ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק כז׳
ערכי נדרים, הקדשות, חרמים ומעשרות
הפרק מסדיר נדרי ערך של בני אדם, הקדשת בהמות, בתים ושדות ופדיונם, ומוסיף דינים על בכורות, חרמים ומעשרות מן היבול ומן הבקר והצאן.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא כז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ח׳
נדרי ערך של בני אדם
דבר אל בני ישראל ואמור להם: אם אדם מקדיש בנדר ערך של אדם לה׳, יחולו הערכים המפורטים להלן.
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃על המילים
הפרק עוסק בנדר שבו מתחייבים בסכום קבוע לפי ערך האדם, ולא במכירת האדם עצמו.
לזכר מגיל עשרים ועד גיל שישים הערך יהיה חמישים שקל כסף, לפי שקל הקודש.
וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃אם זו נקבה, הערך יהיה שלושים שקל.
וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃מגיל חמש ועד גיל עשרים, ערך הזכר יהיה עשרים שקל, וערך הנקבה עשרה שקלים.
וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃מגיל חודש ועד גיל חמש, ערך הזכר יהיה חמישה שקלי כסף, וערך הנקבה שלושה שקלי כסף.
וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃מגיל שישים ומעלה, ערך הזכר יהיה חמישה עשר שקל, וערך הנקבה עשרה שקלים.
וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃אם הנודר עני ואינו יכול לשלם את הערך הקבוע, יעמידו אותו לפני הכוהן. הכוהן יקבע את הסכום לפי מה שידו של הנודר משגת.
וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (ס)ט׳–ט״ו
הקדשת בהמות ובתים ופדיונם
אם מדובר בבהמה מן הסוג שאפשר להקריב ממנו קורבן לה׳, כל בהמה שאדם נותן ממנה לה׳ תהיה קודש.
וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃אסור להחליף אותה או להמיר אותה, לא טובה ברעה ולא רעה בטובה. אם בכל זאת ימיר בהמה בבהמה, גם הבהמה הראשונה וגם תמורתה יהיו קודש.
לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃אם זו בהמה טמאה, מן הסוג שאי אפשר להקריב ממנו קורבן לה׳, יש להעמיד אותה לפני הכוהן.
וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃הכוהן יקבע את ערכה, בין שהיא טובה ובין שהיא רעה, והערך שקבע הכוהן הוא שיהיה.
וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃אם המקדיש רוצה לפדות אותה, הוא יוסיף חמישית על הערך שנקבע.
וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃אם אדם מקדיש את ביתו לה׳, הכוהן יקבע את ערכו לפי מצבו. הערך שהכוהן יקבע הוא שיחול.
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃אם מי שהקדיש את הבית רוצה לפדות אותו, הוא יוסיף חמישית על הסכום שנקבע, והבית יחזור להיות שלו.
וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃ט״ז–כ״ה
הקדשת שדות וחישוב ערכם
אם אדם מקדיש לה׳ חלק משדה אחוזתו, הערך ייקבע לפי כמות הזרע המתאימה לשדה: שטח שנזרע בחומר שעורים יוערך בחמישים שקל כסף.
וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃על המילים
חומר הוא מידת נפח מקראית; הפסוק משתמש בכמות הזרע כבסיס להערכת השדה.
אם הוא מקדיש את שדהו משנת היובל, יחול מלוא הערך שנקבע.
אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃אם הוא מקדיש את שדהו אחרי שנת היובל, הכוהן יחשב את הסכום לפי מספר השנים שנותרו עד היובל הבא, ובהתאם לכך יופחת מן הערך.
וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃אם מי שהקדיש את השדה רוצה לפדות אותו, הוא יוסיף חמישית על סכום הערך, והשדה יחזור להיות שלו.
וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃אבל אם הוא לא יפדה את השדה, ואם השדה יימכר לאדם אחר, הוא לא יוכל להיגאל עוד.
וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃כאשר השדה יצא בשנת היובל, הוא יהיה קודש לה׳ כמו שדה חרם, והוא יהיה אחוזה לכוהן.
וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃אם אדם מקדיש לה׳ שדה שקנה, שאינו חלק משדה אחוזתו:
וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃הכוהן יחשב עבורו את סכום הערך עד שנת היובל, ובאותו יום הוא ייתן את הסכום שנקבע כקודש לה׳.
וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃בשנת היובל השדה יחזור למי שממנו קנה אותו המקדיש, כלומר לבעל אחוזת הארץ.
בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃כל הערכים ייקבעו לפי שקל הקודש. בכל שקל יהיו עשרים גרה.
וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ (ס)על המילים
גרה היא יחידת משקל מקראית.
כ״ו–כ״ט
בכור, בהמה טמאה וחרם
בכור בהמה שכבר שייך לה׳ מכוח בכורתו אי אפשר להקדיש שוב. בין שהוא שור ובין שהוא שה, הוא לה׳.
אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃אם מדובר בבהמה טמאה, אפשר לפדות אותה לפי הערך שנקבע ולהוסיף עליו חמישית. אם היא לא תיפדה, היא תימכר לפי הערך שנקבע.
וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃כל דבר שאדם מחרים לה׳ מרכושו, בין אדם, בהמה או שדה אחוזה, לא יימכר ולא ייפדה. כל חרם הוא קודש קודשים לה׳.
אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃על המילים
חרם הוא מעמד הקדשה מיוחד בפרק, ונבדל מן ההקדשות שאפשר לפדות בתנאים שנקבעו קודם.
כל אדם שנחרם באופן המתואר כאן לא ייפדה; דינו מוות.
כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃על המילים
הפסוק אינו מפרט כאן באילו נסיבות אדם נעשה "חרם", ולכן אין להוסיף תנאים שאינם כתובים בפרק.
ל׳–ל״ד
מעשרות וסיום המצוות בסיני
כל מעשר מן הארץ, מן הזרעים ומפרי העץ, שייך לה׳ והוא קודש לה׳.
וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃אם אדם רוצה לפדות חלק ממעשרו, עליו להוסיף חמישית על ערכו.
וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃במעשר הבקר והצאן, כל בעל חיים עשירי שעובר תחת השבט יהיה קודש לה׳.
וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃אין לבחור בין בעל חיים טוב לרע, ואין להמיר את העשירי בבעל חיים אחר. אם בכל זאת ימיר אותו, גם הוא וגם תמורתו יהיו קודש ולא ייפדו.
לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃אלה המצוות שה׳ ציווה את משה למסור לבני ישראל בהר סיני.
אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ח׳
נדרי ערך של בני אדם
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃
וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃
וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃
וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃
וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃
וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃
וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (ס)
ט׳–ט״ו
הקדשת בהמות ובתים ופדיונם
וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃
לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃
וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃
וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃
וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃
וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃
ט״ז–כ״ה
הקדשת שדות וחישוב ערכם
וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃
אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃
וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃
וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃
וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃
וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃
וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃
וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃
בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ (ס)
כ״ו–כ״ט
בכור, בהמה טמאה וחרם
אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃
וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃
אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃
כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃
ל׳–ל״ד
מעשרות וסיום המצוות בסיני
וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃
וְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו׃
וְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃
לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל׃
אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק עוסק בהתחייבויות של אדם להקדיש ערך, בהמה, בית או שדה לה׳, ומגדיר כיצד מחשבים את הערך ומתי אפשר לפדות את ההקדשה. בסופו הוא מסדיר גם בכורות, חרמים ומעשרות.
פסוקים א׳–ח׳
ערכי בני אדם לפי גיל ומין
מי שנודר ערך של אדם לה׳ משלם סכום קבוע לפי קבוצות גיל ולפי זכר או נקבה. הסכומים נעים מחמישים שקל לזכר בגיל עשרים עד שישים ועד סכומים נמוכים יותר בקבוצות גיל אחרות. אם הנודר עני ואינו יכול לשלם את הסכום הקבוע, הכוהן מעריך אותו לפי יכולתו.
פסוקים ט׳–י״ג
בהמות שהוקדשו
בהמה מן הסוג הראוי לקורבן נעשית קודש כאשר היא ניתנת לה׳, ואסור להחליף אותה. אם אדם בכל זאת ממיר אותה, גם הראשונה וגם תמורתה נעשות קודש. בהמה טמאה נערכת בידי הכוהן, ואם המקדיש פודה אותה הוא מוסיף חמישית.
פסוקים י״ד–ט״ו
בית שהוקדש
אדם יכול להקדיש את ביתו לה׳. הכוהן קובע את ערכו, וזהו הסכום המחייב. אם המקדיש רוצה לפדות את הבית בחזרה, הוא מוסיף חמישית על הערך שנקבע.
פסוקים ט״ז–כ״א
שדה אחוזה
שדה אחוזה שהוקדש מוערך לפי כמות הזרע המתאימה לו ולפי מספר השנים שנותרו עד היובל. אם המקדיש פודה את השדה הוא מוסיף חמישית. אם אינו פודה והשדה נמכר לאחר, הוא אינו נגאל עוד וביובל נעשה קודש לה׳ ואחוזה לכוהן.
פסוקים כ״ב–כ״ה
שדה קנוי ושקל הקודש
בשדה שנקנה ואינו אחוזת המשפחה מחשב הכוהן את הערך רק עד שנת היובל. ביובל השדה חוזר לבעל אחוזת הארץ שממנו נקנה. כל הערכים בפרק מחושבים בשקל הקודש, שבו עשרים גרה.
פסוקים כ״ו–כ״ט
בכור, בהמה טמאה וחרם
בכור שור או שה כבר שייך לה׳ ולכן אינו מוקדש מחדש. בהמה טמאה ניתנת לפדיון בתוספת חמישית או נמכרת לפי ערכה. דבר שהוחרם לה׳ אינו נמכר ואינו נגאל, והפרק מוסיף דין חמור במיוחד על אדם שנחרם.
פסוקים ל׳–ל״ג
מעשר מן הארץ ומן הבהמות
מעשר הזרעים ופרי העץ הוא קודש לה׳, ואם אדם פודה ממנו הוא מוסיף חמישית. במעשר בקר וצאן, כל בעל חיים עשירי שעובר תחת השבט נעשה קודש, בלי לבחור אם הוא טוב או רע ובלי להמיר אותו.
פסוקים ל״ד
סיום הפרק
הפרק נחתם בקביעה שאלה המצוות שה׳ ציווה את משה למסור לבני ישראל בהר סיני.
הפרק יוצר מערכת מפורטת להקדשות ולפדיונן, עם סכומים וכללי חישוב מוגדרים, ומבחין בין דברים שאפשר לפדות לבין בכורות, חרמים ומעשרות שמעמדם נקבע בדרך אחרת.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
התנחומא דורש את לשון הערך
״כי מי בשחק יערך לה'״
תנחומא בובר פותח בפסוקי הפרק על נדרי ערך ומקשר את המילה "ערך" לפסוק מתהילים, "כי מי בשחק יערך לה'". מכאן הוא עובר לדרשה על השוואה כביכול בין מעשי אדם למעשי הבורא, באמצעות משל על מלך שהדליק פנסים ומי שמחקה את מעשהו. :contentReference[oaicite:0]{index=0} זו דרשה אגדית של חז״ל ואינה הסבר ישיר למנגנון הכספי של נדרי הערך. בפשט פסוקים א׳–ב׳, ה׳ מצווה את משה למסור לישראל דינים על אדם שמפליא נדר בערך נפשות. הסכומים עצמם מפורטים רק בפסוקים הבאים.
תנחומא בובר, בחוקתי ו׳:א׳ ↗הספרא מברר את גבולות קבוצות הגיל
״מה שנת ששים – כלמטה, אף שנת חמש ושנת עשרים – כלמטה הימנה״
הספרא דן במעברים בין קבוצות הגיל של דיני הערכים. הוא שואל כיצד יש להתייחס לשנת העשרים, לשנת החמש ולשנת השישים עצמן, ומשתמש בהשוואה בין הגבולות כדי לקבוע לאיזו קבוצת ערך כל שנת מעבר שייכת. זהו בירור הלכתי של חז״ל על ניסוח גבולות הגיל. בפשט פסוק ג׳ נאמר שערך זכר מגיל עשרים ועד גיל שישים הוא חמישים שקל כסף, ובהמשך מפורטות הקבוצות האחרות. שאלת אופן הספירה המדויק של שנת הגבול עצמה אינה מוסברת בפסוקים במילים נוספות.
ספרא, בחוקתי, פרשה ג י׳ ↗הספרא דורש את הדרישה לעמוד לפני הכוהן
״את שיש לו 'העמדה' יש לו 'הערכה'״
הספרא מתעכב על המילים "והעמידו לפני הכהן" בפסוק ח׳. הוא דורש מן החיבור בין העמדה להערכה שהדין מתייחס למי שאפשר להעמידו לצורך ההערכה, ומכאן הוא מוציא מן הדין מצבים שבהם אין אפשרות כזאת. זהו מדרש הלכה שמפתח פרט שאינו נאמר במפורש בפשט. הפסוק עצמו עוסק בנודר שאין ידו משגת לשלם את הערך הקבוע, ומורה להעמידו לפני הכוהן כדי שהכוהן יקבע סכום בהתאם ליכולת הכלכלית של הנודר.
ספרא, בחוקתי, פרשה ג י״ג ↗בעקבות המפרשים
רש״י מסביר מיהו "מך"
״שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִתֵּן הָעֵרֶךְ הַזֶּה״
רש״י מסביר בקצרה שהביטוי "ואם מך הוא מערכך" מתאר אדם שאין ביכולתו לשלם את סכום הערך הקבוע שנקבע לפי גילו ומינו. בכך הוא מבהיר שהפסוק אינו מבטל את הנדר, אלא יוצר מסלול הערכה אחר למי שאמצעיו מוגבלים. הפירוש מתאים להמשך הפסוק עצמו, שבו הכוהן מעריך את הנודר "על פי אשר תשיג יד הנודר". לכן בתרגום המודרני נאמר שהאדם עני ואינו מסוגל לשלם את הסכום הקבוע, והכוהן קובע סכום לפי יכולתו.
רש״י על ויקרא 27:8:1 ↗רש״י: אין מקדישים בכור לקורבן אחר
״לְשֵׁם קָרְבָּן אַחֵר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ״
רש״י מפרש את האיסור "לא יקדיש איש אותו" ביחס לבכור בהמה. לדבריו, אדם אינו יכול להקדיש את הבכור לשם קורבן אחר, משום שהבכור כבר אינו עומד לרשותו באותו אופן אלא שייך לה׳ מכוח מעמד הבכורה. זהו פירושו של רש״י להסבר הדין. בפשט פסוק כ״ו עצמו נאמר שבכור שכבר "יבוכר לה׳" אינו מוקדש מחדש, בין אם הוא שור ובין אם הוא שה, מפני שהוא לה׳. הפסוק אינו מפרט במפורש את ניסוח הבעלות שבו משתמש רש״י.
רש״י על ויקרא 27:26:1 ↗הרמב״ן: הבכור כבר קדוש מעצמו
״אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה לה' הוא מעצמו״
הרמב״ן מביא את פירוש רש״י ואז מציע ניסוח אחר. לדעתו, עיקר הפסוק הוא שאין צורך להקדיש את הבכור מחדש: אם הוא שור או שה, מעמדו לה׳ כבר חל מעצם היותו בכור. הוא משווה זאת לדין הבכור במקום אחר בתורה, שבו נדרשת גם התנהגות של קדושה כלפיו. שני המפרשים מסכימים למעשה שהבכור אינו זקוק להקדשה רגילה נוספת, אך מסבירים זאת בניסוח שונה. בפשט הפרק נשמרת הקביעה הקצרה: בכור שור או שה הוא לה׳.
רמב״ן על ויקרא 27:26:1 ↗אבן עזרא דן בפדיון הבהמה הטמאה
״ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך״
אבן עזרא מפרש את פסוק כ״ז ומנסה לזהות לאיזה מקרה של בהמה טמאה הוא מתייחס. הוא קושר את הפסוק לדין בכור ולפדיון, ומוסיף הסבר על תוספת החמישית ועל נתינת שה, אך גם מציין שיש רבים שאינם מקבלים את פירושו. מכיוון שאבן עזרא עצמו מציין מחלוקת, אין להפוך את הזיהוי המסוים שלו לפשט ודאי. בתרגום נשמר הדין כפי שהוא כתוב בפרק: בהמה טמאה ניתנת לפדיון לפי הערך בתוספת חמישית, ואם אינה נגאלת היא נמכרת לפי הערך.
אבן עזרא על ויקרא 27:27:1 ↗