בני ישראל המשיכו במסעם וחָנו בערבות מואב, מעבר לירדן מול יריחו.
וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ (ס)במדבר · פרק כב׳
בלק מזמין את בלעם והאתון רואה את מלאך ה׳
בלק מלך מואב חושש מישראל ושולח לקרוא לבלעם כדי שיקלל את העם. אלוהים מבהיר לבלעם שישראל מבורך ומגביל את דבריו. בדרך האתון רואה את מלאך ה׳ לפני שבלעם רואה אותו, ולאחר העימות בלעם ממשיך אל בלק כשהוא מחויב לומר רק את הדבר שאלוהים ישים בפיו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר כב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
בלק שולח אל בלעם ואלוהים אוסר לקלל
בלק בן ציפור ראה את כל מה שישראל עשה לאמורי.
וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃מואב פחד מאוד מן העם, מפני שהיה רב, ונחרד מפני בני ישראל.
וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃מואב אמר לזקני מדין: עכשיו הקהל הזה ילחך את כל מה שסביבנו, כמו ששור מלחך את ירק השדה. באותו זמן בלק בן ציפור היה מלך מואב.
וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃בלק שלח שליחים אל בלעם בן בעור, אל פתור שעל הנהר בארץ בני עמו, כדי לקרוא לו. הוא אמר: עם יצא ממצרים, כיסה את פני הארץ ועכשיו הוא יושב מולי.
וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃ועכשיו, בוא בבקשה וקלל עבורי את העם הזה, כי הוא חזק ממני. אולי אצליח להכות בו ולגרש אותו מן הארץ, כי אני יודע שמי שאתה מברך מבורך ומי שאתה מקלל מקולל.
וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃זקני מואב וזקני מדין הלכו כשבידיהם אמצעי קסם, באו אל בלעם ומסרו לו את דברי בלק.
וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃על המילים
המילה "קסמים" מתארת כאן את האמצעים הקשורים בשליחותם אל בלעם; הכתוב אינו מפרט אותם.
בלעם אמר להם: הישארו כאן הלילה, ואני אחזיר לכם תשובה לפי מה שה׳ ידבר אליי. שרי מואב נשארו עם בלעם.
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃אלוהים בא אל בלעם ושאל אותו: מי האנשים האלה שאיתך?
וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃בלעם אמר לאלוהים: בלק בן ציפור, מלך מואב, שלח אליי.
וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃הוא אמר לי: העם שיצא ממצרים כיסה את פני הארץ. בוא עכשיו וקלל אותו עבורי; אולי אצליח להילחם בו ולגרש אותו.
הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃אלוהים אמר לבלעם: אל תלך איתם ואל תקלל את העם, כי הוא מבורך.
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃בבוקר בלעם קם ואמר לשרי בלק: חזרו לארצכם, כי ה׳ מסרב לתת לי ללכת איתכם.
וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃שרי מואב קמו, חזרו אל בלק ואמרו: בלעם סירב ללכת איתנו.
וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃המשלחת השנייה ויציאת בלעם
בלק שלח שוב שרים, רבים ומכובדים יותר מן הראשונים.
וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃הם באו אל בלעם ואמרו לו: כך אמר בלק בן ציפור: בבקשה, אל תימנע מלבוא אליי.
וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃אני אכבד אותך מאוד ואעשה כל מה שתאמר לי. בוא בבקשה וקלל עבורי את העם הזה.
כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃בלעם ענה לעבדי בלק: גם אם בלק ייתן לי בית מלא כסף וזהב, לא אוכל לעבור על דבר ה׳ אלוהיי ולעשות דבר קטן או גדול בניגוד לו.
וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃ועכשיו הישארו בבקשה גם אתם כאן הלילה, כדי שאדע מה עוד ידבר ה׳ איתי.
וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃בלילה אלוהים בא אל בלעם ואמר לו: אם האנשים באו כדי לקרוא לך, קום ולך איתם; אבל תעשה רק את הדבר שאדבר אליך.
וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃על המילים
הקשר בין ההיתר ללכת כאן לבין חרון אף אלוהים בפסוק כ״ב נתון לפרשנות; שני הדברים נשמרים כפי שנאמרו.
בבוקר בלעם קם, חבש את אתונו והלך עם שרי מואב.
וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃האתון ומלאך ה׳ בדרך
אלוהים כעס על כך שהוא הולך, ומלאך ה׳ התייצב בדרך כדי לעמוד נגדו. בלעם רכב על אתונו ושני נעריו היו איתו.
וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃האתון ראתה את מלאך ה׳ עומד בדרך וחרבו שלופה בידו. היא סטתה מן הדרך והלכה בשדה, ובלעם הכה אותה כדי להחזיר אותה לדרך.
וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃מלאך ה׳ עמד בשביל צר בין הכרמים, כשגדר נמצאת מצד אחד וגדר מצד שני.
וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃האתון ראתה את מלאך ה׳ ונלחצה אל הקיר. היא לחצה את רגלו של בלעם אל הקיר, והוא הכה אותה שוב.
וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃מלאך ה׳ התקדם שוב ועמד במקום צר שאין בו דרך לסטות ימינה או שמאלה.
וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃האתון ראתה את מלאך ה׳ ורבצה תחת בלעם. בלעם כעס והכה את האתון במקל.
וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃ה׳ פתח את פי האתון, והיא אמרה לבלעם: מה עשיתי לך שהכית אותי שלוש פעמים?
וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃בלעם אמר לאתון: כי התעללת בי. אילו הייתה חרב בידי, הייתי הורג אותך עכשיו.
וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃האתון אמרה לבלעם: הרי אני האתון שלך, שעליה רכבת כל חייך עד היום הזה. האם נהגתי אי פעם לעשות לך דבר כזה? והוא אמר: לא.
וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃ה׳ פקח את עיני בלעם, והוא ראה את מלאך ה׳ עומד בדרך וחרבו שלופה בידו. בלעם קד והשתחווה כשפניו אל הארץ.
וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃מלאך ה׳ אמר לו: למה הכית את אתונך שלוש פעמים? אני יצאתי לעמוד נגדך, כי הדרך שבה אתה הולך עומדת נגדי.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃על המילים
המילה "ירט" נדירה ומשמעותה המדויקת נתונה לפרשנות; כאן נשמרת המשמעות הכללית של דרך העומדת נגד מלאך ה׳.
האתון ראתה אותי וסטתה מפניי שלוש פעמים. אילו לא הייתה סוטה מפניי, כבר הייתי הורג אותך ומשאיר אותה בחיים.
וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃על המילים
לשון הפסוק מקוצרת, והיחס בין סטיית האתון לבין דברי המלאך מפורש בדרכים שונות; הניסוח משמר את רצף הסיבה שבדבריו.
בלעם אמר למלאך ה׳: חטאתי, כי לא ידעתי שאתה עומד מולי בדרך. עכשיו, אם הדבר רע בעיניך, אחזור.
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃מלאך ה׳ אמר לבלעם: לך עם האנשים, אבל תדבר רק את הדבר שאדבר אליך. בלעם המשיך עם שרי בלק.
וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃בלעם מגיע אל בלק
כשבלק שמע שבלעם הגיע, הוא יצא לקראתו אל עיר מואב שעל גבול ארנון, בקצה הגבול.
וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃בלק אמר לבלעם: הרי שלחתי אליך שוב ושוב כדי לקרוא לך. למה לא באת אליי? האם באמת אינני מסוגל לכבד אותך?
וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃בלעם אמר לבלק: הנה באתי אליך. אבל האם יש בידי לומר משהו כרצוני? אדבר רק את הדבר שאלוהים ישים בפי.
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃בלעם הלך עם בלק, ושניהם הגיעו לקריית חוצות.
וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃בלק זבח בקר וצאן ושלח מהם לבלעם ולשרים שהיו איתו.
וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃בבוקר בלק לקח את בלעם והעלה אותו לבמות בעל. משם בלעם ראה את קצה העם.
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
בלק שולח אל בלעם ואלוהים אוסר לקלל
וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ (ס)
וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃
וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃
וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃
וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃
וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃
הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃
וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃
וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃
המשלחת השנייה ויציאת בלעם
וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃
וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃
כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃
וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃
וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃
וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃
האתון ומלאך ה׳ בדרך
וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃
וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃
וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃
וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃
וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃
וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃
וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃
וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃
וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃
וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃
וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃
בלעם מגיע אל בלק
וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃
וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃
וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃
וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃
וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
ישראל חונה בערבות מואב אחרי ניצחונותיו על האמורי. בלק מלך מואב חושש מן העם ופונה אל בלעם בן בעור כדי שיקלל אותו. אלוהים אוסר על בלעם לקלל את ישראל, אך לאחר משלחת שנייה בלעם יוצא לדרך כשהוא מחויב לעשות ולומר רק את מה שאלוהים יורה לו.
בלק חושש מישראל
ישראל חונה בערבות מואב. בלק רואה מה עשה ישראל לאמורי, ומואב מפחד מפני מספרו הגדול של העם. מואב פונה לזקני מדין, ובלק שולח שליחים אל בלעם בן בעור.
הבקשה לקלל את ישראל
בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל בתקווה שיוכל להכות בו ולגרש אותו מן הארץ. זקני מואב ומדין מגיעים אל בלעם, והוא מבקש מהם להישאר ללילה עד שישמע מה ה׳ ידבר אליו.
אלוהים אוסר על בלעם ללכת ולקלל
אלוהים שואל את בלעם מי האנשים שבאו אליו. לאחר שבלעם מציג את בקשת בלק, אלוהים מורה לו שלא ללכת איתם ולא לקלל את ישראל, מפני שהעם מבורך. בבוקר בלעם שולח את המשלחת בחזרה.
המשלחת השנייה
בלק שולח שרים רבים ומכובדים יותר ומבטיח לבלעם כבוד רב. בלעם אומר שגם תמורת בית מלא כסף וזהב אינו יכול לעבור על דבר ה׳, אך מבקש מהם להישאר ללילה כדי לשמוע אם ייאמר לו דבר נוסף.
בלעם יוצא לדרך
בלילה אלוהים אומר לבלעם שאם האנשים באו לקרוא לו הוא יכול ללכת איתם, בתנאי שיעשה רק את מה שאלוהים ידבר אליו. בבוקר בלעם חובש את אתונו ויוצא עם שרי מואב.
האתון רואה את מלאך ה׳
אלוהים כועס על הליכתו של בלעם, ומלאך ה׳ עומד בדרכו. האתון רואה את המלאך שלוש פעמים: היא סוטה לשדה, נלחצת אל הקיר ולבסוף רובצת. בלעם אינו רואה את המלאך ומכה אותה בכל פעם.
האתון מדברת ובלעם רואה
ה׳ פותח את פי האתון והיא שואלת את בלעם מדוע הכה אותה שלוש פעמים. לאחר השיחה ה׳ פוקח את עיני בלעם, והוא רואה את מלאך ה׳ עומד בדרך בחרב שלופה ומשתחווה לפניו.
אזהרת המלאך
המלאך מסביר שהוא יצא לעמוד נגד בלעם ושהאתון הצילה אותו בכך שסטתה מפניו. בלעם מודה שחטא ואומר שיחזור אם הליכתו רעה בעיני המלאך. המלאך מרשה לו להמשיך, אך מחייב אותו לומר רק את הדבר שיאמר לו.
בלעם נפגש עם בלק
בלק יוצא לקראת בלעם ושואל מדוע לא בא קודם. בלעם מבהיר שאינו חופשי לומר כרצונו וידבר רק את מה שאלוהים ישים בפיו. הם מגיעים לקריית חוצות, ובבוקר בלק מעלה את בלעם לבמות בעל, שממנה הוא רואה את קצה העם.
בסיום בלעם כבר נמצא עם בלק מול ישראל, אך התנאי שחוזר לאורך הסיפור ברור: הוא אינו חופשי לקלל או לדבר כרצונו, אלא מחויב לדבר רק את מה שאלוהים ישים בפיו.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
בראשית רבה מזכיר את פניית מואב לבלעם
״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וְעַתָּה לְכָה אָרָה לִי״
בראשית רבה עוסק בעיקר ביחסים שבין ישראל, אדום ומואב ובדיון מאוחר יותר על מלחמות דוד. בתוך הדיון המדרש מצטט את יוזמת מואב לשלוח שליחים אל בלעם ואת הבקשה לקלל את ישראל. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור הוקצה לפסוק א׳, שבו ישראל רק חונה בערבות מואב מעבר לירדן. לכן הקשר אליו עקיף: המדרש מתייחס למהלך שמתחיל כמה פסוקים אחר כך, כאשר בלק שולח אל בלעם. בפשט פסוק א׳ אין עדיין פעולה של מואב, אלא רק תיאור מקום החניה של ישראל.
בראשית רבה ע״ד:ט״ו ↗במדבר רבה מציב את בלעם מול נביאי ישראל
״הֶעֱמִיד משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּבִלְעָם לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים״
במדבר רבה פותח את פרשת בלק בדיון רחב על הנהגת ה׳ את ישראל ואת האומות. המדרש מציב את משה ובלעם זה מול זה כדמויות נבואיות שניתנו לשתי קבוצות שונות, ואז מדגיש הבדל מוסרי ביניהם כפי שחז״ל מבינים אותו. הדברים אינם פירוש ישיר למילים "וירא בלק". בפשט פסוק ב׳ בלק רואה מה עשה ישראל לאמורי. המדרש משתמש בפתיחת הסיפור כדי להסביר את מקומו של בלעם במסגרת רחבה יותר. ההשוואה בין משה לבלעם וההערכה של דמות בלעם הן דרשת חז״ל.
במדבר רבה כ׳:א׳ ↗במדבר רבה מציע כמה פירושים ל״ויגר מואב״
״וַיָּגָר, לְשׁוֹן יִרְאָה, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין״
במדבר רבה דורש את המילה "ויגר" בכמה דרכים. אחת מהן מבינה אותה כלשון פחד: מואב ירא מפני ישראל לאחר שראה את כוחו ואת השטחים שנכבשו מסיחון ומעוג. המקור מציע גם פירושים אחרים למילה, ובהם לשון התכנסות ולשון גרות. בפשט פסוק ג׳ המשמעות ברורה מן ההמשך: מואב מפחד מאוד מפני העם מפני שהוא רב, וגם "ויקץ" מפני בני ישראל. הדרשות האחרות של חז״ל מוסיפות משחקי משמעות לשוניים ואינן מחייבות לבחור בהן בתרגום הישיר.
במדבר רבה כ׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י שומע בדברי בלעם הדגשה של מעמד בלק
״אַעַ"פִּ שֶׁאֵינִי חָשׁוּב בְּעֵינֶיךָ, חָשׁוּב אֲנִי בְּעֵינֵי הַמְּלָכִים״
רש״י מפרש מדוע בלעם מזכיר לפני אלוהים שבלק בן ציפור הוא מלך מואב. לפי פירושו, בלעם מדגיש את מעמדו של השולח, כאילו הוא אומר שגם אם הוא עצמו אינו חשוב בעיני אלוהים, מלכים מחשיבים אותו ופונים אליו. הפסוק עצמו פשוט יותר: בלעם עונה לשאלת אלוהים מי האנשים שאיתו ומסביר שבלק בן ציפור מלך מואב שלח אותם. הכתוב אינו אומר במפורש שבלעם מתפאר במעמדו אצל מלכים. ההדגשה הזאת היא קריאה פרשנית של רש״י.
רש״י על במדבר 22:10:1 ↗רש״י מפרש את שאלת האתון על התנהגותה הרגילה
״ההסכן הסכנתי. כְּתַרְגּוּמוֹ״
רש״י מתמקד בביטוי הנדיר "ההסכן הסכנתי" שבדברי האתון. הוא מפנה לתרגום ולשימוש דומה בספר איוב, ומביא גם דרשה תלמודית רחבה יותר הקשורה לדברי האתון ולרכיבתו של בלעם. בפשט השאלה מובנת מן ההקשר: האתון מזכירה לבלעם שהוא רכב עליה כל חייו ושואלת אם נהגה אי פעם להתנהג כלפיו בצורה כזאת. בלעם עונה שלא. הדרשה התלמודית שמביא רש״י מוסיפה פרטים שאינם נאמרים בסיפור עצמו.
רש״י על במדבר 22:30:1 ↗הרמב״ן דן בהיתר ללכת ובחרון האף
״קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״
הרמב״ן דן באריכות במתח שבין האיסור הראשון על בלעם ללכת ולקלל, ההיתר המאוחר ללכת עם השליחים, וחרון אף אלוהים כאשר בלעם יוצא לדרך. הוא מביא הסברים של רש״י ואבן עזרא ולבסוף מציע שההליכה הותרה רק בתנאי ברור: בלעם אינו רשאי לקלל אלא חייב לפעול בדיוק לפי דבר ה׳. לדעת הרמב״ן, בלעם לא הבהיר את התנאי הזה לשליחי בלק ויצא איתם באופן שעלול היה ליצור רושם שכוונת השליחות המקורית עדיין אפשרית. זהו הסבר פרשני למתח שבפסוקים; הכתוב עצמו משאיר את ההיתר ואת חרון האף זה לצד זה.
רמב״ן על במדבר 22:20:1 ↗אבן עזרא מסביר את קיצור לשון המלאך
״ואותה החייתי. דרך קצרה״
אבן עזרא מסביר שהמשפט "ואותה החייתי" נאמר בלשון מקוצרת. לדבריו, משמעות דברי המלאך היא שאילו האירוע היה מגיע לידי הריגה, בלעם היה נהרג ואילו האתון הייתה נשארת בחיים. הפירוש עוזר להבין את הקשר בין סטיות האתון לבין הסכנה שבלעם לא ראה. בפשט האתון רואה את המלאך שלוש פעמים ונוטה מפניו, והמלאך אומר שבמצב האחר היה הורג את בלעם ומחיה את האתון. אבן עזרא מנסח במפורש את המשפט המושמט שהלשון המקראית מקצרת.
אבן עזרא על במדבר 22:33:2 ↗