ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק ח׳
משיחת אהרן ובניו וימי המילואים
משה מקדש את המשכן, מלביש ומושח את אהרן ובניו, מקריב את קורבנות המילואים ומצווה על הכוהנים להישאר שבעה ימים בפתח אוהל מועד.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא ח׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ה׳
הכנת טקס המילואים לעיני העדה
קח את אהרן ואת בניו איתו, את בגדי הכהונה, את שמן המשחה, את פר החטאת, את שני האילים ואת סל המצות.
קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת׃הקהֵל גם את כל העדה אל פתח אוהל מועד.
וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃משה עשה כפי שה׳ ציווה אותו, והעדה התכנסה אל פתח אוהל מועד.
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃משה אמר לעדה: זה הדבר שה׳ ציווה לעשות.
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ו׳–י״ג
הלבשת הכוהנים ומשיחתם
משה קירב את אהרן ואת בניו ורחץ אותם במים.
וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃משה הלביש את אהרן בכותונת, חגר אותו באבנט, הלביש אותו במעיל והניח עליו את האפוד. אחר כך חגר אותו בחֵשב האפוד והידק באמצעותו את האפוד לגופו.
וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת־הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת־הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת־הָאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֙שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ׃על המילים
חֵשב האפוד הוא החגורה המשולבת באפוד.
משה שם על אהרן את החושן והכניס אל החושן את האורים ואת התומים.
וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת־הַחֹ֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל־הַחֹ֔שֶׁן אֶת־הָאוּרִ֖ים וְאֶת־הַתֻּמִּֽים׃על המילים
האורים והתומים הם פריטים הקשורים לחושן הכוהן הגדול; הפסוק אינו מתאר כאן את צורתם.
משה שם את המצנפת על ראש אהרן, ובחזית המצנפת הציב את ציץ הזהב, נזר הקודש, כפי שה׳ ציווה אותו.
וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַֽל־הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל־מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃משה לקח את שמן המשחה, משח את המשכן ואת כל מה שבתוכו, וכך קידש אותם.
וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם׃הוא היזה משמן המשחה על המזבח שבע פעמים, ומשח את המזבח, את כל כליו, את הכיור ואת בסיסו כדי לקדש אותם.
וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֗יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת־כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם׃משה יצק משמן המשחה על ראש אהרן ומשח אותו כדי לקדש אותו.
וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃משה קירב את בני אהרן, הלביש אותם בכותונות, חגר להם אבנטים וחבש להם מגבעות, כפי שה׳ ציווה אותו.
וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃י״ד–כ״א
פר החטאת ואיל העולה
משה הגיש את פר החטאת, ואהרן ובניו סמכו את ידיהם על ראש הפר.
וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת׃משה שחט את הפר, לקח מן הדם ונתן באצבעו על קרנות המזבח מסביב. כך טיהר את המזבח מן החטא, ואת שאר הדם יצק אל בסיס המזבח. הוא קידש את המזבח כדי לכפר עליו.
וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃משה לקח את כל החֵלֶב שעל הקרביים, את היותרת שעל הכבד, את שתי הכליות ואת החֵלֶב שעליהן, והקטיר אותם על המזבח.
וַיִּקַּ֗ח אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃את הפר, את עורו, את בשרו ואת הפרש שבתוכו משה שרף באש מחוץ למחנה, כפי שה׳ ציווה אותו.
וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃משה הגיש את איל העולה, ואהרן ובניו סמכו את ידיהם על ראש האיל.
וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃משה שחט את האיל וזרק את הדם סביב על המזבח.
וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃משה חתך את האיל לנתחים והקטיר את הראש, את הנתחים ואת הפדר.
וְאֶת־הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת־הַפָּֽדֶר׃על המילים
הפדר הוא חלק שומני של הקורבן.
משה רחץ במים את הקרביים ואת הכרעים והקטיר את כל האיל על המזבח. זו הייתה עולה לריח ניחוח, קורבן אש לה׳, כפי שה׳ ציווה את משה.
וְאֶת־הַקֶּ֥רֶב וְאֶת־הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ־נִיחֹ֙חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַיהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃כ״ב–ל׳
איל המילואים וקידוש הכוהנים
משה הגיש את האיל השני, איל המילואים, ואהרן ובניו סמכו את ידיהם על ראשו.
וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃על המילים
איל המילואים הוא האיל המשמש בטקס כניסתם של אהרן ובניו לעבודת הכהונה.
משה שחט את האיל, לקח מדמו ונתן על תנוך אוזנו הימנית של אהרן, על אגודל ידו הימנית ועל הבוהן הגדולה של רגלו הימנית.
וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃משה קירב את בני אהרן ונתן מן הדם על תנוך אוזנם הימנית, על אגודל ידם הימנית ועל הבוהן הגדולה של רגלם הימנית. אחר כך זרק את הדם סביב על המזבח.
וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַֽמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃משה לקח את החֵלֶב, את האליה, את כל החֵלֶב שעל הקרביים, את היותרת שעל הכבד, את שתי הכליות ואת החֵלֶב שעליהן, וגם את השוק הימנית.
וַיִּקַּ֞ח אֶת־הַחֵ֣לֶב וְאֶת־הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃מסל המצות שהיה לפני ה׳ לקח משה חלת מצה אחת, חלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, והניח אותם על חלקי החֵלֶב ועל השוק הימנית.
וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה לָ֠קַח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃משה הניח את כל החלקים על כפות אהרן ועל כפות בניו, והם הונפו כתנופה לפני ה׳.
וַיִּתֵּ֣ן אֶת־הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃על המילים
הניסוח המקראי קצר ביחס לזהות המניף; אבן עזרא מפרש שאהרן ובניו הם שהניפו.
משה לקח את החלקים מכפותיהם והקטיר אותם על המזבח עם העולה. אלה קורבנות המילואים, לריח ניחוח, קורבן אש לה׳.
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה מִלֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃על המילים
רש״י מפרש את הביטוי "על העולה" במשמעות שהמילואים הוקטרו לאחר העולה.
משה לקח את החזה מאיל המילואים והניף אותו כתנופה לפני ה׳. החזה היה חלקו של משה, כפי שה׳ ציווה אותו.
וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃משה לקח משמן המשחה ומן הדם שעל המזבח והיזה על אהרן ועל בגדיו, ועל בניו ועל בגדיהם. כך קידש את אהרן, את בגדיו, את בניו ואת בגדי בניו איתו.
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃ל״א–ל״ו
שבעת ימי המילואים
משה אמר לאהרן ולבניו: בשלו את הבשר בפתח אוהל מועד, ושם תאכלו אותו יחד עם הלחם שבסל המילואים, כפי שנצטוויתי לומר שאהרן ובניו יאכלו אותו.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־אַהֲרֹ֣ן וְאֶל־בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת־הַבָּשָׂר֮ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת־הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֙יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹאכְלֻֽהוּ׃את מה שיישאר מן הבשר ומן הלחם עליכם לשרוף באש.
וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃אל תצאו מפתח אוהל מועד במשך שבעה ימים, עד שיושלמו ימי המילואים שלכם, מפני שתהליך מילוי ידיכם לכהונה נמשך שבעה ימים.
וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃על המילים
"מילוי ידיים" הוא הביטוי המקראי להכנסה לתפקיד הכהונה ולהקדשה לעבודה.
ה׳ ציווה להמשיך לעשות כפי שנעשה ביום הזה, כדי לכפר עליכם.
כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם׃במשך שבעה ימים עליכם להישאר בפתח אוהל מועד ביום ובלילה, ולשמור את המשמרת שה׳ ציווה, כדי שלא תמותו, כי כך נצטוויתי.
וּפֶתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃אהרן ובניו עשו את כל הדברים שה׳ ציווה באמצעות משה.
וַיַּ֥עַשׂ אַהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ה׳
הכנת טקס המילואים לעיני העדה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת׃
וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃
ו׳–י״ג
הלבשת הכוהנים ומשיחתם
וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם׃
וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת־הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת־הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת־הָאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֙שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ׃
וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת־הַחֹ֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל־הַחֹ֔שֶׁן אֶת־הָאוּרִ֖ים וְאֶת־הַתֻּמִּֽים׃
וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַֽל־הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל־מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם׃
וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת־הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֗יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת־כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם׃
וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃
וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
י״ד–כ״א
פר החטאת ואיל העולה
וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת׃
וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּן עַל־קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃
וַיִּקַּ֗ח אֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃
וְאֶת־הַפָּ֤ר וְאֶת־עֹרוֹ֙ וְאֶת־בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת־פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃
וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְאֶת־הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הָרֹ֔אשׁ וְאֶת־הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת־הַפָּֽדֶר׃
וְאֶת־הַקֶּ֥רֶב וְאֶת־הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ־נִיחֹ֙חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַיהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
כ״ב–ל׳
איל המילואים וקידוש הכוהנים
וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃
וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃
וַיַּקְרֵ֞ב אֶת־בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן־הַדָּם֙ עַל־תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַֽמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וַיִּקַּ֞ח אֶת־הַחֵ֣לֶב וְאֶת־הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת־כָּל־הַחֵלֶב֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַקֶּרֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת־שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶֽת־חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃
וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה לָ֠קַח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין׃
וַיִּתֵּ֣ן אֶת־הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה מִלֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהוָֽה׃
וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן־הַדָּם֮ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמִּזְבֵּחַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל־אַהֲרֹן֙ עַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְאֶת־בָּנָ֛יו וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃
ל״א–ל״ו
שבעת ימי המילואים
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־אַהֲרֹ֣ן וְאֶל־בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת־הַבָּשָׂר֮ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת־הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֙יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹאכְלֻֽהוּ׃
וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃
וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם׃
כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם׃
וּפֶתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃
וַיַּ֥עַשׂ אַהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את תחילת הקדשתם של אהרן ובניו לכהונה. משה פועל לפי ציווי ה׳ לעיני העדה: הוא מלביש את הכוהנים, מושח ומקדש את המשכן ואת אהרן, מקריב את קורבנות המילואים ומורה לכוהנים כיצד להשלים את שבעת ימי ההקדשה.
פסוקים א׳–ה׳
העדה מתכנסת
ה׳ מצווה את משה לקחת את אהרן ובניו, את בגדי הכהונה, שמן המשחה, פר חטאת, שני אילים וסל מצות, ולהקהיל את כל העדה בפתח אוהל מועד. משה עושה כך ומודיע לעדה שהמעשים הבאים נעשים בציווי ה׳.
פסוקים ו׳–י״ג
הלבשה, משיחה וקידוש
משה רוחץ את אהרן ובניו. את אהרן הוא מלביש בבגדי הכוהן הגדול, ובהם הכותונת, המעיל, האפוד, החושן, המצנפת וציץ הזהב. הוא מושח בשמן את המשכן, המזבח וכליו, מזה על המזבח שבע פעמים, מושח את אהרן ומלביש גם את בניו בבגדי הכהונה.
פסוקים י״ד–כ״א
פר החטאת ואיל העולה
אהרן ובניו סומכים את ידיהם על פר החטאת. משה שוחט אותו, נותן מן הדם על קרנות המזבח, יוצק את השאר אל בסיסו ומקטיר את החלקים הפנימיים שנועדו למזבח. את שאר הפר הוא שורף מחוץ למחנה. לאחר מכן מובא איל העולה, שנשחט, מחולק ומוקטר כולו.
פסוקים כ״ב–ל׳
איל המילואים
על האיל השני, איל המילואים, סומכים אהרן ובניו את ידיהם. מדמו משה נותן על אוזנם הימנית, על אגודל ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית. חלקי האיל ולחמים מסל המצות מונחים על כפיהם לתנופה ומוקטרים, והחזה ניתן למשה. שמן המשחה ודם המזבח מוזים על הכוהנים ועל בגדיהם.
פסוקים ל״א–ל״ו
שבעה ימים בפתח אוהל מועד
משה מצווה את אהרן ובניו לבשל ולאכול את הבשר ואת הלחם במקום שנקבע, ולשרוף את הנותר. הם אינם רשאים לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעת ימי המילואים, ועליהם לשמור שם את משמרת ה׳ ביום ובלילה. אהרן ובניו מקיימים את כל הציוויים.
הפרק מתאר בפירוט את תהליך הקדשת אהרן ובניו לכהונה, מן ההכנות הפומביות והלבשת הבגדים ועד הקורבנות ושבעת ימי המילואים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המקור המצורף עוסק בדיני שבועה
״מִכָּאן אַתָּה דָן לְכָל הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה״
במדבר רבה בקטע שסופק עוסק בעיקר בפרשת הסוטה ובדיני שבועות. הוא לומד מן המילים "אלה" ו"שבועה" כיצד להבין שבועות במקומות אחרים בתורה, ומרחיב גם במשמעות התשובה "אמן". הקטע מצטט בתוך הדיון הפניה לויקרא, אבל תוכנו אינו מפרש את פתיחת ויקרא ח׳, שבה ה׳ מדבר אל משה על הקדשת אהרן ובניו. לכן אין לשלב את דיני השבועות בתוך הסיפור של הפרק שלנו. פשט ויקרא ח׳ עובר ישירות מציווי ה׳ להכנות לטקס המילואים. המקור נשמר כאן כיחידת לימוד נפרדת בהתאם לחומר שסופק. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
במדבר רבה ט׳:ל״ה ↗קח גם במשמעות של משיכה בדברים
״וְכֵן (ויקרא ח, ב): קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ.״
במדבר רבה דורש את הפועל "ויקח" בסיפור קורח כלשון של משיכת בני אדם באמצעות דברים רכים. במסגרת הדרשה הוא מביא גם את הציווי בפרק שלנו, "קח את אהרן ואת בניו איתו", כדוגמה נוספת לשימוש בשורש לק״ח שאינו חייב לתאר רק תפיסה פיזית ביד. זהו פירוש מדרשי של חז״ל ללשון המקרא. בפשט ויקרא ח׳ משה נדרש להביא את אהרן ובניו יחד עם הבגדים, שמן המשחה והקורבנות הדרושים לטקס. המדרש מוסיף רובד לשוני שלפיו פעולת הלקיחה עשויה לכלול גם פנייה ושכנוע בדברים.
במדבר רבה י״ח:ב׳ ↗כל העדה בפתח אוהל מועד
״מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד רָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עַל פְּנֵי הַסָּלַע.״
במדבר רבה משווה את הקהלת ישראל מול הסלע בפרשת מי מריבה לציווי בפרק שלנו להקהיל את כל העדה אל פתח אוהל מועד. המדרש מתאר בדרך ניסית כיצד כל אחד מישראל יכול היה לראות את עצמו עומד מול מוקד האירוע, למרות גודל הקהל. זהו תיאור מדרשי שאינו נאמר בפשט ויקרא ח׳. הפסוקים עצמם אומרים שמשה קיים את הציווי, וכל העדה נקבצה אל פתח אוהל מועד כדי להיות נוכחת בזמן הקדשת אהרן ובניו. אין בפרק פירוט כיצד התאפשר לכל הקהל לעמוד שם או מה בדיוק ראה כל אדם.
במדבר רבה י״ט:ט׳ ↗בעקבות המפרשים
כיצד ציץ הזהב היה קשור למצנפת
״פְּתִילֵי תְכֵלֶת הַקְּבוּעִים בַּצִּיץ נָתַן עַל הַמִּצְנֶפֶת״
רש״י מסביר את הניסוח שלפיו משה שם את ציץ הזהב "על המצנפת". לדבריו, פתילי התכלת שהיו קבועים בציץ הונחו על המצנפת, ובאמצעותם היה הציץ תלוי ומוחזק במקומו בחזית ראשו של אהרן. הפירוש מוסיף פרט מבני שמסייע להבין את תיאור ההלבשה. בפשט הפסוק משה שם את המצנפת על ראש אהרן ומציב בחזיתה את ציץ הזהב, המכונה נזר הקודש. רש״י מסביר כיצד שני פריטי הלבוש היו מחוברים בפועל, על בסיס תיאור בגדי הכהונה.
רש״י על ויקרא 8:9:1 ↗הקטרת המילואים לאחר העולה
״אַחַר הָעוֹלָה, וְלֹא מָצִינוּ שׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים קָרֵב בְּכָל מָקוֹם חוּץ מִזֶּה״
רש״י מפרש את המילים "על העולה" בפסוק כ״ח במשמעות של הקטרה לאחר העולה. הוא גם מדגיש פרט חריג בטקס המילואים: השוק הימנית מוקרבת כאן על המזבח, בעוד שבדיני שלמים הרגילים היא אינה החלק שמוקטר בדרך זו. הדבר מתאים לאופי המיוחד של טקס המילואים. הפסוקים מתארים כיצד החֵלֶב, חלקי האיל והלחמים הונחו על כפות אהרן ובניו, הונפו, ואז משה לקח אותם והקטיר אותם. רש״י מסביר שהסדר הוא לאחר הקטרת העולה ומצביע על ייחודו של קורבן זה לעומת שלמים רגילים.
רש״י על ויקרא 8:28:2 ↗מה נכלל בשרפת הפר
״יכלול בפר הקרב שאינו בכלל בשרו עצמות וגידים וקרנים וטלפים״
הרמב״ן מתעכב על לשון פסוק י״ז, שמונה את הפר, עורו, בשרו ופרשו. הוא מציע שהמילה "הפר" כוללת חלקים של גוף הפר שאינם נכללים באופן טבעי במילים "בשרו" או "עורו", כגון עצמות, גידים, קרניים וטלפיים. הוא מציע גם אפשרות תחבירית אחרת, ולכן אין מדובר בזיהוי יחיד שאין עליו חלופה. בפשט הפרק העיקר ברור: לאחר שהחלקים המיועדים למזבח הוקטרו, שאר פר החטאת נשרף מחוץ למחנה, בהתאם לציווי שניתן למשה.
רמב״ן על ויקרא 8:17:1 ↗מי הניף את חלקי איל המילואים
״וינף אותם. הניף אהרן ובניו כאשר יניף אהרן את הלוים:״
אבן עזרא מפרש את "וינף אותם" כך שאהרן ובניו הם שהניפו את החלקים שהונחו על כפותיהם. לפי קריאה זו, משה מניח את חלקי הקורבן והלחמים בידיהם, והם מבצעים את התנופה לפני ה׳. הניסוח המקראי קצר, והפועל בא מיד לאחר תיאור פעולתו של משה, ולכן יש מקום להסביר מי בדיוק מבצע את התנופה. אבן עזרא מכריע שמדובר באהרן ובבניו ומשווה זאת לתנופת הלוויים. זו פרשנות מאוחרת המסייעת להבין את רצף הפעולות, ולא פרט מפורש נוסף בפסוק.
אבן עזרא על ויקרא 8:27:1 ↗