וזהו דין קורבן האשם: הוא קודש קודשים.
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃ויקרא · פרק ז׳
דיני האשם, השלמים ומתנות הכהונה
הפרק משלים את דיני האשם והמנחות, מפרט את קורבנות השלמים וזמני אכילתם, אוסר אכילת חֵלֶב ודם, וקובע אילו חלקים מן השלמים ניתנים לכוהנים.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא ז׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–י׳
האשם והמנחות וחלק הכוהנים
את קורבן האשם יש לשחוט במקום שבו שוחטים את העולה, ואת דמו יזרוק הכוהן סביב על המזבח.
בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃מן האשם יש להקריב את כל החֵלֶב המיועד לכך, את האליה ואת החֵלֶב המכסה את הקרביים.
וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃יש להסיר גם את שתי הכליות ואת החֵלֶב שעליהן באזור הכסלים, ואת היותרת שעל הכבד, שאותה מסירים יחד עם הכליות.
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃הכוהן יקטיר את החלקים האלה על המזבח כקורבן אש לה׳. זהו קורבן אשם.
וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃כל זכר מן הכוהנים רשאי לאכול ממנו. יש לאכול אותו במקום קדוש, מפני שהוא קודש קודשים.
כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃לחטאת ולאשם יש דין משותף בעניין הזה: הקורבן יהיה לכוהן שמבצע באמצעותו את הכפרה.
כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃הכוהן שמקריב את העולה של אדם יקבל את עור קורבן העולה שהקריב.
וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃כל מנחה שנאפית בתנור, וכל מנחה שנעשית במרחשת או על מחבת, תהיה לכוהן שמקריב אותה.
וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃כל מנחה שמעורב בה שמן, וגם מנחה יבשה בלי שמן, תהיה לכל בני אהרן, בחלוקה שווה ביניהם.
וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ (פ)י״א–כ״א
זבח השלמים, תודה, נדר ונדבה
וזהו דין זבח השלמים שאדם מקריב לה׳.
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃אם הוא מקריב את השלמים כקורבן תודה, עליו להביא יחד עם הזבח חלות מצה שמעורב בהן שמן, רקיקי מצה משוחים בשמן, וגם חלות מסולת שהוכנה בדרך המתוארת כאן ומעורב בהן שמן.
אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃על המילים
המילה "מורבכת" מתארת דרך הכנה עתיקה של הסולת, שפרטיה אינם מוסברים בפסוק.
יחד עם חלות המצה הוא יביא גם חלות לחם חמץ, כחלק מקורבן התודה של שלמיו.
עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃מכל אחד מסוגי הלחם הוא יפריש אחד כתרומה לה׳. החלק הזה יהיה לכוהן שזורק את דם השלמים.
וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃את בשר זבח תודה של השלמים יש לאכול ביום שבו הקורבן מוקרב. אסור להשאיר ממנו עד הבוקר.
וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃אם זבח השלמים בא בעקבות נדר או כנדבה, אפשר לאכול ממנו ביום ההקרבה וגם למחרת את מה שנשאר.
וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃כל בשר מן הזבח שנשאר עד היום השלישי צריך להישרף באש.
וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃אם יאכלו מבשר זבח השלמים ביום השלישי, הקורבן לא יתקבל ולא ייחשב לזכות מי שהקריב אותו. הוא ייחשב פיגול, ומי שיאכל ממנו יישא בעוונו.
וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃על המילים
פיגול הוא מונח הלכתי של פסול בקורבן; פרטי הגדרתו המדויקים מתפרשים במסורת ההלכתית.
בשר קורבן שנגע בדבר טמא אסור באכילה ויש לשרוף אותו באש. את הבשר שלא נטמא רשאי לאכול כל אדם טהור.
וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃אדם שיאכל מבשר זבח השלמים של ה׳ בזמן שהוא עצמו טמא, דינו כרת והוא ייכרת מעמיו.
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃על המילים
כרת הוא עונש שהתורה מנסחת כ"ונכרתה הנפש... מעמיה"; הפסוק כאן אינו מפרט את אופן ביצועו.
אם אדם ייגע בדבר טמא, בטומאת אדם, בבהמה טמאה או בדבר טמא אחר המתואר כאן, ואחר כך יאכל מבשר זבח השלמים של ה׳, הוא ייכרת מעמיו.
וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ (פ)כ״ב–כ״ז
איסור אכילת חֵלֶב ודם
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם: אסור לכם לאכול חֵלֶב של שור, כבש או עז.
דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃על המילים
חֵלֶב הוא המונח המקראי לחלקי שומן מסוימים שנידונים בדיני הקורבנות.
בחֵלֶב של נבלה או של טרפה מותר להשתמש לצורכי מלאכה, אבל אסור לאכול אותו.
וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃כל מי שאוכל חֵלֶב ממין בהמה שמקריבים ממנו קורבן אש לה׳, דינו כרת והוא ייכרת מעמיו.
כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃בכל מקום שבו אתם יושבים אסור לכם לאכול דם של עוף או של בהמה.
וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃כל אדם שיאכל דם ייכרת מעמיו.
כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (פ)כ״ח–ל״ו
החזה והשוק הניתנים לכוהנים
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל בני ישראל ואמור להם: מי שמקריב לה׳ זבח שלמים יביא בעצמו מתוך זבח השלמים את החלקים המיועדים לה׳.
דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃במו ידיו הוא יביא את החלקים המיועדים לקורבן האש לה׳. הוא יביא את החֵלֶב יחד עם החזה, ואת החזה יניף כתנופה לפני ה׳.
יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הכוהן יקטיר את החֵלֶב על המזבח, והחזה יהיה לאהרן ולבניו.
וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃את השוק הימנית מזבחי השלמים שלכם תיתנו לכוהן כתרומה.
וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃הכוהן מבני אהרן שמקריב את דם השלמים ואת החֵלֶב יקבל את השוק הימנית כחלקו.
הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃ה׳ קובע שחזה התנופה ושוק התרומה נלקחים מזבחי השלמים של בני ישראל וניתנים לאהרן הכוהן ולבניו כחלק קבוע לדורות.
כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃זהו החלק שנקבע לאהרן ולבניו מן הקורבנות הנשרפים באש לה׳, מן היום שבו הוקדשו לכהן לה׳.
זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃על המילים
המילה "משחת" קשורה כאן למעמדם של אהרן ובניו עם משיחתם לכהונה.
ה׳ ציווה לתת להם את החלק הזה מבני ישראל מן היום שבו משח אותם, כחוק קבוע לדורותיהם.
אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃ל״ז–ל״ח
סיכום דיני הקורבנות
אלה הדינים של העולה, המנחה, החטאת, האשם, קורבנות המילואים וזבח השלמים.
זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃אלה הדינים שה׳ ציווה את משה בהר סיני, ביום שבו ציווה את בני ישראל להקריב את קורבנותיהם לה׳ במדבר סיני.
אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–י׳
האשם והמנחות וחלק הכוהנים
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃
בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃
וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃
כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃
כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃
וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ (פ)
י״א–כ״א
זבח השלמים, תודה, נדר ונדבה
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃
אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃
עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃
וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃
וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃
וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃
וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃
וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃
וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃
וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃ (פ)
כ״ב–כ״ז
איסור אכילת חֵלֶב ודם
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃
וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃
כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃
וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃
כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃ (פ)
כ״ח–ל״ו
החזה והשוק הניתנים לכוהנים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃
יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃
וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃
הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃
כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃
אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃
ל״ז–ל״ח
סיכום דיני הקורבנות
זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃
אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק משלים את קובץ דיני הקורבנות שנפתח בתחילת ספר ויקרא. הוא עוסק באשם, בחלוקת מנחות לכוהנים, בסוגים שונים של זבחי שלמים, בטומאה, בחֵלֶב ובדם, ובמתנות הקבועות מן השלמים לאהרן ולבניו.
פסוקים א׳–י׳
האשם וחלק הכוהנים
קורבן האשם הוא קודש קודשים. הוא נשחט במקום העולה, דמו ניתן על המזבח וחלקי החֵלֶב והאיברים המפורטים מוקטרים. הכוהנים הזכרים רשאים לאכול ממנו במקום קדוש. הפרק קובע גם מי מקבל את עור העולה ואיך מתחלקות צורות שונות של מנחה בין הכוהנים.
פסוקים י״א–כ״א
שלמי תודה, נדר ונדבה
קורבן תודה מלווה בכמה סוגי לחם ומצה, ובשרו חייב להיאכל ביום ההקרבה בלי להשאיר ממנו לבוקר. שלמים הבאים כנדר או כנדבה יכולים להיאכל גם למחרת, אך מה שנשאר ליום השלישי חייב להישרף. הפרק מגדיר גם את האיסורים הקשורים לבשר שנטמא ולאדם טמא שאוכל מן השלמים.
פסוקים כ״ב–כ״ז
חֵלֶב ודם
בני ישראל מצווים שלא לאכול חֵלֶב של שור, כבש ועז. חֵלֶב של נבלה או טרפה יכול לשמש למלאכה אך לא לאכילה. נוסף על כך נאסר דם של עוף ובהמה בכל מושבות ישראל, ועל אכילת חֵלֶב או דם במקרים שנקבעו נאמר עונש כרת.
פסוקים כ״ח–ל״ו
מתנות הכהונה מן השלמים
המקריב מביא בידיו את החלקים המיועדים מן השלמים. החזה מונף לפני ה׳ ונמסר לאהרן ולבניו, והשוק הימנית ניתנת לכוהן כחלק מן הקורבן. התורה קובעת את החזה והשוק כמתנות קבועות לכוהנים לדורות.
פסוקים ל״ז–ל״ח
חתימת דיני הקורבנות
שני הפסוקים האחרונים מסכמים את מערך הדינים: עולה, מנחה, חטאת, אשם, מילואים ושלמים. הם מייחסים את הציוויים לדברים שנמסרו למשה בהר סיני בקשר להקרבת קורבנות ישראל במדבר סיני.
הפרק מחבר בין עבודת המזבח, זמני אכילת הקורבנות, דיני טומאה ואיסורי אכילה לבין חלקם הקבוע של הכוהנים, וחותם את יחידת דיני הקורבנות שבפרקים הראשונים של ויקרא.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חטאות ואשמות במרכז ספר ויקרא
״אמר ר' יוחנן ערמת חטים זו תורת כהנים, שכולה חטאות ואשמות״
תנחומא בובר דורש את הדימוי "ערמת חיטים" על תורת כוהנים, כלומר ספר ויקרא, ומדגיש את המקום המרכזי שתופסים בו דיני חטאות ואשמות. הפרק שלנו אכן נפתח בהשלמת דיני האשם ומסיים בסיכום של סוגי הקורבנות השונים, ובהם החטאת והאשם. זהו דימוי מדרשי של חז״ל, ולא הסבר מילולי לפסוק הראשון. בפשט ויקרא ז׳ הפסוק פשוט פותח את דיני קורבן האשם ומגדיר אותו קודש קודשים. המדרש מתבונן במבנה הרחב של הספר ומציג את ריבוי דיני הקורבנות כתכונה מרכזית שלו. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
תנחומא בובר, כי תשא ב׳:א׳ ↗הקורבן נועד לצורך האדם לפי הפסיקתא
״בשביל צורכך וכפרתך תבעתי קרבן ולא שהייתי מבקש לאכול״
פסיקתא רבתי מדגישה שהקורבנות אינם מוצגים כמזון שהאל זקוק לו. הדרשה משתמשת בלשון "קרבן אשה" ובפסוקים נוספים כדי להרחיק תפיסה גשמית שלפיה ההקרבה מספקת כביכול צורך באכילה. לדבריה, הקורבן נדרש לצורכו ולכפרתו של האדם. המקור גם מדגיש שהקרבת הקורבן צריכה לבוא ברצון ולא מתוך כפייה. אלה רעיונות מדרשיים המלווים את עולם הקורבנות. בפשט הפרק שלנו הדגש הוא מעשי והלכתי: מקום השחיטה, זריקת הדם, החלקים המוקטרים, האכילה ומתנות הכוהנים.
פסיקתא רבתי, הוספה א א׳:ד׳ ↗קדושה בכמה צורות
״שהוא קדוש בכל מיני קדושות״
תנחומא בובר על פרשת קדושים עוסק בביטוי קדושת ה׳ ומפרט כמה תחומים שבהם המדרש מתאר אותה: דיבור, דרך, התגלות ושבח. הקטע שסופק אינו מפרש ישירות את דיני האשם או את המילים "קודש קודשים" שבפרק שלנו. אפשר לראות קשר נושאי כללי בלבד, משום שויקרא ז׳ חוזר ומגדיר קורבנות מסוימים כקודש קודשים ומבחין בין דברים הנאכלים, דברים המוקטרים ודברים שיש לשרוף. אין להציג את פירוט הקדושות שבתנחומא כהסבר של דיני הפרק עצמם; הוא עומד כדרשה נפרדת של חז״ל על מושג הקדושה.
תנחומא בובר, קדושים ד׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
מהי מנחה חרבה
״זוֹ מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שֶׁמֶן:״
רש״י מפרש את המילה "וחרבה" שבפסוק י׳ כמנחה שאין בה שמן. הוא מזהה בכלל הזה את מנחת החוטא ואת מנחת הקנאות, שתי מנחות שמאפייניהן שונים מן המנחות המעורבות בשמן. הפירוש מסביר מדוע הפסוק מציב זו לצד זו מנחה "בלולה בשמן" ומנחה "חרבה". בפשט, שתיהן ניתנות לכל בני אהרן בחלוקה המתוארת בפסוק. רש״י מוסיף זיהוי הלכתי של סוגי המנחות הנכללים בקטגוריה היבשה, והוא נשען על דינים הנזכרים במקומות אחרים בתורה.
רש״י על ויקרא 7:10:2 ↗כיצד נעשית תנופת החזה
״שֶׁתְּהֵא יַד הַבְּעָלִים מִלְּמַעְלָה, וְהַחֵלֶב וְהֶחָזוֹת נְתוּנִין בָּהּ, וְיַד כֹּהֵן מִלְּמַטָּה וּמְנִיפָן״
רש״י מפרש את המילים "ידיו תביאינה" כתיאור ממשי של אופן התנופה. לדבריו, יד הבעלים נמצאת מלמעלה כשהחֵלֶב והחזה מונחים בה, ויד הכוהן מלמטה, ושניהם משתתפים בתנופה. הפרט הזה אינו מפורט במלואו בפשט הפסוק, שאומר שהמקריב מביא בידיו את חלקי קורבן האש ואת החזה כדי להניף אותו לפני ה׳. רש״י, בעקבות המסורת ההלכתית, מתאר כיצד משתלבות ידיהם של בעל הקורבן ושל הכוהן בפעולה. לאחר התנופה החֵלֶב מוקטר והחזה ניתן לאהרן ולבניו.
רש״י על ויקרא 7:30:1 ↗הטומאה שבפסוק כדוגמה ולא כרשימה מלאה
״אחז הכתוב דרך קצרה והזכיר קצת הטמאים והוא הדין לכולן״
הרמב״ן מפרש את רשימת הטומאות שבפסוק כ״א כרשימה מקוצרת ולא כרשימה שמגבילה את הדין רק לדוגמאות שנאמרו בה. לדבריו, גם מי שנגע בנבלת בהמה טהורה ונטמא, ולאחר מכן אכל קודשים, נכלל בדין הכרת המתואר כאן. זהו פירוש הלכתי שמרחיב את היקף הדוגמאות שבפסוק לפי מערכת דיני הטומאה. בפשט הפסוק נזכרות טומאת אדם, בהמה טמאה ו"כל שקץ טמא". הרמב״ן מסביר שהכתוב נקט כמה מקרים מייצגים בלשון קצרה, ולא התכוון להוציא סוגי טומאה אחרים השייכים לאותו דין.
רמב״ן על ויקרא 7:21:1 ↗הקורבנות במדבר סיני לפי אבן עזרא
״להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני. כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני״
אבן עזרא מתעכב על חתימת הפרק, שבה נאמר שה׳ ציווה את משה בהר סיני ביום שבו ציווה את בני ישראל להקריב את קורבנותיהם במדבר סיני. הוא מבין את הדברים כחלק מתיאור התקופה שבה עבודת הקורבנות הוסדרה סביב הר סיני. בהמשך פירושו הוא מציע פרטים כרונולוגיים נוספים על הקרבת קורבנות במדבר ועל מצוות הפסח. אלה דברי פרשנות שאינם מפורטים בפסוק עצמו. בפשט החתימה קושרת את דיני העולה, המנחה, החטאת, האשם, המילואים והשלמים אל הציווי שניתן למשה בסיני.
אבן עזרא על ויקרא 7:38:1 ↗