בני ישראל, כל העדה, הגיעו למדבר צין בחודש הראשון. העם ישב בקדש, ומרים מתה שם ונקברה שם.
וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃במדבר · פרק כ׳
מות מרים, מי מריבה, סירוב אדום ומות אהרן
בני ישראל מגיעים לקדש, שם מרים מתה והעדה מתמודדת עם מחסור במים. לאחר אירוע מי מריבה ה׳ מודיע למשה ולאהרן שלא יביאו את הקהל אל הארץ. בהמשך אדום מסרב לאפשר לישראל לעבור בארצו, ובסוף הפרק אהרן מת בהר ההר ובגדי הכהונה עוברים לאלעזר בנו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר כ׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
מות מרים ומי מריבה
לא היו מים לעדה, והם התקהלו נגד משה ונגד אהרן.
וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃העם רב עם משה ואמר: הלוואי שמתנו כאשר אחינו מתו לפני ה׳.
וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃למה הבאתם את קהל ה׳ אל המדבר הזה, כדי שנמות כאן אנחנו והבהמות שלנו?
וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃על המילים
המילה "בעירם" מציינת כאן את בהמותיהם.
למה העליתם אותנו ממצרים כדי להביא אותנו אל המקום הרע הזה? אין כאן מקום לזריעה, אין תאנים, גפנים או רימונים, וגם אין מים לשתות.
וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃משה ואהרן הלכו מן הקהל אל פתח אוהל מועד, נפלו על פניהם, וכבוד ה׳ נראה אליהם.
וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ (פ)ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קח את המטה. אתה ואהרן אחיך תקהילו את העדה ותדברו אל הסלע לעיניהם, והוא ייתן את מימיו. תוציא להם מים מן הסלע ותשקה את העדה ואת בהמותיהם.
קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃משה לקח את המטה מלפני ה׳ כפי שה׳ ציווה אותו.
וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃משה ואהרן הקהילו את הקהל מול הסלע. משה אמר להם: שמעו בבקשה, המורדים. האם מן הסלע הזה נוציא לכם מים?
וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃משה הרים את ידו והכה בסלע במטהו פעמיים. יצאו ממנו מים רבים, והעדה והבהמות שלהם שתו.
וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ (ס)ה׳ אמר למשה ולאהרן: מפני שלא האמנתם בי לקדש אותי לעיני בני ישראל, לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ שנתתי להם.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃על המילים
הפסוק קושר את העונש לכך שמשה ואהרן לא האמינו בה׳ לקדשו לעיני העם, בלי לפרט כאן מעבר לכך את הגדרת המעשה.
אלה מי מריבה, שבהם רבו בני ישראל עם ה׳, ובהם ה׳ התקדש.
הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃ (ס)הבקשה לעבור באדום והסירוב
משה שלח שליחים מקדש אל מלך אדום ובפיהם המסר: כך אומר אחיך ישראל: אתה יודע את כל התלאה שעברה עלינו.
וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃אבותינו ירדו למצרים, וישבנו במצרים זמן רב. המצרים הרעו לנו ולאבותינו.
וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃צעקנו אל ה׳, והוא שמע את קולנו, שלח מלאך והוציא אותנו ממצרים. עכשיו אנחנו בקדש, עיר שבקצה גבולך.
וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃אנא, תן לנו לעבור בארצך. לא נעבור בשדה או בכרם ולא נשתה מים מבאר. נלך בדרך המלך ולא נסטה ימינה או שמאלה עד שנעבור את גבולך.
נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃אדום השיב לישראל: לא תעבור בארצי, אחרת אצא לקראתך בחרב.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃בני ישראל אמרו לו: נעלה במסילה, ואם אני והמקנה שלי נשתה ממימיך, אשלם את מחירם. זה הכול — רק אעבור ברגל.
וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃אדום אמר: לא תעבור. הוא יצא לקראת ישראל בכוח גדול וביד חזקה.
וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃אדום סירב לתת לישראל לעבור בשטחו, וישראל פנה ממנו.
וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ (פ)מות אהרן בהר ההר
בני ישראל, כל העדה, יצאו מקדש והגיעו אל הר ההר.
וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃בהר ההר, על גבול ארץ אדום, ה׳ אמר למשה ולאהרן:
וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃אהרן ייאסף אל עמו, כי הוא לא יבוא אל הארץ שנתתי לבני ישראל, מפני שמריתם את פי במי מריבה.
יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעלה אותם אל הר ההר.
קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃הסר מאהרן את בגדיו והלבש אותם על אלעזר בנו. אהרן ייאסף אל עמו וימות שם.
וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃משה עשה כפי שה׳ ציווה, ושלושתם עלו אל הר ההר לעיני כל העדה.
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃משה הסיר מאהרן את בגדיו והלביש אותם על אלעזר בנו. אהרן מת שם בראש ההר, ומשה ואלעזר ירדו מן ההר.
וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃כל העדה ראתה שאהרן מת, וכל בית ישראל בכה על אהרן שלושים יום.
וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
מות מרים ומי מריבה
וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃
וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃
וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃
וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃
וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃
וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃
וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃
וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃
הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃ (ס)
הבקשה לעבור באדום והסירוב
וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃
וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃
וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃
נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃
וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃
וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃ (פ)
מות אהרן בהר ההר
וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃
וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃
יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃
קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃
וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃
וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃
וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עובר בין שלושה אירועים מרכזיים. בקדש מרים מתה, העדה מתלוננת על מחסור במים ומשה ואהרן מקבלים את גזרת מי מריבה. בהמשך ישראל מבקש לעבור בארץ אדום ונענה בסירוב, ולבסוף אהרן מת בהר ההר ובגדי הכהונה מועברים לבנו אלעזר.
מרים מתה והעדה נשארת בלי מים
בני ישראל מגיעים למדבר צין בחודש הראשון ומתיישבים בקדש. מרים מתה ונקברת שם. כאשר אין מים לעדה, העם מתקהיל נגד משה ואהרן, מתלונן על הבאתו למדבר ומזכיר שאין במקום זריעה, תאנים, גפנים, רימונים או מים לשתייה.
הציווי לדבר אל הסלע
משה ואהרן באים אל פתח אוהל מועד וכבוד ה׳ נראה אליהם. ה׳ מצווה את משה לקחת את המטה, להקהיל את העדה יחד עם אהרן ולדבר אל הסלע לעיני העם. מן הסלע אמורים לצאת מים לעדה ולבהמותיה.
הכאת הסלע ומי מריבה
משה ואהרן מקהילים את העם מול הסלע. משה פונה אל העם, מכה בסלע פעמיים במטהו, ומים רבים יוצאים ממנו. ה׳ אומר למשה ולאהרן שבגלל שלא האמינו בו לקדשו לעיני בני ישראל, הם לא יביאו את הקהל אל הארץ. המקום מתואר כמי מריבה.
בקשת מעבר באדום
משה שולח שליחים מקדש אל מלך אדום ומבקש לעבור בארצו. המסר מזכיר את השעבוד במצרים ואת היציאה משם ומבטיח שישראל ילך בדרך המלך, בלי לעבור בשדות ובכרמים ובלי לשתות ממי הבאר.
אדום מסרב
אדום מאיים לצאת בחרב אם ישראל יעבור. ישראל מציע ללכת במסילה ולשלם על מים שיישתו הוא ומקנהו, אך אדום עומד בסירובו ויוצא לקראת ישראל בכוח גדול. ישראל פונה ממנו.
מות אהרן והעברת בגדיו לאלעזר
העדה מגיעה להר ההר שעל גבול ארץ אדום. ה׳ מודיע שאהרן לא ייכנס לארץ בגלל מי מריבה. משה מעלה את אהרן ואת אלעזר להר, מסיר מאהרן את בגדיו ומלביש אותם על אלעזר. אהרן מת בראש ההר, וכל בית ישראל מתאבל עליו שלושים יום.
במהלך הפרק מתים מרים ואהרן, משה ואהרן מקבלים את הגזרה שלא יביאו את הקהל אל הארץ, ואדום מונע מישראל לעבור בתחומו. בסיום אלעזר נושא את בגדי אהרן והעם מתאבל על אהרן שלושים יום.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה קושר את הבאר למרים
״וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, מַה כְּתִיב (במדבר כ, א): וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם״
במדבר רבה מציג מסורת של חז״ל שלפיה הבאר שליוותה את ישראל במדבר הייתה בזכות מרים. המדרש מצמיד את מות מרים בפסוק א׳ למחסור במים בפסוק הבא ורואה בסמיכות הזאת קשר של סיבה ותוצאה. בתוך המקור הרחב יותר משה, אהרן ומרים מוצגים כמנהיגים שבזכותם ניתנו לישראל מתנות שונות במדבר. :contentReference[oaicite:0]{index=0} בפשט הפרק נאמר שמרים מתה ונקברה בקדש, ומיד אחר כך נאמר שלא היו מים לעדה. הכתוב עצמו אינו אומר שהמים פסקו בגלל מותה של מרים ואינו מזכיר באר שליוותה את העם. הקישור הזה שייך במפורש לרובד המדרשי.
במדבר רבה א׳:ב׳ ↗המקור שסופק עוסק בדגלי המחנות ולא במחסור במים
״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת״
במדבר רבה ב׳:ד׳ עוסק בסדר הדגלים של ישראל במדבר, בכבודם של המחנות ובאופן שבו העמים מתבוננים בהם. הוא מפתח דרשות משיר השירים וממקורות נוספים ומציג את הדגלים כגדולה וכסדר מיוחד לישראל. המקור הוקצה לפסוק ב׳ בפרקנו, אבל הוא אינו מפרש את המחסור במים או את התקהלות העדה נגד משה ואהרן. לכן אין בסיס לשלב ממנו פרט כלשהו בסיפור מי מריבה. הקשר בין המקור שסופק לבין הפסוק שהוקצה לו הוא עקיף לכל היותר, והוא נשמר כאן בלי לכפות עליו פירוש שאינו מופיע בו.
במדבר רבה ב׳:ד׳ ↗התנחומא קורא את דברי העם על הצומח כחלק ממסורת הבאר
״לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון״
תנחומא בובר, קדושים ז׳:א׳, מתאר במסורת מדרשית באר שעלתה לישראל במדבר וממנה נמשכו מים לשבטים. המדרש מוסיף שעל ידיה יכלו לנטוע עצים ולקבל פירות, וכאשר הבאר הסתלקה הוא מצטט את תלונת העם בפרקנו: "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון". בפשט פסוק ה׳ העם מתלונן על המקום שבו הוא נמצא: אין שם מקום לזריעה, אין תאנים, גפנים ורימונים ואין מים לשתות. הפסוק אינו מספר שלפני כן צמחו פירות במדבר מכוחה של באר. התיאור הזה הוא הרחבה מדרשית של חז״ל.
תנחומא בובר, קדושים ז׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י לומד מן המים לבהמות על דאגה לרכוש
״מִכָּאן שֶׁחָס הַקָּבָּ"ה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל:״
רש״י מתעכב על סוף הציווי בפסוק ח׳, שבו משה נדרש להשקות לא רק את העדה אלא גם את "בעירם", כלומר את בהמותיהם. מן התוספת הזאת הוא לומד עיקרון רחב יותר: הקב״ה חס על ממונם של ישראל. בפשט הפסוק הציווי פשוט ומפורש: מן הסלע צריכים לצאת מים, ומשה נדרש להשקות בהם את העדה ואת בהמותיה. הרעיון הכללי על חסות על רכושם של ישראל הוא מסקנה פרשנית של רש״י, ולא הסבר שהפסוק עצמו נותן לסיבה שבגללה הבהמות נכללו בציווי.
רש״י על במדבר 20:8:1 ↗רש״י מפרש את הביטוי כל העדה בהר ההר
״כֻּלָּם שְׁלֵמִים וְעוֹמְדִים לִכָּנֵס לָאָרֶץ״
רש״י, בעקבות התנחומא, מפרש את הביטוי "כל העדה" בפסוק כ״ב כתיאור של דור שכבר אינו כולל את האנשים שעליהם נגזרה גזרת המוות במדבר. לפי דבריו, מתֵי המדבר כבר כלו, והנוכחים הם מי שעומדים להיכנס לארץ. הפרט הזה אינו נאמר במפורש בפסוק. בפשט מסופר שבני ישראל, כל העדה, נסעו מקדש והגיעו להר ההר. התרגום המודרני שומר על התיאור הזה בלבד. הזיהוי הכרונולוגי של אנשי העדה עם דור מסוים הוא מסורת פרשנית שרש״י מביא בשם התנחומא.
רש״י על במדבר 20:22:1 ↗הרמב״ן שואל מדוע שמו של מלך אדום אינו נזכר
״לֹא הִזְכִּיר הַכָּתוּב שְׁמוֹ כִּי אֵין צֹרֶךְ״
הרמב״ן שם לב שבפסוק י״ד נאמר רק "מלך אדום", בלי לציין את שמו. הוא משווה זאת לסיחון ולעוג, ששמותיהם נזכרים, ומציע שהכתוב מזכיר בשמם מלכים שנודעו במיוחד בגבורתם ושניצחונם נעשה חלק מתיאור הישועה. בפשט הפרק אין הסבר להשמטת השם. משה פשוט שולח שליחים מקדש אל מלך אדום ומבקש רשות לעבור בארצו. ההשוואה למלכים אחרים והטעם לבחירת שמות מסוימים הם ניתוח ספרותי ופרשני של הרמב״ן, ואינם חלק מן המסר שנשלח לאדום.
רמב״ן על במדבר 20:14:1 ↗אבן עזרא מציע שתי דרכים להבין את השם מי מריבה
״למי מריבה. כמו במי מריבה שם המקום או בעבור מי מריבה:״
אבן עזרא מפרש בקיצור את הביטוי "למי מריבה" בפסוק כ״ד ומציע שתי אפשרויות. אפשר להבין את "מי מריבה" כשמו של המקום, ואפשר להבין את הביטוי על שם המים שסביבם התרחשה המריבה. בפשט הפרק הביטוי כבר מופיע בפסוק י״ג, שבו נאמר שאלה מי מריבה שבהם רבו בני ישראל עם ה׳. בפסוק כ״ד ה׳ מזכיר למשה ולאהרן את מריים במי מריבה כסיבה לכך שאהרן לא יבוא אל הארץ. אבן עזרא משאיר פתוחות שתי דרכים להבנת הצירוף עצמו.
אבן עזרא על במדבר 20:24:3 ↗