ויקרא · פרק ה׳
הפרק עוסק במקרים המחייבים וידוי וקורבן חטאת, מאפשר קורבן מדורג לפי יכולת המקריב, ומפרט דיני אשם על מעילה בקודש, ספק חטא ופגיעה ברכוש הזולת.
להקשיב. להבין. להתחבר.
ויקרא ה׳ · סיפור והסבר
הסיפור המלא, בהאזנה אחת.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אם אדם יחטא בכך ששמע קריאה מחייבת בשבועה למסור עדות, והוא היה עד מפני שראה או ידע את הדבר, אבל לא ימסור את הידוע לו, הוא יישא בעוונו.
וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃המונח "אלה" קשור כאן לשבועה או להשבעה המחייבת את העד.
או אם אדם ייגע בדבר טמא, בנבלת חיה טמאה, בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא, והדבר ייעלם ממנו אף שהוא נטמא, הוא יישא באשמה.
א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃או אם ייגע בטומאת אדם, בכל טומאה שבאמצעותה אדם נטמא, והדבר ייעלם ממנו ולאחר מכן ייוודע לו, הוא יישא באשמה.
א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃או אם אדם יישבע במפורש לעשות דבר לרעה או לטובה, או כל דבר אחר שאדם מבטא בשבועה, ולאחר שהדבר נעלם ממנו הוא ייזכר בו ויתברר שהוא אשם באחד מן המקרים האלה:
א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃כאשר אדם יישא באשמה באחד מן המקרים האלה, עליו להתוודות על החטא שחטא.
וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃על החטא שחטא הוא יביא לה׳ קורבן: נקבה מן הצאן, כבשה או שעירת עיזים, כקורבן חטאת. הכוהן יכפר עליו על חטאו.
וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃אף שהפסוק משתמש כאן במילה "אשמו", הקורבן עצמו מוגדר בהמשך הפסוק כחטאת.
אם אין ביכולתו להביא שה, הוא יביא על חטאו לה׳ שתי תורים או שני בני יונה: אחד לחטאת ואחד לעולה.
וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃הוא יביא את העופות אל הכוהן. הכוהן יקריב תחילה את העוף המיועד לחטאת, ימלק את ראשו מול העורף, אך לא יפריד אותו לגמרי.
וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃הכוהן יזה מדם החטאת על קיר המזבח, ואת הדם שנשאר ימצה אל בסיס המזבח. זהו קורבן חטאת.
וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃את העוף השני הכוהן יעשה קורבן עולה לפי הדין. כך הכוהן יכפר על האדם על החטא שחטא, וייסלח לו.
וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (ס)אם אין ביכולתו להביא שתי תורים או שני בני יונה, הוא יביא על חטאו עשירית האיפה סולת לחטאת. אין לשים עליה שמן ואין להוסיף עליה לבונה, מפני שהיא קורבן חטאת.
וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃האיפה היא מידת נפח עתיקה; הפסוק דורש עשירית ממנה ואינו נותן המרה למידה מודרנית.
הוא יביא את הסולת אל הכוהן. הכוהן ייקח ממנה מלוא קומצו כחלק הזיכרון שלה ויקטיר אותו על המזבח, על קורבנות האש לה׳. זו חטאת.
וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃הכוהן יכפר עליו על החטא שחטא באחד מן המקרים האלה, וייסלח לו. מה שנשאר מן הקורבן יהיה לכוהן כמו במנחה.
וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃ (ס)ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃אם אדם ימעל ויחטא בשגגה בדבר מקודשי ה׳, הוא יביא לה׳ כקורבן אשם איל שלם מן הצאן, בערך שנקבע בכסף לפי שקל הקודש.
נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃שקל הקודש הוא תקן משקל עתיק. הפסוק אינו נותן כאן המרה לערך כספי מודרני.
הוא ישלם את מה שפגע בו מן הקודש, יוסיף עליו חמישית וייתן את התשלום לכוהן. הכוהן יכפר עליו באמצעות איל האשם, וייסלח לו.
וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (פ)אם אדם יחטא ויעשה דבר שאסור לעשות לפי אחת ממצוות ה׳, אך אינו יודע בוודאות שעשה זאת, הוא יישא באשמה ובעוונו.
וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃הפסוקים הבאים עוסקים במצב של אי־ידיעה, ולכן הדין מכונה במסורת אשם תלוי.
הוא יביא אל הכוהן איל שלם מן הצאן, בערך שנקבע לקורבן אשם. הכוהן יכפר עליו על השגגה שעשה בלי שידע, וייסלח לו.
וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃זהו קורבן אשם; האדם אכן נושא אשמה לפני ה׳.
אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ)הפסוק משתמש בחזרה מודגשת על השורש אש״ם.
ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃אם אדם יחטא וימעל בה׳ בכך שיכחיש בפני עמיתו עניין של פיקדון, דבר שנמסר לידו, גזל, או רכוש שעשק מעמיתו:
נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃הביטוי "תשומת יד" הוא מונח משפטי עתיק, ומשמעותו המדויקת נדונה בפרשנות.
או אם מצא אבדה, הכחיש שהיא בידו ונשבע לשקר, או עשה אחד מן המעשים האלה שבהם אדם חוטא:
אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃כאשר יתברר שהוא חטא ונעשה אשם, עליו להשיב את הגזלה שגזל, את מה שעשק, את הפיקדון שהופקד אצלו או את האבדה שמצא.
וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃כך יעשה גם בכל דבר שעליו נשבע לשקר. עליו לשלם את מלוא הקרן ולהוסיף עליה חמישית, ולתת את הכול לבעלים ביום שבו הוא מקבל עליו את אשמתו.
א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃בנוסף הוא יביא לה׳ כקורבן אשם איל שלם מן הצאן, בערך שנקבע לאשם, ויביא אותו אל הכוהן.
וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃הכוהן יכפר עליו לפני ה׳, וייסלח לו על אחד מן המעשים שעשה ושבגללם נעשה אשם.
וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃
א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃
א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃
א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃
וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃
וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃
וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃
וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃
וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃
וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (ס)
וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃
וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃
וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃ (ס)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃
וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ (פ)
וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃
וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃
אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃
אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃
וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃
א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃
וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק עוסק בכמה סוגים של אשמה ובדרכי הטיפול בהם. הוא משלב וידוי, קורבן חטאת המותאם ליכולתו הכלכלית של האדם, קורבנות אשם, השבה של רכוש ותשלום נוסף.
הפרק פותח בארבעה מצבים: עד שאינו מוסר עדות לאחר השבעה, מגע בדבר טמא, מגע בטומאת אדם ושבועה שהאדם אינו מקיים. כאשר הוא נעשה אשם באחד מן המקרים האלה, עליו להתוודות ולהביא חטאת.
מי שיכול מביא כבשה או שעירת עיזים. אם אין ידו משגת, הוא מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. מי שאינו יכול להביא גם עופות מביא עשירית האיפה סולת, בלי שמן ובלי לבונה, והכוהן מקטיר ממנה קומץ.
מי שחוטא בשגגה בקודשי ה׳ מביא איל שלם כקורבן אשם. נוסף על הקורבן הוא חייב להשיב את מה שפגע בו מן הקודש ולהוסיף חמישית על הסכום.
הפרק מתאר גם מצב שבו אדם חושש שעשה דבר אסור אך אינו יודע בוודאות שחטא. הוא מביא איל שלם לאשם, והכוהן מכפר על השגגה שנעשתה בלי ידיעה.
מי שמכחיש פיקדון, גוזל, עושק, מחזיק באבדה ומכחיש זאת או נשבע לשקר חייב להשיב את הרכוש לבעליו, להוסיף חמישית ולתת אותו למי שהוא שייך לו. נוסף על כך הוא מביא איל כקורבן אשם, והכוהן מכפר עליו.
הפרק מחבר בין הודאה בחטא, תיקון מעשי של הנזק וקורבן הכפרה, תוך התאמת הקורבן לנסיבות וליכולתו של המקריב.
מעבר לקריאה הראשונה
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
״נֶאֱמַר כָּאן אָלָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָלָה״
במדבר רבה דן במשמעות המונח אלה דרך דיני השבועה. המדרש משווה בין לשון האלה בפרשת הסוטה לבין הביטוי שבפרק שלנו, שבו עד שומע קול אלה ואינו מוסר את עדותו. מתוך ההשוואה הוא קושר בין אלה לבין שבועה ומבקש ללמוד מדיני שבועה במקום אחד על דיני שבועה במקום אחר. זהו מדרש הלכה על משמעות הלשון, ולא תוספת לסיפור הפסוק. בפשט ויקרא ה׳ מדובר באדם שהיה עד, ראה או ידע דבר, ולא מסר את הידוע לו לאחר שנדרש לכך במסגרת אלה. המדרש מבהיר את הזיקה בין האלה לבין עולם השבועות. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
במדבר רבה ט׳:ל״ה ↗״כל העריות עשה בהם את הקטן כגדול והשפחה לא עשה הקטנה כגדולה.״
הספרא המצורף עוסק בדיני עריות ובמקרה המיוחד של שפחה חרופה. הוא מבחין בין כללים החלים בעריות אחרות לבין הדין המיוחד שם. הקטע אינו מפרש במישרין את דין המגע בטומאה שבפסוק ב׳, ואינו מסביר את סוגי הטומאה המנויים בפרק שלנו. לכן אין לערב את תוכנו בפשט ויקרא ה׳. בפרק עצמו נאמר שאדם שנגע בדבר טמא, ובהמשך נודע לו מצבו, נכנס למסגרת החיוב המתוארת כאן. המקור המדרשי נשמר כיחידת לימוד נפרדת בהתאם למקור שסופק, אך הקשר הישיר שלו לפסוק מוגבל.
ספרא, קדושים, פרק ה ח׳ ↗״לפיכך מזהיר לאהרן יין ושכר אל תשת.״
תנחומא בובר בקטע שסופק עוסק בסכנות שהוא קושר לשתיית יין ומביא דוגמאות היסטוריות ומדרשיות. בסיומו הוא מזכיר את האזהרה לאהרן שלא לשתות יין ושכר בזמן העבודה. אין בקטע פירוש ישיר לדין טומאת אדם שבפסוק ג׳ של הפרק שלנו. משום כך יש להשאיר את שני הנושאים נפרדים. ויקרא ה׳ עוסק כאן באדם שנגע בטומאת אדם, הדבר נעלם ממנו ולאחר מכן נודע לו. התנחומא עוסק בנושא אחר של יין ועבודת הכוהנים. אין במקור שסופק בסיס להוסיף את נושא היין לפשט הפסוק.
תנחומא בובר, שמיני ח׳:א׳ ↗״אֵינוֹ מוֹלֵק אֶלָּא סִימָן אֶחָד״
רש״י מתעכב על המילים "ולא יבדיל" בדין חטאת העוף. הוא מסביר, על פי חז״ל, שהכוהן אינו משלים את המליקה באופן שמפריד לגמרי את הראש, אלא מולק סימן אחד בלבד. בכך הוא נותן הגדרה הלכתית מדויקת לציווי שלא להבדיל. פשט הפסוק עצמו אומר שהכוהן מולק את ראש העוף מול עורפו ואינו מפריד אותו. רש״י אינו משנה את סדר הפעולות, אלא מסביר כיצד מתבצע הגבול שקובע הפסוק. ההסבר שייך דווקא לעוף הראשון, המוקרב כחטאת, לפני העוף השני שמוקרב כעולה.
רש״י על ויקרא 5:8:2 ↗״אשם אשם — לְהָבִיא אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה שֶׁיְּהֵא אַיִל בֶּן שְׁתֵּי סְלָעִים״
רש״י דן בניסוח החוזר של פסוק י״ט ומבחין גם בין צורות הניקוד של המילים מן השורש אש״ם. בעקבות תורת כוהנים הוא דורש מן החזרה דין נוסף הנוגע לאשם שפחה חרופה ולערכו של האיל המובא שם. זהו לימוד מדרשי־הלכתי מעבר לפשט המיידי. בפשט הפרק, פסוקים י״ז–י״ט עוסקים באדם שעשה בשגגה דבר אסור אך לא ידע בוודאות שחטא. הוא מביא איל לאשם, והפסוק מסיים בהדגשה חוזרת שמדובר באשם לפני ה׳. רש״י משתמש בחזרה הזאת כדי ללמוד דין נוסף.
רש״י על ויקרא 5:19:1 ↗״לא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם וכולן יבאו על חטא״
הרמב״ן שואל מדוע התורה קוראת לקורבנות מסוימים חטאת ולאחרים אשם, אף שכולם קשורים לחטא. הוא מציע שהמילה אשם קשורה למצב חמור יותר של אשמה ותוצאה, בעוד חטאת קשורה לסטייה מן הדרך. הוא מדגיש שזו הצעה פרשנית להסבר שמות הקורבנות. ביחס לאשם שבפסוקים שלנו הוא מסביר שמעילה בקודשי ה׳ נחשבת עניין חמור אף כשהיא נעשתה בשגגה. הוא דן גם באשם הבא על ספק ומסביר שהתורה מחמירה במצב שבו האדם אינו יודע אם חטא. אלה הסברים פרשניים לטעמי השמות והדינים, לא ניסוח מפורש של הפסוקים.
רמב״ן על ויקרא 5:15:1 ↗״ועמיתו. רעהו ויתכן שהוא בעומתו.״
אבן עזרא מפרש בקצרה את המילה "עמיתו" בפסוק העוסק באדם שמכחיש דבר השייך לאחר. ההסבר הישיר שלו הוא שמדובר ברעהו, כלומר באדם האחר שמולו נעשתה הפגיעה. הוא מוסיף אפשרות לשונית הקושרת את המילה למי שעומד כנגדו. בפשט הפרק המשמעות המעשית ברורה מן ההקשר: מדובר ביחסים בין אדם לבין אדם אחר בענייני פיקדון, גזל, עושק ואבדה. לאחר שהחוטא נעשה אשם הוא חייב להשיב את הרכוש לבעליו ולהוסיף חמישית, ורק לצד התיקון הזה מובא גם קורבן האשם.
אבן עזרא על ויקרא 5:21:5 ↗