ה׳ דיבר אל משה ואמר:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃במדבר · פרק לא׳
המלחמה במדין, טהרת השבים וחלוקת השלל
ה׳ מצווה את משה לנקום במדין לפני מותו. שנים עשר אלף לוחמים יוצאים למלחמה, שבים עם שבויים ושלל, ומקבלים הוראות על הריגת חלק מן השבויים, על טהרה ועל הכשרת הכלים. לאחר מכן השלל נמנה, מתחלק בין הלוחמים לעדה, וחלקים ממנו ניתנים לאלעזר וללווים. בסיום מפקדי הצבא מביאים זהב לה׳ לאחר שהתברר שאיש מאנשיהם לא חסר.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר לא׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
המלחמה במדין והבאת השבי והשלל
נקום את נקמת בני ישראל במדיינים. לאחר מכן תיאסף אל עמיך.
נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃משה אמר לעם: הוציאו מתוככם אנשים לצבא, כדי שיצאו נגד מדין ויעשו את נקמת ה׳ במדין.
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃שלחו לצבא אלף איש מכל מטה, אלף מכל אחד ממטות ישראל.
אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃מכל אלפי ישראל נמסרו אלף מכל מטה, ובסך הכול שנים עשר אלף לוחמים מוכנים לצבא.
וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃משה שלח אותם לצבא, אלף מכל מטה, יחד עם פינחס בן אלעזר הכוהן. כלי הקודש וחצוצרות התרועה היו בידו.
וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃הם יצאו למלחמה נגד מדין כפי שה׳ ציווה את משה, והרגו כל זכר.
וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃בין ההרוגים הם הרגו גם את חמשת מלכי מדין: אוי, רקם, צור, חור ורבע. גם את בלעם בן בעור הרגו בחרב.
וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃בני ישראל לקחו בשבי את נשות מדין ואת ילדיהם, ובזזו את כל בהמותיהם, את כל מקניהם ואת כל רכושם.
וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃את כל הערים שבהן ישבו ואת כל המחנות המבוצרים שלהם הם שרפו באש.
וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃על המילים
המילה "טירות" מתארת כאן מקומות או מתחמים מבוצרים.
הם לקחו את כל השלל ואת כל המלקוח, בני אדם ובהמות.
וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃הם הביאו אל משה, אל אלעזר הכוהן ואל עדת בני ישראל את השבויים, את המלקוח ואת השלל, אל המחנה בערבות מואב שעל הירדן מול יריחו.
וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ (ס)דברי משה ודיני הטהרה
משה, אלעזר הכוהן וכל נשיאי העדה יצאו לקראתם אל מחוץ למחנה.
וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃משה כעס על מפקדי הצבא, שרי האלפים ושרי המאות שחזרו מן המלחמה.
וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃משה אמר להם: השארתם בחיים את כל הנשים?
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃הרי הן אלה שבגלל דבר בלעם גרמו לבני ישראל למעול בה׳ בעניין פעור, ובעקבות זאת הייתה המגפה בעדת ה׳.
הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃ועכשיו הרגו כל זכר בין הילדים, והרגו כל אישה שקיימה יחסי מין עם גבר.
וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃את כל הילדות והנערות שלא קיימו יחסי מין עם גבר השאירו בחיים עבורכם.
וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃אתם תחנו שבעה ימים מחוץ למחנה. כל מי שהרג אדם וכל מי שנגע בחלל ייטהר ביום השלישי וביום השביעי, אתם והשבויים שלכם.
וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃על המילים
הפועל "תתחטאו" מתייחס כאן להליך טהרה מן הטומאה.
טהרו גם כל בגד, כל כלי עור, כל דבר העשוי מעיזים וכל כלי עץ.
וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ (ס)אלעזר הכוהן אמר לאנשי הצבא שבאו מן המלחמה: זה חוק התורה שה׳ ציווה את משה.
וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃לגבי הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל, הבדיל והעופרת:
אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃כל דבר שיכול לעבור באש תעבירו באש והוא ייטהר, אך גם צריך לטהר אותו במי נידה. כל דבר שאינו יכול לעבור באש תעבירו במים.
כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃על המילים
מי נידה הם המים המשמשים בהליך הטהרה המתואר בתורה.
ביום השביעי כבסו את בגדיכם, ואז תהיו טהורים. לאחר מכן תוכלו להיכנס למחנה.
וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (פ)מניין השלל וחלוקתו
ה׳ אמר למשה:
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃אתה, אלעזר הכוהן וראשי בתי האב של העדה מנו את המלקוח שנשבה, בני אדם ובהמות.
שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃חלק את המלקוח לשני חלקים שווים: חלק ללוחמים שיצאו לצבא וחלק לכל העדה.
וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃מחלקם של אנשי המלחמה הפרש מכס לה׳: אחד מכל חמש מאות, מבני האדם, מן הבקר, מן החמורים ומן הצאן.
וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃קחו את המכס מן המחצית שלהם ותנו אותו לאלעזר הכוהן כתרומת ה׳.
מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃מן המחצית של בני ישראל קח אחד מכל חמישים, מבני האדם, מן הבקר, מן החמורים, מן הצאן ומכל הבהמות, ותן אותם ללווים השומרים את משמרת משכן ה׳.
וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהוָֽה׃משה ואלעזר הכוהן עשו כפי שה׳ ציווה את משה.
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃המלקוח שנותר מן הביזה של אנשי הצבא כלל שש מאות שבעים וחמישה אלף מן הצאן.
וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃מן הבקר היו שבעים ושניים אלף.
וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃היו גם שישים ואחד אלף חמורים.
וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃מספר הנשים שלא קיימו יחסי מין עם גבר היה שלושים ושניים אלף.
וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃המחצית שניתנה ללוחמים כללה מן הצאן שלוש מאות שלושים ושבעה אלף וחמש מאות.
וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃המכס לה׳ מן הצאן היה שש מאות שבעים וחמישה.
וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃חלק הלוחמים מן הבקר היה שלושים ושישה אלף, והמכס לה׳ היה שבעים ושניים.
וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃חלק הלוחמים מן החמורים היה שלושים אלף וחמש מאות, והמכס לה׳ היה שישים ואחד.
וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃חלק הלוחמים מבני האדם היה שישה עשר אלף, והמכס לה׳ היה שלושים ושניים בני אדם.
וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃משה נתן לאלעזר הכוהן את המכס שהיה תרומת ה׳, כפי שה׳ ציווה את משה.
וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃המחצית השנייה הייתה חלקם של בני ישראל, לאחר שמשה הפריד אותה מחלקם של אנשי הצבא.
וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃מחצית העדה מן הצאן הייתה שלוש מאות שלושים ושבעה אלף וחמש מאות.
וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃מן הבקר היו במחצית העדה שלושים ושישה אלף.
וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃מן החמורים היו במחצית העדה שלושים אלף וחמש מאות.
וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ובמחצית העדה היו שישה עשר אלף בני אדם.
וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃משה לקח ממחצית בני ישראל אחד מכל חמישים, מבני האדם ומן הבהמות, ונתן אותם ללווים השומרים את משמרת משכן ה׳, כפי שה׳ ציווה אותו.
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃תרומת מפקדי הצבא
המפקדים הממונים על יחידות הצבא, שרי האלפים ושרי המאות, ניגשו אל משה.
וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃הם אמרו למשה: עבדיך מנו את אנשי המלחמה שבאחריותנו, ולא חסר מאיתנו אפילו איש אחד.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃לכן אנחנו מביאים קרבן לה׳ מן הזהב שכל אחד מצא: אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז, כדי לכפר על נפשותינו לפני ה׳.
וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃על המילים
המילה "כומז" היא שם של תכשיט, אך צורתו המדויקת אינה מפורשת בפסוק.
משה ואלעזר הכוהן לקחו מהם את הזהב, כולו תכשיטים וחפצים מעובדים.
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃כל זהב התרומה שהרימו לה׳ שרי האלפים ושרי המאות היה שישה עשר אלף שבע מאות וחמישים שקל.
וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃על המילים
השקל הוא יחידת משקל מקראית.
אנשי הצבא בזזו כל אחד לעצמו.
אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃משה ואלעזר הכוהן לקחו את הזהב משרי האלפים והמאות והביאו אותו אל אוהל מועד, כזיכרון לבני ישראל לפני ה׳.
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
המלחמה במדין והבאת השבי והשלל
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃
אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃
וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃
וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃
וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃
וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃
וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃
וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃
וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃
וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ (ס)
דברי משה ודיני הטהרה
וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃
הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃
וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃
וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃
וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃
וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃
כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃
וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ (פ)
מניין השלל וחלוקתו
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃
וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃
וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃
מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃
וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהוָֽה׃
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃
וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃
וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃
וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃
וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃
וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃
וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃
וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃
וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃
וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃
וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
תרומת מפקדי הצבא
וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃
וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃
וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃
וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃
אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את המלחמה במדין שנצטווה משה לבצע לפני מותו, את הוראותיו לאחר שובם של אנשי הצבא, את דיני הטהרה והכלים, ואת מניין השלל וחלוקתו. בסיום מפקדי הצבא מביאים תרומת זהב לאחר שהם מונים את אנשיהם ומגלים שאיש מהם לא חסר.
הציווי והיציאה למלחמה
ה׳ מצווה את משה לנקום במדיינים ואומר שלאחר מכן ייאסף אל עמיו. משה שולח אלף איש מכל מטה, בסך הכול שנים עשר אלף לוחמים, יחד עם פינחס בן אלעזר, כלי הקודש וחצוצרות התרועה.
הלחימה במדין והשבי
הצבא הורג את הזכרים ואת חמשת מלכי מדין, וגם את בלעם בן בעור. בני ישראל לוקחים בשבי את הנשים והילדים, בוזזים את הבהמות והרכוש, שורפים את הערים והמתחמים ומביאים את השבויים והשלל למחנה בערבות מואב.
משה מגיב לשבויים
משה, אלעזר והנשיאים יוצאים לקראת הצבא. משה כועס על המפקדים משום שהשאירו את הנשים בחיים ומקשר אותן למעילה בעניין פעור. הוא מצווה להרוג את הזכרים שבטף ואת הנשים שקיימו יחסי מין עם גבר, ולהשאיר בחיים את מי שלא קיימו יחסים כאלה.
טהרת האנשים והכלים
מי שהרג אדם או נגע בחלל נדרש להישאר מחוץ למחנה שבעה ימים ולעבור טהרה ביום השלישי וביום השביעי. גם בגדים וכלים מסוימים נטהרים. אלעזר מוסר הוראות נפרדות למתכות: מה שיכול לעבור באש מועבר באש, וכלים אחרים במים, לצד מי הנידה.
חלוקת המלקוח
ה׳ מצווה למנות את בני האדם והבהמות שנשבו ולחלק את המלקוח לשניים: מחצית ללוחמים ומחצית לעדה. מן הלוחמים נלקח אחד מכל חמש מאות כתרומת ה׳ לאלעזר, וממחצית העדה אחד מכל חמישים ניתן ללווים.
המספרים וההפרשות
המלקוח כולל שש מאות שבעים וחמישה אלף מן הצאן, שבעים ושניים אלף בקר, שישים ואחד אלף חמורים ושלושים ושניים אלף נשים. המחצית של הלוחמים מפורטת יחד עם המכס לה׳, והמחצית של העדה מפורטת בנפרד. משה נותן את המכס לאלעזר ואת החלק שנקבע ממחצית העדה ללווים.
מפקדי הצבא מביאים זהב
שרי האלפים ושרי המאות מדווחים שלא חסר אף אחד מאנשי המלחמה שבאחריותם. הם מביאים לה׳ תכשיטי זהב כדי לכפר על נפשותיהם. משקל הזהב הוא שישה עשר אלף שבע מאות וחמישים שקל, ומשה ואלעזר מביאים אותו לאוהל מועד לזיכרון לפני ה׳.
הפרק מסתיים לאחר שהמלחמה, הטהרה וחלוקת המלקוח מוסדרות בפרטים, ומפקדי הצבא מוסרים תרומת זהב לאוהל מועד לאחר מפקד שבו לא נמצא חסר בין אנשיהם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה מדגיש שמשה אינו מעכב את המלחמה
״אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה יְעַכֵּב נִקְמַת יִשְׂרָאֵל״
במדבר רבה קורא יחד את הציווי לנקום במדין ואת ההודעה שלאחר מכן משה ייאסף אל עמיו. רבי יהודה דורש מכאן שמשה היה יכול, כביכול, לעכב את המלחמה וכך לדחות את מותו, אך לא עשה זאת אלא פעל מיד. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור הוקצה לפסוק א׳, אבל עיקר הדרשה נשען על פסוקים ב׳–ג׳. בפשט פסוק א׳ נאמר רק שה׳ פונה אל משה. אין בו תיאור של מחשבות משה או של אפשרות לעכב את מותו. שבחו של משה והמניע שמייחס לו המדרש הם דרשת חז״ל.
במדבר רבה כ״ב:ב׳ ↗במדבר רבה מוסיף מסורת על רצונו של משה לראות את נקמת מדין
״שֶׁמּשֶׁה מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת בְּנִקְמַת מִדְיָן קֹדֶם שֶׁיָּמוּת״
במדבר רבה דורש את הציווי לנקום במדין ומציג את משה כמי שביקש לראות בעיניו את נקמת מדין לפני מותו. בהמשך המקור מופיעות גם מסורות מדרשיות על בלעם, על פינחס ועל אופן מותם של מלכי מדין. בפשט פסוק ב׳ ה׳ מצווה על משה לנקום את נקמת בני ישראל במדיינים, ומודיע שרק לאחר מכן ייאסף אל עמיו. הפסוק אינו אומר שמשה ביקש לראות את הנקמה או מתאר רצון אישי כזה. הפרטים על בלעם וכשפים במדרש אינם חלק מן הסיפור המקראי הישיר.
במדבר רבה כ״ב:ה׳ ↗המכילתא משתמשת במכסם לה׳ כדי להסביר את המילה מכסה
״אין מכסת אלא מנין וכן הוא אומר (במדבר ל"א מ') ומכסם לה' שנים ושלשים נפש.״
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי עוסקת בדיני קרבן הפסח ובמשמעות המילה "מכסת". כדי להסביר שהיא קשורה למניין, היא מביאה ראיה מפרקנו, מן הביטוי "ומכסם לה׳ שנים ושלשים נפש" שבפסוק מ׳. לכן הקשר למקור שהוקצה לפסוק ג׳ אינו ישיר. פסוק ג׳ בפרקנו עוסק בקריאת משה לאנשים לצאת לצבא נגד מדין, ואינו עוסק במכס או במניין השלל. המקור מועיל להבנת מונח שמופיע בהמשך הפרק בלבד, ולא לפירוש פעולת הגיוס שבתחילתו.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי י״ב:ד׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר מדוע משה והמנהיגים יצאו מן המחנה
״לְפִי שֶׁרָאוּ אֶת נַעֲרֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִים לַחֲטֹף מִן הַבִּזָּה״
רש״י מפרש מדוע משה, אלעזר וכל נשיאי העדה יצאו לקראת החוזרים מן המלחמה אל מחוץ למחנה. בשם הספרי הוא מסביר שהם ראו צעירים מישראל יוצאים כדי לחטוף מן הביזה, ולכן יצאו לקראת אנשי הצבא. הפסוק עצמו אינו נותן סיבה ליציאה. הוא רק מספר שמשה, אלעזר והנשיאים יצאו לקראתם אל מחוץ למחנה. הסברו של רש״י מוסיף מניע שאינו מפורש בסיפור, ולכן אין לשלב אותו בתרגום הישיר או בנרטיב כאילו הוא חלק מן הפסוק.
רש״י על במדבר 31:13:1 ↗רש״י מבהיר שמחצית בני ישראל נועדה לעדה
״לָעֵדָה, וְהוֹצִיאָהּ לָהֶם מן האנשים הצבאים״
רש״י מפרש את הביטוי "מחצית בני ישראל" בפסוק מ״ב ומבהיר שמדובר במחצית שיועדה לעדה. משה הפריד אותה מן המחצית שהייתה שייכת לאנשי הצבא, בהתאם לציווי לחלק את המלקוח לשניים. הפירוש קרוב מאוד למהלך הישיר של הפסוקים. כבר בפסוק כ״ז נצטווה משה לחלק את המלקוח בין תופשי המלחמה לבין כל העדה. פסוק מ״ב חוזר אל המחצית השנייה אחרי שפירט את חלק הלוחמים ואת המכס שנלקח ממנו.
רש״י על במדבר 31:42:1 ↗הרמב״ן מסביר מדוע הופרש מכס מן השלל
״גַּם הַמֶּכֶס הַזֶּה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַשָּׁלָל הַזֶּה מִנִּקְמַת ה'״
הרמב״ן שואל מדוע דווקא משלל מדין נקבע מכס לה׳ שניתן לכוהנים וללווים. הוא מסביר שהשלל הזה קשור במיוחד ל"נקמת ה׳" ולכן נקבעה בו הפרשה מיוחדת. הוא משווה זאת לשלל ממלחמות סיחון ועוג, שלדבריו לא חולק באותה דרך לכוהנים וללווים. בפשט פסוק כ״ח אין הסבר לטעם המכס. הוא רק מצווה לקחת מחלק הלוחמים אחד מכל חמש מאות מבני האדם ומן הבהמות. הקישור בין אופי המלחמה לבין חובת המכס הוא הסברו של הרמב״ן.
רמב״ן על במדבר 31:28:1 ↗אבן עזרא מפרש את אשר בידינו כאחריות המפקדים
״בעבור היותם ברשותם וכן ולקחת בידך עשרה אנשים״
אבן עזרא מסביר שהביטוי "אנשי המלחמה אשר בידנו" אינו מתאר החזקה פיזית ביד, אלא אנשים שנמצאים ברשותם ובאחריותם של המפקדים. הוא משווה זאת ללשון דומה במקום אחר, שבה "בידך" מציינת מסירה לסמכות או אחריות. לפי הפשט, שרי האלפים והמאות מדווחים למשה שהם מנו את אנשי המלחמה שבפיקודם ושאיש מהם לא חסר. פירוש אבן עזרא עוזר לקורא מודרני להבין את הביטוי המקראי בלי לשנות את תוכן הדיווח.
אבן עזרא על במדבר 31:49:1 ↗