אם הקורבן שלו הוא זבח שלמים מן הבקר, הוא יכול להביא זכר או נקבה, ובלבד שהבהמה תהיה שלמה ללא מום, ולהקריב אותה לפני ה׳.
וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ויקרא · פרק ג׳
דיני קורבן השלמים
הפרק מפרט את הקרבת קורבן השלמים מן הבקר, מן הכבשים ומן העיזים, את הטיפול בדם ובחלקים המוקטרים, ואת האיסור לאכול חֵלֶב ודם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ה׳
שלמים מן הבקר
המקריב יסמוך את ידו על ראש קורבנו וישחט אותו בפתח אוהל מועד. בני אהרן הכוהנים יזרקו את הדם סביב על המזבח.
וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃מן השלמים יקריב חלק שנשרף באש לה׳: את החֵלֶב המכסה את הקרביים ואת כל החֵלֶב שעל הקרביים.
וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃על המילים
חֵלֶב כאן הוא מונח מסוים לחלקי שומן המוגדרים בדיני הקורבן, ולא שם כללי לכל שומן שבבשר.
יש להסיר גם את שתי הכליות ואת החֵלֶב שעליהן, שבאזור הכסלים, ואת היותרת שעל הכבד, שאותה יסיר יחד עם הכליות.
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה׃על המילים
היותרת היא חלק פנימי הנזכר בדיני הקורבנות; הפסוק אינו מסביר כאן את זיהויו האנטומי המדויק.
בני אהרן יקטירו את החלקים האלה על המזבח, על גבי העולה שנמצאת על העצים שעל האש. זהו קורבן שנשרף באש, ריח ניחוח לה׳.
וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ (פ)ו׳–י״א
שלמים מן הכבשים
אם קורבן השלמים לה׳ בא מן הצאן, אפשר להביא זכר או נקבה, ובלבד שיהיו שלמים ללא מום.
וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃אם הוא מביא כבש כקורבנו, עליו להקריב אותו לפני ה׳.
אִם־כֶּ֥שֶׂב הֽוּא־מַקְרִ֖יב אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃המקריב יסמוך את ידו על ראש קורבנו וישחט אותו לפני אוהל מועד. בני אהרן יזרקו את דמו סביב על המזבח.
וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃מן השלמים יקריב חלק שנשרף באש לה׳: את חלבו ואת האליה השלמה, שאותה יסיר עד אזור העצה, וכן את החֵלֶב המכסה את הקרביים ואת כל החֵלֶב שעל הקרביים.
וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃על המילים
היחס המדויק בין המילים "חלבו" ו"האליה" נדון אצל הפרשנים; הפסוק מחייב להסיר ולהקריב את האליה השלמה כמתואר.
יש להסיר גם את שתי הכליות ואת החֵלֶב שעליהן, שבאזור הכסלים, ואת היותרת שעל הכבד, שאותה יסיר יחד עם הכליות.
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃הכוהן יקטיר את החלק הזה על המזבח, כקורבן אש המיועד לה׳.
וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)על המילים
הביטוי "לחם אשה" מתאר כאן את החלק המוקטר על המזבח, ולא לחם במובן הרגיל.
י״ב–ט״ז
שלמים מן העיזים
אם הקורבן שלו הוא עז, עליו להקריב אותו לפני ה׳.
וְאִ֥ם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃המקריב יסמוך את ידו על ראש העז וישחט אותו לפני אוהל מועד. בני אהרן יזרקו את דמו סביב על המזבח.
וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃מן העז יקריב חלק מקורבנו שנשרף באש לה׳: את החֵלֶב המכסה את הקרביים ואת כל החֵלֶב שעל הקרביים.
וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֙נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃יש להסיר גם את שתי הכליות ואת החֵלֶב שעליהן, שבאזור הכסלים, ואת היותרת שעל הכבד, שאותה יסיר יחד עם הכליות.
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃הכוהן יקטיר את החלקים האלה על המזבח, כקורבן אש לריח ניחוח. כל החֵלֶב המיועד לכך הוא לה׳.
וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַיהוָֽה׃י״ז
איסור חֵלֶב ודם
זהו חוק קבוע לדורותיכם בכל מקום שבו אתם יושבים: אל תאכלו שום חֵלֶב ושום דם.
חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ה׳
שלמים מן הבקר
וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה׃
וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ (פ)
ו׳–י״א
שלמים מן הכבשים
וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃
אִם־כֶּ֥שֶׂב הֽוּא־מַקְרִ֖יב אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃
וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)
י״ב–ט״ז
שלמים מן העיזים
וְאִ֥ם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֙נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃
וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃
וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַיהוָֽה׃
י״ז
איסור חֵלֶב ודם
חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוסק בזבח השלמים ומפרט שלוש אפשרויות מן הבהמה: בקר, כבש או עז. בכל אחת מהן מתוארים הסמיכה, השחיטה, זריקת הדם והחלקים המיועדים להקטרה על המזבח.
פסוקים א׳–ה׳
שלמים מן הבקר
קורבן שלמים מן הבקר יכול להיות זכר או נקבה, בתנאי שהבהמה שלמה ללא מום. המקריב סומך את ידו על ראשה ושוחט אותה בפתח אוהל מועד. הכוהנים זורקים את הדם על המזבח ומקטירים את החֵלֶב וחלקים פנימיים מוגדרים.
פסוקים ו׳–י״א
שלמים מן הכבשים
גם קורבן מן הצאן יכול להיות זכר או נקבה ללא מום. כאשר הקורבן הוא כבש, סדר הסמיכה, השחיטה וזריקת הדם דומה, אך התורה מוסיפה במפורש את האליה השלמה בין החלקים המוסרים ומוקרבים על המזבח.
פסוקים י״ב–ט״ז
שלמים מן העיזים
כאשר הקורבן הוא עז, המקריב סומך את ידו על ראשה ושוחט אותה לפני אוהל מועד. הכוהנים מטפלים בדם, ומן הקורבן מוסרים להקטרה את החֵלֶב, הכליות והיותרת שעל הכבד. בניגוד לכבש, האליה אינה נזכרת כאן.
פסוקים י״ז
חוק לדורות
הפרק מסיים בכלל שאינו מוגבל למקרה מסוים של קורבן שלמים: בכל מושבות ישראל ולדורות נאסר לאכול חֵלֶב ודם.
דיני השלמים בפרק מבחינים בין סוגי הבהמות אך חוזרים על סדר יסודי של הבאת הקורבן, סמיכה, שחיטה, טיפול בדם והקטרת החלקים המיועדים למזבח.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
קורבן שלמים כבחירה של המקריב
״שמא הטרחתי עליכם שתהיו מביאים לי שלמים״
פסיקתא רבתי מביאה את לשון קורבן השלמים בתוך דרשה על כך שעבודת הקורבנות אינה מוצגת כדרישה להכביד בלי גבול. ביחס לשלמים נאמר בדרשה שאם אדם מבקש להביא שלמים, הוא מביא. בכך המקור קורא את פתיחת הפרק, "ואם זבח שלמים קרבנו", כלשון המתאימה לקורבן שהבאתו תלויה ביוזמת המקריב. הדרשה רחבה הרבה יותר ועוסקת גם במנחה, בלבונה ובנושאים אחרים. לענייננו היא מדגישה היבט אחד בלבד: השלמים אינם מוצגים כאן כקורבן שכל אדם חייב להביא בכל מצב, אלא כקורבן שמובא כאשר אדם בוחר בכך, ולאחר הבחירה חלים עליו פרטי העבודה שבפרק. :contentReference[oaicite:0]{index=0}
פסיקתא רבתי כ״ט:א׳ ↗מה מלמד הביטוי פתח אוהל מועד
״בַּשְּׁלָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (ויקרא ג, ב): וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.״
במדבר רבה דן בדיני הנזיר ובביטוי "פתח אוהל מועד". רבי יאשיה אינו מבין שם שהנזיר חייב לגלח ממש בפתח האוהל, אלא קושר את הביטוי לקורבן השלמים, מפני שבפרק שלנו נאמר על השלמים שהשחיטה נעשית בפתח אוהל מועד. המדרש משתמש אפוא בפסוק מויקרא ג׳ כנקודת ייחוס להבנת פסוק אחר. הוא מדגיש שמקום השחיטה של השלמים שייך להגדרת עבודת הקורבן. אין ללמוד מכאן פרט חדש על אופן הקרבת השלמים מעבר לנאמר בפרק; עיקר התרומה של המקור הוא להראות כיצד חז״ל השתמשו בלשון המדויקת של הפרק כדי לפרש את דיני הנזיר.
במדבר רבה י׳:כ״א ↗השלמים נשארים שלמים גם כשחסר פרט בעבודה
״אף על פי ששחטן שלא לשמו.״
הספרא דורש את החזרה על הביטוי "זבח השלמים" ומלמד שגם אם השחיטה נעשתה שלא לשם שלמים, הקורבן עדיין נידון במסגרת הדין שמדרש ההלכה לומד מן הפסוק. בהמשך אותו קטע הספרא מוסיף לימוד גם למקרה שבו לא נעשתה סמיכה. עוד מפרש הספרא את המילים "אשה" ו"לה׳" כדרישה לכוון את ההקטרה לשם עבודת האש ולשם מי שעשה את העולם. אלה פרטי מדרש הלכה שאינם מנוסחים במפורש בפשט הפרק. בפשט, התורה מציגה את הסמיכה, השחיטה וההקטרה כחלק מסדר העבודה של זבח השלמים.
ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק יט א׳ ↗בעקבות המפרשים
היותרת מוסרת בנפרד מן הכבד והכליות
״לְבַד מִן הַכָּבֵד וּלְבַד מִן הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה לְזוֹ:״
רש״י מסביר את המילים "על הכבד על הכליות יסירנה" כדי למנוע הבנה שהכבד או הכליות עצמם מוסרים יחד עם היותרת. לדבריו, את היותרת מסירים בנפרד מן הכבד ובנפרד מן הכליות. הכליות עצמן כבר נזכרות כחלק אחר ברשימת החלקים המוקרבים. הפירוש מחדד את התחביר הצפוף של הפסוק. התורה מונה את שתי הכליות, את החֵלֶב שעליהן ואת היותרת שעל הכבד. רש״י מדגיש שהיחס בין האיברים אינו אומר שיש להסיר את הכבד כולו, אלא שהיותרת היא החלק הנוסף שמוסר באזור המתואר בפסוק.
רש״י על ויקרא 3:4:4 ↗מה פירוש לחם אשה
״לַחְמוֹ שֶׁל אֵשׁ לְשֵׁם גָּבוֹהַּ:״
רש״י מפרש את הביטוי הקצר "לחם אשה לה׳" שבפסוק י״א. אין הכוונה ללחם רגיל, אלא לחלק מן הקורבן שנמסר לאש המזבח לשם עבודת ה׳. המילה "לחם" משמשת כאן בלשון הקורבנות לתיאור הדבר המוקטר והמוקדש על המזבח. הפירוש מסייע למנוע קריאה מילולית מדי של המילה המוכרת "לחם". בפרק מדובר בחלקי בהמה ולא במאפה. רש״י מסביר שהצירוף כולו הוא לשון מיוחדת של עבודת הקורבנות: החלקים המפורטים קודם מוקטרים על המזבח והם "לחמו של אש", כלומר קורבן אש המיועד לגבוה.
רש״י על ויקרא 3:11:1 ↗ההבדל בין חֵלֶב לשומן לפי הרמב״ן
״והחלב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף לא יתערב הלשון בהן בשום מקום״
הרמב״ן מבחין בין "חֵלֶב" במובן ההלכתי והמקראי לבין שומן המעורב בבשר. לדבריו, החֵלֶב הוא שומן נפרד בעל מאפיינים מסוימים, ואילו שומן שהוא חלק מן הבשר אינו נקרא באותו שם. על בסיס הבחנה זו הוא דן בהרחבה באליה של הכבש. לפי הרמב״ן, האליה עצמה אינה חֵלֶב, אף שהיא מוקרבת בשלמותה עם חלקים נוספים בזבח השלמים. לכן הוא אינו מבין את פסוק ט׳ כאילו כל שומן האליה נכלל באיסור "כל חֵלֶב". זהו דיון פרשני והלכתי שמנסה לדייק במונחים של הפרק וביחסם לאיסור שבפסוק י״ז.
רמב״ן על ויקרא 3:9:1 ↗מדוע האליה נזכרת דווקא בכבש
״ובבן הבקר לא הזכיר האליה כי אם בכבש כי האליה בעז ובשור קטנה״
אבן עזרא מסביר שהדין של עז ממשיך את הכלל שנאמר קודם על הצאן: הקורבן יכול להיות זכר או נקבה. הוא גם שם לב להבדל בולט בין תיאור הכבש לתיאור העז והבקר. רק אצל הכבש התורה מצווה במפורש להסיר את האליה השלמה. לדבריו, הסיבה המעשית היא שהאליה של הכבשים המוכרים בארץ ישראל גדולה, בעוד שאצל עז ושור היא קטנה. זהו הסבר פרשני להבדל בניסוח בין חלקי הפרק. בפשט הכתוב העובדה עצמה ברורה: האליה נזכרת ברשימת החלקים של הכבש ואינה נזכרת ברשימת החלקים של הבקר או העז.
אבן עזרא על ויקרא 3:12:1 ↗