ובסוף הימים הר בית יהוה יהיה יציב בראש ההרים, והוא יורם מן הגבעות, ועמים רבים יזרמו אליו.
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים יִ֠הְיֶה הַ֣ר בֵּית־יְהוָ֤ה נָכוֹן֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֥א ה֖וּא מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ עָלָ֖יו עַמִּֽים׃מיכה · פרק ד׳
חזון עתידי של שלום עולמי
התקופה שבה ירושלים תהיה מרכז רוחני וכל העמים יפנו אל הַשֵּׁם, לצד תיאור קשיי ציוֹן וגאולתה המיוחלת.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מיכה ד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חזון עתידי של שלום עולמי
עמים רבים ילכו ויאמרו: בואו ונעלה להר יהוה ולאל אלהי יעקב, וילמדנו מדרכיו ונעלה בדרכיו, כי מציון תצא התורה ודבר יהוה מירושלים.
וְֽהָלְכ֞וּ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה וְאֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיוֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹֽרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃והוא ישפט בין עמים רבים ויתווכח עם אומות חזקות מרחוק, והם יכינו את חרבותיהם לפתחים ואת חניתותיהם לכገናים, ולא ירים עם חרב על אומתו ולא ילמדו עוד מלחמה.
וְשָׁפַ֗ט בֵּ֚ין עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים וְהוֹכִ֛יחַ לְגוֹיִ֥ם עֲצֻמִ֖ים עַד־רָח֑וֹק וְכִתְּת֨וּ חַרְבֹתֵיהֶ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֹֽתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹֽא־יִשְׂא֞וּ גּ֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּן ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃וכל אדם ישב תחת הגפן שלו ותחת התאום שלו, ולא יהיה איש שמפחיד אותו, כי זה דברו של יהוה צבאות.
וְיָשְׁב֗וּ אִ֣ישׁ תַּ֧חַת גַּפְנ֛וֹ וְתַ֥חַת תְּאֵנָת֖וֹ וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד כִּי־פִ֛י יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת דִּבֵּֽר׃ה–ח
הבטחת איסוף העם ושיקום ירושלים
כי כל העמים ילכו, כל אחד לפי שם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם הַשֵּׁם אלוהינו לעולם ועד.
כִּ֚י כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים יֵלְכ֕וּ אִ֖ישׁ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהָ֑יו וַאֲנַ֗חְנוּ נֵלֵ֛ךְ בְּשֵׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ (פ)ביום ההוא, כך אומר הַשֵּׁם, אאסוף את הצולעת ואת הנדחת ואת אשר הרעיתי.
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אֹֽסְפָה֙ הַצֹּ֣לֵעָ֔ה וְהַנִּדָּחָ֖ה אֲקַבֵּ֑צָה וַאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי׃את הצולעת אהפוך לשארית, ואת הנדחת לאומה חזקה, והַשֵּׁם ימלוך עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם.
וְשַׂמְתִּ֤י אֶת־הַצֹּֽלֵעָה֙ לִשְׁאֵרִ֔ית וְהַנַּהֲלָאָ֖ה לְג֣וֹי עָצ֑וּם וּמָלַ֨ךְ יְהוָ֤ה עֲלֵיהֶם֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ (פ)ואת מגדל עדר עופל, בת ציון, אליך תבואי, והממשלה הראשונה תבוא לממלכת בת ירושלים.
וְאַתָּ֣ה מִגְדַּל־עֵ֗דֶר עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה מַמְלֶ֖כֶת לְבַ֥ת־יְרוּשָׁלִָֽם׃ט–יב
סִבְלָהּ וְהַגְּאֻלָּה שֶׁל צִיּוֹן
עַתָּה, לָמָּה תִּזְעֲקִי, חֲבֵרָה? הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכֵךְ אֵינוֹ, וְהַיּוֹעֵץ שֶׁלָּךְ אָבַד, כִּי הַכְּאֵב הַכְּבִיד הַלֹּא מַרְגִּישׁ בָּךְ כְּמוֹ אֶצֶל יְלִידָה.
עַתָּ֕ה לָ֥מָּה תָרִ֖יעִי רֵ֑עַ הֲמֶ֣לֶךְ אֵֽין־בָּ֗ךְ אִֽם־יוֹעֲצֵךְ֙ אָבָ֔ד כִּֽי־הֶחֱזִיקֵ֥ךְ חִ֖יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃בִּת צִיּוֹן, תִּתְעוֹרְרִי וְתִצְעֲקִי כְּמוֹ יְלִידָה, כִּי עַתָּה תֵצְאִי מֵעִירָהּ, תִּתְגּוֹרְרִי בַּשָּׂדֶה, וְתַגִּיעִי עַד בָּבֶל. שָׁם תִּנָּצְלִי, וְשָׁם הַשֵּׁם יִגְאַל אֹתָךְ מִיַּד אוֹיְבַיִךְ.
ח֧וּלִי וָגֹ֛חִי בַּת־צִיּ֖וֹן כַּיּֽוֹלֵדָ֑ה כִּֽי־עַתָּה֩ תֵצְאִ֨י מִקִּרְיָ֜ה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה וּבָ֤את עַד־בָּבֶל֙ שָׁ֣ם תִּנָּצֵ֔לִי שָׁ֚ם יִגְאָלֵ֣ךְ יְהוָ֔ה מִכַּ֖ף אֹיְבָֽיִךְ׃וְעַתָּה, עַמִּים רַבִּים נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ, וְהֵם אוֹמְרִים: נְנַצֵחַ אוֹתָךְ וְנַבִּיט בְּצִיּוֹן בְּעֵינֵינוּ.
וְעַתָּ֛ה נֶאֶסְפ֥וּ עָלַ֖יִךְ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים הָאֹמְרִ֣ים תֶּחֱנָ֔ף וְתַ֥חַז בְּצִיּ֖וֹן עֵינֵֽינוּ׃אַךְ הֵם לֹא יְדִיעוּ אֶת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁל הַשֵּׁם, וְלֹא הֵבִינוּ אֶת הַעֲצָה שֶׁלּוֹ, כִּי הַשֵּׁם אִסֵּף אוֹתָם כְּמוֹ אָסוּף תְּבִיר בְּגֹרְנָה.
וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת יְהוָ֔ה וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה׃יג–יד
תקומה וצרה
קומי ודרכי, בת ציון, כי אעניק לך קרניים מברזל ופרסות מנחושת, ותדקי עמים רבים. ואעניק את השבויים של ה' ואת כוחם של האויבים לאדון כל הארץ.
ק֧וּמִי וָד֣וֹשִׁי בַת־צִיּ֗וֹן כִּֽי־קַרְנֵ֞ךְ אָשִׂ֤ים בַּרְזֶל֙ וּפַרְסֹתַ֙יִךְ֙ אָשִׂ֣ים נְחוּשָׁ֔ה וַהֲדִקּ֖וֹת עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְהַחֲרַמְתִּ֤י לַֽיהוָה֙ בִּצְעָ֔ם וְחֵילָ֖ם לַאֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃עכשיו תתערעבי, בת גדוד, כי מצרים הניחה עלינו; בשרביט יכו על הלחי את שופט ישראל.
עַתָּה֙ תִּתְגֹּדְדִ֣י בַת־גְּד֔וּד מָצ֖וֹר שָׂ֣ם עָלֵ֑ינוּ בַּשֵּׁ֙בֶט֙ יַכּ֣וּ עַֽל־הַלְּחִ֔י אֵ֖ת שֹׁפֵ֥ט יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חזון עתידי של שלום עולמי
וְהָיָ֣ה ׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים יִ֠הְיֶה הַ֣ר בֵּית־יְהוָ֤ה נָכוֹן֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֥א ה֖וּא מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ עָלָ֖יו עַמִּֽים׃
וְֽהָלְכ֞וּ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה וְאֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיוֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹֽרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם׃
וְשָׁפַ֗ט בֵּ֚ין עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים וְהוֹכִ֛יחַ לְגוֹיִ֥ם עֲצֻמִ֖ים עַד־רָח֑וֹק וְכִתְּת֨וּ חַרְבֹתֵיהֶ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֹֽתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹֽא־יִשְׂא֞וּ גּ֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּן ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃
וְיָשְׁב֗וּ אִ֣ישׁ תַּ֧חַת גַּפְנ֛וֹ וְתַ֥חַת תְּאֵנָת֖וֹ וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד כִּי־פִ֛י יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת דִּבֵּֽר׃
ה–ח
הבטחת איסוף העם ושיקום ירושלים
כִּ֚י כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים יֵלְכ֕וּ אִ֖ישׁ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהָ֑יו וַאֲנַ֗חְנוּ נֵלֵ֛ךְ בְּשֵׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ (פ)
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אֹֽסְפָה֙ הַצֹּ֣לֵעָ֔ה וְהַנִּדָּחָ֖ה אֲקַבֵּ֑צָה וַאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי׃
וְשַׂמְתִּ֤י אֶת־הַצֹּֽלֵעָה֙ לִשְׁאֵרִ֔ית וְהַנַּהֲלָאָ֖ה לְג֣וֹי עָצ֑וּם וּמָלַ֨ךְ יְהוָ֤ה עֲלֵיהֶם֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ (פ)
וְאַתָּ֣ה מִגְדַּל־עֵ֗דֶר עֹ֛פֶל בַּת־צִיּ֖וֹן עָדֶ֣יךָ תֵּאתֶ֑ה וּבָאָ֗ה הַמֶּמְשָׁלָה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה מַמְלֶ֖כֶת לְבַ֥ת־יְרוּשָׁלִָֽם׃
ט–יב
סִבְלָהּ וְהַגְּאֻלָּה שֶׁל צִיּוֹן
עַתָּ֕ה לָ֥מָּה תָרִ֖יעִי רֵ֑עַ הֲמֶ֣לֶךְ אֵֽין־בָּ֗ךְ אִֽם־יוֹעֲצֵךְ֙ אָבָ֔ד כִּֽי־הֶחֱזִיקֵ֥ךְ חִ֖יל כַּיּוֹלֵדָֽה׃
ח֧וּלִי וָגֹ֛חִי בַּת־צִיּ֖וֹן כַּיּֽוֹלֵדָ֑ה כִּֽי־עַתָּה֩ תֵצְאִ֨י מִקִּרְיָ֜ה וְשָׁכַ֣נְתְּ בַּשָּׂדֶ֗ה וּבָ֤את עַד־בָּבֶל֙ שָׁ֣ם תִּנָּצֵ֔לִי שָׁ֚ם יִגְאָלֵ֣ךְ יְהוָ֔ה מִכַּ֖ף אֹיְבָֽיִךְ׃
וְעַתָּ֛ה נֶאֶסְפ֥וּ עָלַ֖יִךְ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֑ים הָאֹמְרִ֣ים תֶּחֱנָ֔ף וְתַ֥חַז בְּצִיּ֖וֹן עֵינֵֽינוּ׃
וְהֵ֗מָּה לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ מַחְשְׁב֣וֹת יְהוָ֔ה וְלֹ֥א הֵבִ֖ינוּ עֲצָת֑וֹ כִּ֥י קִבְּצָ֖ם כֶּעָמִ֥יר גֹּֽרְנָה׃
יג–יד
תקומה וצרה
ק֧וּמִי וָד֣וֹשִׁי בַת־צִיּ֗וֹן כִּֽי־קַרְנֵ֞ךְ אָשִׂ֤ים בַּרְזֶל֙ וּפַרְסֹתַ֙יִךְ֙ אָשִׂ֣ים נְחוּשָׁ֔ה וַהֲדִקּ֖וֹת עַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְהַחֲרַמְתִּ֤י לַֽיהוָה֙ בִּצְעָ֔ם וְחֵילָ֖ם לַאֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃
עַתָּה֙ תִּתְגֹּדְדִ֣י בַת־גְּד֔וּד מָצ֖וֹר שָׂ֣ם עָלֵ֑ינוּ בַּשֵּׁ֙בֶט֙ יַכּ֣וּ עַֽל־הַלְּחִ֔י אֵ֖ת שֹׁפֵ֥ט יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפסוקים מתארים את המצב העתידי של הר הבית ואת התהליך שבו הַשֵּׁם יאסוף את עמו.
פסוקים א–ד
חזון עתידי של שלום עולמי
הפסוקים מתארים חזון לעתיד הרחוק שבו הר בית יהוה יתעלה מעל ההרים ויהיה מוקד לעבודת ה'. האומות יבואו ללמוד את תורת יהוה, מה שיוביל לסיום המלחמות, להשבת החנית לכገና ולחזרה של שלום וביטחון אישי לכל אדם.
פסוקים ה–ח
הבטחת איסוף העם ושיקום ירושלים
הפסוקים מתארים תקופה עתידית שבה העמים יתנהגו לפי אלוהיהם, בעוד עם ישראל ילך בדרכי הַשֵּׁם. הַשֵּׁם מבטיח לאסוף את הנידחים והחלשים, להפוך אותם לעם חזק ולמלוך עליהם מהר ציון. ירושלים תתחדש ותשוב למעמדה כממלכה מנוצחת.
פסוקים ט–יב
סִבְלָהּ וְהַגְּאֻלָּה שֶׁל צִיּוֹן
הַנָּבִיא מְתָאֵר אֶת הַמַּצָּב הַקָּשֶׁה שֶׁל צִיּוֹן, הַנִּתְּנוּ בְּסִבְלָה וּבְגֵלוּת עַד בָּבֶל תַּחַת לַחֵץ הָעַמִּים. אֲבָל הָעַמִּים הַמְאַחֲדִים אֶת עַצְמָם לִתְקֹפָה לֹא יוֹדְעִים אֶת תָּכְנִית הַשֵּׁם, שֶׁהוּא מְאַסֵּף אוֹתָם לְמַטָּרָה אַחֶרֶת.
פסוקים יג–יד
תקומה וצרה
הנביא מורה לבת ציון לקום ולכבוש עמים רבים בעזרת כוח אלוהי, כשהיא הופכת להיות כוח מנצח המקדיש את השבויים לה'. במקביל, מתוארת מצוקה קשה וביזה של מצרים שגורמת להתערעשות בת גדוד ולהכרית שופט ישראל.
הפסוקים מסתיימים בתיאור תהליך של שבי וגאולה עבור ציוֹן.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההר שמתרומם בשירה
״[ד] ר' פנחס בשם ר' ראובן א', עתיד הק' להביא סיני ותבור וכרמל, ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם. ומה טעמ', והיה באחרית הימים נכון״
בפסיקתא דרב כהנא מובאת שיטה של רבי פנחס, לפיה בתקופת אחרית הימים הקדוש ברוך הוא יביא את הר סיני, הר תבור והר כרמל ויבנה את בית המקדש על ראשיהם. המפרש מסביר כי ההרים יגיבו לשירה שתתקיים בבית המקדש, כפי שנאמר במיכה שהר יהויים יהיה בראש ההרים ויתרומם מעל הגבעות. השירה הזו היא המעוררת את ההרים. הטקסט מביא גם דברי רבי הושעיה, לפיה ירושלים תהיה מרכז רוחני עבור אומות העולם, שיבואו אליה וילכו באור. הדימוי המרכזי כאן הוא השמן והנר: כפי שהשמן והאור פועלים יחד, כך הקב"ה וישראל פועלים יחד. האור של אלו הוא האור של אלו, וכולם יחד יארו את ציון.
פסיקתא דרב כהנא כ״א:ד׳ ↗השכינה בשדה והגאולה מבבל
״וּכְתִיב: חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵּצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה (מיכה ד, י), וְשָׁכַנְתִּי כְּתִיב. בַּשָּׂדֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָדָם גּוֹלֶה בַשָּׂדֶה, שְׁכִינָתִי״
בַּמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא, בְּפֶרֶק נֹחַ, מְסֻבֵּר עַל הַפֶּסַק בַּנְּבִיאִים מִיכָה (ד, י) הַמְּתָאֵר אֶת צִיּוֹן כְּמִשְׁפָּרָה הַכּוֹאֶבֶת וְהַיּוֹלֶדֶת. הַמִּדְרָשׁ מְסַבֵּל שֶׁעַל פִּי הַכְּתִיבֶת "וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה", הַשְּׁכִינָה לֹא עוֹזֶבֶת אֶת הָעָם גַּם כְּשֶׁהוּא בַּגּוֹלָה. הַמִּשְׁאָר בַּפּסוק מַדְרִיךְ אֶת הָעָם שֶׁגַּם בְּבָבֶל, מִשְׁם תַּתְחִיל הַגְּאֻלָּה וְשָׁם הַשֵּׁם יִּישָׁע אֶת צִיּוֹן מִיַּד הָאוֹיְבִים. הַמִּדְרָשׁ עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁאָר בַּמִּקְרָא שֶׁאֶת הַמָּקוֹם הַמּוּסָר בַּפּסוּק, בָּבֶל, הַמִּדְרָשׁ מְפֵּרֵשׁ כְּמָקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹלִים הַמּוֹשִׁיעִים אֶל יְרוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּכְתָּב בְּעוֹבַדְיָה. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מְחַבֵּר בֵּין הַגּוֹלָה לְבֵין הַתִּקְוָה לַמַּלְכוּת הַשֵּׁם.
מדרש תנחומא, נח ג׳:י״ג ↗בעקבות המפרשים
משפט של תוכחה
״ושפט. משפט זה לשון תוכחה הוא דשרימנ"ט בלע"ז:״
בפירושו על פסוק מיכה, מסביר רש"י כי המילה "וְשָׁפַט" אינה מתייחסת רק להכרעה משפטית רגילה, אלא למשפט שהוא כתוכחה. לפי גישה זו, הדין שניתן בירדמות הנביא נועד להוכיח את העם על טעויותיו. הפרשן מנתח את המילה כקיצור של ביטוי אחר, המדגיש את מהות התוכחה. הגישה הזו מראה כיצד המילה משמשת ככלי לתיקון ולא רק לקטיעה.
רש״י על מיכה 4:3:1 ↗התחזית על הגלות והתקווה לירושלים
״תצאי מקריה. מירושלים ללכת בגולה:״
בפרק זה של ספר מיכה, הנביא מתאר חזון על ימים עתידיים שבהם הר הבית יהיה מרכז רוחני לעמים רבים. הוא מדבר על תקופה של שלום עולמי שבו לא יהיו עוד מלחמות. עם זאת, בתוך החזון הזה קיימת גם המודעות לקושי וסבל שחוויתם ישראל. רש"י, בפירושו על פסוק עשירי, מסביר שהנביא מתאר מצב שבו ירושלים תצא ממקורה ותצא למרחק, וכי בני ישראל יאלצו ללכת בגלות. הפרשן מתמקד בשינוי המקום והמרחק שנוצר בעקבות הגלות, כחלק מהתהליך שמתואר בטקסט המקורי.
רש״י על מיכה 4:10:3 ↗האמת של הַשֵּׁם
״כי פי השם דבר – זה ואמת הוא בלי ספק.״
בַּפֶּרֶק הַזֶּה בְּמִיכָה, הַנָּבִיא מְתָאֵר עֲתִיד לָבֹּא שֶׁבֶּהוּ הַשֵּׁם יִמְשֹׁךְ אֶת הָעַמִּים אֶל הַר הַשֵּׁם. בַּזְּמַן הַזֶּה הַשָּׁלוֹם יִהְיֶה מָלֵא, וְהַכֹּל יִהְיֶה בָּטוחַ תַּחַת כְּנָפָיו. הַנָּבִיא מַבְטִיחַ שֶׁהַצֶּדֶק יִשְׁפֹּט בֵּין הָעַמִּים, וְהַמִּלִּים שֶׁהוּא אוֹמֵר הֵן מַדְגִישׁוֹת אֶת הָאֲמִתָּה הַמֻּחְלֶטֶת. אִבֶּן עֶזְרָא בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפָּסוּק הַזֶּה, מַסְבִּיר שֶׁהַדָּבָר הַנֶּעֱלֶה הַמִּתְאַתֵּר בַּמִּקְרָא הוּא אֲמִתָּה מֻחְלֶטֶת שֶׁאין לְהַטְרִיד בָּהּ. הוּא רוֹאה בַּדָּבָר הַנֶּעֱלֶה כְּעֶצֶם הָאֱמֶת וְהָרֶזִינָה הַמְּדֻיֶּקֶת בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
אבן עזרא על מיכה 4:4:2 ↗התקווה לעתיד והגלות
״ושכנת בשדה - בלכתך בגולה.״
בספר מיכה, פרק ד', הנביא מתאר חזון על ימים עתידיים שבהם הר הבית יהיה מרכז רוחני עבור כל העמים. הוא מדבר על תקופה של שלום עולמי, שבה אנשים יהפכו לכלי עבודה חקלאיים ולא ירי של חרבות. הנביא מציג תמונה של צדק ומשפט שמתקיימים תחת הנהגת הַשֵּׁם. עם זאת, הטקסט מתאר גם קושי וסבל. הנביא מדבר על הגעה למקום שבו יצטרך העם להתמודד עם צרות. אבן עזרא, במפרשו על מיכה, מפרש את המשפט על הישיבה בשדה כביטוי לתקופת הגלות, שבה העם אינו נמצא בבית המקדש אלא נדחק לשדות וארצות רחוקות.
אבן עזרא על מיכה 4:10:3 ↗