ביום השמיני משה קרא לאהרן, לבניו ולזקני ישראל.
וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ויקרא · פרק ט׳
היום השמיני: תחילת עבודת אהרן והתגלות כבוד ה׳
ביום השמיני למילואים אהרן מתחיל בעבודת הקורבנות, מכפר בעדו ובעד העם, מברך את ישראל, וכבוד ה׳ נראה לעיני כולם באש היוצאת אל המזבח.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא ט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ו׳
ההכנות ליום השמיני
משה אמר לאהרן: קח לעצמך עגל בן בקר לקורבן חטאת ואיל לקורבן עולה. שניהם צריכים להיות שלמים ללא מום, והקרב אותם לפני ה׳.
וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ואל בני ישראל תאמר: קחו שעיר עיזים לחטאת, ועגל וכבש בני שנה, שניהם שלמים ללא מום, לעולה.
וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃קחו גם שור ואיל לזבח שלמים שיוקרב לפני ה׳, ומנחה שמעורב בה שמן, כי היום ה׳ ייראה אליכם.
וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהוָ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃הם לקחו את כל מה שמשה ציווה והביאו אותו אל פתח אוהל מועד. כל העדה התקרבה ועמדה לפני ה׳.
וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃משה אמר: עשו את הדבר הזה שה׳ ציווה, ואז כבוד ה׳ ייראה אליכם.
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃ז׳–י״ד
קורבנות אהרן לעצמו
משה אמר לאהרן: גש אל המזבח, הקרב את החטאת שלך ואת העולה שלך, וכפר בעדך ובעד העם. אחר כך הקרב את קורבן העם וכפר בעדם, כפי שה׳ ציווה.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃אהרן ניגש אל המזבח ושחט את עגל החטאת שלו.
וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃בני אהרן הגישו אליו את הדם. אהרן טבל את אצבעו בדם, נתן ממנו על קרנות המזבח ואת שאר הדם יצק אל בסיס המזבח.
וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃את החֵלֶב, את הכליות ואת היותרת שעל הכבד מן החטאת אהרן הקטיר על המזבח, כפי שה׳ ציווה את משה.
וְאֶת־הַחֵ֨לֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן־הַכָּבֵד֙ מִן־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃את הבשר ואת העור הוא שרף באש מחוץ למחנה.
וְאֶת־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃אהרן שחט את העולה. בני אהרן הגישו אליו את הדם, והוא זרק אותו סביב על המזבח.
וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃את חלקי העולה ואת הראש הם הגישו אליו, והוא הקטיר אותם על המזבח.
וְאֶת־הָעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃אהרן רחץ את הקרביים ואת הכרעים והקטיר אותם על המזבח יחד עם העולה.
וַיִּרְחַ֥ץ אֶת־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל־הָעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃ט״ו–כ״א
קורבנות העם
אחר כך אהרן הקריב את קורבן העם. הוא לקח את שעיר החטאת של העם, שחט אותו ועשה בו את עבודת החטאת כפי שעשה בקורבן הראשון.
וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃אהרן הקריב את העולה ועשה אותה לפי הדין שנקבע לה.
וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃אהרן הקריב גם את המנחה, מילא את כפו ממנה והקטיר על המזבח, נוסף על עולת הבוקר.
וַיַּקְרֵב֮ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃אהרן שחט את השור ואת האיל של זבח השלמים עבור העם. בני אהרן הגישו אליו את הדם, והוא זרק אותו סביב על המזבח.
וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת־הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֶת־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃מן השור ומן האיל הובאו חלקי החֵלֶב: האליה, החֵלֶב המכסה את הקרביים, הכליות והיותרת שעל הכבד.
וְאֶת־הַחֲלָבִ֖ים מִן־הַשּׁ֑וֹר וּמִן־הָאַ֔יִל הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד׃הם הניחו את חלקי החֵלֶב על החזות, ואהרן הקטיר את החֵלֶב על המזבח.
וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־הַחֲלָבִ֖ים עַל־הֶחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה׃אהרן הניף את החזות ואת השוק הימנית כתנופה לפני ה׳, כפי שמשה ציווה.
וְאֵ֣ת הֶחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה׃כ״ב–כ״ד
הברכה והתגלות כבוד ה׳
אהרן הרים את ידיו אל העם ובירך אותם. אחר כך ירד לאחר שסיים את עבודת החטאת, העולה והשלמים.
וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו [יָדָ֛יו] אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃על המילים
במקור נשמרים כאן הכתיב "ידו" והקרי "ידיו".
משה ואהרן נכנסו אל אוהל מועד. אחר כך יצאו ובירכו את העם, וכבוד ה׳ נראה אל כל העם.
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם׃אש יצאה מלפני ה׳ ואכלה על המזבח את העולה ואת חלקי החֵלֶב. כל העם ראה, השמיע קול שמחה ונפל על פניו.
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ו׳
ההכנות ליום השמיני
וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃
וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהוָ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃
וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃
ז׳–י״ד
קורבנות אהרן לעצמו
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃
וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃
וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְאֶת־הַחֵ֨לֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן־הַכָּבֵד֙ מִן־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וְאֶת־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְאֶת־הָעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיִּרְחַ֥ץ אֶת־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל־הָעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃
ט״ו–כ״א
קורבנות העם
וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃
וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃
וַיַּקְרֵב֮ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃
וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת־הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֶת־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְאֶת־הַחֲלָבִ֖ים מִן־הַשּׁ֑וֹר וּמִן־הָאַ֔יִל הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד׃
וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־הַחֲלָבִ֖ים עַל־הֶחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה׃
וְאֵ֣ת הֶחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה׃
כ״ב–כ״ד
הברכה והתגלות כבוד ה׳
וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו [יָדָ֛יו] אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
לאחר שבעת ימי המילואים מגיע היום השמיני, שבו אהרן מתחיל בפועל את עבודתו על המזבח. משה מנחה אותו ואת העם אילו קורבנות להביא, והפרק מתאר את העבודה לפי הסדר עד להתגלות כבוד ה׳ לעיני כולם.
פסוקים א׳–ו׳
הקורבנות הנדרשים ביום השמיני
משה קורא לאהרן, לבניו ולזקני ישראל. אהרן נדרש להביא עגל לחטאת ואיל לעולה, ובני ישראל מביאים שעיר לחטאת, עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים ומנחה בשמן. העם מתאסף לפני אוהל מועד לקראת התגלות כבוד ה׳.
פסוקים ז׳–י״ד
אהרן מכפר בעדו
משה מצווה את אהרן לגשת אל המזבח, להקריב תחילה את קורבנותיו ולכפר בעדו ובעד העם. אהרן מקריב את עגל החטאת ואת איל העולה, ובניו מסייעים לו בהבאת הדם וחלקי הקורבן.
פסוקים ט״ו–כ״א
קורבנות העם
לאחר קורבנותיו האישיים אהרן מקריב את שעיר החטאת של העם, את העולה, את המנחה ואת זבחי השלמים. הדם ניתן על המזבח, חלקי החֵלֶב מוקטרים, והחזות והשוק הימנית מונפים לפני ה׳.
פסוקים כ״ב–כ״ד
ברכה והתגלות
אהרן מברך את העם לאחר עבודת הקורבנות. משה ואהרן נכנסים לאוהל מועד, יוצאים ומברכים שוב את העם. אז כבוד ה׳ נראה לכל העם, ואש יוצאת מלפני ה׳ ואוכלת את הקורבן שעל המזבח. העם מגיב בקריאת שמחה ובהשתחוויה.
היום השמיני מסמן את תחילת עבודתו הפעילה של אהרן ככוהן ואת אישור העבודה לעיני העם בהתגלות כבוד ה׳ ובאש היוצאת אל המזבח.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
היום השמיני במדרש על לשון "ויהי"
״וְהָכְתִיב (ויקרא ט, א): וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה״
במדבר רבה דן במשמעות הלשון "ויהי" ומביא דעות שונות על הקשר שלה לצרה או לשמחה. בתוך הדיון הוא מצטט את פתיחת הפרק שלנו, "ויהי ביום השמיני", ומקשר אותה במדרש לאירועי נדב ואביהוא המתוארים בהמשך הספר. חשוב להבחין בין המדרש לבין פשט הפרק. ויקרא ט׳ עצמו מתאר את היום השמיני כיום תחילת עבודתו של אהרן, הקרבת הקורבנות והתגלות כבוד ה׳. מות נדב ואביהוא אינו מסופר בפרק הזה אלא בפרק הבא, ולכן אין לשלב אותו בתוך הסיפור כאן כאילו כבר אירע. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
במדבר רבה י״ג:ה׳ ↗העגל של אהרן לפי התנחומא
״למה לא נאמר לו פר אלא עגל״
תנחומא בובר שואל מדוע אהרן נצטווה להביא דווקא עגל לחטאת ולא פר. הדרשה קושרת את העגל למעשה העגל ומסבירה שהקורבן מסמל לפי חז״ל את הכפרה ואת ביסוס כהונתו של אהרן לאחר אותו אירוע. המשך המדרש קושר גם את העגל שמביאים ישראל לכפרה על מעשה העגל. זהו פירוש מדרשי שאינו נאמר במפורש בויקרא ט׳. בפשט הפרק משה פשוט מצווה על אהרן לקחת עגל בן בקר לחטאת ועל העם להביא את הקורבנות שנקבעו להם, בלי להסביר כאן מדוע נבחר דווקא כל מין.
תנחומא בובר, שמיני ו׳:א׳ ↗השלמים והתגלות ה׳ בדרשת חז״ל
״וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה'״
בראשית רבה משתמש בפסוק שלנו במסגרת דרשה על התגלות ה׳ לאברהם. רבי לוי מצביע על כך שבפרק שלנו לאחר הקרבת השור והאיל לשלמים נאמר שה׳ ייראה אל העם, ומשתמש בכך כבסיס לקל וחומר מדרשי ביחס לאברהם. הדרשה אינה באה לפרש את פרטי זבח השלמים עצמם. בפשט הפרק השור והאיל הם חלק מרשימת הקורבנות שהעם נדרש להביא ביום השמיני, לצד חטאת, עולה ומנחה. ההופעה האלוהית שמובטחת בפסוק מתממשת בסוף הפרק כאשר כבוד ה׳ נראה לכל העם.
בראשית רבה מ״ח:ה׳ ↗בעקבות המפרשים
מדוע משה אומר לאהרן לגשת אל המזבח
״שֶׁהָיָה אַהֲרֹן בּוֹשׁ וְיָרֵא לָגֶשֶׁת״
רש״י, בעקבות הספרא, מסביר את הציווי "קרב אל המזבח" על רקע היסוס של אהרן. לפי הפירוש, אהרן התבייש וירא לגשת, ומשה חיזק אותו ואמר לו שאין לו להימנע, מפני שלתפקיד הזה נבחר. זהו רובד פרשני מאוחר המבוסס על מדרש חז״ל. בפשט הפסוק לא מתואר רגש של בושה או פחד, אלא רק הוראה ישירה של משה: לגשת למזבח, להקריב את החטאת והעולה ולכפר בעדו ובעד העם. לכן בניסוח הסיפור עצמו אין לייחס לאהרן את הרגשות האלה כעובדה מפורשת.
רש״י על ויקרא 9:7:1 ↗הקורבנות הנוספים באו אחרי עולת הבוקר
״כָּל אֵלֶּה עָשָֹה אַחַר עוֹלַת הַתָּמִיד:״
רש״י מפרש את הביטוי "מלבד עולת הבוקר" ומבהיר שקורבנות היום המתוארים בפרק נעשו לאחר עולת התמיד של הבוקר. בכך הוא מדגיש שסדר היום המיוחד אינו מבטל את עבודת התמיד הקבועה. הפסוק עצמו מזכיר במפורש את עולת הבוקר רק לצד המנחה, אך רש״י מבין את ההערה כמלמדת על הסדר הכללי של הקורבנות. זהו הסבר פרשני לסדר העבודה. בפשט ברור שלצד הקורבנות המיוחדים של היום הייתה גם עולת הבוקר, והפרק מציין שהמנחה הנוספת הוקרבה מלבדה.
רש״י על ויקרא 9:17:2 ↗עולת העם אינה מחליפה את עולת התמיד
״שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה״
הרמב״ן מסביר מדוע התורה טורחת לציין "מלבד עולת הבוקר". לדבריו, הדבר מלמד שעולת העם המיוחדת ליום השמיני אינה מחליפה את עולת התמיד וגם אינה מוקדמת לה. עבודת התמיד נשארת המסגרת הקבועה, והקורבנות המיוחדים נוספים עליה. הרמב״ן ממשיך ומביא את תורת כוהנים, שלפיה היו באותו יום שתי מנחות: המנחה הקשורה לעולת הבוקר ומנחה נוספת בפני עצמה. זהו בירור הלכתי של סדר הקורבנות מעבר לניסוח הקצר של הפסוק, שמדגיש שהמנחה המתוארת הוקרבה בנוסף לעולת הבוקר.
רמב״ן על ויקרא 9:17:1 ↗מה נכלל בחלבים שעל החזות
״עם הכליות ויותרת הכבד כאשר הראיתיך:״
אבן עזרא מסביר שהמילה "החלבים" בפסוק כ׳ אינה מתייחסת רק לשומן במובן צר. היא כוללת גם את הכליות ואת היותרת שעל הכבד, כפי שכבר פורט בפסוק הקודם ובדיני השלמים שבפרקים הקודמים. הפירוש מסייע לקרוא את שני הפסוקים כרצף אחד. תחילה מפורטים חלקי הקורבן מן השור ומן האיל, ובהם האליה, החֵלֶב, הכליות והיותרת. אחר כך נאמר שהחלבים הונחו על החזות והוקטרו. אבן עזרא מבהיר שהכינוי המקוצר בפסוק השני כולל את מכלול החלקים שנמנו קודם.
אבן עזרא על ויקרא 9:20:1 ↗