משה אמר לבני ישראל את כל מה שה׳ ציווה אותו.
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)במדבר · פרק ל׳
נדרים, שבועות והפרתם
משה מוסר לבני ישראל את דיני הנדרים והשבועות. אדם שקיבל על עצמו נדר או שבועה חייב לקיים את דברו, והפרק מפרט מתי אב או בעל יכולים להניא אישה מנדרה ביום שבו שמעו עליו, ומה הדין כאשר הם שותקים, כאשר האישה אלמנה או גרושה, וכאשר ההפרה נעשית באיחור.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר ל׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ג׳
החובה לקיים נדר ושבועה
משה דיבר אל ראשי המטות של בני ישראל ואמר להם: זה הדבר שה׳ ציווה.
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃אם אדם נודר נדר לה׳ או נשבע שבועה ומטיל על עצמו איסור, אסור לו להפר את דברו. עליו לעשות את כל מה שהוציא מפיו.
אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ד׳–ו׳
נדרי בת בבית אביה
אם אישה צעירה נודרת נדר לה׳ או מטילה על עצמה איסור כשהיא בבית אביה בנעוריה, חל עליה הדין הבא.
וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃אם אביה שומע את נדרה ואת האיסור שקיבלה על עצמה ושותק, כל נדריה נשארים בתוקף, וגם כל איסור שקיבלה על עצמה נשאר בתוקף.
וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃אבל אם אביה מונע ממנה לקיים אותם ביום שבו הוא שומע עליהם, נדריה והאיסורים שקיבלה על עצמה לא יישארו בתוקף. ה׳ יסלח לה, מפני שאביה מנע ממנה לקיים אותם.
וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ז׳–י׳
נדרי אישה, בעלה, אלמנה וגרושה
אם היא נעשית אשת איש כשהנדרים שלה עדיין חלים עליה, או כשחל עליה איסור שקיבלה על עצמה בדבר שאמרה בשפתיה, חל הדין הבא.
וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃אם בעלה שומע על כך וביום שבו שמע הוא שותק, נדריה נשארים בתוקף, וגם האיסורים שקיבלה על עצמה נשארים בתוקף.
וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃אבל אם בעלה מונע ממנה לקיים אותם ביום שבו הוא שומע עליהם, הוא מפר את נדרה ואת האיסור שקיבלה על עצמה בדבר שאמרה. ה׳ יסלח לה.
וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃נדר של אלמנה או גרושה נשאר בתוקף. כל איסור שקיבלה על עצמה חל עליה.
וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃י״א–ט״ז
קיום והפרת נדרים בבית הבעל
אם אישה נדרה בבית בעלה, או נשבעה וקיבלה על עצמה איסור, חל הדין הבא.
וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃אם בעלה שומע ושותק, ואינו מונע ממנה לקיים אותם, כל נדריה נשארים בתוקף וכל איסור שקיבלה על עצמה נשאר בתוקף.
וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃אם בעלה מפר אותם ביום שבו הוא שומע, שום דבר שהוציאה מפיה בנדריה או באיסורים שקיבלה על עצמה לא יישאר בתוקף. בעלה הפר אותם, וה׳ יסלח לה.
וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃כל נדר וכל שבועה שמטילים איסור שיש בו עינוי נפש, בעלה יכול לקיים אותם או להפר אותם.
כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃על המילים
הביטוי "לענות נפש" מתאר נדר או איסור שיש בו עינוי לאדם; היקפו המדויק נדון בפרשנות.
אם בעלה ממשיך לשתוק ולא מגיב ביום שבו שמע, הוא מקיים בכך את כל נדריה ואת כל האיסורים שחלים עליה. הם נשארים בתוקף מפני שהוא שתק ביום שבו שמע.
וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃אבל אם הוא מפר אותם אחרי שכבר שמע, הוא יישא את עוונה.
וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃י״ז
סיכום חוקי הנדרים במשפחה
אלה החוקים שה׳ ציווה את משה ביחסים שבין איש לאשתו ובין אב לבתו כשהיא בנעוריה ובבית אביה.
אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ג׳
החובה לקיים נדר ושבועה
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃
אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
ד׳–ו׳
נדרי בת בבית אביה
וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃
וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃
וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃
ז׳–י׳
נדרי אישה, בעלה, אלמנה וגרושה
וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃
וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃
וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃
וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃
י״א–ט״ז
קיום והפרת נדרים בבית הבעל
וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃
וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃
וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃
כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃
וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃
וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃
י״ז
סיכום חוקי הנדרים במשפחה
אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוסק בכוח המחייב של נדרים ושבועות ובמקרים שבהם אב או בעל יכולים למנוע את קיומם. הכלל הראשון הוא שאדם שנודר או נשבע חייב לקיים את מה שאמר. בהמשך מפורטים דינים מיוחדים הנוגעים לבת בנעוריה, לאישה נשואה, לאלמנה ולגרושה.
פסוקים א׳–ג׳
אדם חייב לקיים את דברו
משה מוסר לראשי המטות את ציווי ה׳. אדם שנודר נדר לה׳ או נשבע ומטיל על עצמו איסור אינו רשאי להפר את דברו, אלא חייב לעשות את מה שהוציא מפיו.
פסוקים ד׳–ו׳
נדר של בת בנעוריה
כאשר בת בנעוריה נודרת בבית אביה, תגובת האב ביום שבו הוא שומע קובעת את המשך הדין. אם הוא שותק, הנדרים והאיסורים נשארים בתוקף. אם הוא מונע ממנה לקיימם באותו יום, הם אינם עומדים וה׳ יסלח לה.
פסוקים ז׳–ט׳
נדרים כאשר האישה נעשית אשת איש
אם אישה נעשית אשת איש כשנדריה או איסורים שקיבלה על עצמה עדיין חלים, בעלה שומע עליהם. אם הוא שותק ביום שמיעתו, הם נשארים בתוקף; אם הוא מפר אותם באותו יום, הם אינם עומדים וה׳ יסלח לה.
פסוקים י׳
אלמנה וגרושה
נדרים ואיסורים שאלמנה או גרושה קיבלו על עצמן נשארים בתוקף.
פסוקים י״א–י״ד
נדרים בבית הבעל
כאשר אישה נודרת או נשבעת בבית בעלה, שתיקת הבעל משאירה את דבריה בתוקף. אם הוא מפר אותם ביום שבו שמע, הם אינם עומדים. הפרק מזכיר במיוחד נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש ומבהיר שהבעל יכול לקיימם או להפר אותם.
פסוקים ט״ו–ט״ז
שתיקה מאוחרת והאחריות להפרה
אם הבעל שותק ביום שבו שמע, שתיקתו מקיימת את הנדרים והאיסורים. אם לאחר השמיעה הוא מפר אותם באיחור, נאמר שהוא נושא את עוונה.
פסוקים י״ז
מסגרת החוקים
הפרק מסיים בכך שאלה החוקים שה׳ ציווה את משה ביחסים שבין איש לאשתו ובין אב לבתו בנעוריה בבית אביה.
הפרק משלב כלל מחייב של קיום נדר ושבועה עם דינים מפורטים של שמיעה, שתיקה והפרה בתוך מסגרות משפחתיות מוגדרות, תוך הדגשה חוזרת של חשיבות היום שבו האב או הבעל שומעים את הנדר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הספרא מקשר בין הביטוי זה הדבר לראשי המטות
״תלמוד לומר כאן "זה הדבר" ולהלן נאמר "זה הדבר"״
הספרא עוסק בעיקר בדיני שחיטה והעלאה מחוץ למקום הקרבן. בתוך הדיון הוא משווה בין הביטוי "זה הדבר" שבאותה פרשה לבין "זה הדבר" בפרשת הנדרים, ומכאן מרחיב את ההשוואה גם לראשי המטות. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור הוקצה לפסוק א׳, אך הקשר הישיר שלו לפרקנו נמצא למעשה בפסוק ב׳, שבו משה פונה אל ראשי המטות ואומר "זה הדבר". פסוק א׳ רק מסכם שמשה אמר לבני ישראל את מה שה׳ ציווה. לכן אין להשתמש בדרשה כדי להוסיף לפסוק הראשון פרטים שאינם כתובים בו.
ספרא, אחרי מות, פרשה ו א׳ ↗במדבר רבה מדגיש את כובד האחריות שבשבועה
״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'״
במדבר רבה פותח בלשון פרשת הנדרים ומרחיב במיוחד בנושא השבועה בשם ה׳. חז״ל מדגישים ששבועה איננה פעולה קלה או שגרתית, ומביאים פסוקים ודוגמאות כדי לתאר את המידות הנדרשות ממי שנשבע ואת חומרת היחס לשבועה גם כאשר היא אמת. בפשט פסוקים ב׳–ג׳ אין רשימת תנאים מוסריים מוקדמים לשבועה. משה מוסר את ציווי ה׳, והכלל הישיר הוא שאדם שנודר או נשבע ומטיל על עצמו איסור אינו מחלל את דברו אלא מקיים את מה שאמר. הרחבת המדרש על זהירות בשבועה שייכת לרובד חז״ל.
במדבר רבה כ״ב:א׳ ↗התנחומא משתמש בלשון איסר כדי להסביר שבועה מחייבת
״ואין אסור אלא שבועה, שנאמר ואסרה אסר״
תנחומא בובר עוסק בברית ובשבועה שבספר דברים ומבקש להסביר את משמעותה המחייבת של לשון "אסור". לשם כך הוא מצטט את הביטוי "ואסרה אסר" מפרקנו ומקשר אותו למושג השבועה. המקור הוקצה לפסוק ד׳, שבו אישה בנעוריה נודרת לה׳ ומטילה על עצמה איסור בבית אביה. הפשט אינו עוסק שם בברית שבספר דברים ואינו מסביר כל "איסר" כשבועה דווקא. התנחומא משתמש בלשון הפסוק כראיה במסגרת דרשה אחרת, ולכן הקשר לפרקנו הוא לשוני ועקיף.
תנחומא בובר, נצבים ו׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מפרש את בית אביה כרשות האב
״בִּרְשׁוּת אָבִיהָ וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּבֵיתוֹ״
רש״י מסביר שהמילים "בבית אביה" אינן מתייחסות רק למקום הפיזי שבו הבת נמצאת. לפי פירושו, הכוונה היא שהיא עדיין ברשות אביה, גם אם ברגע מסוים אינה נמצאת ממש בתוך ביתו. זהו פירוש משפטי למונח המקראי. בפשט פסוק ד׳ מתוארת אישה בנעוריה שנודרת או מקבלת על עצמה איסור "בבית אביה". הכתוב עצמו אינו מפרט אם התנאי תלוי במגורים בפועל או במעמד המשפחתי. רש״י, על פי חז״ל, מפרש שהעיקר הוא הרשות ולא הכתובת שבה היא שוהה.
רש״י על במדבר 30:4:1 ↗רש״י מצמצם את ההפרה לנדרי עינוי נפש
״אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ בִּלְבַד״
רש״י שואל כיצד להבין את הלשון הרחבה "כל נדר וכל שבועת איסר" בפסוק י״ד. הוא מדגיש את המשך המשפט, "לענות נפש", ומפרש שכוח ההפרה המתואר כאן מתייחס לנדרי עינוי נפש. הוא מפנה למסכת נדרים לפירוט הקטגוריה. בפשט הפסוק מופיעים יחד הביטויים "כל נדר", "כל שבועת איסר" ו"לענות נפש", ונאמר שהבעל יכול לקיים או להפר. הגדרת הגבולות ההלכתיים המדויקים של כוח ההפרה היא עבודת פרשנות; רש״י מביא כאן את המסגרת שקבעו חז״ל.
רש״י על במדבר 30:14:1 ↗הרמב״ן מפרש את הנדרים שהאישה מביאה איתה לנישואין
״כִּי גַּם הוּא יִשְׁתַּתֵּף עִם הָאָב בַּהֲפָרַת הַנְּדָרִים״
הרמב״ן מפרש את פסוק ז׳ על פי חז״ל כמצב שבו אישה קיבלה על עצמה נדרים בבית אביה בנעוריה, והם עדיין עליה כאשר היא נעשית לאיש. הוא מסביר מצב שבו האב לא שמע עליהם, ולכן לא קיים ולא הפר אותם, ולאחר מכן גם האיש שומע אותם. הפשט של הפסוק אומר בקיצור שאם היא תהיה לאיש ונדריה עליה, או שיש עליה ביטוי שפתיים שאסרה על נפשה, מתחיל דין חדש המתפרט בפסוקים הבאים. ההסבר המדויק כיצד האב והבעל משתתפים בהפרה הוא פרשנות הלכתית שמביא הרמב״ן בשם רבותינו.
רמב״ן על במדבר 30:7:1 ↗אבן עזרא מזהה צום כדוגמה לעינוי נפש
״אפי' לענות נפש שהוא הצום כאשר פירשתי:״
אבן עזרא מפרש את הביטוי "לענות נפש" בפסוק י״ד ומביא את הצום כדוגמה ברורה לעינוי שהאדם מקבל על עצמו. המקור קצר מאוד, ולכן גם פירושו ממוקד ואינו מנסה לפרט את כל דיני הנדרים. בפשט הפסוק נאמר שכל נדר וכל שבועת איסר שיש בהם עינוי נפש יכולים להיות מקוימים או מופרים בידי הבעל בהתאם לדין המתואר. הזיהוי של צום כדוגמה קונקרטית לעינוי נפש הוא פירושו של אבן עזרא ואינו נכתב במפורש בתוך הפסוק.
אבן עזרא על במדבר 30:14:1 ↗