ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק ו׳
העולה, המנחה והחטאת בעבודת הכוהנים
הפרק מפרט את שמירת אש המזבח ופינוי הדשן, את עבודת המנחה ומנחת הכוהנים, ואת דיני אכילת קורבן החטאת והטיפול בכלים ובדם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא ו׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
העולה והאש התמידית
צווה את אהרן ואת בניו ואמור להם: זהו דין העולה. העולה תישאר על מקום האש שעל המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תמשיך לבעור בו.
צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃הכוהן ילבש את כותונת הבד שלו ומכנסי בד על גופו. הוא ירים את הדשן שנשאר לאחר שהאש שרפה את העולה על המזבח, וישים אותו ליד המזבח.
וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃אחר כך יפשוט את בגדיו וילבש בגדים אחרים, ויוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור.
וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃האש שעל המזבח תמשיך לבעור ולא תכבה. בכל בוקר הכוהן יוסיף עליה עצים, יסדר עליה את העולה ויקטיר עליה את חלקי החֵלֶב של קורבנות השלמים.
וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃אש תמיד תבער על המזבח; אסור לה לכבות.
אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶֽה׃ (ס)דיני המנחה ואכילתה
וזהו דין המנחה: בני אהרן יגישו אותה לפני ה׳, אל חזית המזבח.
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃הכוהן ירים בקומצו מן הסולת של המנחה ומן השמן שלה, יחד עם כל הלבונה שעל המנחה, ויקטיר על המזבח את חלק הזיכרון שלה לריח ניחוח לה׳.
וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַיהוָֽה׃את מה שנשאר מן המנחה יאכלו אהרן ובניו. יש לאכול אותה כמצה במקום קדוש, בחצר אוהל מועד.
וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃אין לאפות את המנחה כחמץ. ה׳ נתן אותה לכוהנים כחלקם מן הקורבנות הנשרפים באש. היא קודש קודשים, כמו החטאת וכמו האשם.
לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃כל זכר מבני אהרן רשאי לאכול ממנה. זהו חוק קבוע לדורות מחלקי הקורבנות הנשרפים באש לה׳. כל דבר שייגע בהם יתקדש.
כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ (פ)מנחת אהרן ובניו
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃זהו הקורבן שאהרן ובניו יקריבו לה׳ ביום שבו יימשח הכוהן: עשירית האיפה סולת כמנחה קבועה, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.
זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃על המילים
האיפה היא מידת נפח עתיקה; הפסוק אינו ממיר אותה למידה מודרנית.
את המנחה יש להכין על מחבת בשמן ולהביא אותה כשהיא מוכנה בדרך המתוארת כאן. יש להקריב אותה כפתיתי מנחה לריח ניחוח לה׳.
עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃על המילים
המילים "מורבכת" ו"תופיני" הן מונחים עתיקים של דרך הכנת המנחה, ומשמעות פרטיהן המדויקת אינה מוסברת בפרק.
הכוהן המשיח שיבוא אחריו מבניו יעשה את המנחה הזאת. זהו חוק קבוע לה׳, וכל המנחה תוקטר בשלמותה.
וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַיהוָ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר׃כל מנחה של כוהן תוקטר בשלמותה ולא תיאכל.
וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)דיני קורבן החטאת
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דבר אל אהרן ואל בניו ואמור להם: זהו דין החטאת. יש לשחוט אותה לפני ה׳ במקום שבו שוחטים את העולה. היא קודש קודשים.
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃הכוהן שמבצע את עבודת החטאת יאכל ממנה. יש לאכול אותה במקום קדוש, בחצר אוהל מועד.
הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃על המילים
הביטוי "המחטא אותה" זכה להסברים שונים אצל הפרשנים לגבי הפעולה המדויקת שאליה הוא מתייחס.
כל דבר שייגע בבשר החטאת יתקדש. אם מדמה יותז על בגד, יש לכבס במקום קדוש את החלק שעליו הותז הדם.
כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ׃כלי חרס שבו בושלה החטאת יישבר. אם היא בושלה בכלי נחושת, יש למרק את הכלי ולשטוף אותו במים.
וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃כל זכר מן הכוהנים רשאי לאכול ממנה. היא קודש קודשים.
כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃אבל כל קורבן חטאת שמדמו הובא אל אוהל מועד כדי לכפר בקודש לא ייאכל; יש לשרוף אותו באש.
וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
העולה והאש התמידית
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃
וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃
וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃
אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶֽה׃ (ס)
דיני המנחה ואכילתה
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּרָתָ֖הּ לַיהוָֽה׃
וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹאכְל֖וּ אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹאכְלֽוּהָ׃
לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃
כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ (פ)
מנחת אהרן ובניו
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃
עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃
וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַיהוָ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר׃
וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃ (פ)
דיני קורבן החטאת
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃
הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ׃
וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃
כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃
וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק פונה בעיקר אל הכוהנים ומפרט את סדר העבודה לאחר שהקורבנות כבר הוצגו בפרקים הקודמים: שמירת אש המזבח, טיפול בדשן, אכילת מנחות, מנחת הכוהנים ודיני החטאת.
אש המזבח ופינוי הדשן
העולה נשארת על המזבח במשך הלילה, והאש חייבת להמשיך לבעור. הכוהן לובש בגדי בד כדי להרים את הדשן, מניח אותו ליד המזבח, מחליף בגדים ומוציא אותו למקום טהור מחוץ למחנה. בכל בוקר מוסיפים עצים ומסדרים על האש את הקורבנות.
המנחה וחלק הכוהנים
בני אהרן מגישים את המנחה, והכוהן מקטיר ממנה את הקומץ, השמן והלבונה כחלק הזיכרון. את הנותר אוכלים אהרן ובניו כמצה במקום קדוש. המנחה אינה נאפית חמץ, והיא מוגדרת קודש קודשים.
מנחת הכוהן המשיח
ביום משיחת הכוהן מובאת מנחה מעשירית האיפה סולת, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. היא נעשית בשמן על מחבת ומוקרבת כולה. הכוהן המשיח שיבוא אחריו ממשיך בדין הזה, ובאופן כללי מנחת כוהן נשרפת כולה ואינה נאכלת.
אכילת החטאת ודיני קדושתה
החטאת נשחטת במקום העולה ונחשבת קודש קודשים. הכוהנים הזכרים אוכלים ממנה במקום קדוש, אך חטאת שדמה הובא אל אוהל מועד לכפר בקודש אינה נאכלת אלא נשרפת. הפרק קובע גם דינים מיוחדים לבגד שניתז עליו דם ולכלים שבהם בושלה החטאת.
הפרק מדגיש את האחריות המתמשכת של הכוהנים לשמור על אש המזבח, לטפל בקורבנות ובשייריהם לפי קדושתם, ולהבחין בין מה שמוקטר, מה שנאכל ומה שחייב להישרף.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
אהרן כמטהר את ישראל במדרש
״לטהור זה אהרן, שמטהר עוונותיהם של ישראל.״
תנחומא בובר בקטע שסופק אינו מפרש ישירות את דברי ה׳ למשה שבפתיחת הפרק. בתוך דרשה רחבה על משה, אהרן ודמויות נוספות הוא מתאר את אהרן כמי שמטהר את עוונותיהם של ישראל. האמירה הזאת מתאימה באופן כללי לתפקידו הכוהני, אך אינה הסבר מפורש לפסוק הראשון של ויקרא ו׳. לכן אין להכניס את הדרשה אל תוך פשט הפרק כאילו הפסוק עצמו אומר זאת. בפשט, ה׳ מדבר אל משה ובהמשך מצווה אותו למסור לאהרן ולבניו את דיני עבודת העולה. המקור המדרשי מוסיף תמונה רחבה יותר של תפקיד אהרן במסורת חז״ל. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
תנחומא בובר, ואתחנן א׳:א׳ ↗זאת תורת העולה במסורת חז״ל
״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה, שֶׁהִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ״
במדבר רבה מצטט את פתיחת דיני העולה בפרק שלנו במסגרת מחלוקת על סוגי הקורבנות שהיו קיימים לפני מתן תורה. רבי יוסי ברבי חנינא מבין את הניסוח "היא העולה" כרמז לכך שקורבן העולה כבר היה מוכר קודם, בעוד דיני השלמים מתוארים בהמשך בלשון שהמדרש קורא כחידוש. זהו מדרש על ההיסטוריה של סוגי הקורבנות, ולא משמעות הכרחית של פשט הפסוק. בפשט ויקרא ו׳ הציווי מסדיר את עבודת העולה על המזבח: היא נשארת על האש בלילה, והאש ממשיכה לבעור עד הבוקר.
במדבר רבה י״ג:ב׳ ↗כבוד עבודת הקודש במדרש
״לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין גַּאֲוָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם.״
במדבר רבה בקטע שסופק עוסק בעיקר בענווה ובכבוד שמיים. הוא מלמד שאין מקום לגאווה לפני הקב״ה ומביא סיפורים ודוגמאות על בני אדם שכיבדו או ביזו את עבודת הקודש. המקור אינו מפרש במישרין את בגדי הכוהן ואת הרמת הדשן שבפסוק ג׳. אפשר לראות זיקה כללית בין הדרשה לבין שירות הכוהן, שהוא עבודה מסודרת הנעשית לפני ה׳, אך אין לטעון שהמדרש מסביר את פרטי תרומת הדשן. בפשט הפסוק הכוהן לובש בגדי בד, מרים את הדשן מן המזבח ומניח אותו לצדו. זהו ציווי מעשי ומדויק בפני עצמו.
במדבר רבה ד׳:כ׳ ↗בעקבות המפרשים
האיסור לכבות את אש המזבח
״הַמְכַבֶּה אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין:״
רש״י מדגיש שהפרק חוזר פעמיים על הציווי שהאש שעל המזבח לא תכבה. בפסוק ה׳ נאמר "לא תכבה", ובפסוק ו׳ שוב נאמר "לא תכבה" לאחר ההצהרה "אש תמיד תוקד על המזבח". לפי רש״י, מי שמכבה את אש המזבח עובר משום שתי אזהרות. הפירוש נשען על החזרה שבטקסט ומעניק לה משמעות הלכתית. בפשט הפרק החזרה מדגישה את רציפות האש: הכוהן מוסיף עצים בכל בוקר, מסדר עליה את הקורבנות, והאש נשמרת תמיד. רש״י קורא את שתי הופעות האיסור כשתי מצוות לא תעשה.
רש״י על ויקרא 6:6:2 ↗מי הוא הכוהן המחטא
״הָעוֹבֵד עֲבוֹדוֹתֶיהָ — שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית חַטָּאת עַל יָדוֹ:״
רש״י מסביר את הביטוי "הכוהן המחטא אותה" לא כאילו הכוהן עצמו חוטא, אלא ככינוי לכוהן שעושה את עבודות הקורבן שבאמצעותן הוא נעשה חטאת כהלכתה. כך הוא מפרש את הפועל לפי התפקיד של הכוהן בעבודת הקורבן. ההסבר חשוב מפני שהעברית המקראית כאן עלולה להישמע לקורא מודרני דו־משמעית. בפשט ההוראה היא שהכוהן הקשור לעבודת החטאת הוא זה שאוכל ממנה, במקום קדוש ובחצר אוהל מועד. רש״י מגדיר את הקשר הזה דרך ביצוע עבודות החטאת.
רש״י על ויקרא 6:19:1 ↗גם שיירי המנחה אסורים בחימוץ
״לא תאפה חמץ חלקם שאף השירים אסורים בחימוץ״
הרמב״ן מסביר שהאיסור "לא תאפה חמץ" אינו חל רק על החלק מן המנחה שמיועד למזבח. לדבריו, גם השיריים שניתנו לכוהנים כחלקם אסורים בחימוץ. כך הוא קורא את סמיכות המילים "לא תאפה חמץ" ו"חלקם נתתי אותה מאשי". הרמב״ן מוסיף מן המסורת ההלכתית פרטים נוספים על המנחה ועל אכילתה, וגם דן בהבדל בין מנחת ישראל למנחת כוהן. בפשט הפסוקים ברור ששיירי המנחה נאכלים כמצה במקום קדוש, ואילו כל מנחת כוהן נשרפת בשלמותה ואינה נאכלת.
רמב״ן על ויקרא 6:10:1 ↗פירושים לביטוי הכוהן המחטא
״הכהן המחטא. טעמו הזורק דם כאילו אמר המסיר חטא החוטא ורבי המפרשים אמרו כי טעם המחטא רוחץ או מטהר״
אבן עזרא מציע שהביטוי "הכוהן המחטא" מתייחס לכוהן הזורק את הדם, ובכך הוא כאילו מסיר את חטאו של החוטא. הוא מזכיר גם פירוש אחר שלפיו הפועל קשור לרחיצה או לטיהור, בדומה ללשון "תחטאני באזוב ואטהר". הדיון מראה שהניסוח המקראי אינו חד־משמעי לחלוטין מבחינה לשונית. לכן בניסוח המודרני עדיף לא לקבוע בלי הסבר פעולה אחת בלבד, אלא לומר שהכוהן המבצע את עבודת החטאת הוא שאוכל ממנה. זה שומר על הדין הברור של הפסוק בלי להכריע בשקט בין הפירושים.
אבן עזרא על ויקרא 6:19:1 ↗