היה זעקה גדולה של העם ושל הנשים שלהם אל אחיהם היהודים.
וַתְּהִ֨י צַעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים׃נחמיה · פרק ה׳
הזעקה נגד העוול הכלכלי והתשובה של נחמיה
העם מתלונן על שעבוד, חובות וריבית גבוהה, ונחמיה מוחא על אחי העם ומחזיר את הרכוש לצדקה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
נחמיה ה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
זעקת העם מפני המצוקה הכלכלית
היו שאמרו: הבנים והבנות שלנו הם רבים, אז ניקח דגן, נאכל ונחיה.
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה׃והיו שאמרו: השדות, הכרמים והבתים שלנו נתפסו, אז ניקח דגן בזמן הרעב.
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב׃והיו שאמרו: אנחנו חייבים כסף לפי מידת המס של המלך עבור השדות שלנו והכרמים שלנו.
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽינוּ׃ה–ח
תלונה על העבדות והעמסה כספים
ועכשיו, אחינו משעבדים את אחינו, את בנינו ואת בנותינו. הנה אנחנו משעבדים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש בנותינו שנשבות ואין ביכולתנו לעזור, והשדות והכרמים שלנו הפכו לשייכים לאחרים.
וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים׃וכעסתי מאוד כששמעתי את הזעקה שלהם ואת הדברים האלו.
וַיִּ֥חַר לִ֖י מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־זַֽעֲקָתָ֔ם וְאֵ֖ת הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃הלב שלי נלחץ על עצמי, וקראתי למנהיגים ולעומדים בתפקידים ואמרתי להם: האם אתם נושאים נטל על אחיכם? ואז הפעלתי עליהם קבוצה גדולה של אנשים.
וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נשאים [נֹשִׁ֑ים] וָאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃ואמרתי להם: אנחנו קנינו את אחינו היהודים שהיו נמכרים לעמים אחרים כדי להחזיר אותם אלינו, וגם אתם תמכרו את אחיכם ויימכרו לנו. הם נדמו בשתיקה ולא מצאו מילה להגיב.
וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר׃ (ס)ט–יב
עצירת הניצול בתוך העם
אמרתי: המעשה שעשיתם אינו טוב. האם לא תלכו ביראת אלוהינו כדי להימנע מבושת העמים שנואים אותנו?
ויאמר [וָאוֹמַ֕ר] לֹא־ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֑ים הֲל֞וֹא בְּיִרְאַ֤ת אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ תֵּלֵ֔כוּ מֵחֶרְפַּ֖ת הַגּוֹיִ֥ם אוֹיְבֵֽינוּ׃גם אני, אחי והנערים שלנו, לוקחים מהם כסף ודגן. בואו נעצור את המשא הזה.
וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה׃אנא, החזירו להם היום את שדותיהם, כרמיהם, זיתיהם ובתיהם, וגם את הכסף, הדגן, התירוש והשמן שהלכתם לקחת מהם.
הָשִׁיבוּ֩ נָ֨א לָהֶ֜ם כְּהַיּ֗וֹם שְׂדֹתֵיהֶ֛ם כַּרְמֵיהֶ֥ם זֵיתֵיהֶ֖ם וּבָתֵּיהֶ֑ם וּמְאַ֨ת הַכֶּ֤סֶף וְהַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נֹשִׁ֥ים בָּהֶֽם׃הם אמרו: אנחנו נחזיר ולא נבקש מהם דבר נוסף. אנחנו נעשה כפי שאמרת. וקראתי לכהנים ואמרתי להם לבצע את הדבר הזה.
וַיֹּאמְר֣וּ נָשִׁ֗יב וּמֵהֶם֙ לֹ֣א נְבַקֵּ֔שׁ כֵּ֣ן נַעֲשֶׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר וָאֶקְרָא֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וָֽאַשְׁבִּיעֵ֔ם לַעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃יג–טז
התחייבות לחזור לצדקה ויושרה
גם אני רעדה וקראתי: כך יפרק אלוהים כל אדם שלא יקיים את הדבר הזה מביתו וממשקתו, וכך הוא יהיה מפורק וריק. וכל העם אמרו: אמן, והללו את יהוה, והעם עשו בדיוק כך.
גַּם־חָצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי וָֽאֹמְרָ֡ה כָּ֣כָה יְנַעֵ֪ר הָֽאֱלֹהִ֟ים אֶת־כָּל־הָאִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָקִ֜ים אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה מִבֵּיתוֹ֙ וּמִ֣יגִיע֔וֹ וְכָ֛כָה יִהְיֶ֥ה נָע֖וּר וָרֵ֑ק וַיֹּאמְר֨וּ כָֽל־הַקָּהָ֜ל אָמֵ֗ן וַֽיְהַלְלוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וַיַּ֥עַשׂ הָעָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃גם מיום שציוו עליי להיות פֶּחָה בארץ יהודה, משנת עשרים ועד שנת שלושים ושתיים למלך ארתחששתא, שנים עשר שנים, אני ואחיי לא אכלנו לחם הפכה.
גַּ֞ם מִיּ֣וֹם ׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֮ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי׃על המילים
פֶּחָה - פקיד ממשלתי בכיר או מושל מקומי.
והפקידים הראשונים שהיו לפניי הפריעו לעם, ולקחו מהם לחם ויין בנוסף לארבעים שקל כסף. גם העוזרים שלהם שלטו בעם, אבל אני לא עשיתי כך בגלל יראת אלוהים.
וְהַפַּחוֹת֩ הָרִאשֹׁנִ֨ים אֲשֶׁר־לְפָנַ֜י הִכְבִּ֣ידוּ עַל־הָעָ֗ם וַיִּקְח֨וּ מֵהֶ֜ם בְּלֶ֤חֶם וָיַ֙יִן֙ אַחַר֙ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֣ים אַרְבָּעִ֔ים גַּ֥ם נַעֲרֵיהֶ֖ם שָׁלְט֣וּ עַל־הָעָ֑ם וַאֲנִי֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִי כֵ֔ן מִפְּנֵ֖י יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים׃וגם בעבודה של החומה הזו התחזקתי, ולא קנינו שדות, וכל העוזרים שלי היו קבוצים שם לעבודה.
וְ֠גַם בִּמְלֶ֜אכֶת הַחוֹמָ֤ה הַזֹּאת֙ הֶחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־הַמְּלָאכָֽה׃יז–יט
אחריות נשיא העם
היהודים והשומרים, מאה וחמישים איש, וגם האנשים שהגיעו אלינו מהעמים שמסביב, ישבו איתי סביב השולחן.
וְהַיְּהוּדִ֨ים וְהַסְּגָנִ֜ים מֵאָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֣ים אִ֗ישׁ וְהַבָּאִ֥ים אֵלֵ֛ינוּ מִן־הַגּוֹיִ֥ם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵ֖ינוּ עַל־שֻׁלְחָנִֽי׃ומה שהיה צריך להכין ליום אחד: שור אחד, שישים כמות של כבשים וציפורים, ובכל עשרת ימים היה צריך להכין הרבה יין, וגם לחם פח (לחם כד这样) לא ביקשתי, כי העבודה על העם הזה הייתה כבדה מאוד.
וַאֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה לְי֣וֹם אֶחָ֗ד שׁ֣וֹר אֶחָ֞ד צֹ֠אן שֵׁשׁ־בְּרֻר֤וֹת וְצִפֳּרִים֙ נַֽעֲשׂוּ־לִ֔י וּבֵ֨ין עֲשֶׂ֧רֶת יָמִ֛ים בְּכָל־יַ֖יִן לְהַרְבֵּ֑ה וְעִם־זֶ֗ה לֶ֤חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּֽי־כָֽבְדָ֥ה הָעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃על המילים
לחם פחה - לחם פשוט וזול
שאלוהיי יזכור לטובה את כל מה שעשיתי למען העם הזה.
זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָ֑ה כֹּ֥ל אֲשֶׁר־עָשִׂ֖יתִי עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
זעקת העם מפני המצוקה הכלכלית
וַתְּהִ֨י צַעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים׃
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה׃
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּרָעָֽב׃
וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽינוּ׃
ה–ח
תלונה על העבדות והעמסה כספים
וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים׃
וַיִּ֥חַר לִ֖י מְאֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־זַֽעֲקָתָ֔ם וְאֵ֖ת הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃
וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָאָרִ֙יבָה֙ אֶת־הַחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נשאים [נֹשִׁ֑ים] וָאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃
וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָצְא֖וּ דָּבָֽר׃ (ס)
ט–יב
עצירת הניצול בתוך העם
ויאמר [וָאוֹמַ֕ר] לֹא־ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֑ים הֲל֞וֹא בְּיִרְאַ֤ת אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ תֵּלֵ֔כוּ מֵחֶרְפַּ֖ת הַגּוֹיִ֥ם אוֹיְבֵֽינוּ׃
וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה׃
הָשִׁיבוּ֩ נָ֨א לָהֶ֜ם כְּהַיּ֗וֹם שְׂדֹתֵיהֶ֛ם כַּרְמֵיהֶ֥ם זֵיתֵיהֶ֖ם וּבָתֵּיהֶ֑ם וּמְאַ֨ת הַכֶּ֤סֶף וְהַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נֹשִׁ֥ים בָּהֶֽם׃
וַיֹּאמְר֣וּ נָשִׁ֗יב וּמֵהֶם֙ לֹ֣א נְבַקֵּ֔שׁ כֵּ֣ן נַעֲשֶׂ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר וָאֶקְרָא֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וָֽאַשְׁבִּיעֵ֔ם לַעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
יג–טז
התחייבות לחזור לצדקה ויושרה
גַּם־חָצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי וָֽאֹמְרָ֡ה כָּ֣כָה יְנַעֵ֪ר הָֽאֱלֹהִ֟ים אֶת־כָּל־הָאִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָקִ֜ים אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה מִבֵּיתוֹ֙ וּמִ֣יגִיע֔וֹ וְכָ֛כָה יִהְיֶ֥ה נָע֖וּר וָרֵ֑ק וַיֹּאמְר֨וּ כָֽל־הַקָּהָ֜ל אָמֵ֗ן וַֽיְהַלְלוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וַיַּ֥עַשׂ הָעָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
גַּ֞ם מִיּ֣וֹם ׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֮ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי׃
וְהַפַּחוֹת֩ הָרִאשֹׁנִ֨ים אֲשֶׁר־לְפָנַ֜י הִכְבִּ֣ידוּ עַל־הָעָ֗ם וַיִּקְח֨וּ מֵהֶ֜ם בְּלֶ֤חֶם וָיַ֙יִן֙ אַחַר֙ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֣ים אַרְבָּעִ֔ים גַּ֥ם נַעֲרֵיהֶ֖ם שָׁלְט֣וּ עַל־הָעָ֑ם וַאֲנִי֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִי כֵ֔ן מִפְּנֵ֖י יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים׃
וְ֠גַם בִּמְלֶ֜אכֶת הַחוֹמָ֤ה הַזֹּאת֙ הֶחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־הַמְּלָאכָֽה׃
יז–יט
אחריות נשיא העם
וְהַיְּהוּדִ֨ים וְהַסְּגָנִ֜ים מֵאָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֣ים אִ֗ישׁ וְהַבָּאִ֥ים אֵלֵ֛ינוּ מִן־הַגּוֹיִ֥ם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵ֖ינוּ עַל־שֻׁלְחָנִֽי׃
וַאֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה לְי֣וֹם אֶחָ֗ד שׁ֣וֹר אֶחָ֞ד צֹ֠אן שֵׁשׁ־בְּרֻר֤וֹת וְצִפֳּרִים֙ נַֽעֲשׂוּ־לִ֔י וּבֵ֨ין עֲשֶׂ֧רֶת יָמִ֛ים בְּכָל־יַ֖יִן לְהַרְבֵּ֑ה וְעִם־זֶ֗ה לֶ֤חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּֽי־כָֽבְדָ֥ה הָעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָ֑ה כֹּ֥ל אֲשֶׁר־עָשִׂ֖יתִי עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר משבר חברתי וכלכלי עמוק בתוך העם, שבו עוני וחובות יוצרים מתח בין עשירים לעניים.
פסוקים א–ד
זעקת העם מפני המצוקה הכלכלית
העם והנשים ביהודה זועקים לעזרה בגלל קשיים כלכליים קשים. חלק מהאנשים מנסים להשיג דגן כדי לשמור על החיים, בעוד אחרים נאלצים למכור את השדות, הכרמים והבתים שלהם, או לשלם חובות כספיים גבוהים למלך, וזאת תחת לחץ הרעב והמס.
פסוקים ה–ח
תלונה על העבדות והעמסה כספים
העם מתלונן על כך שאחיהם משעבדים את בני אדם מאתם, כולל מכירת בנותיכם לעבדות ואובדן קרקעות. נחמיה כועס על כך, ומתעמת עם המנהיגים ומזכיר להם שגם הם נושאים נטל כבד על אחיהם, תוך שהוא מטיף נגד המכירה של יהודים לעמים אחרים.
פסוקים ט–יב
עצירת הניצול בתוך העם
נחמיה יוצא נגד העוול הכלכלי שחלה על העם. הוא קורא לעצור את גביית הריבית והנטל מהאחים, ומדגיש את הצורך לשמור על יראת אלוהים וכבוד העם מול האויבים. נחמיה מחייב את הכהנים לוודת החזרת הרכוש והכסף לבעליו.
פסוקים יג–טז
התחייבות לחזור לצדקה ויושרה
נחמיה מתאר את רעדת קולו ואת ההתחייבות הציבורית להפסיק את העוול הכלכלי. הוא מצהיר כי במשך שתים עשרה שנים לא ניצלו מעמדו למטרות רווח, בניגוד לפקידים קודמים שגבו כספים מהעם, וכי הוא התמקד בעבודת החומה ובמילוי תפקידו ביושר מתוך יראת אלוהים.
פסוקים יז–יט
אחריות נשיא העם
הנשיא מתאר את התזונה שלו ואת האנשים שסבבו אותו סביב השולחן. הוא מציין כי למרות שסיפק מזון רב ביום-יום, הוא לא דרש תוספות נוספות כמו לחם פחה, מתוך הבנה שהעבודה על העם הייתה קשה מאוד. הוא מבקש מאלוהים שיזכור את מעשיו הטובים למען העם.
הפרק מסתיים בתיאור חירותם של העניים ובאחריותו של נחמיה לדאוג לצרכי העם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הכרה בטעויות העבר
״רַב יוֹסֵף אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁסִּיפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַפַּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים וְגוֹ׳״.״
רַב יוֹסֵף מַסְבֵּר לָנוּ לָמָּה הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְצַיְּנִים אֶת הַטְּעוּיוֹת שֶׁעָשׂוּ הָאֲבוֹת. הוּא מְצַיֵּן שֶׁגַּם הַמַּצְפִּים שֶׁל הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ גָּלוּיִים, כְּמוּ שֶׁנִּכְתָּב עַל הַפַּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלָּקְחוּ מֵהָעָם כֶּסֶף, לֶחֶם וְיַיִן בְּמִחְיר יָקָר מִדַּי. הַסְּבָרָה זוֹ מְבִיאָה מִמְּקוֹר הַתּוֹרָה, מִסֵּפֶר סַנְהֶדְרִין. רַב יוֹסֵף מַדְגִּישׁ שֶׁגַּם דָּנִיֵּאל הַגָּדוֹל לֹא הֶסְתֵּר אֶת הַטְּעוּיוֹת שֶׁקָּרוּ, וְכֵן הַכְּתִיבָה בַּמִּקְרָא מְשַׁקֶּפֶת אֶת הַמְּצִיאוּת כְּמוֹ שֶׁהִיא הָיְתָה, לְמַדָּה שֶׁהַמּוֹדָה לַטָּעוּת הִיא חֶרֶץ הַכְּתִיבָה.
סנהדרין צ״ג ב:י״ז ↗בין רחמי שמים לצרכי בני אדם
״את קרבני לחמי. [א] אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ:יב). א"ר סימון שלש עשרה מידות של רחמים כתוב בו בהק',״
בפסיקתא דרב כהנא מובאים דברי חז"ל על הקשר שבין הנהגת הַשֵּׁם לבין צורכי עולמו. סימון מסביר כי בתוך שלושת עשר מידות הרחמים כתוב גם שהאל אינו מבטל את צורכי עולמו, וכי הוא מספק רק את מה שנמצא ברשות האדם כדי שלא יטרח מעבר ליכולתו. יהודה בר סימון מוסיף שהאל מוסר לאדם רק את הבהמות שהם ברשותו, כדי שלא יצטרך לחפש קרבנות במקומות רחוקים וקשים. יצחק ומחברי המשניות בפרשה דנים בשאלה האם יש צורך בחיים עצמם בבית מלאכי השמים. הם מביאים ראיות שממלאכי הַשֵּׁם ניזונים מזיו השכינה, אך מראים שגם משה רבנו, שהיה שליח הַשֵּׁם, נזקק לאוכל ומים. חייא בר רבא מדגיש כי בעוד שכל הבריות אינן תלויות בבריות אחרות, האדם זקוק לזולתו. הסבר זה מדגיש את השילוב בין השגחת הַשֵּׁם לבין המציאות הפיזית והחברתית של האדם.
פסיקתא דרב כהנא ו׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
הקריאה לעזרה מול המצוקה הכלכלית
״ואין לאל ידינו. ואין כח בידינו לפדותם:״
הפרק החמישי בספר נחמיה מתאר משבר חברתי וכלכלי קשה בתוך העם. העם מתלונן על עוולות כלכליות, על כך שאנשים נאלצו למכור את שדותיהם וקניונותיהם כדי לשרוד ולשלם מסים. המתחים עלו בין העם לבין הבני אדם המכה כוח, שגביית הריבית והחובות הותירה משפחות ברעב ובשעבוד. בטקסט מופיעה קריאת העם המדגישה את חוסר האונים: "אין לנו כוח לפדות אותם". רש"י מפרש את המשפט הזה ומסביר כי לא היה לעם שום יכולת או כוח כלכלי לשחרר את בני עמיתיהם מעבדות החוב. ההסבר מדגיש את המצוקה המוחלטת שבה נמצאו האנשים, כשהם חסרי כל אמצעי להתמודד עם המצב.
רש״י על נחמיה 5:5:5 ↗הַסּוֹבֵל הַמּוּחְלָט שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה הַקּוֹלקְטִיבִי
״אני ואחי. אני וחברי אשר באו עמי:״
רַשִׁ"י מְסַבֵּל אֶת הַפְּסוּק הַמְּדַקֵּק אֶת הַמְּשׁוֹלֵי הַמַּשְׁמָעוּת בַּמִּשְׁפָּט הַקּוֹלֶקְטִיבִי. הוּא מַסְבִּיר כְּשֶׁנֶּחֶמְיָה אוֹמֵר "אֲנִי וְאָחַי", שֶׁלֹא מְדוּעִים רַק הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ כְּנַגִּיד, אֶלָּא שֶׁל הַקְּבוּצָה הַמְּדֻבֶּרֶת. הַפֵּרוּשׁ מַדְגִּישׁ אֶת הַמּוּשְׁלָעוּת הַחַלָּקָה שֶׁל הַמֶּצָּב הַחֶלְקָתִי. הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהַמְּצִיאוּת הַקָּשָׁה הָיְתָה חֲוָיָה מְשׁוּתֶּפֶת שֶׁל כָּל הַקְּבוּצָה שֶׁבָּאָה עִם הָעָם, וְלֹא רַק שֶׁל בַּעֲלֵי תְּפקיד סְפּעִיפִים.
רש״י על נחמיה 5:14:5 ↗הקריאה לצדק חברתי
״כבשר אחינו בשרינו - אע"פ שאנו לוין מהם כי הכתוב אמר לא תהיה לו, כנשה והם כובשין בנותינו בחזקה.״
הפרק החמישי בספר נחמיה מתאר משבר פנימי עמוק בתוך העם. העם מתלונן על קשיים כלכליים ועל ניצול של עניים על ידי בני עמיתיהם. הנהגת העם והאצילים הטעינו את העם בנטל כבד, כשהם לוקחים ריבית ומשתמשים בכוחם כדי להשתלט על רכוש אחרים. הרב אבן עזרא מסביר על הפסוק החמישי כי למרות שהלווים לא היו אמורים להטיל נטל כזה על העם, המצב היה שהאחים שרתו ככובשים של בנותיהם. הוא מדגיש את עוצמת הדיכוי שנוצר בתוך הקהילה, כאשר הקשר המשפחית והלאומית הופך למקור של כובש וקטיעת חירות.
אבן עזרא על נחמיה 5:5:1 ↗התמודדות עם עוול חברתי
״פחם - המ"ם נוסף ופחה ופחם כאמנה ואמנם או המ"ם סימן הרבים והטעם פחה שלהם והוא הנכון רק הראוי פחתם.״
בפרק חמש בספר נחמיה, העם מתמודד עם משבר פנימי קשה. לצד עבודת בניית החומות, צמחו קשיים כלכליים וניצול של עניים על ידי בני עדם. נחמיה מגיב בכעס ובצדק, ומורה למלוכה להפסיק את כל הגזל והריבית הכואבת, כדי להחזיר לאנשים את אדמותיהם וקניינם. בנוגע למילה "פחם" בפסוק ארבעה עשר, אבן עזרא מציין אפשרות אחרת לקריאת המילה. לפי המפרש, ייתכן שהכוונה היא למשקל או מידה מסוימת ששימשה כעמנה, וייתכן שהמילה מסמלת כמות גדולה של רבים, אך הדגש הוא על החזרת המידות המדויקות לכל אחד.
אבן עזרא על נחמיה 5:14:1 ↗