ה׳ דיבר אל משה בערבות מואב, ליד הירדן מול יריחו, ואמר:
וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃במדבר · פרק לה׳
ערי הלווים, ערי המקלט ודיני הריגה
ה׳ מצווה לתת ללווים ארבעים ושמונה ערים עם שטחים סביבן, ובהן שש ערי מקלט. בהמשך נקבע מי רשאי לברוח לעיר מקלט לאחר שהרג אדם בשגגה, כיצד מבדילים בין רצח מכוון להריגה בלי איבה, מה תפקיד העדה במשפט, כמה זמן נשאר ההורג בעיר המקלט, ומהם הכללים לעדות, לכופר ולשפיכת דם בארץ.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר לה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ח׳
ערי הלווים והמגרשים
צווה את בני ישראל לתת ללווים מתוך נחלתם ערים למגורים, וגם שטחים פתוחים סביב הערים.
צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃על המילים
המונח "מגרש" מתאר את השטח שמסביב לעיר.
הערים יהיו ללווים למגורים, והשטחים שסביבן ישמשו את הבהמות, הרכוש ושאר צורכי המחיה שלהם.
וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃השטחים הפתוחים שתיתנו ללווים יימדדו מקיר העיר והחוצה, אלף אמה מסביב.
וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃על המילים
אמה היא מידת אורך מקראית; אין כאן המרה למידה מודרנית.
מחוץ לעיר תמדדו אלפיים אמה לכל צד: מזרח, דרום, מערב וצפון, כשהעיר באמצע. זה יהיה השטח שסביב ערי הלווים.
וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃מתוך הערים שתיתנו ללווים, שש יהיו ערי מקלט שאליהן יוכל לברוח מי שהרג אדם. נוסף עליהן תיתנו עוד ארבעים ושתיים ערים.
וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃על המילים
המשך הפרק מבהיר שערי המקלט מיועדות למי שהרג בשגגה.
בסך הכול תיתנו ללווים ארבעים ושמונה ערים, יחד עם השטחים שסביבן.
כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃את הערים ללווים תיקחו מנחלות בני ישראל לפי גודל הנחלה: ממי שקיבל נחלה גדולה תיתנו יותר, וממי שקיבל נחלה קטנה תיתנו פחות. כל שבט ייתן מעריו בהתאם לנחלה שקיבל.
וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃ (פ)ט׳–ט״ו
שש ערי המקלט
ה׳ דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם: כאשר אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען,
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃הכינו לכם ערים שישמשו ערי מקלט. לשם יברח מי שהרג אדם בשגגה.
וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃הערים יהיו לו מקלט מפני גואל הדם, כדי שלא יומת לפני שיעמוד למשפט בפני העדה.
וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃על המילים
הפסוק משתמש במונח "גואל הדם" בלי לפרט כאן את זהותו.
בסך הכול יהיו לכם שש ערי מקלט.
וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃שלוש ערים תיתנו בעבר הירדן, ושלוש ערים תיתנו בארץ כנען. כולן יהיו ערי מקלט.
אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃שש הערים האלה יהיו למקלט לבני ישראל, לגר ולתושב שבתוכם. כל מי שהרג אדם בשגגה יוכל לברוח לשם.
לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃ט״ז–כ״א
מקרים של רצח מכוון
אם אדם הכה אדם אחר בכלי ברזל והאדם מת, הוא נחשב רוצח, והרוצח יומת.
וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃אם הוא הכה אותו באבן שאפשר להמית בה, והאדם מת, הוא נחשב רוצח, והרוצח יומת.
וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃או אם הוא הכה אותו בכלי עץ שאפשר להמית בו, והאדם מת, הוא נחשב רוצח, והרוצח יומת.
א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃גואל הדם הוא שימית את הרוצח; כאשר יפגוש בו, הוא ימית אותו.
גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃אם הוא דחף אותו מתוך שנאה, או השליך עליו דבר בכוונה לפגוע בו, והאדם מת,
וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃או אם מתוך איבה הכה אותו בידו והאדם מת, המכה יומת, כי הוא רוצח. גואל הדם ימית את הרוצח כאשר יפגוש בו.
א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃כ״ב–כ״ט
הריגה בשגגה והשהייה בעיר המקלט
אבל אם הוא דחף אותו פתאום בלי איבה, או השליך עליו כלי בלי כוונה לפגוע בו,
וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃או אם בלי לראות הוא הפיל עליו אבן שאפשר למות ממנה, והאדם מת, כשהוא לא היה אויב שלו ולא ביקש לפגוע בו,
א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃העדה תשפוט בין המכה ובין גואל הדם לפי הדינים האלה.
וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃אם העדה מכריעה שמדובר במקרה הזה, היא תציל את ההורג מיד גואל הדם ותחזיר אותו לעיר המקלט שאליה ברח. הוא יישאר שם עד מות הכוהן הגדול שנמשח בשמן הקודש.
וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃אבל אם ההורג יצא מחוץ לגבול עיר המקלט שאליה ברח,
וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וגואל הדם ימצא אותו מחוץ לגבול עיר המקלט ויהרוג אותו, גואל הדם לא יישא באשמת דם על כך.
וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃מפני שעל ההורג להישאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול. אחרי מות הכוהן הגדול הוא ישוב אל ארץ אחוזתו.
כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃הדינים האלה יהיו לכם חוק משפט לדורות, בכל מקומות מגוריכם.
וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃ל׳–ל״ד
עדים, כופר ואיסור לטמא את הארץ
מי שהרג אדם יומת כרוצח על פי עדות של עדים. עד אחד לבדו לא יעיד נגד אדם באופן שיוביל להמתתו.
כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃אל תיקחו תשלום כופר עבור רוצח שנמצא חייב מיתה. הוא יומת.
וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃ואל תיקחו כופר ממי שנדרש לברוח לעיר המקלט, כדי לאפשר לו לחזור ולשבת בארץ לפני מות הכוהן.
וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃אל תטמאו בחטא את הארץ שבה אתם חיים, כי דם שנשפך מחלל את הארץ. על הדם שנשפך בה לא תהיה כפרה אלא בדם מי ששפך אותו.
וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃על המילים
המילה "תחניפו" בהקשר הזה מתארת השחתה או זיהום מוסרי של הארץ בעקבות שפיכות דמים.
אל תטמאו את הארץ שבה אתם יושבים ושבתוכה אני שוכן, כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל.
וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ח׳
ערי הלווים והמגרשים
וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃
צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃
וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃
וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃
וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃
וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃
כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃
וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃ (פ)
ט׳–ט״ו
שש ערי המקלט
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃
וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃
אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃
לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃
ט״ז–כ״א
מקרים של רצח מכוון
וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃
גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃
וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃
א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃
כ״ב–כ״ט
הריגה בשגגה והשהייה בעיר המקלט
וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃
א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃
וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃
וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃
וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃
וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃
כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃
וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃
ל׳–ל״ד
עדים, כופר ואיסור לטמא את הארץ
כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃
וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃
וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃
וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃
וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק קובע תחילה את הערים והשטחים שיינתנו ללווים, ובהם שש ערי מקלט. לאחר מכן הוא מפרט את תפקיד ערי המקלט במקרים של הריגה בשגגה, את ההבחנה בין רצח מכוון להריגה בלי איבה או כוונה, ואת ההליך המשפטי והכללים החלים לאחר ההכרעה.
פסוקים א׳–ה׳
ערים ומגרשים ללווים
בני ישראל מצווים לתת ללווים ערים מתוך נחלות השבטים ושטחים פתוחים סביבן. השטחים נמדדים מסביב לעיר, והם מיועדים גם לבהמות, לרכוש ולצורכי המחיה של הלווים.
פסוקים ו׳–ח׳
ארבעים ושמונה ערים
בסך הכול יינתנו ללווים ארבעים ושמונה ערים. שש מהן יהיו ערי מקלט, ונוסף עליהן ארבעים ושתיים ערים. מספר הערים שכל שבט נותן תלוי בגודל הנחלה שקיבל: מנחלה גדולה ניתנות יותר ערים ומנחלה קטנה פחות.
פסוקים ט׳–ט״ו
מטרת ערי המקלט
לאחר מעבר הירדן יש להכין שש ערי מקלט: שלוש בעבר הירדן ושלוש בארץ כנען. הן מיועדות לבני ישראל, לגר ולתושב, ומאפשרות למי שהרג אדם בשגגה לברוח מפני גואל הדם עד שיעמוד למשפט בפני העדה.
פסוקים ט״ז–כ״א
מקרים שנחשבים רצח
הפרק מונה מקרים שבהם המכה נחשב רוצח: הכאה בכלי ברזל, באבן או בכלי עץ שיכולים להמית, וכן דחיפה מתוך שנאה, השלכת דבר בכוונה או הכאה מתוך איבה שגרמו למוות. במקרים האלה נקבע שהרוצח יומת.
פסוקים כ״ב–כ״ה
הריגה בלי איבה או כוונה
כאשר המוות נגרם בפתאומיות בלי איבה, בלי כוונה לפגוע ובלי רצון ברעתו של ההרוג, העדה צריכה לשפוט בין המכה לבין גואל הדם. אם המקרה מוכרע בהתאם לדינים האלה, ההורג מוחזר לעיר המקלט.
פסוקים כ״ו–כ״ט
השהייה בעיר המקלט
ההורג נשאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול. אם הוא יוצא מגבולות העיר לפני כן וגואל הדם הורג אותו מחוץ לעיר, גואל הדם אינו נושא באשמת דם. אחרי מות הכוהן הגדול ההורג חוזר אל ארץ אחוזתו.
פסוקים ל׳–ל״ד
עדות, כופר ושפיכות דמים
המתת רוצח דורשת עדות של עדים, ועד אחד אינו מספיק. אסור לקבל כופר כדי לפטור רוצח מעונש המוות, ואסור לקבל כופר כדי לאפשר למי שחייב לשהות בעיר מקלט לחזור לפני מות הכוהן. בסיום מודגש ששפיכת דם מטמאת את הארץ ושאין לטמא את הארץ שבה ה׳ שוכן בתוך בני ישראל.
הפרק משלב את חלוקת ערי הלווים עם מערכת מפורטת של ערי מקלט ומשפטי הריגה, ומקפיד להבחין בין מעשה מכוון לבין מוות שנגרם בלי איבה וכוונה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חז״ל דנים במשמעות לשון הציווי
״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם״
במדבר רבה דן במילה "צו" בכמה מקומות בתורה ומביא כמה דרכים להבין את עוצמתה: ציווי שנוהג מיד ולדורות, לשון זירוז, ולעיתים ציווי הכרוך בחסרון ממון. בתוך הדוגמאות מובא במפורש הציווי לתת ללווים ערים. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בפשט פסוק ב׳ החובה ברורה: בני ישראל צריכים להפריש מנחלותיהם ערים שבהן יישבו הלווים, יחד עם שטחים סביבן. הדיון על המשמעות הכללית של המילה "צו" הוא דרשת חז״ל ואינו משנה את פרטי ההקצאה שבפסוק.
במדבר רבה ז׳:ז׳ ↗חז״ל משתמשים באלפיים אמה לדיון בתחומי שבת
״וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה״
במדבר רבה מביא את מידת אלפיים האמה שמסביב לערי הלווים במסגרת דיון רחב על תחומי שבת. המדרש משווה בין המרחקים שסביב המחנה, ערי הלווים ומקומות נוספים, ומבקש לבסס מהם שיעור של אלפיים אמה. בפשט פסוק ה׳ מדובר קודם כול במדידת מגרשי הערים: אלפיים אמה לכל אחד מארבעת הכיוונים, כשהעיר במרכז. הקישור לדיני תחום שבת הוא שימוש חז״לי בפסוק לצורך דיון הלכתי רחב יותר, ולא פירוש של תפקיד המגרשים עצמם.
במדבר רבה ב׳:ט׳ ↗המדרש קושר את ערי הלווים לברכת יעקב
״אֲחַלְקֵם בְּיַעֲקֹב, זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי״
בראשית רבה דורש את דברי יעקב על שמעון ולוי, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", וקושר את הפיזור של לוי לכך שהלווים אינם מקבלים נחלה רצופה כמו שאר השבטים. בהמשך המקור מוזכרות גם הערים הניתנות מתוך אחוזת בני ישראל. המקור הוקצה לפסוק ח׳, אך הקשר אליו הוא רחב ולא ישיר. פסוק ח׳ קובע עיקרון מעשי: כל שבט נותן ללווים ערים לפי גודל נחלתו. הרעיון שהדבר קשור לברכת יעקב על לוי הוא דרשת חז״ל ואינו נאמר בפסוק עצמו.
בראשית רבה צ״ח:ה׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר שהקריתם פירושו הכנה והזמנה
״אֵין הַקְרָיָה אֶלָּא לְשׁוֹן הַזְמָנָה״
רש״י מסביר את הפועל "והקריתם" שבפסוק י״א כלשון של הזמנה והכנה. כלומר, בני ישראל נדרשים לייחד מראש ערים שישמשו כמקומות מקלט למי שהרג אדם בשגגה. ההסבר מתאים למהלך הישיר של הפסוקים: אין מדובר באירוע מקרי שבו עיר הופכת למקלט, אלא בציווי לקבוע ערים ייעודיות לתפקיד הזה. רש״י מוסיף דוגמה מלשון התורה כדי להבהיר את משמעות הפועל, בלי לשנות את תנאי המקלט שמתפרטים בהמשך.
רש״י על במדבר 35:11:1 ↗רש״י מסביר את הקשר למות הכוהן הגדול
״שֶׁהוּא בָא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בְיִשְׂרָאֵל וּלְהַאֲרִיךְ יְמֵיהֶם״
רש״י מביא בשם חז״ל הסבר לכך שההורג בשגגה נשאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול. לפי הסבר אחד, הכוהן הגדול מייצג השראת שכינה והארכת חיים, ואילו ההריגה קיצרה חיים; לכן שני המצבים מוצבים זה מול זה. רש״י מביא גם הסבר נוסף הקשור לתפילתו של הכוהן הגדול. בפשט פסוק כ״ה נקבע רק משך השהייה: ההורג יישאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול שנמשח בשמן הקודש. הטעם לקשר הזה אינו מוסבר בפסוק, ולכן דברי רש״י הם פרשנות חז״לית.
רש״י על במדבר 35:25:1 ↗הרמב״ן דן בחלוקת שש ערי המקלט
״וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן תִּשְׁעָה הַמַּטּוֹת, וְכָאן אֵינָם אֶלָּא שְׁנַיִם וָחֵצִי״
הרמב״ן שואל מדוע נקבעות שלוש ערי מקלט בעבר הירדן ושלוש בארץ כנען, אף שמספר השבטים בשני האזורים אינו שווה. הוא מביא את פירוש רש״י בשם חז״ל, ממשיך לדון במספר הערים ובתפקידן, ולבסוף מציע גם הסבר המבוסס על גודל השטח בעבר הירדן. בפשט פסוק י״ד אין הסבר לחלוקה המספרית. הכתוב קובע שלוש ערי מקלט בעבר הירדן ושלוש בארץ כנען. הניסיונות להסביר מדוע החלוקה שווה שייכים לדיון הפרשני של הרמב״ן ושל המקורות שהוא מביא.
רמב״ן על במדבר 35:14:1 ↗אבן עזרא קורא את עד מות כפשוטו
״וגם כן עד מות הכהן הגדול כי הוא יכפר בעד ישראל״
אבן עזרא דוחה פירוש שמנסה להבין את המילים "עד מות" במשמעות אחרת, וקובע שיש לקרוא אותן כפשוטן: עד מותו של הכוהן הגדול. הוא מוסיף הסבר שלפיו הכוהן הגדול מכפר בעד ישראל, והאירוע של ההריגה התרחש בתקופת כהונתו. בפשט פסוק כ״ה אכן נקבע שההורג בשגגה יישאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול. הפסוק אינו מסביר מדוע מותו מסיים את תקופת השהייה. ההסבר על הכפרה הוא פירושו של אבן עזרא.
אבן עזרא על במדבר 35:25:1 ↗