כל העדה הרימה את קולה, והעם בכה באותו לילה.
וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃במדבר · פרק יד׳
מרד העם, תפילת משה וגזרת ארבעים השנים
לאחר הדיווח על הארץ העם בוכה, מבקש לחזור למצרים ודוחה את דברי יהושע וכלב. משה מבקש מה׳ לסלוח לעם, וה׳ קובע שהדור שהתלונן לא ייכנס לארץ וישהה במדבר ארבעים שנה. בסיום חלק מן העם מנסה לעלות להר בניגוד לאזהרת משה וניגף לפני העמלקי והכנעני.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר יד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–י׳
העם מבקש לחזור למצרים
כל בני ישראל התלוננו על משה ועל אהרן, וכל העדה אמרה להם: הלוואי שמתנו בארץ מצרים, או הלוואי שמתנו במדבר הזה.
וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃למה ה׳ מביא אותנו אל הארץ הזאת כדי שניפול בחרב, והנשים והילדים שלנו יהיו לביזה? האם לא עדיף לנו לחזור למצרים?
וְלָמָ֣ה יְ֠הוָה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃הם אמרו זה לזה: נמנה לנו מנהיג ונחזור למצרים.
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃על המילים
הביטוי "נתנה ראש" מובן כאן כהעמדת ראש או מנהיג.
משה ואהרן נפלו על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל.
וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שהיו מן האנשים שתרו את הארץ, קרעו את בגדיהם.
וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃הם אמרו לכל עדת בני ישראל: הארץ שעברנו בה כדי לתור אותה טובה מאוד מאוד.
וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד׃אם ה׳ חפץ בנו, הוא יביא אותנו אל הארץ הזאת וייתן אותה לנו, ארץ זבת חלב ודבש.
אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃רק אל תמרדו בה׳, ואל תפחדו מעם הארץ, כי הם יהיו לנו כלחם. ההגנה שלהם סרה מעליהם, וה׳ איתנו; אל תפחדו מהם.
אַ֣ךְ בַּֽיהוָה֮ אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃על המילים
הביטוי "כי לחמנו הם" הוא דימוי לדבר שיהיה בידם להתגבר עליו.
כל העדה אמרה לרגום אותם באבנים. אז כבוד ה׳ נראה באוהל מועד לעיני כל בני ישראל.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)י״א–כ׳
משה מבקש סליחה על העם
ה׳ אמר למשה: עד מתי העם הזה ינאץ אותי, ועד מתי לא יאמין בי למרות כל האותות שעשיתי בקרבו?
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃אכה אותו בדבר ואוריש אותו, ואעשה ממך עם גדול וחזק ממנו.
אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃משה אמר לה׳: המצרים ישמעו שהעלית בכוחך את העם הזה מתוכם.
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהוָ֑ה וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃והם יספרו זאת ליושבי הארץ הזאת. הם כבר שמעו שאתה, ה׳, נמצא בקרב העם הזה, שאתה נראה להם בגלוי, שעננך עומד מעליהם ושאתה הולך לפניהם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש בלילה.
וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃אם תמית את העם הזה כאיש אחד, העמים ששמעו עליך יאמרו:
וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃ה׳ לא היה מסוגל להביא את העם הזה אל הארץ שנשבע להם לתת, ולכן שחט אותם במדבר.
מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃על המילים
אלה הדברים שמשה אומר שהעמים עלולים לומר, ולא קביעה של המספר.
ועתה, יגדל נא כוח אדוני כפי שאמרת:
וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר׃על המילים
כאן "אדוני" הוא פנייה אל ה׳.
ה׳ ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע, אך אינו מנקה לגמרי מן העונש; הוא פוקד עוון אבות על בנים, על דור שלישי ועל דור רביעי.
יְהוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃סלח בבקשה לעוון העם הזה לפי גודל חסדך, כפי שנשאת לעם הזה מאז מצרים ועד עכשיו.
סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃ה׳ אמר: סלחתי כדבריך.
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃כ״א–ל״ח
הגזרה על הדור והמרגלים
אבל חי אני, וכבוד ה׳ ימלא את כל הארץ.
וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ׃כל האנשים שראו את כבודי ואת האותות שעשיתי במצרים ובמדבר, ובכל זאת ניסו אותי כבר עשר פעמים ולא שמעו בקולי,
כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃לא יראו את הארץ שנשבעתי לתת לאבותם. כל מי שמנאץ אותי לא יראה אותה.
אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ׃על המילים
הביטוי "אם יראו" משמש כאן בלשון שבועה שמשמעותה שלילה.
אבל לעבדי כלב הייתה רוח אחרת, והוא הלך אחריי לגמרי. אביא אותו אל הארץ שאליה הגיע, והצאצאים שלו יירשו אותה.
וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃העמלקי והכנעני יושבים בעמק. מחר פנו וסעו אל המדבר בדרך ים סוף.
וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ (פ)ה׳ דיבר אל משה ואל אהרן ואמר:
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃עד מתי תהיה העדה הרעה הזאת שמתלוננת עליי? שמעתי את תלונות בני ישראל שהם משמיעים נגדי.
עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃אמור להם: חי אני, נאום ה׳, כפי שדיברתם באוזניי כך אעשה לכם.
אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃במדבר הזה ייפלו פגריכם, כל הנמנים במפקד מגיל עשרים ומעלה שהתלוננו עליי.
בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃אתם לא תבואו אל הארץ שנשבעתי להושיב אתכם בה, מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון.
אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃את הילדים שלכם, שאמרתם שיהיו לביזה, אביא אל הארץ, והם יכירו את הארץ שאתם מאסתם בה.
וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃אבל פגריכם שלכם ייפלו במדבר הזה.
וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃בניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ויישאו את תוצאות מעלליכם עד שיכלו פגריכם במדבר.
וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃על המילים
המילה "זנותיכם" משמשת כאן כלשון חריפה לחוסר הנאמנות של הדור.
לפי מספר הימים שבהם תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום כנגד שנה, תישאו את עוונותיכם ארבעים שנה ותדעו את משמעות התנגדותי לכם.
בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃על המילים
המילה "תנואתי" נדירה; היא קשורה לרעיון של הסרה, הסתייגות או התנגדות.
אני ה׳ דיברתי: כך אעשה לכל העדה הרעה הזאת שהתכנסה נגדי. במדבר הזה הם יכלו ושם ימותו.
אֲנִ֣י יְהוָה֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃האנשים שמשה שלח לתור את הארץ חזרו וגרמו לכל העדה להתלונן עליו בכך שהוציאו דיבה על הארץ.
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וילונו [וַיַּלִּ֤ינוּ] עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃האנשים שהוציאו דיבה רעה על הארץ מתו במגפה לפני ה׳.
וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃יהושע בן נון וכלב בן יפונה נשארו בחיים מבין האנשים שהלכו לתור את הארץ.
וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃ל״ט–מ״ה
העלייה להר בניגוד לציווי
משה מסר את הדברים האלה לכל בני ישראל, והעם התאבל מאוד.
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃הם השכימו בבוקר ועלו לכיוון ראש ההר ואמרו: הנה אנחנו. נעלה אל המקום שה׳ אמר עליו, כי חטאנו.
וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃משה אמר: למה אתם עוברים על דבר ה׳? המהלך הזה לא יצליח.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃אל תעלו, כי ה׳ אינו בקרבכם, כדי שלא תינגפו לפני אויביכם.
אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃העמלקי והכנעני נמצאים שם לפניכם, ואתם תיפלו בחרב. מפני שפניתם מאחרי ה׳, ה׳ לא יהיה איתכם.
כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יְהוָ֖ה עִמָּכֶֽם׃למרות זאת הם העזו לעלות אל ראש ההר, אבל ארון ברית ה׳ ומשה לא זזו מתוך המחנה.
וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃העמלקי והכנעני שישבו בהר ההוא ירדו, הכו אותם ורדפו אותם עד חורמה.
וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–י׳
העם מבקש לחזור למצרים
וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃
וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃
וְלָמָ֣ה יְ֠הוָה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃
וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃
וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד׃
אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
אַ֣ךְ בַּֽיהוָה֮ אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃
וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
י״א–כ׳
משה מבקש סליחה על העם
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃
אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהוָ֑ה וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃
וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃
וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃
מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃
וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר׃
יְהוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃
כ״א–ל״ח
הגזרה על הדור והמרגלים
וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ׃
כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃
אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ׃
וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃
וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃
עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃
אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃
בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃
אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃
וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃
וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃
וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃
בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃
אֲנִ֣י יְהוָה֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃
וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וילונו [וַיַּלִּ֤ינוּ] עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃
ל״ט–מ״ה
העלייה להר בניגוד לציווי
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃
וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃
אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃
כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יְהוָ֖ה עִמָּכֶֽם׃
וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
בעקבות הדיווח של האנשים שחזרו מתור הארץ, בני ישראל בוכים ומתלוננים, מבקשים לחזור למצרים ודוחים את ניסיונם של יהושע וכלב לעודד אותם. ה׳ מודיע על עונש כבד, משה מבקש סליחה לעם, ולבסוף נקבעת שהות של ארבעים שנה במדבר.
פסוקים א׳–ד׳
העם דוחה את הכניסה לארץ
העדה בוכה בלילה ומתלוננת על משה ואהרן. בני ישראל אומרים שהיה עדיף למות במצרים או במדבר, חוששים שהנשים והילדים יהיו לביזה ומציעים למנות ראש ולחזור למצרים.
פסוקים ה׳–י׳
יהושע וכלב פונים אל העם
משה ואהרן נופלים על פניהם. יהושע וכלב קורעים את בגדיהם ואומרים שהארץ טובה מאוד. הם קוראים לעם לא למרוד בה׳ ולא לפחד מיושבי הארץ, אך העדה מבקשת לרגום אותם באבנים, ואז כבוד ה׳ נראה באוהל מועד.
פסוקים י״א–י״ט
משה מבקש סליחה
ה׳ אומר למשה שהעם ממשיך לא להאמין למרות האותות ומציע להכות אותו בדבר ולהקים ממשה עם גדול יותר. משה טוען שהמצרים ושאר העמים עלולים לפרש את מות ישראל כחוסר יכולת של ה׳ להביאם אל הארץ, ומבקש סליחה על פי מידות הרחמים.
פסוקים כ׳–כ״ה
סליחה שאינה מבטלת את הגזרה
ה׳ אומר שסלח כדברי משה, אך קובע שהאנשים שראו את כבודו ואת אותותיו והמשיכו לנסות אותו ולא לשמוע בקולו לא יראו את הארץ. כלב מוחרג מפני שהלך אחרי ה׳, והעם מצווה לפנות אל המדבר.
פסוקים כ״ו–ל״ה
ארבעים שנה במדבר
כל הנמנים מגיל עשרים ומעלה שהתלוננו ימותו במדבר, מלבד כלב ויהושע. הילדים, שעליהם אמרו שיהיו לביזה, יובאו אל הארץ. כנגד ארבעים ימי הסיור נקבעות ארבעים שנות נשיאת העוון במדבר.
פסוקים ל״ו–ל״ח
מות מוציאי הדיבה
האנשים שגרמו לעדה להתלונן והוציאו דיבה רעה על הארץ מתים במגפה לפני ה׳. יהושע וכלב נשארים בחיים מבין מי שיצאו לתור את הארץ.
פסוקים ל״ט–מ״ה
ניסיון העלייה להר
לאחר שמשה מוסר את הגזרה העם מתאבל. בבוקר אנשים מבקשים לעלות אל הארץ ומודים שחטאו, אך משה מזהיר שהדבר מנוגד לציווי ושלא יצליח. הם עולים בכל זאת בלי משה ובלי הארון, והעמלקי והכנעני מכים אותם עד חורמה.
הפרק משנה את מסלול הדור: הכניסה לארץ נדחית, ארבעים שנות שהות במדבר נקבעות כנגד ארבעים ימי הסיור, והניסיון לתקן את המצב באמצעות עלייה מיידית להר מסתיים בתבוסה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
במדבר רבה קושר את הבכי לקבלת דיבת הארץ
״דְּבָרִים שֶׁרָגְנוּ אַחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָרְמוּ לָהֶם צָרָה גְּדוֹלָה״
במדבר רבה מפרש את הבכי שבפתיחת הפרק כחלק מקבלת דברי המרגלים ומן התלונה כלפי ה׳. המדרש מדגיש שהעם לא רק שמע את הדיבה אלא הצטרף אליה, ובכך נעשה שותף למעשה שהוביל לעונש. בהמשך המקור מחבר את הבכי של אותו לילה למסורת על בכייה לדורות. :contentReference[oaicite:0]{index=0} הקשרים ההיסטוריים שמוסיף המדרש, ובייחוד הקישור לתשעה באב ולחורבן המקדש, אינם נאמרים בפסוק א׳ עצמו. בפשט נאמר שכל העדה הרימה את קולה והעם בכה באותו לילה. המשמעות הרחבה של אותו בכי לדורות היא דרשת חז״ל.
במדבר רבה ט״ז:כ׳ ↗במדבר רבה מצטט את הרצון לחזור למצרים בתוך דיון רחב יותר
״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״
במדבר רבה י״ט:כ׳ עוסק בעיקר במות אהרן, בהסתלקות ענני הכבוד ובמלחמה עם מלך ערד. בתוך הדיון הוא מזכיר גם את דברי העם בפרקנו על מינוי ראש וחזרה למצרים, ומקשר אותם לעימותים מאוחרים יותר עם עמלק והכנעני. לפסוק ד׳ הקשר הישיר הוא הציטוט עצמו: בני ישראל אומרים זה לזה להעמיד ראש ולשוב למצרים. שאר המסגרת במדרש שייכת לאירועים אחרים ולקריאה מדרשית רחבה של יחסי ישראל ועמלק, ולכן אין להכניס אותה אל הסיפור כאן כאילו היא מפורשת בפרק.
במדבר רבה י״ט:כ׳ ↗המכילתא משווה בין יהושע לכלב
״מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאַחַת״
המכילתא מתעכבת על סדר שמותיהם של יהושע וכלב. בפסוק ו׳ יהושע נזכר לפני כלב, ואילו במקום אחר כלב נזכר לפני יהושע. מכאן דורש המקור שאין ללמוד מסדר השמות שאחד מהם קודם לחברו במעלה, אלא ששניהם שקולים כאחת. זהו לימוד של חז״ל מן ההשוואה בין פסוקים. בפשט של הפרק שלנו נאמר שיהושע בן נון וכלב בן יפונה, שניהם מן התרים את הארץ, קרעו את בגדיהם. הפסוק אינו מדרג ביניהם ואינו מסביר את משמעות סדר השמות, ולכן מסקנת השוויון ביניהם היא דרשה של המכילתא.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא א׳:ז׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י קושר את חוסר האמונה לאותות שכבר ראו
״בִּשְׁבִיל כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם, הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין״
רש״י מפרש את הביטוי "בכל האותות" בפסוק י״א כהדגשה שכל הניסים שכבר נעשו לישראל היו אמורים להביא אותם להאמין שביכולת ה׳ לקיים את הבטחתו. הוא רואה בכך את חומרת השאלה של ה׳: חוסר האמונה מגיע לאחר רצף של אותות שכבר נחוו. הפסוק עצמו אכן מעמיד זה לצד זה את שני הדברים: העם אינו מאמין, אף על פי שה׳ עשה אותות בקרבו. רש״י מנסח במפורש את המסקנה שהיה עליהם להסיק מן האותות לגבי קיום ההבטחה. זו פרשנותו, ולא משפט נוסף שנאמר בפסוק.
רש״י על במדבר 14:11:3 ↗רש״י מפרש את המילה הנדירה תנואתי
״תנואה לְשׁוֹן הֲסָרָה״
רש״י מתמקד במילה "תנואתי" שבפסוק ל״ד ומפרש אותה מלשון הסרה. הוא משווה אותה ללשון אחרת בתורה שבה נאמר שאב "הניא" את בתו, כלומר הסיר או מנע דבר ממנה. לפי הקריאה הזאת, המילה מתארת התרחקות או הסרה ביחסים שבין העם לה׳. המילה עצמה נדירה ואינה שקופה לקורא בן ימינו. לכן בתרגום המודרני נמסרת המשמעות הכללית של התנגדות והתרחקות, וההערה משאירה מקום לכך שהלשון המקראית רחבה יותר. הפירוש המדויק שמציע רש״י מובא כאן כרובד פרשני מאוחר.
רש״י על במדבר 14:34:1 ↗הרמב״ן דן בהיקף האמירה שמנאצי ה׳ לא יראו את הארץ
״וְטַעַם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ – כִּי כָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ״
הרמב״ן קורא את סוף פסוק כ״ג כקביעה עצמאית: כל מנאצי ה׳ לא יראו את הארץ. הוא דוחה פירוש שמצמצם את הביטוי לבניהם של אנשי הדור, ומעלה אפשרות שהלשון מרמזת גם לדורות מאוחרים ולמסורת חז״ל על בכייה לדורות. בפשט ההקשר המיידי עוסק בדור שראה את האותות במדבר, ניסה את ה׳ ולא שמע בקולו, ולכן לא יראה את הארץ שנשבע ה׳ לאבות. ההרחבה לדורות היא אפשרות פרשנית שמציע הרמב״ן ואינה נאמרת במפורש בפסוק.
רמב״ן על במדבר 14:23:1 ↗אבן עזרא מסביר מי הם הנועדים על ה׳
״שאמרו לרגום באבנים עבדי השם בעבור שאמרו כבוד השם״
אבן עזרא מפרש את הביטוי "הנועדים עלי" בפסוק ל״ה על רקע מה שאירע בתחילת הפרק. לדעתו, הכוונה לעדה שאמרה לרגום באבנים את עבדי ה׳ לאחר שיהושע וכלב דיברו על כבוד ה׳ ועל האפשרות להיכנס לארץ. הפסוק עצמו מכנה אותם "העדה הרעה הזאת הנועדים עלי" וקובע שבמדבר יכלו ושם ימותו. אבן עזרא מזהה את ההתכנסות נגד ה׳ עם האיום על יהושע וכלב. זהו חיבור פרשני בין שני חלקי הפרק, ולא פירוט שמופיע מחדש בפסוק ל״ה.
אבן עזרא על במדבר 14:35:1 ↗