ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃במדבר · פרק טו׳
נסכי הקרבנות, חלה, שגגה, המקושש וציצית
הפרק קובע את המנחות והנסכים המצטרפים לקרבנות בארץ, מחייב הפרשת חלה, מבחין בין חטא בשגגה למעשה ביד רמה, מתאר את דינו של איש שקושש עצים בשבת, ומסיים במצוות הציצית שנועדה להזכיר את מצוות ה׳.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר טו׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
מנחות ונסכים עם הקרבנות
דבר אל בני ישראל ואמור להם: כאשר תבואו אל הארץ שבה תשבו, הארץ שאני נותן לכם,
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ותקריבו לה׳ קרבן אש מן הבקר או מן הצאן, עולה או זבח, לקיום נדר, כנדבה או במועדיכם, לריח ניחוח לה׳,
וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן׃המקריב את קרבנו לה׳ יביא גם מנחה: עישרון סולת מעורב ברביעית ההין שמן.
וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃על המילים
עישרון והין הם מידות עתיקות; אין כאן המרה לערכים מודרניים.
עם כל כבש תביא גם רביעית ההין יין לנסך, עם העולה או הזבח.
וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃עם איל תעשה מנחה של שני עשרונים סולת, מעורבבת בשלישית ההין שמן.
א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃ולנסך תקריב שלישית ההין יין, לריח ניחוח לה׳.
וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃כאשר תקריב בן בקר לעולה או לזבח, לקיום נדר או כשלמים לה׳,
וְכִֽי־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח לְפַלֵּא־נֶ֥דֶר אֽוֹ־שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֽה׃תקריב עם בן הבקר מנחה של שלושה עשרונים סולת, מעורבבת בחצי ההין שמן.
וְהִקְרִ֤יב עַל־בֶּן־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין׃ולנסך תקריב חצי ההין יין, יחד עם קרבן האש לריח ניחוח לה׳.
וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃כך יש לעשות לכל שור, לכל איל, ולכל שה מן הכבשים או מן העיזים.
כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים׃לפי מספר בעלי החיים שתקריבו, כך תעשו לכל אחד מהם.
כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם׃כל אזרח יעשה כך כאשר הוא מקריב קרבן אש לריח ניחוח לה׳.
כָּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃אם גר יגור איתכם, עכשיו או בדורות הבאים, ויקריב קרבן אש לריח ניחוח לה׳, הוא יעשה כפי שאתם עושים.
וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה׃לקהל כולו תהיה חוקה אחת, לכם ולגר שחי איתכם. זו תהיה חוקת עולם לדורותיכם: אתם והגר תהיו שווים בעניין הזה לפני ה׳.
הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃תורה אחת ומשפט אחד יהיו לכם ולגר שחי איתכם.
תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם׃ (פ)הפרשת חלה מן העיסה
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם: כאשר תבואו אל הארץ שאני מביא אתכם אליה,
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃כאשר תאכלו מלחם הארץ, תפרישו תרומה לה׳.
וְהָיָ֕ה בַּאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהוָֽה׃מן הראשית של העיסות שלכם תפרישו חלה כתרומה. תפרישו אותה כפי שמפרישים תרומה מן הגורן.
רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃על המילים
כאן "חלה" היא החלק שמופרש מן העיסה.
מן הראשית של העיסות שלכם תיתנו תרומה לה׳ לדורותיכם.
מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃ (ס)שגגה ומעשה ביד רמה
אם תשגו ולא תקיימו את כל המצוות האלה שה׳ דיבר אל משה,
וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃על המילים
היקף השגגה המתוארת כאן נדון בפרשנות.
כל מה שה׳ ציווה אתכם באמצעות משה, מן היום שבו ה׳ ציווה והלאה לדורותיכם,
אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃אם הדבר נעשה בשגגה ונעלם מעיני העדה, כל העדה תקריב פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה׳, עם מנחתו ונסכו לפי הדין, וגם שעיר עיזים אחד לחטאת.
וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֮ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת׃הכוהן יכפר על כל עדת בני ישראל וייסלח להם, כי זו הייתה שגגה, והם הביאו לפני ה׳ את קרבן האש שלהם ואת קרבן החטאת על שגגתם.
וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהוָ֗ה וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה עַל־שִׁגְגָתָֽם׃ייסלח לכל עדת בני ישראל ולגר שחי בתוכם, כי השגגה נגעה לכל העם.
וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה׃ (ס)אם אדם יחטא בשגגה, הוא יקריב עז בת שנתה לחטאת.
וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃הכוהן יכפר לפני ה׳ על האדם שחטא בשגגה, כדי לכפר עליו, וייסלח לו.
וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃לאזרח מבני ישראל ולגר שחי בתוכם תהיה אותה תורה למי שעושה דבר בשגגה.
הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃אבל אדם שעושה את הדבר ביד רמה, בין שהוא אזרח ובין שהוא גר, מגדף את ה׳, והאדם הזה ייכרת מקרב עמו.
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃על המילים
הביטוי "ביד רמה" מתאר כאן מעשה מכוון ומתריס, בניגוד לשגגה.
מפני שהוא ביזה את דבר ה׳ והפר את מצוותו, אותו אדם ייכרת; עוונו עליו.
כִּ֤י דְבַר־יְהוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֺנָ֥ה בָֽהּ׃ (פ)האיש שמקושש עצים בשבת
כאשר בני ישראל היו במדבר, הם מצאו איש מקושש עצים ביום השבת.
וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃מי שמצאו אותו מקושש עצים הביאו אותו אל משה, אל אהרן ואל כל העדה.
וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָעֵדָֽה׃הם השאירו אותו במשמר, כי עדיין לא נקבע במפורש מה צריך לעשות לו.
וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ (ס)ה׳ אמר למשה: האיש יומת. כל העדה תרגום אותו באבנים מחוץ למחנה.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃כל העדה הוציאה אותו אל מחוץ למחנה, רגמה אותו באבנים והוא מת, כפי שה׳ ציווה את משה.
וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל־הָעֵדָ֗ה אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)ציצית וזכירת המצוות
ה׳ אמר למשה:
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם שיעשו להם ציצית על כנפות בגדיהם לדורותיהם, ועל ציצית הכנף יתנו פתיל תכלת.
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃הציצית תהיה לכם לסימן: כשתראו אותה, תזכרו את כל מצוות ה׳ ותעשו אותן, ולא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שאתם נמשכים אחריהם.
וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָתֻ֜רוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃כך תזכרו ותעשו את כל מצוותיי, ותהיו קדושים לאלוהיכם.
לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם׃אני ה׳ אלוהיכם, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים כדי להיות לכם לאלוהים. אני ה׳ אלוהיכם.
אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
מנחות ונסכים עם הקרבנות
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן׃
וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃
וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃
א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃
וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
וְכִֽי־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח לְפַלֵּא־נֶ֥דֶר אֽוֹ־שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֽה׃
וְהִקְרִ֤יב עַל־בֶּן־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין׃
וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים׃
כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם׃
כָּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃
וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה׃
הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם׃ (פ)
הפרשת חלה מן העיסה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃
וְהָיָ֕ה בַּאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהוָֽה׃
רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃
מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃ (ס)
שגגה ומעשה ביד רמה
וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃
אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י הָעֵדָה֮ נֶעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת׃
וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַֽל־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהוָ֗ה וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה עַל־שִׁגְגָתָֽם׃
וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה׃ (ס)
וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת׃
וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃
הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
כִּ֤י דְבַר־יְהוָה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֺנָ֥ה בָֽהּ׃ (פ)
האיש שמקושש עצים בשבת
וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃
וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָעֵדָֽה׃
וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל־הָעֵדָ֗ה אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
ציצית וזכירת המצוות
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃
וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָתֻ֜רוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃
לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם׃
אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מציג כמה קבוצות של מצוות ודינים: המנחות והנסכים שמצטרפים לקרבנות מן הבקר והצאן, הפרשת חלה מן העיסה, כפרה על שגגה לעדה וליחיד, העונש על מעשה מכוון ביד רמה, דינו של מקושש העצים בשבת ומצוות הציצית.
מנחות ונסכים לקרבנות
כאשר בני ישראל יבואו אל הארץ ויקריבו עולה או זבח מן הבקר או מן הצאן, יש לצרף לקרבן מנחה של סולת ושמן ונסך של יין. הכמויות משתנות לפי בעל החיים: כבש, איל או בן בקר, וכל קרבן מקבל את הכמות המתאימה לו.
אותו דין לאזרח ולגר
הדינים האלה חלים על האזרח וגם על הגר שחי עם ישראל. מי שמקריב קרבן אש לה׳ עושה זאת לפי אותה חוקה, ונקבעים תורה אחת ומשפט אחד לשניהם בעניין הזה.
תרומה מן העיסה
לאחר הכניסה לארץ, כאשר אוכלים מלחם הארץ, יש להפריש תרומה לה׳ מראשית העיסה. החלק המופרש נקרא חלה, והוא ניתן כתרומה לדורות.
שגגת העדה ושגגת היחיד
אם העדה שוגגת, היא מביאה פר לעולה עם מנחתו ונסכו ושעיר עיזים לחטאת, והכוהן מכפר עליה. אם אדם יחיד חוטא בשגגה, הוא מביא עז בת שנתה לחטאת. אותו דין חל על האזרח ועל הגר.
מעשה ביד רמה
בניגוד לשגגה, מי שעושה מעשה ביד רמה מתואר כמגדף את ה׳, מבזה את דברו ומפר את מצוותו. עליו נאמר שייכרת מקרב עמו ועוונו בו.
מקושש העצים בשבת
במדבר נמצא אדם שמקושש עצים בשבת. הוא מובא אל משה, אהרן והעדה ונשמר עד שיתברר דינו. ה׳ מצווה להמית אותו ברגימה מחוץ למחנה, והעדה מקיימת את הציווי.
מצוות הציצית
בני ישראל מצווים לעשות ציצית על כנפות בגדיהם ולשים בה פתיל תכלת. ראיית הציצית נועדה להזכיר את כל מצוות ה׳, להביא לעשייתן ולמנוע הליכה אחרי הלב והעיניים.
הפרק מחבר בין עבודת הקרבנות, תרומה מן המזון, אחריות על חטא, שמירת השבת וזכירת המצוות באמצעות הציצית, וכל אלה מוצגים כחובות הנמשכות לדורות.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא דורש את הציווי על הקרבנות בארץ
״וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם״
תנחומא בובר פותח בציווי שבתחילת הפרק על הכניסה לארץ ועל הקרבנות שיוקרבו שם, ומשם עובר לדרשה על היחסים שבין ה׳ לישראל. הוא מצטט את ירמיהו ומפתח את המילים "איך אשיתך בבנים" כדרשה על אהבה ושנאה. :contentReference[oaicite:0]{index=0} החלק המדרשי הזה אינו פירוש ישיר לפרטי המנחות והנסכים. בפשט פסוקים א׳–ג׳ ה׳ אומר למשה שבבוא ישראל אל ארץ מושבותיהם, כאשר יקריבו עולה או זבח מסוגי הקרבנות המנויים, יחולו עליהם הדינים שמפורטים בהמשך.
תנחומא בובר, הוספה לשלח ט״ו:א׳ ↗ספרי זוטא מסביר את המנחה הנלווית לקרבן
״והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול״
ספרי זוטא מתמקד במילים "והקריב המקריב קרבנו לה׳" ובשאלה כיצד יודעים מה דינה של מנחה שאדם התחייב בה בלי לפרט את צורתה. המקור משווה לדין מנחה בספר ויקרא ומביא את דעת פפייס איש אונן, המקיים את הדין מן הפסוק שלנו. בפשט פסוק ד׳ נקבעת המנחה המצטרפת לקרבן: עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן. הדרשה מרחיבה מן הניסוח המקומי לדין כללי יותר על מנחה שלא פורטה, ולכן היא שייכת לרובד ההלכתי של חז״ל ולא לתרגום הישיר של הפסוק.
ספרי זוטא ט״ו:ד׳:א׳ ↗התנחומא משתמש בנסך היין כחלק מהשוואה לתורה
״מקריבין יין נסך על גבי המזבח, שנאמר ויין לנסך רביעית ההין״
תנחומא בובר, אחרי מות, עוסק בקשר שבין קרבנות ללימוד תורה לאחר חורבן המקדש. כחלק מן הדרשה הוא מזכיר את נסך היין ומצטט את שיעור רביעית ההין שנאמר בפרק שלנו. לאחר מכן הוא משווה יין, לחם ושמן לדימויים של תורה במקרא. הדרשה אינה מפרשת את שיעור הנסך עצמו או את סדר הקרבתו. בפשט פסוק ה׳ נאמר שעם כבש אחד, בעולה או בזבח, מצטרפת רביעית ההין יין לנסך. ההשוואה בין מרכיבי הקרבן לבין התורה היא מדרש חז״ל.
תנחומא בובר, אחרי מות ט״ז:א׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מבחין בין קרבן האש לבין נסך היין
״אֲבָל הַיַּיִן אֵינוֹ אִשֶּׁה, שֶׁאֵינוֹ נִתָּן עַל הָאֵשׁ״
רש״י מתעכב על לשון פסוק י׳ ומסביר שהמילים "אשה ריח" אינן מתייחסות ליין. לדבריו, היין הוא נסך ואינו ניתן על האש, ולכן תיאור קרבן האש מתייחס למרכיבים האחרים של ההקרבה. בפשט הפסוק נזכרים יחד חצי ההין יין לנסך והביטוי "אשה ריח ניחוח לה׳". רש״י מפריד בין התפקידים של המרכיבים כדי למנוע הבנה שכל מה שנזכר בפסוק נשרף על המזבח. זהו פירוש טכני של אופן הקרבת המרכיבים.
רש״י על במדבר 15:10:1 ↗רש״י קושר את "עוונה בה" להיעדר תשובה
״בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ — שֶׁלֹּא עָשָׂה תְשׁוּבָה״
רש״י מפרש את הביטוי "עוונה בה" בסוף פסוק ל״א כתיאור של מצב שבו העוון עדיין נשאר באדם מפני שלא עשה תשובה. בכך הוא מוסיף תנאי פרשני להבנת הכרת שנזכר בפסוק. בפשט הפסוק נאמר שמי שביזה את דבר ה׳ והפר את מצוותו ייכרת, ו"עוונה בה". הפסוק עצמו אינו מזכיר במפורש תשובה או מתאר מה קורה אם האדם שב ממעשיו. הקישור לתשובה הוא פירושו של רש״י ולכן אינו מוכנס אל הניסוח המודרני כפרט מפורש.
רש״י על במדבר 15:31:2 ↗הרמב״ן דן באיזו שגגה עוסקת הפרשה
״הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת סְתוּמָה בְּמַשְׁמָעָהּ״
הרמב״ן מציין שהלשון "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה" אינה פשוטה להבנה. הוא דוחה קריאה שלפיה כל אי־קיום בשגגה של מצוות עשה מחייב את הקרבן הזה, ומדגיש שהפסוקים מתארים שגגה רחבה יותר. הוא מביא את דברי חז״ל שקשרו את הקרבן לשגגת עבודה זרה ומסביר כיצד לדעתו הדבר מתאים ללשון הכתובים. בגלל המחלוקת והמורכבות הזאת, התרגום המודרני אינו מגדיר מעצמו איזו עבירה מסוימת עומדת מאחורי פסוקים כ״ב–כ״ו. הוא שומר את לשון השגגה הכללית, ואילו הזיהוי ההלכתי מובא כאן בשם הרמב״ן וחז״ל.
רמב״ן על במדבר 15:22:1 ↗אבן עזרא מציע הקשר למעשה המקושש
״גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל״
אבן עזרא מציע כמה פרטים שאינם מפורשים בסיפור הקצר על המקושש. לדעתו ייתכן שמדובר במדבר סיני, והוא גם מעלה אפשרות שהמקושש פעל "ביד רמה" ושכבר הזהירו אותו אך האזהרה לא הועילה. הוא מזכיר גם דעה אחרת על זמן הבאתו למשמר. הפסוקים עצמם אומרים רק שבני ישראל מצאו איש מקושש עצים בשבת, הביאו אותו אל משה, אהרן והעדה והניחו אותו במשמר עד שיתברר דינו. לא נאמר בהם אם הוזהר קודם לכן או מה הייתה כוונתו, ולכן הצעות אבן עזרא נשארות בפרשנות.
אבן עזרא על במדבר 15:32:1 ↗