ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃במדבר · פרק יז׳
מחתות הקטורת, המגפה ומטה אהרן הפורח
מחתות מקריבי הקטורת נעשות ציפוי למזבח וזיכרון לישראל. למחרת העדה מאשימה את משה ואהרן, מגפה פורצת ואהרן עוצר אותה באמצעות הקטורת. לאחר מכן שנים עשר מטות מונחים לפני ה׳, ומטה אהרן פורח ומוציא שקדים כאות לבחירתו.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר יז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ה׳
המחתות נעשות זיכרון על המזבח
אמור לאלעזר בן אהרן הכוהן להרים את המחתות מתוך השרפה, ואת האש לפזר הרחק משם, כי המחתות התקדשו.
אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃את המחתות של האנשים שחטאו במחיר חייהם ירקעו ללוחות מתכת ויעשו מהן ציפוי למזבח. מפני שהקריבו אותן לפני ה׳ הן התקדשו, והן יהיו לאות לבני ישראל.
אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃על המילים
הביטוי "החטאים האלה בנפשותם" קושר בין חטאם לבין אובדן חייהם.
אלעזר הכוהן לקח את מחתות הנחושת שהקריבו האנשים שנשרפו, ורקעו אותן לציפוי למזבח.
וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃הציפוי יהיה זיכרון לבני ישראל, כדי שאדם זר שאינו מזרע אהרן לא יתקרב להקטיר קטורת לפני ה׳, וכך לא יהיה כקורח וכעדתו, כפי שה׳ דיבר אליו ביד משה.
זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ו׳–ט״ו
תלונת העדה והמגפה
למחרת כל עדת בני ישראל התלוננה על משה ועל אהרן ואמרה: אתם גרמתם למותם של עם ה׳.
וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהוָֽה׃כאשר העדה התקהלה נגד משה ואהרן, הם פנו אל אוהל מועד. הענן כיסה אותו, וכבוד ה׳ נראה.
וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃משה ואהרן באו אל חזית אוהל מועד.
וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (פ)ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃התרחקו מתוך העדה הזאת, ואני אכלה אותם ברגע. משה ואהרן נפלו על פניהם.
הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃משה אמר לאהרן: קח את המחתה, שים עליה אש מן המזבח וקטורת, ולך מהר אל העדה וכפר עליה, כי יצא הקצף מלפני ה׳ והמגפה כבר התחילה.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃אהרן לקח את המחתה כפי שמשה אמר, רץ אל תוך הקהל וראה שהמגפה כבר התחילה בעם. הוא שם את הקטורת וכיפר על העם.
וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃אהרן עמד בין המתים ובין החיים, והמגפה נעצרה.
וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃במגפה מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש, מלבד האנשים שמתו באירוע של קורח.
וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃אהרן חזר אל משה בפתח אוהל מועד, והמגפה נעצרה.
וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ (פ)ט״ז–כ״ו
שנים עשר המטות ומטה אהרן
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל וקח מהם מטה אחד לכל בית אב, מכל הנשיאים לפי בתי אבותם: שנים עשר מטות. על כל מטה תכתוב את שמו של הנשיא שלו.
דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ׃על מטה לוי תכתוב את שמו של אהרן, כי לכל ראש בית אב יש מטה אחד.
וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃הנח את המטות באוהל מועד, לפני העדות, במקום שבו אני נועד איתכם.
וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃המטה של האיש שבו אבחר יפרח. כך אשקיט מעליי את תלונות בני ישראל שהם מתלוננים עליכם.
וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃משה דיבר אל בני ישראל, וכל הנשיאים נתנו לו מטה אחד לכל נשיא לפי בית אבותיו, שנים עשר מטות. מטה אהרן היה בתוך שאר המטות.
וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃משה הניח את המטות לפני ה׳ באוהל העדות.
וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃למחרת משה בא אל אוהל העדות, והנה מטה אהרן לבית לוי פרח: הוא הוציא פרחים, הצמיח ציצים והבשיל שקדים.
וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃משה הוציא את כל המטות מלפני ה׳ אל כל בני ישראל. הם ראו, וכל אחד לקח את מטהו.
וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ (ס)ה׳ אמר למשה: החזר את מטה אהרן לפני העדות ושמור אותו שם כאות לבני המרי. כך ייפסקו תלונותיהם עליי והם לא ימותו.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃משה עשה בדיוק כפי שה׳ ציווה אותו.
וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ (ס)כ״ז–כ״ח
פחד בני ישראל מן הקרבה למשכן
בני ישראל אמרו למשה: הנה אנחנו גוועים ואובדים; כולנו אבודים.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃כל מי שמתקרב אל משכן ה׳ מת. האם נגזר על כולנו לגווע?
כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יְהוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ה׳
המחתות נעשות זיכרון על המזבח
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃
אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃
זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃
ו׳–ט״ו
תלונת העדה והמגפה
וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם יְהוָֽה׃
וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃
וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃
וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃
וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃
וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח׃
וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ (פ)
ט״ז–כ״ו
שנים עשר המטות ומטה אהרן
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ׃
וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃
וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃
וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃
וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃
וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃
וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃
וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃
וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ (ס)
כ״ז–כ״ח
פחד בני ישראל מן הקרבה למשכן
וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּ׃
כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל־מִשְׁכַּ֥ן יְהוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
לאחר מות מקריבי הקטורת, המחתות שלהם מקבלות תפקיד חדש כציפוי למזבח וכזיכרון שאדם שאינו מזרע אהרן לא יקטיר קטורת. למחרת מתחדשת תלונה נגד משה ואהרן, מגפה פורצת, ולאחר עצירתה נקבע אות נוסף לבחירת אהרן באמצעות שנים עשר מטות.
פסוקים א׳–ה׳
המחתות נעשות ציפוי למזבח
אלעזר מצווה לאסוף את מחתות הנחושת מתוך השרפה ולפזר את האש. המחתות נרקעות ללוחות ומשמשות ציפוי למזבח, מפני שהוקרבו לפני ה׳ והתקדשו. הציפוי נועד להיות זיכרון שלא יתקרב אדם שאינו מזרע אהרן להקטיר קטורת.
פסוקים ו׳–י׳
העדה מאשימה את משה ואהרן
למחרת כל העדה מתלוננת ואומרת שמשה ואהרן המיתו את עם ה׳. כשהעדה מתקבצת נגדם, הענן מכסה את אוהל מועד וכבוד ה׳ נראה.
פסוקים י״א–ט״ו
אהרן עוצר את המגפה
משה אומר לאהרן לקחת מחתה, אש מן המזבח וקטורת ולרוץ אל העדה, כי המגפה כבר התחילה. אהרן עושה כך, מכפר על העם ועומד בין המתים ובין החיים. המגפה נעצרת לאחר שמתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש, מלבד המתים באירוע קורח.
פסוקים ט״ז–כ״ב
שנים עשר המטות
ה׳ מצווה לקחת שנים עשר מטות מנשיאי בתי האבות ולכתוב על כל מטה את שם הנשיא. על מטה לוי נכתב שמו של אהרן. המטות מונחים באוהל מועד לפני העדות, ונקבע שהמטה של האיש שה׳ יבחר בו יפרח.
פסוקים כ״ג–כ״ד
מטה אהרן פורח
למחרת מתברר שמטה אהרן לבית לוי פרח, הוציא פרחים, הצמיח ציצים והבשיל שקדים. משה מציג את כל המטות לבני ישראל, וכל נשיא לוקח את מטהו.
פסוקים כ״ה–כ״ו
מטה אהרן נשמר כאות
ה׳ מצווה להחזיר את מטה אהרן לפני העדות ולשמור אותו כאות לבני המרי, כדי שתלונותיהם ייפסקו ולא ימותו. משה מקיים את הציווי.
פסוקים כ״ז–כ״ח
פחד בני ישראל
בני ישראל אומרים למשה שהם גוועים ואובדים ושכל מי שמתקרב אל משכן ה׳ מת. הם שואלים אם כולם עתידים לגווע.
שני אותות נשארים בעקבות המחלוקת: מחתות הנחושת מצפות את המזבח, ומטה אהרן הפורח נשמר לפני העדות. ביניהם מתרחשת מגפה קשה שנעצרת לאחר שאהרן מכפר על העם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה מרחיב על מבחן הקטורת
״הֲרֵי לָכֶם תַּשְׁמִישׁ הֶחָבִיב מִן הַכֹּל הוּא הַקְּטֹרֶת״
במדבר רבה מפרש את מבחן המחתות מן הפרק הקודם ומציג את הקטורת כעבודה מיוחדת שבאמצעותה תתברר הבחירה בכהונה. המדרש מוסיף שהאנשים הוזהרו מראש על הסכנה ושקורח המשיך מפני שפירש באופן מוטעה את העתיד שראה לצאצאיו. :contentReference[oaicite:0]{index=0} המקור הוקצה לפסוק ג׳ בפרקנו, שבו המחתות כבר נעשות ציפוי למזבח. הקשר הוא ישיר למחתות ולמשמעותן, אבל פרטי מניעיו של קורח והמסורת על צאצאיו אינם נאמרים כאן בפשט. הפסוק עצמו מסביר שהמחתות התקדשו מפני שהוקרבו לפני ה׳ ושיהיו לאות לבני ישראל.
במדבר רבה י״ח:ח׳ ↗התנחומא משתמש בזיכרון קורח בדיון על הכהונה
״זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר״
תנחומא בובר, צו ט״ו:א׳, עוסק בעיקר בכניסת אהרן לכהונה ובכבוד שניתן לו לעיני ישראל. בתוך הדיון הוא מזכיר את הזיכרון שנעשה בעקבות קורח ואת האזהרה שאדם זר לא יתקרב לעבודת הקטורת, ומקשר זאת גם למעשה עוזיהו. המקור הוקצה לפסוק ד׳, אך אינו מפרש את פעולת אלעזר בריקוע המחתות. הקשר הישיר לפרקנו הוא לרעיון הזיכרון שבפסוק ה׳ ולמניעת התקרבות זר לקטורת. לכן פרטי עוזיהו ושאר ההשוואות נשארים במישור המדרשי.
תנחומא בובר, צו ט״ו:א׳ ↗במדבר רבה אוסף מסורות על מחלוקת קורח
״מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחֲלֹקֶת״
במדבר רבה י״ח:כ׳ מרכז מסורות רבות על קורח ועדתו: על און בן פלת, על נשיאי העדה, על החשד שהופנה כלפי משה ועל מאמציו של משה ללכת אל דתן ואבירם. בתוך הדברים חז״ל לומדים מהליכת משה אליהם שאין להמשיך ולהחזיק במחלוקת. המקור הוקצה לפסוק ה׳ בפרקנו, אך רובו מפרש אירועים מן הפרק הקודם. הקשר לפסוק ה׳ הוא עקיף, משום שהפסוק מציב את מעשה קורח כזיכרון ואזהרה לעתיד. המסורות המפורטות על און, דתן ואבירם אינן חלק מפשט הפסוק כאן.
במדבר רבה י״ח:כ׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מפרש את מטרת הזיכרון
״כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְקֹרַח״
רש״י מפרש בקיצור את המילים "ולא יהיה כקרח" ואומר שמטרת הזיכרון היא למנוע מאדם אחר להיות כקורח. בכך הוא קורא את ציפוי המזבח לא רק כתוצאה של האירוע אלא גם כאזהרה מתמשכת. הפשט של פסוק ה׳ מפרט את האזהרה עצמה: אדם זר שאינו מזרע אהרן לא ייגש להקטיר קטורת לפני ה׳. רש״י מדגיש את התוצאה המבוקשת מן הזיכרון. מאחר שהמקור קצר מאוד, אין בו פירוט נוסף על אופי הדמיון לקורח.
רש״י על במדבר 17:5:1 ↗רש״י מסביר את מיקום מטה אהרן
״הִנִּיח בָּאֶמְצַע, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוֹ בְצַד שְׁכִינָה פָּרַח״
רש״י מפרש את המילים "ומטה אהרן בתוך מטותם" ואומר שמטה אהרן הונח באמצע שאר המטות. לדעתו, הסידור הזה נועד למנוע טענה שהמטה פרח רק מפני שהונח במקום קרוב יותר לשכינה. הפסוק עצמו אומר שמטה אהרן היה בתוך שאר המטות, אך אינו מסביר את המיקום המדויק או את הסיבה לו. ההנחה שהוא הונח במרכז והמטרה למנוע טענה חלופית הן פירוש מאוחר שמביא רש״י בשם המדרש.
רש״י על במדבר 17:21:1 ↗הרמב״ן מסביר כיצד נמנים שנים עשר המטות
״מַטֵּה אַהֲרֹן הוּא בַּי״ב״
הרמב״ן דן במספר שנים עשר המטות ושואל כיצד מטה אהרן לבית לוי משתלב במניין. הוא מסביר שמטה אהרן עצמו כלול בשנים עשר, וכאשר לוי נמנה, יוסף נחשב כשבט אחד ולא כשני שבטים נפרדים. הפסוק מצווה לקחת שנים עשר מטות מכל נשיאי בתי האבות, ואחר כך לכתוב את שם אהרן על מטה לוי. הוא אינו מפרט את שיטת המניין של כל השבטים. ההסבר כיצד נשמר המספר שנים עשר הוא של הרמב״ן, ולא פרט מפורש בפסוק.
רמב״ן על במדבר 17:17:1 ↗אבן עזרא מבהיר את הצירוף "לבית לוי"
״מטה אהרן מטה לבית לוי״
אבן עזרא מפרש בקצרה את הביטוי "לבית לוי" בפסוק כ״ג ומבהיר שמטה אהרן הוא המטה המייצג את בית לוי. דבריו מתמקדים בזיהוי המטה שפרח ולא מוסיפים תיאור חדש של הנס. בפשט נאמר שלמחרת משה בא אל אוהל העדות ורואה שמטה אהרן לבית לוי פרח, הוציא פרח, הצמיח ציץ והבשיל שקדים. פירוש אבן עזרא מסייע לקרוא את "לבית לוי" כתיאור השיוך של מטה אהרן.
אבן עזרא על במדבר 17:23:1 ↗