העם מתלונן ונענש באש, אחר כך דורש בשר ומתגעגע למאכלי מצרים. משה אומר שאינו יכול לשאת לבדו את משא העם, שבעים זקנים מצטרפים אליו בהנהגה, ולבסוף מגיעים שלווים והעם נענש במכה קשה.
יא
35 פסוקיםתנ״ך לכולם · נאמן למקור. בעברית שכולם מבינים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
במדבר יא׳ · סיפור והסבר
♫
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
לאחר תחילת המסע במדבר, העם מתלונן ונענש באש. זמן קצר אחר כך מתעוררת דרישה לבשר, משה אומר שאינו מסוגל לשאת לבדו את משא העם, וה׳ מצרף אליו שבעים זקנים ומבטיח לעם בשר. הפרק מסתיים בבוא השלווים, במכה קשה ובמעבר לחצרות.
א
פסוקים א׳–ג׳
תבערה
העם מתלונן באופן שרע באוזני ה׳. אש ה׳ בוערת בקצה המחנה, והעם צועק אל משה. משה מתפלל, האש שוככת, והמקום נקרא תבערה משום שאש ה׳ בערה שם.
ב
פסוקים ד׳–ט׳
הדרישה לבשר
האספסוף מתאווה, ובני ישראל מצטרפים לבכי ודורשים בשר. הם נזכרים בדגים ובמאכלים שאכלו במצרים ומתלוננים שכעת עיניהם רואות רק את המן. לצד התלונה מתוארים מראה המן, דרך איסופו והכנתו וירידתו עם הטל.
ג
פסוקים י׳–ט״ו
משה מתקשה לשאת את העם
משה שומע את העם בוכה בפתחי האוהלים ואומר לה׳ שהמשא כבד ממנו. הוא שואל מאין יוכל להשיג בשר לכולם ואומר שאינו יכול לשאת לבדו את כל העם. הוא מבקש שלא ייאלץ להמשיך לראות את הרעה הזאת.
ד
פסוקים ט״ז–כ׳
שבעים זקנים והבטחת הבשר
ה׳ מצווה את משה לאסוף שבעים מזקני ישראל אל אוהל מועד. מן הרוח שעל משה תינתן עליהם, והם יישאו איתו במשא העם. במקביל העם מצווה להתקדש לקראת אכילת בשר, לא לזמן קצר אלא עד חודש ימים.
ה
פסוקים כ״א–כ״ג
שאלת משה ותשובת ה׳
משה מציין שמדובר בשש מאות אלף איש רגלי ושואל כיצד יהיה די בשר לכולם במשך חודש. ה׳ משיב בשאלה אם ידו תקצר ואומר למשה שעכשיו יראה אם דברו יתקיים.
ו
פסוקים כ״ד–ל׳
הרוח על הזקנים
משה אוסף שבעים זקנים סביב האוהל. ה׳ יורד בענן, ומן הרוח שעל משה ניתנת על הזקנים והם מתנבאים. אלדד ומידד נשארים במחנה ואף עליהם נחה הרוח. יהושע מבקש ממשה לעצור אותם, ומשה משיב שהוא היה רוצה שכל עם ה׳ יהיו נביאים.
ז
פסוקים ל״א–ל״ה
השלווים והמכה
רוח מאת ה׳ מביאה שלווים מן הים ומפזרת אותם סביב המחנה. העם אוסף כמויות גדולות במשך יום, לילה ועוד יום. בעוד הבשר בין שיניהם ה׳ מכה את העם במכה קשה, והמקום נקרא קברות התאווה. משם העם נוסע לחצרות.
הפרק מציג שני משברים רצופים סביב תלונת העם ותאוותו, וביניהם שינוי במבנה ההנהגה: שבעים זקנים מצטרפים למשה כדי לשאת איתו במשא העם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
במדבר רבה פותח בציווי המאוחר יותר "אספה לי שבעים איש" ושואל מדוע היה צורך במינוי חדש אם כבר היו זקנים קודם לכן. המדרש משיב שהזקנים הקודמים נשרפו באירוע המתאוננים, ומקשר את האש שבתחילת הפרק למסורות מדרשיות נוספות על זקני ישראל. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
זהו פירוש מדרשי של חז״ל ואינו נאמר בפסוק א׳ עצמו. בפשט מתואר רק שהעם היה כמתאוננים, שהדבר היה רע באוזני ה׳, ושאש ה׳ בערה בקצה המחנה. זהות הנפגעים באש אינה מפורטת שם, ולכן אין להכניס את זיהוי הזקנים אל הסיפור המקראי עצמו.
תנחומא בובר, קרח ט׳:א׳, עוסק בעיקר בפרשת קרח ומשווה אותה לכמה מקרים קודמים שבהם משה התפלל לאחר חטאי העם. בתוך הרשימה הוא מזכיר את אירוע המתאוננים ואומר שבאותו מקרה משה התפלל אל ה׳.
הקשר לפסוק ב׳ ישיר אך קצר: העם צועק אל משה, משה מתפלל אל ה׳ והאש שוככת. שאר דברי המקור, ובהם ההשוואה לעגל, למרגלים ולקרח, שייכים לדרשת חז״ל על דפוס חוזר בהתנהלות משה ואינם חלק מן התיאור הישיר של האירוע כאן.
ספרי זוטא מדגיש שהשם "תבערה" ניתן למקום בעקבות האירוע ולא היה שמו קודם לכן. הוא לומד זאת מן הנימוק שבפסוק: "כי בערה בם אש ה׳". המקור משווה זאת גם לשם "מסה ומריבה", שניתן בעקבות אירוע שהתרחש במקום.
זהו פירוש ישיר למבנה של פסוק ג׳. בפשט, אחרי שהאש שוככת המקום נקרא תבערה מפני שאש ה׳ בערה שם. המדרש מנסח במפורש את הקשר הכרונולוגי בין האירוע לבין השם ומדגיש שהשם נולד מן המקרה.
רש״י מפרש את המילה "שטו" שבפסוק ח׳ כלשון טיול והסתובבות, ומוסיף שהדבר נעשה בלי עמל. בכך הוא מסביר את פעולת העם לפני איסוף המן ולא את דרך הכנת המן עצמה.
בפשט הפסוק מתואר שהעם נע כדי לאסוף את המן, ואז טחן אותו בריחיים או כתש אותו במכתש, בישל אותו בסיר ועשה ממנו עוגות. המשמעות המדויקת שרש״י נותן ל"שטו" היא פרשנות לשונית שלו, ולכן התרגום המודרני מסתפק בניסוח הטבעי "העם הסתובב ואסף".
רש״י מפרש ששני האנשים שנשארו במחנה, אלדד ומידד, היו מן הנבחרים למעמד הזקנים אך נמנעו מלצאת אל האוהל מפני שאמרו שאינם ראויים לגדולה הזאת. זהו הסבר למתח שבין היותם "בכתובים" לבין העובדה שלא יצאו עם שאר הזקנים.
הפסוק עצמו אינו מוסר את המניע שלהם. הוא אומר רק ששניהם נשארו במחנה, היו בכתובים, לא יצאו אל האוהל, ואף על פי כן הרוח נחה עליהם והם התנבאו במחנה. תחושת הענווה שמייחס להם רש״י היא פרשנות מאוחרת ואינה מוצגת בפשט כעובדה.
הרמב״ן דן באריכות במילה "ואצלתי" ובאופן שבו הרוח שעל משה ניתנת לשבעים הזקנים. לדעתו, נבואת הזקנים קשורה לרוח הנבואה שפועלת במשה, והוא מסביר את הלשון בדרכים שונות תוך השוואה למקומות אחרים במקרא ולתרגום אונקלוס.
הפסוק עצמו אינו מפרט את המנגנון. ה׳ אומר למשה שייקח מן הרוח שעליו וישים על הזקנים, והם יישאו איתו במשא העם. הרמב״ן מרחיב מכאן להבנת אופי נבואתם ותפקידם המתמשך בהנהגה. הרחבות אלה שייכות לפרשנות ואינן נדרשות כדי להבין את ההוראה הבסיסית בפסוק.
״והנכון בעיני שהוא מבחוריו הוא מהמובחרים לשרת משה״
אבן עזרא דן במילה "מבחוריו" המתארת את יהושע. הוא מביא אפשרויות אחרות, ובהן הבנה הקשורה לגילו של יהושע או למשך הזמן שבו שירת את משה, אך דוחה אותן. לדעתו הכוונה היא שיהושע היה מן המובחרים שבמשרתי משה.
הפירוש אינו משנה את עיקר האירוע בפסוק כ״ח. יהושע בן נון, משרת משה, שומע על נבואת אלדד ומידד ומבקש ממשה לעצור אותם. אבן עזרא עוסק רק בתיאור מעמדו של יהושע ביחס למשה, ולא במניע לבקשתו או בתוכן נבואתם.