ה׳ דיבר אל משה ואל אהרן ואמר:
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃במדבר · פרק יט׳
הפרה האדומה וטהרה מטומאת מת
הפרק מצווה על הכנת אפר הפרה האדומה ומי הנידה, מגדיר את הטומאה הנגרמת ממגע במת או משהייה באוהל שיש בו מת, ומפרט כיצד נטהרים באמצעות הזאה ביום השלישי וביום השביעי.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר יט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הכנת אפר הפרה ומי הנידה
זאת חוקת התורה שה׳ ציווה: אמור לבני ישראל להביא אליך פרה אדומה שלמה, שאין בה מום ושמעולם לא הונח עליה עול.
זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃תמסרו אותה לאלעזר הכוהן. הוא יוציא אותה אל מחוץ למחנה, והיא תישחט לפניו.
וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃אלעזר הכוהן ייקח מדמה באצבעו ויזה מן הדם שבע פעמים לכיוון חזית אוהל מועד.
וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃את הפרה ישרפו לעיניו. את עורה, את בשרה, את דמה ואת פרשה ישרפו יחד.
וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃הכוהן ייקח עץ ארז, אזוב ושני תולעת, וישליך אותם אל תוך שרפת הפרה.
וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃על המילים
שני תולעת הוא חומר צבוע בגוון אדום ששמו המקראי נשמר כאן.
הכוהן יכבס את בגדיו וירחץ את גופו במים. אחר כך יבוא אל המחנה, והוא יישאר טמא עד הערב.
וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃גם מי ששורף את הפרה יכבס את בגדיו במים, ירחץ את גופו במים ויישאר טמא עד הערב.
וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃אדם טהור יאסוף את אפר הפרה ויניח אותו מחוץ למחנה במקום טהור. האפר יישמר עבור עדת בני ישראל להכנת מי נידה; זהו אמצעי חיטוי מטומאה.
וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃על המילים
המונחים "מי נידה" ו"חטאת" שייכים כאן למערכת הטהרה המקראית, ולא לתיאור רפואי.
מי שאוסף את אפר הפרה יכבס את בגדיו ויישאר טמא עד הערב. הדין הזה יהיה חוקת עולם לבני ישראל ולגר שחי בתוכם.
וְ֠כִבֶּס הָאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃טומאת מת באדם, באוהל ובשדה
מי שנוגע בגופת אדם מת יהיה טמא שבעה ימים.
הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃עליו לעבור את תהליך החיטוי במי הנידה ביום השלישי וביום השביעי, ואז ייטהר. אם לא יעבור אותו ביום השלישי וביום השביעי, הוא לא ייטהר.
ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃מי שנוגע בגופת אדם מת ואינו מתחטא מטמא את משכן ה׳, והאדם הזה ייכרת מישראל. מפני שמי הנידה לא הוזו עליו, הוא נשאר טמא וטומאתו עדיין בו.
כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃זה הדין כאשר אדם מת באוהל: כל מי שנכנס אל האוהל וכל מי שנמצא בו יהיה טמא שבעה ימים.
זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃גם כל כלי פתוח שאין עליו מכסה צמוד יהיה טמא.
וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃על המילים
הביטוי "צמיד פתיל" מתאר סגירה או כיסוי צמוד של הכלי.
מי שנוגע בשדה באדם שנהרג בחרב, בגופת אדם מת, בעצם אדם או בקבר יהיה טמא שבעה ימים.
וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃סדר הטהרה והשלכות המגע
עבור האדם הטמא ייקחו מאפר שרפת החטאת, וישימו עליו מים חיים בתוך כלי.
וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי׃על המילים
הביטוי "מים חיים" נשמר כמונח המקראי של המים המשמשים כאן להכנת מי הנידה.
אדם טהור ייקח אזוב, יטבול אותו במים ויזה על האוהל, על כל הכלים ועל האנשים שהיו שם, וכן על מי שנגע בעצם, באדם שנהרג, במת או בקבר.
וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃האדם הטהור יזה על האדם הטמא ביום השלישי וביום השביעי, וביום השביעי ישלים את חיטויו. אחר כך האדם הטמא יכבס את בגדיו, ירחץ במים וייטהר בערב.
וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃אדם שנטמא ואינו מתחטא ייכרת מתוך הקהל, מפני שטימא את מקדש ה׳. מי הנידה לא הוזו עליו, ולכן הוא נשאר טמא.
וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃הדין הזה יהיה להם לחוקת עולם. מי שמזה את מי הנידה יכבס את בגדיו, ומי שנוגע במי הנידה יהיה טמא עד הערב.
וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃כל דבר שהאדם הטמא נוגע בו ייטמא, ואדם שנוגע בו יהיה טמא עד הערב.
וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הכנת אפר הפרה ומי הנידה
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃
וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃
וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃
וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃
וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃
וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃
וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃
וְ֠כִבֶּס הָאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃
טומאת מת באדם, באוהל ובשדה
הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃
כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃
זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃
וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
סדר הטהרה והשלכות המגע
וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי׃
וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃
וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃
וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃
וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃
וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוסק בדיני הפרה האדומה ובתהליך הטהרה מטומאת מת. תחילה מתוארת הכנת אפר הפרה ושמירתו למי הנידה, ואחר כך מפורטים המצבים שבהם אדם או כלי נטמאים והדרך להיטהר.
הפרה האדומה
בני ישראל מצווים להביא פרה אדומה שלמה, בלי מום ושלא הונח עליה עול. היא נמסרת לאלעזר הכוהן, מוצאת אל מחוץ למחנה ונשחטת לפניו. הוא מזה מדמה שבע פעמים לכיוון אוהל מועד, והפרה נשרפת בשלמותה.
השלכת החומרים ואיסוף האפר
הכוהן משליך אל השרפה עץ ארז, אזוב ושני תולעת. הכוהן והשורף מכבסים את בגדיהם ורוחצים ונשארים טמאים עד הערב. אדם טהור אוסף את האפר ומניח אותו במקום טהור מחוץ למחנה כדי שישמש להכנת מי הנידה.
מגע במת
מי שנוגע בגופת אדם מת נטמא לשבעה ימים. עליו לעבור את תהליך החיטוי ביום השלישי וביום השביעי. אם אינו עושה זאת, הוא נשאר טמא ונאמר עליו שטימא את משכן ה׳.
טומאה באוהל ובשדה
כאשר אדם מת באוהל, כל מי שנכנס לאוהל וכל מי שנמצא בו נטמא לשבעה ימים, וגם כלי פתוח שאינו סגור בצמיד פתיל נטמא. בשדה, מגע באדם שנהרג, במת, בעצם אדם או בקבר מטמא לשבעה ימים.
הכנת מי הנידה וההזאה
לצורך הטהרה מערבבים מאפר שרפת החטאת עם מים חיים בכלי. אדם טהור טובל אזוב במים ומזה על האוהל, הכלים והאנשים שנגעו במקור הטומאה. ההזאה על האדם הטמא נעשית ביום השלישי וביום השביעי.
השלמת הטהרה והמשך דיני הטומאה
ביום השביעי האדם משלים את תהליך החיטוי, מכבס את בגדיו, רוחץ במים ונטהר בערב. מי שנטמא ואינו מתחטא נכרת מן הקהל. גם מי שמזה או נוגע במי הנידה מקבל דיני טומאה שנמשכים עד הערב לפי המפורט בפסוקים.
הפרק קובע מערכת מדויקת של הכנת מי הנידה, הגדרת טומאת המת ותהליך הטהרה, עם מועדים קבועים להזאה והבחנה בין מי שמטהר לבין מי שנטמא במסגרת התהליך.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה דורש את פתיחת חוקת הפרה
״רַבִּי חָנָן בֶּן פָּזִי פָּתַר קְרָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשִּׁבְעָה שִׁבְעָה״
במדבר רבה פותח במילים "זאת חוקת התורה" ומרחיב לדיונים רבים על לשון התורה, טהרה, לשון הרע ונושאים נוספים. לקראת סוף המקור רבי חנן בן פזי מתמקד בפרשת הפרה ומונה בה קבוצות שונות הקשורות למספר שבע. :contentReference[oaicite:0]{index=0} זהו עיבוד מדרשי של חז״ל ולא פירוש ישיר לכל פרט בפסוקים א׳–ב׳. בפשט ה׳ מדבר אל משה ואל אהרן ומצווה את בני ישראל להביא פרה אדומה שלמה, ללא מום ושלא עלה עליה עול. מנייני השביעיות והמשמעויות הרחבות שמפתח המדרש שייכים לרובד הדרש.
במדבר רבה י״ט:ב׳ ↗התנחומא שואל מדוע הפרה נמסרת לאלעזר
״ונתתם אותה אל אלעזר הכהן״
תנחומא בובר מתעכב על כך שהפרה נמסרת לאלעזר הכוהן ולא לאהרן. הוא מציע הסבר מדרשי הקושר זאת לשותפותו של אהרן במעשה העגל, ומוסיף דרשה גם על הוצאת הפרה אל מחוץ למחנה. הפסוק עצמו אינו מסביר מדוע נבחר אלעזר דווקא. הוא מצווה למסור לו את הפרה, להוציא אותה מחוץ למחנה ולשחוט אותה לפניו. הקישור למעשה העגל ולמשמעויות נוספות של ההוצאה מחוץ למחנה הוא מדרש חז״ל, ולכן אינו משולב בתיאור הפשוט של המצווה.
תנחומא בובר, חקת כ״ז:ג׳ ↗ספרי זוטא דן כיצד אלעזר לוקח מן הדם
״נאמר ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, בכלי אבל לא ביד״
ספרי זוטא מביא דיון בין רבי יוסי הגלילי לרבי שמעון בן חנינא בשאלה כיצד נלקח דם הפרה לצורך ההזאה. הדיון משווה בין דם הפרה, שמן האשם ודם ציפור המצורע, ומנסה לקבוע אם הלקיחה נעשית בכלי או ביד. בפשט פסוק ד׳ נאמר שאלעזר לוקח מדם הפרה באצבעו ומזה ממנו שבע פעמים לכיוון אוהל מועד. שאלת הכלי שבו נמצא הדם לפני הלקיחה באצבע אינה מפורטת בפסוק, והיא נידונה במקור כחלק מדרשת חז״ל על פרטי הביצוע.
ספרי זוטא י״ט:ד׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר את סדר הטבילה והכניסה למחנה
״וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה״
רש״י מציע לקרוא את סדר המילים בפסוק ז׳ שלא לפי סדר הופעתן. לדבריו, יש להבין שהכוהן נשאר טמא עד הערב, ורק אחר כך בא אל המחנה. הוא מכנה זאת "סרסהו ודרשהו", כלומר יש לסדר את חלקי המשפט מחדש לצורך ההבנה. בפשט הכתוב נאמר שהכוהן מכבס את בגדיו, רוחץ במים, אחר כך בא אל המחנה ונשאר טמא עד הערב. התרגום המודרני שומר את סדר הפסוק עצמו, ואילו הקריאה החלופית של רש״י מוצגת כאן כפירוש.
רש״י על במדבר 19:7:2 ↗רש״י מבחין בין הפשט לדרשת חז״ל על השדה
״וּפְשׁוּטוֹ — עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם אֹהֶל, מְטַמֵּא הַמֵּת שָׁם בִּנְגִיעָה:״
רש״י מביא תחילה דרשת חז״ל שמרחיבה את הביטוי "על פני השדה" לדינים נוספים, ובהם גולל ודופק. אחר כך הוא מפרש את הפשט: מדובר במצב שבו המת נמצא בשדה, בלי אוהל, ולכן הטומאה המתוארת שם נגרמת בנגיעה. פסוק ט״ז מונה במפורש מגע בחלל חרב, במת, בעצם אדם או בקבר ומחיל עליו טומאה לשבעה ימים. התרגום המודרני נשאר ברשימה המפורשת הזאת. ההרחבות ההלכתיות שמזכיר רש״י בשם חז״ל אינן מוכנסות אל הפסוק עצמו.
רש״י על במדבר 19:16:1 ↗הרמב״ן מרחיב את דין המת שבאוהל
״אָדָם כִּי יָמוּת וְהוּא עַתָּה בְּאֹהֶל, אוֹ שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה״
הרמב״ן מסביר שהמילים "אדם כי ימות באוהל" מתארות את המקרה הרגיל שבו המת נמצא בתוך אוהל, אך לדעתו הדין אינו מוגבל למי שמת שם ממש. הוא מוסיף שגם אם אדם מת מחוץ לאוהל והוכנס לתוכו, דיני הטומאה שבאוהל חלים. הוא מרחיב גם על הכלים, האוהל עצמו ובתים קבועים. בפשט פסוק י״ד נאמר שכל הבא אל האוהל וכל הנמצא בו נטמא לשבעה ימים כאשר מת נמצא שם. ההרחבות למקרים ולמבנים אחרים הן פירוש הלכתי של הרמב״ן.
רמב״ן על במדבר 19:14:1 ↗אבן עזרא מסביר את החזרה על אזהרת הכרת
״וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש ונכרתה ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר:״
אבן עזרא שם לב שהפרק כבר הזהיר קודם לכן את מי שנוגע במת ואינו מתחטא. הוא מסביר שהחזרה בפסוק כ׳ באה לאחר שהפסוקים הוסיפו גם מגע בעצם ובקבר, ולכן האזהרה חלה גם על המצבים האלה. הפסוק עצמו חוזר וקובע שאדם שנטמא ואינו מתחטא ייכרת מתוך הקהל, משום שטימא את מקדש ה׳ ומי הנידה לא הוזו עליו. הקישור המפורש בין החזרה לבין העצם והקבר הוא הסברו של אבן עזרא למבנה הפרשה.
אבן עזרא על במדבר 19:20:1 ↗