לבני ראובן ולבני גד היה מקנה רב מאוד. הם ראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והבחינו שזהו אזור שמתאים למקנה.
וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃במדבר · פרק לב׳
בקשת ראובן וגד לנחלה בעבר הירדן
לבני ראובן ולבני גד יש מקנה רב, והם מבקשים לקבל את ארץ יעזר וגלעד לנחלה במקום לעבור עם שאר העם אל מערב הירדן. משה חושש שהם יחלישו את לב ישראל כמו המרגלים, והם מתחייבים לצאת חלוצים למלחמה עד שכל השבטים יקבלו את נחלתם. משה מקבל את התנאי, והארץ ניתנת לגד, לראובן ולחצי שבט מנשה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר לב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בקשת בני גד ובני ראובן
בני גד ובני ראובן באו אל משה, אל אלעזר הכוהן ואל נשיאי העדה ואמרו:
וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עטרות, דיבון, יעזר, נמרה, חשבון, אלעלה, שבם, נבו ובעון.
עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הארץ שה׳ הכה לפני עדת ישראל היא ארץ שמתאימה למקנה, ולעבדיך יש מקנה.
הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס)הם אמרו: אם מצאנו חן בעיניך, תן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, ואל תעביר אותנו את הירדן.
וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃אזהרת משה והזכרת חטא המרגלים
משה אמר לבני גד ולבני ראובן: האחים שלכם יצאו למלחמה ואתם תשבו כאן?
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃ולמה תחלישו את לב בני ישראל ותמנעו מהם לעבור אל הארץ שה׳ נתן להם?
וְלָ֣מָּה תנואון [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃על המילים
במקור מופיע כתיב וקרי: "תנואון [תניאון]".
כך עשו אבותיכם כששלחתי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ.
כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃הם הגיעו עד נחל אשכול, ראו את הארץ והחלישו את לב בני ישראל, עד שהעם לא רצה להיכנס אל הארץ שה׳ נתן להם.
וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃באותו יום ה׳ כעס ונשבע:
וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃האנשים שעלו ממצרים, בני עשרים ומעלה, לא יראו את הארץ שנשבעתי לתת לאברהם, ליצחק וליעקב, מפני שלא הלכו אחריי בכל לבם.
אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃מלבד כלב בן יפונה הקנזי ויהושע בן נון, מפני שהם הלכו אחרי ה׳ בכל לבם.
בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ה׳ כעס על ישראל והניע אותם במדבר במשך ארבעים שנה, עד שכל הדור שעשה את הרע בעיני ה׳ מת.
וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ועכשיו אתם קמתם במקום אבותיכם, דור של אנשים חוטאים, ועלולים להוסיף עוד על כעסו של ה׳ על ישראל.
וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃אם תחזרו מאחרי ה׳, הוא ישאיר את העם שוב במדבר, ואתם תגרמו נזק לכל העם הזה.
כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (ס)התחייבות לצאת חלוצים והתנאי של משה
הם ניגשו אליו ואמרו: נבנה כאן גדרות לצאן שלנו וערים לילדים שלנו.
וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃אנחנו נצא במהירות כחלוצים לפני בני ישראל, עד שנביא אותם אל מקומם. בינתיים ילדינו יישבו בערים מבוצרות, כדי להיות מוגנים מפני יושבי הארץ.
וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לא נחזור לבתינו עד שכל בני ישראל יקבלו את נחלותיהם.
לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃לא נקבל איתם נחלה מעבר לירדן מערבה, מפני שאנחנו מבקשים את נחלתנו בעבר הירדן המזרחי.
כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ (פ)משה אמר להם: אם תעשו את הדבר הזה, ואם תצאו חמושים לפני ה׳ למלחמה,
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וכל הלוחמים שלכם יעברו את הירדן לפני ה׳, עד שהוא יוריש את אויביו מפניו,
וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וכשהארץ תיכבש לפני ה׳, תוכלו לחזור. אז תהיו נקיים מהתחייבותכם כלפי ה׳ וכלפי ישראל, והארץ הזאת תהיה לכם לאחוזה לפני ה׳.
וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃אבל אם לא תעשו כך, תחטאו לה׳. דעו שהחטא שלכם ישיג אתכם.
וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בנו לכם ערים לילדיכם וגדרות לצאנכם, וקיימו את מה שהבטחתם.
בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃בני גד ובני ראובן אמרו למשה: עבדיך יעשו כפי שאדוני מצווה.
וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃על המילים
המילה "אדוני" כאן פונה אל משה, ולא אל ה׳.
ילדינו, נשינו, מקננו וכל בהמותינו יישארו שם בערי הגלעד.
טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃ואנחנו, עבדיך, נעבור כולנו חמושים למלחמה לפני ה׳, כפי שאדוני אמר.
וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃על המילים
גם כאן "אדוני" הוא פנייה למשה.
משה נתן הוראות בעניינם לאלעזר הכוהן, ליהושע בן נון ולראשי בתי האב של מטות בני ישראל.
וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃משה אמר להם: אם בני גד ובני ראובן יעברו איתכם את הירדן, וכל לוחם שלהם יצא למלחמה לפני ה׳, והארץ תיכבש לפניכם, תתנו להם את ארץ הגלעד לאחוזה.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃אבל אם הם לא יעברו איתכם כחמושים, הם יקבלו נחלה בתוככם בארץ כנען.
וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃בני גד ובני ראובן ענו: נעשה כפי שה׳ אמר לעבדיך.
וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃אנחנו נעבור חמושים לפני ה׳ אל ארץ כנען, ואחוזת נחלתנו תהיה איתנו בעבר הירדן הזה.
נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃חלוקת הארץ ובניית הערים
משה נתן לבני גד, לבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן, עם הערים והשטחים שסביבן.
וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃בני גד בנו את דיבון, את עטרות ואת ערוער.
וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃הם בנו גם את עטרות שופן, את יעזר ואת יגבהה.
וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃הם בנו גם את בית נמרה ואת בית הרן כערים מבוצרות, והקימו גדרות לצאן.
וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃בני ראובן בנו את חשבון, את אלעלא ואת קריתים.
וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃הם בנו גם את נבו ואת בעל מעון, ששמותיהן שונו, ואת שבמה. הם נתנו שמות לערים שבנו.
וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃בני מכיר בן מנשה הלכו אל הגלעד, כבשו אותו והורישו משם את האמורי שישב בו.
וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃משה נתן את הגלעד למכיר בן מנשה, והוא התיישב שם.
וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃יאיר בן מנשה הלך וכבש את הכפרים שלהם, וקרא להם חוות יאיר.
וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃נבח הלך וכבש את קנת ואת היישובים שסביבה, וקרא לה נבח על שמו.
וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
בקשת בני גד ובני ראובן
וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃
וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃
עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃
הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס)
וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃
אזהרת משה והזכרת חטא המרגלים
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃
וְלָ֣מָּה תנואון [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃
כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃
וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃
וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃
אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃
בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃
וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃
כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (ס)
התחייבות לצאת חלוצים והתנאי של משה
וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃
וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃
כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ (פ)
וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃
וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃
וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃
בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃
וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃
טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃
וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃
וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃
וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃
נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃
חלוקת הארץ ובניית הערים
וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃
וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃
וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃
וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃
וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃
וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃
וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃
וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃
וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃
וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
לבני ראובן ולבני גד יש מקנה רב, והם מבקשים להתיישב בארץ יעזר וגלעד שממזרח לירדן. משה חושש שבקשתם תגרום לשאר העם לפחד מן הכניסה לארץ, כפי שקרה בדור המרגלים. לאחר שהם מתחייבים לצאת למלחמה לפני אחיהם, משה קובע את התנאי לקבלת הארץ.
הבקשה לקבל את עבר הירדן
בני גד ובני ראובן רואים שארץ יעזר וגלעד מתאימה למקנה הרב שלהם. הם פונים אל משה, אלעזר ונשיאי העדה, מזכירים את ערי האזור ומבקשים שהארץ הזאת תינתן להם לאחוזה בלי להעביר אותם את הירדן.
משה מזהיר מפני חזרה על חטא המרגלים
משה שואל אם שאר השבטים יצאו למלחמה בעוד הם נשארים במקום. הוא מזהיר שהם עלולים להחליש את לב העם, ומזכיר את המרגלים שגרמו לבני ישראל שלא לרצות להיכנס לארץ ואת העונש של ארבעים שנות הנדודים.
בני גד וראובן מציעים לצאת חלוצים
בני גד וראובן מציעים לבנות תחילה ערים לילדיהם וגדרות לצאנם, ואז לצאת חלוצים לפני בני ישראל. הם מתחייבים שלא לחזור לבתיהם עד שכל השבטים יקבלו את נחלותיהם, ואומרים שאינם מבקשים נחלה נוספת ממערב לירדן.
משה קובע תנאי מחייב
משה מסכים בתנאי שכל לוחמיהם יעברו את הירדן ויישארו במלחמה עד שהארץ תיכבש. אם יעשו זאת, ארץ הגלעד תהיה להם לאחוזה. אם לא יעשו זאת, הם יחטאו לה׳ ויקבלו נחלה בתוך ארץ כנען.
ההתחייבות מתקבלת
בני גד ובני ראובן מקבלים את התנאי ומצהירים שיעברו חמושים לפני ה׳. משה מוסר את התנאי לאלעזר, ליהושע ולראשי המטות, כדי שגם לאחריו יהיה ברור מתי תינתן להם ארץ הגלעד.
הארץ ניתנת ונבנית
משה נותן לבני גד, לבני ראובן ולחצי שבט מנשה את ממלכות סיחון ועוג ואת הערים שסביבן. בני גד וראובן בונים ומחזקים ערים באזור, ובני מכיר, יאיר ונבח כובשים מקומות נוספים ומתיישבים בהם.
הבקשה להתיישב ממזרח לירדן מתקבלת רק לאחר התחייבות מפורשת להשתתף עם שאר ישראל במלחמה. לאחר קביעת התנאי, משה מחלק את האזור לבני גד, לבני ראובן ולחצי שבט מנשה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המדרש משתמש במקנה הרב כדי לדון בתאוות ישראל במדבר
״וַהֲלוֹא כְתִיב (במדבר לכ, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן״
במדבר רבה ט״ו:כ״ד עוסק בעיקר בסיפור המתאווים ובשאלה מה בדיוק ביקש העם כאשר התלונן על מזונו. בתוך הדיון המדרש מביא את פסוק א׳ בפרקנו כהוכחה לכך שלישראל עדיין היה מקנה רב, ולכן הוא דוחה את האפשרות שהבעיה הייתה פשוט מחסור בבשר. :contentReference[oaicite:0]{index=0} הקשר לפרקנו הוא אפוא עקיף. בפשט פסוק א׳ נאמר רק שלבני ראובן ולבני גד היה מקנה רב מאוד, ושארץ יעזר וגלעד התאימה למקנה. המדרש משתמש בפרט הזה לצורך פירוש אירוע מוקדם יותר, ואינו מסביר את עצם בקשת הנחלה כאן.
במדבר רבה ט״ו:כ״ד ↗בראשית רבה קושר את בקשת ראובן לדפוס מוקדם בדמותו
״חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה״
בראשית רבה פותח בסיפור הדודאים של ראובן ומצרף אליו את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". בתוך הרצף הוא מצטט גם את בקשת בני ראובן בפרקנו, "יותן את הארץ הזאת לעבדיך", ובכך יוצר קשר מדרשי בין ראובן הקדום לבין צאצאיו המאוחרים. המקור אינו מסביר בפשט מדוע בני ראובן מבקשים את עבר הירדן, ואינו מחליף את הסיבה המפורשת בפרק: מקנה רב וארץ המתאימה למקנה. החיבור בין מעשה ראובן בבראשית לבין בחירת צאצאיו הוא מהלך מדרשי של חז״ל.
בראשית רבה ע״ב:א׳ ↗התנחומא מדגיש את פעולת המרגלים בהחלשת לב העם
״לפיכך נתכוונו המרגלים לשבר לבן של ישראל, שנאמר ויניאו את לב בני ישראל״
תנחומא בובר על פרשת שלח מתאר כיצד המרגלים הזכירו לישראל עמים מאיימים, ובהם עמלק, כדי לשבור את לב העם. הוא חותם בציטוט מן הפרק שלנו: "ויניאו את לב בני ישראל". בכך הוא משתמש בדברי משה כאן כתיאור תמציתי של השפעת המרגלים. בפשט פסוק ט׳ משה מזכיר את האירוע ההיסטורי כדי להזהיר את בני גד ובני ראובן. הוא אומר שהמרגלים ראו את הארץ והניאו את לב ישראל מלהיכנס אליה. ההסבר המדרשי על כוונתם להפחיד באמצעות הזכרת עמלק שייך לפרשנות חז״ל.
תנחומא בובר, שלח י״ח:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר את הכינוי הקנזי של כלב
״חוֹרְגוֹ שֶׁל קְנַז הָיָה״
רש״י מתעכב על הכינוי "כלב בן יפונה הקנזי" ומביא בשם חז״ל הסבר משפחתי: כלב נקרא הקנזי מפני שהיה קשור לקנז דרך נישואי אמו, ומאותה משפחה נולד גם עתניאל. בפשט פסוק י״ב אין הסבר לכינוי "הקנזי". הפסוק רק מחריג את כלב ואת יהושע מן הדור שנגזר עליו שלא לראות את הארץ, מפני שהם מילאו אחרי ה׳. הפרטים על היחס המשפחתי לקנז הם מסורת פרשנית שמביא רש״י ואינם חלק מן המידע המפורש בפרק.
רש״י על במדבר 32:12:1 ↗רש״י מפרש את אחוזת הנחלה כדבר הנתון ברשותם
״כְּלוֹמַר בְּיָדֵינוּ וּבִרְשׁוּתֵנוּ תְהִי אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ״
רש״י מסביר את דברי בני גד ובני ראובן בפסוק ל״ב, "ואתנו אחוזת נחלתנו", במשמעות של רשות והחזקה: הנחלה תהיה בידיהם וברשותם בעבר הירדן המזרחי, בשעה שהם עצמם עוברים חמושים עם שאר ישראל אל ארץ כנען. בפשט הדברים הם מתחייבים להשתתף במלחמה מעבר לירדן, ובאותה עת מבקשים שהאחוזה שנקבעה להם תישאר שלהם ממזרח לירדן. רש״י מבהיר את משמעות הביטוי "אתנו" ואינו מוסיף תנאי חדש מעבר למה שנאמר בהסכם.
רש״י על במדבר 32:32:1 ↗הרמב״ן קורא את בקשת הנחלה כלשון בקשה ולא כקביעה
״וְהִיא דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה לֹא דֶּרֶךְ מְרִיבָה״
הרמב״ן דן במילים "כי באה נחלתנו אלינו" ואינו מקבל את האפשרות שבני גד ובני ראובן מדברים כאילו הארץ כבר נמסרה להם. לדבריו, הדבר עדיין תלוי במשה. לכן הוא מפרש שהם מציגים את עבר הירדן כארץ המתאימה להם במיוחד בגלל המקנה הרב שלהם ומבקשים שלא לקבל חלק נוסף בארץ שממערב לירדן. כך הרמב״ן שומר על לשון של בקשה ולא של בעלות שכבר נקבעה. בפשט הפרק אכן רק בהמשך, לאחר קבלת התנאי, משה נותן להם את הארץ בפועל.
רמב״ן על במדבר 32:19:1 ↗אבן עזרא מסביר את הצורה נחנו ואת אזכור חצי מנשה
״נחנו. הוא העיקר ואל"ף אנחנו נוסף״
אבן עזרא מתעכב על הצורה הקצרה "נחנו" שבפסוק ל״ב ומסביר שלדעתו זו הצורה היסודית, בעוד האל״ף במילה "אנחנו" היא תוספת. אחר כך הוא מעיר שחצי שבט מנשה אינו נזכר עד שלב מאוחר בפרק מפני שמדובר רק בחצי מן השבט. ההערה הראשונה היא לשונית, והשנייה נוגעת למבנה הסיפור. בפשט פסוק ל״ב בני גד ובני ראובן חוזרים על התחייבותם לעבור חמושים לפני ה׳, ובפסוק הבא מצטרף חצי שבט מנשה לחלוקת הארץ שממזרח לירדן.
אבן עזרא על במדבר 32:32:1 ↗