דְּבַר הַשֵּׁם עַל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי.
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃מלאכי · פרק א׳
אהבת יעקב ושנאת עשו, וההתנהגות הלא ראויה של הכהנים
מלאכי מודה את עמו על חוסר הכבוד שבמנחות ועל הזלזול בקדושת הַשֵּׁם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
מלאכי א׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אהבת יעקב ושנאת עשו
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם, אָמַר הַשֵּׁם, וַאֲמַרְתֶּם: "בַּמֶּה אֲהַבְתָּנוּ?" הֲלֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב, אָמַר הַשֵּׁם, וַאֲנִי אָהַבְתִּי אֶת יַעֲקֹב.
אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וְהָפַכְתִּי אֶת הֶהָרִים שֶׁלּוֹ לְשֵׁמָם, וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְמִדְבַּר צָחִיחַ.
וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃כִּי תֹאמַר אֱדֹם: "נִשְׁבַּרְנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה אֶת הַחֻרְבּוֹת". כֹּה אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת: "הֵם יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרֹס. וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רֶשַׁע, כִּי זֶה הָעָם שֶׁעַל אֲשֶׁר זָעַם הַשֵּׁם עַד עוֹלָם".
כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃הַכֹּהֲנִים וְהַמִּזְבֵּחַ הַמְּבוּז
וְעֵינֵיכֶם יִרְאוּ וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ: הַשֵּׁם גָּדֵל יוֹתֵר מִגְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃בֵּן מְכַבֵּד אֶת אָבִיו, וְעֶבֶד מְכַבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ. אִם אֲנִי אָב, מֵאַיִן הַכָּבוֹד שֶׁלִּי? וְאִם אֲנִי אָדוֹן, מֵאַיִן הַיִּרְאָה שֶׁלִּי? אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים שֶׁמְּבַזִּים אֶת שְׁמִי, וְאַתֶּם שָׁאֲלוּ: בְּמָה בִּזַּנוּ אֶת שְׁמֶךָ?
בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃הַמַּגִּישִׁים עַל הַמִּזְבֵּחַ לֶחֶם מְגֹאָל, וְאַתֶּם אוֹמְרִים: בְּמָה גִּאֲלְתָּ אוֹתָנוּ? בְּמִילְתֶּם שֶׁשֻּׁלְחַן הַשֵּׁם נִבְזֶה הוּא.
מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃וּכְשֶׁאַתֶּם מַגִּישִׁים לִזְבֹּחַ עִוֵּר, זֶה לֹא רַע, וּכְשֶׁאַתֶּם מַגִּישִׁים פִּסֵּחַ אוֹ חוֹלֶה, זֶה לֹא רַע. נַסּוּ לְהַקְרִיב אוֹתוֹ לְשִׁרְתְּכֶם; הַאִם הוּא יִקְבִּיל אֶתְכֶם אוֹ יַעֲמֹד לְכַוַּנְתְּכֶם? אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת.
וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִּרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃חֲלָל הַמִּזְבֵּחַ וְגִדּוּל שֵׁם הַשֵּׁם
ועכשיו, תפנו פני אלוהים ותחמלו עלינו. האם זה מה שקיבלתם מידכם? האם הַשֵּׁם צבאות מסיר מכם את פניו?
וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃מי מכם יסגור את הדלתות ולא תעמידו את המזבח שלי לחינם? אין לי רצון בכם, אמר הַשֵּׁם צבאות, ולא אקבל מכם מנחה.
מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃כי ממזרח השמש ועד מערבה, שמי יהיה גדול בין כל העמים. בכל מקום יקדישו ויגישו לי כבוד לשמי, עם מנחה טהורה, כי שמי גדול בין כל העמים, אמר הַשֵּׁם צבאות.
כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ואתם חוללים את שמו כשאתם אומרים: שולחן האדון הוא קדוש ומובטח, אבל התרומה שלו נתעבת.
וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ׃הבזות המנחה והקדושת השם
وقال אלה: "איזו עייפות זו? ובאתם רק לנשוף עליה"! אמר ה׳ צבאות: "ותביאו בעל גזול, בעל פצוע או חולה, ותביאו מנחה כזו. הא הארץ תרצה בזה מידכם? אמר ה׳".
וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)ברוך הרמאי, שיש לו זכר בעדר אך הוא נודר ומקריב למרן ה׳ בעל פצוע או חולה. כי אני מלך גדול, אמר ה׳ צבאות, ושמי מפחיד בקרב כל העמים.
וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
אהבת יעקב ושנאת עשו
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃
אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃
וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃
כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃
הַכֹּהֲנִים וְהַמִּזְבֵּחַ הַמְּבוּז
וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃
בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃
מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃
וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִּרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
חֲלָל הַמִּזְבֵּחַ וְגִדּוּל שֵׁם הַשֵּׁם
וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃
כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ׃
הבזות המנחה והקדושת השם
וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס)
וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הנבואה מתחילה בהתייחסות למעמד ישראל מול עשו, וממשיכה בביקורת חריפה על הכהנים המזלזלים בקורבנות.
אהבת יעקב ושנאת עשו
הפסוקים מתארים את הברית של ה' עם עם ישראל דרך הבחירה ביעקב על פני עשו. הנביא מבהיר את הבחירה האלוהית שבה ה' בחר ביעקב, בעוד שעשו וצאצאיו, אדום, עומדים בפני חורבן שאינו ניתן לתיקון.
הַכֹּהֲנִים וְהַמִּזְבֵּחַ הַמְּבוּז
הַנָּבִיא מַבְקִיעַ בְּשִׁבְטוֹן קָשֶׁה כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא שָׁמְרוּ עַל הַקֹּדֶשׁ. הֵם מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת פְּגוּעִים וְחַלִּים, וּמִתְנַסִּים בְּלַעֲג לַמִּזְבֵּחַ וְלַשֵּׁם. הַשֵּׁם מְשַׁוֶּה אֶת חֻקַּת הַכָּבוֹד שֶׁל הַבֵּן וְהָעֶבֶד לַמְּצִיאוּת הַכֹּהֲנִית, וּמְעַקֵּר אֶת הַנִּסָּיוֹן לְהַקְרִיב הַקְרָבָה לְלא תְמוּמָה.
חֲלָל הַמִּזְבֵּחַ וְגִדּוּל שֵׁם הַשֵּׁם
הַנָּבִיא מַצִּיעַ לָעַם לְהִתְנַחֵם וּלְפַנּוֹת אֶל אֱלֹהִים, כִּי הַמִּזְבֵּחַ נֶעֱלָם וְהַמִּנְחָה מְבֻזָּה. הַשֵּׁם מְכַרְסֵם בַּקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל עַמּוֹ, כִּי שְׁמוֹ יִהְיֶה מְכֻבָּד בְּכָל הָעוֹלָם, וְהַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מַקְדִּישִׁים הוּא נִתְעָב בְּדִבְרֵיהֶם.
הבזות המנחה והקדושת השם
הפסוקים מתארים את הבוז של העם להקרבת הקורבנות, כשהם מביאים בעלים פגומים וחלשים. ה׳ צבאות מגיב בכעס, מדגיש שאינו מקבל מנחות כזו וקורא לזלזל בערך הקרבנות, ומוכיח את עליונותו כמלך גדול ששמו מפחיד בכל האומות.
הפסוקים מסתיימים באזהרה נגד המנחה המעוררת תחושת בבוז וזלזול בקדושת הַשֵּׁם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הנבואה והנחלות של כל דור
״דבר אחר: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור, קבלו מהר סיני, שכן משה אומר״
בפרשתנו, מופיע דברי רב יצחק בשמות רבה, המסביר כי הנבואה שקיבלו הנביאים בכל דור אינה חדשה לגמרי, אלא שורשיה מגיעים מהר סיני. הוא מדגיש כי התורה והנבואה שניתנו בסיני כוללים בתוכם את כל הנשמות העתידות להיווצר, וכל אדם מקבל את חלקו הייחודי כבר ממעמד המעמד. לפי גישה זו, הנביא מלאכי אינו יוצר נבואה חדשה, אלא משתמש בכוח הנבואה שכבר הוענק לו מהר סיני, אך רק בעת שננתנה לו הרשות להתנבא. הפרשה מראה שהנבואה אינה רק אירוע היסטורי חד-פעמי, אלא תהליך שבו החוכמה והנבואה ממשיכות להישפע על חכמים ונביאים בכל הזמנים. רב יצחק משתמש בשיטת הדרש כדי להספק את המשמעות של דברי הנביא, כשהוא מבחין בין הקבלה המקורית בסיני לבין התגלותה המאוחרת יותר דרך הנביאים. הגישה הזו מבהירה שהקשר של עם ישראל לה' קשור למהות הנצחית של הנשמות שקיבלו את חלקן בסיני.
שמות רבה כ״ח:ו׳ ↗המקור של הנבואה
״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָנֹכִי ה'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף מַה שֶּׁהַנְּבִיאיִם עֲתִידִין לְהִתְנַבְּאוֹת, כֻּלָּם קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי. מִנַּיִן? דִּכְתִיב: כִּי אֶת״
בַּמֶּדְרָשׁ הַמְּסוּר, רַבִּי יִצְחָק מַסְבִּיר אֶת הַמֶּקֹור שֶׁל הַנְּבִאוּת. הוּא טוֹעֵן שֶׁכָּל הַנְּבִאוּת שֶׁנִּתְּנָה לַנְּבִיאִים הִיא בְּיָסוּד שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּהַר סִינַי. הַמַּדְרִישׁ מִלְקֵחַ מִסְפָּרִים בַּתּוֹרָה עַל אֲנָשִׁים שֶׁקַּייְמִים כְּבָר וַעַל אֲנָשִׁים שֶׁעוֹד לֹא בָּאוּ, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁכְּלָל הַנְּבִאוּת כְּבָר הִתְקַיְּמָה בְּעֵת הַמַּסָּה בְּהַר סִינַי. הַמַּדְרִישׁ מְקַבֵּל אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁבְּיַד מַלְאָכִי כְּהוֹכָחָה לְכָךְ. הוּא טוֹעֵם שֶׁכְּשֶׁנִּכְתָּב שֶׁהַדָּבָר בְּיַד הַנָּבִיא, זֶה מְלַמֵּד שֶׁהַנְּבִאוּת כְּבָר הָיְתָה בְּיָדוֹ מֵעֵת הַתּוֹרָה. כָּךְ גַּם יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, שֶׁמְצַיֵּן שֶׁהוּא מְדַבֵּר מִמָּקוֹם שֶׁהוּא כְּבָר שָׁם בְּעֵת הַנְּבִיאָה. הַמַּדְרִישׁ מַסְבִּיר אֶת הַמַּשְׁמָעוּת הַמַּקְדִימִיָּת שֶׁל הַנְּבִיאָה, וּבְעֶצֶם מַדְגִּישׁ אֶת הַקֶּשֶׁר הַחֲזָק בֵּין הַנְּבִיאִים לְהַר סִינַי.
מדרש תנחומא, יתרו י״א:א׳ ↗בעקבות המפרשים
האהבה והדחייה בהיסטוריה של עמנו
״ואשים את הריו שממה. אינן דומין להרי ישראל:״
בספר מלאכי, הנביא פונה לעם ישראל ומדבר על הקשר העמוק והמורכב בינו לבין הַשֵּׁם. הפסוקים מתארים מצב שבו הַשֵּׁם מצהיר על אהבתו לעם, אך גם על בחירתו להפוך את ערי אדום לשממה כחלק מעונש. ההסבר כאן מתמקד בהבדל המהותי שבין עמנו לבין המדינות אחרות שנחרבו. רש"י מפרש את הפסוק על כך שהרי אדום הפכו לשממה, אך מציין שהרי ישראל אינם דומים להרי אדום במצב זה. לפי רש"י, למרות הקשיים, אין השוואה בין הגזירה על אדום לבין מצב ישראל. הפירוש מתמקד בייחודיות של עם ישראל מול המדינות השכנות שחרבו.
רש״י על מלאכי 1:3:2 ↗כבוד ה︠השם בקרב העמים ובקרב ישראל
״ומנחה טהורה. הוא לי כי על ידכם שמי נורא בגוים ואתם מחללין אותי ואת שמי:״
בפרק הראשון של ספר מלאכי, הנביא פונה אל בני ישראל ומדבר על הקשר המיוחד שבין ה︠השם לבין עמו. הנביא מציג תמונה של כבוד אלוהי שיהיה קיים בכל מקום, אפילו בקרב אומות רחוקות, שיתקיים בקרב עובדי השם בתקופה עתידית. המעמד הזה יתאפיין בהקרבת מנחות טהורות ומקדש נקי. רש"י, במפרשו על פסוק אחדle, מסביר כי חוסר הכבוד שחווים בני ישראל מצד חלק מהעמים, נובע מכך ששמו של ה︠השם נהיה נורא ומרשיים בקרב הגויים, בעוד שעם ישראל עצמו מחלל את שמו בדרכי חייהם. רש"י מתמקד כאן בכך שהחטא של ישראל משפיע על הנהגת השם בעולם.
רש״י על מלאכי 1:11:2 ↗האהבה והמרד של אדום
״כי, רששנו - מגזרת רש ועושר.״
בספר מלאכי, הַשֵּׁם מדבר אל עם ישראל על הקשר המיוחד שיש לו איתם. הַשֵּׁם מצהיר שהוא אהב את ישראל, אך הוא גם מראה שקיימת אהבה דומה גם לאדום. עם זאת, הַשֵּׁם מפרק את אדום ומשמיד את דרכיו. אבן עזרא מפרש את המילה "רששנו" בפרק הראשון כקיצור של המילים "רש" ועושר". לפי גישה זו, הכוונה היא לתיאור מצב שבו הרשע והעושר קשורים זה לזה. המפרש מתמקד במשחק מילים לשוני כדי להסית את הדעת אל המשמעות העמוקה של המילה המופיעה בטקסט.
אבן עזרא על מלאכי 1:4:1 ↗הקשר בין אור לאש בנבואת מלאכי
״ולא תאירו - תבעירו, מגזרת: ראיתי אור והכל מגזרת אור.״
הפירוש של אבן עזרא על ספר מלאכי מתמקד במילה "תאירו". הוא מסביר שהמילה יכולה להשתמע גם כ"תבעירו". הוא מבוסס על המסקנה הלשונית שכל המילים הללו מגיעות מאותו שורש, שהוא שורש אור. ההסבר מראה כיצד שורש אחד מקשר בין פעולות שונות של הבזק או התגלות. אבן עזרא משתמש בשיטה של זיהוי שורשים משותפים כדי להעמיק את הבנת הטקסט המקראי.
אבן עזרא על מלאכי 1:10:2 ↗