשירית האיפה קמח שעורים, בלי שמן ובלי לבונה, מפני שזו מנחת קנאות ומנחת זיכרון המזכירה עוון. פירושי הרמב״ן נשארים אפוא ברובד הפרשנות.
רמב״ן על במדבר 5:15:1 ↗אבן עזרא מסביר את אזכרת המנחה
״אזכרתה. מה שיהיה לה לזכרון לטוב או לרע כפי מעשיה:״
אבן עזרא מפרש את המילה "אזכרתה" בפסוק כ״ו כדבר שנעשה לזיכרון ביחס לאישה, לטוב או לרע בהתאם למעשיה. זו הערה קצרה שמקשרת בין קומץ המנחה המוקטר לבין התוצאה האפשרית של ההליך. בפשט הפסוק הכוהן לוקח מן המנחה את אזכרתה, מקטיר אותה על המזבח ורק לאחר מכן משקה את האישה במים. ההסבר שהאזכרה היא לזיכרון לטוב או לרע הוא פירושו של אבן עזרא ואינו מפורט בלשון הפסוק.
אבן עזרא על במדבר 5:26:1 ↗