ה׳ דיבר אל משה בהר סיני ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ויקרא · פרק כה׳
שבת הארץ, שנת היובל, גאולת הקרקע ודיני עבדות
הפרק קובע את שנת השמיטה ואת שנת היובל, מסדיר מכירת קרקעות ובתים וגאולתם, מצווה לסייע לאח שנחלש כלכלית, ואוסר לשעבד בן ישראל בעבודת עבד ובפרך.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא כה׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א׳–ז׳
שבת הארץ בשנה השביעית
דבר אל בני ישראל ואמור להם: כאשר תבואו אל הארץ שאני נותן לכם, הארץ תשבות שבת לה׳.
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃במשך שש שנים תזרע את שדך, במשך שש שנים תזמור את כרמך, ותאסוף את תבואת הארץ.
שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃בשנה השביעית תהיה לארץ שבת שבתון, שבת לה׳. אל תזרע את שדך ואל תזמור את כרמך.
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃אל תקצור כקציר רגיל את מה שצמח מעצמו מן הקציר הקודם, ואל תבצור כרגיל את ענבי גפנך שלא טיפלת בה. זו תהיה שנת שבתון לארץ.
אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃על המילים
המונחים "ספיח" ו"ענבי נזירך" מתארים כאן תוצרת שצמחה בשנת השבתון בלי עבודת השדה והכרם הרגילה.
תבואת שנת שבת הארץ תהיה לכם לאכילה: לך, לעבדך, לאמתך, לשכירך ולתושבך שגרים איתך.
וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃גם לבהמתך ולחיות שבארצך תהיה כל תבואתה לאכילה.
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ (ס)ח׳–י״ג
שנת היובל והחזרה לאחוזה
ספור שבע תקופות של שבע שנים, שבע שנים שבע פעמים. בסך הכול יהיו אלה ארבעים ותשע שנים.
וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃ביום העשירי בחודש השביעי תעבירו קול שופר תרועה. ביום הכיפורים יעבירו שופר בכל ארצכם.
וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃קדשו את השנה החמישים וקראו דרור בארץ לכל יושביה. זו תהיה לכם שנת יובל; כל אדם ישוב אל אחוזתו וכל אדם ישוב אל משפחתו.
וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃השנה החמישים תהיה לכם שנת יובל. אל תזרעו בה, אל תקצרו כרגיל את מה שצמח מעצמו ואל תבצרו כרגיל את ענביה שלא טופלו.
יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃כי זו שנת יובל, והיא תהיה קודש לכם. את תבואתה תאכלו מן השדה.
כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃בשנת היובל הזאת כל אדם ישוב אל אחוזתו.
בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃י״ד–כ״ד
מסחר הוגן, ביטחון בארץ וגאולת הקרקע
כאשר אתם מוכרים דבר לעמיתכם או קונים ממנו, אל תרמו איש את אחיו בעסקה.
וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃את המחיר בקנייה מעמיתך תקבע לפי מספר השנים שעברו מן היובל, והוא ימכור לך לפי מספר שנות היבול שנותרו.
בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃אם נותרו שנים רבות עד היובל, המחיר יהיה גבוה יותר; אם נותרו מעט שנים, המחיר יהיה נמוך יותר, כי מה שנמכר לך הוא מספר שנות היבול.
לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃אל תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך, כי אני ה׳ אלוהיכם.
וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃על המילים
הפסוק חוזר על איסור ההונאה ומוסיף את יראת אלוהים, בלי לפרט כאן את כל אופני ההונאה.
עשו את חוקותיי, שמרו את משפטיי וקיימו אותם, ואז תשבו בארץ לבטח.
וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃הארץ תיתן את פרייה, תאכלו לשובע ותשבו עליה לבטח.
וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃ואם תשאלו: מה נאכל בשנה השביעית, הרי לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?
וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃אני אצווה את ברכתי עבורכם בשנה השישית, והיא תיתן תבואה שתספיק לשלוש השנים.
וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃בשנה השמינית תזרעו, ועדיין תאכלו מן התבואה הישנה. עד השנה התשיעית, עד שיגיע היבול החדש שלה, תאכלו מן הישן.
וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃הארץ לא תימכר לצמיתות, כי הארץ היא שלי, ואתם גרים ותושבים איתי.
וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃בכל ארץ אחוזתכם תאפשרו גאולה של הקרקע.
וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ (ס)על המילים
גאולה כאן היא החזרת הקרקע מן הקונה לבעליה או למשפחתו לפי הדינים הבאים.
כ״ה–ל״ד
גאולת שדות, בתים וערי הלוויים
אם אחיך נעשה עני ומוכר חלק מאחוזתו, קרובו שהוא גואלו יבוא ויגאל את מה שאחיו מכר.
כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃אם אין לאיש גואל, אבל מצבו משתפר והוא משיג די כסף כדי לגאול את אחוזתו:
וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃הוא יחשב את השנים שעברו מאז המכירה, יחזיר לקונה את הסכום המתאים לשנים שנותרו, וישוב אל אחוזתו.
וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃אם אין בידו די כסף להחזיר לקונה, הנכס יישאר בידי הקונה עד שנת היובל. ביובל הוא יצא מיד הקונה, והאיש ישוב אל אחוזתו.
וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃אם איש מוכר בית מגורים בעיר מוקפת חומה, הוא יכול לגאול אותו עד תום שנה ממועד המכירה. במשך התקופה הזאת עומדת לו זכות הגאולה.
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃אם הבית לא ייגאל עד שתושלם שנה שלמה, הבית שבעיר שיש לה חומה יישאר לצמיתות לקונה ולדורותיו, ולא יצא ממנו בשנת היובל.
וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא [ל֣וֹ] חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃על המילים
במקור נשמרים הכתיב "לא" והקרי "לוֹ".
בתי יישובים שאין סביבם חומה ייחשבו כמו שדה הארץ. תהיה להם זכות גאולה, ובשנת היובל הם יצאו מיד הקונה.
וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃בערי הלוויים תהיה ללוויים זכות גאולה קבועה על הבתים שבערי אחוזתם.
וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃גם אם בית בעיר אחוזת הלוויים נמכר, הוא יצא ביובל, כי בתי ערי הלוויים הם אחוזתם בתוך בני ישראל.
וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃את שדה המגרש של ערי הלוויים לא ימכרו, כי הוא אחוזת עולם שלהם.
וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ (ס)ל״ה–מ״ג
סיוע לאח שנחלש ודינו של ישראל שנמכר
אם אחיך נעשה עני ומצבו הכלכלי מתמוטט לידך, תמוך בו כדי שיוכל לחיות איתך, כמו גר ותושב.
וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃אל תיקח ממנו נשך או ריבית. ירא מאלוהיך, ותן לאחיך לחיות איתך.
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃אל תיתן לו את כספך בריבית, ואל תיתן לו את מזונך כדי לקבל עליו תוספת.
אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃אני ה׳ אלוהיכם, שהוצאתי אתכם מארץ מצרים כדי לתת לכם את ארץ כנען ולהיות לכם לאלוהים.
אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ (ס)אם אחיך נעשה עני ונמכר לך, אל תעביד אותו בעבודת עבד.
וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃הוא יהיה איתך כשכיר וכתושב, ויעבוד איתך עד שנת היובל.
כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃ביובל הוא ובניו יצאו מעמך. הוא ישוב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו.
וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃כי בני ישראל הם עבדיי, שהוצאתי מארץ מצרים. הם לא יימכרו כמכירת עבד.
כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃אל תרדה בו בפרך, וירא מאלוהיך.
לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃מ״ד–מ״ו
עבדים ואמות מן העמים הסובבים
עבד ואמה שיהיו לך תקנה מן העמים שסביבכם; מהם תקנו עבד ואמה.
וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃גם מבני התושבים הגרים איתכם תוכלו לקנות, וכן ממשפחותיהם שחיות איתכם ושנולדו בארצכם. הם יהיו לכם לאחוזה.
וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃תעבירו אותם בירושה לבניכם אחריכם כאחוזה, ותוכלו לעבוד בהם לעולם. אבל בבני ישראל, איש באחיו, אל תרדו בפרך.
וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ (ס)מ״ז–נ״ה
גאולת ישראל שנמכר לגר או לתושב
אם גר או תושב שחי איתך נעשה בעל אמצעים, ואחיך נעשה עני ונמכר לגר התושב או לבן משפחת גר:
וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃גם אחרי שנמכר תהיה לו זכות גאולה. אחד מאחיו יגאל אותו.
אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃גם דודו, בן דודו או קרוב בשר אחר ממשפחתו יכול לגאול אותו. ואם הוא עצמו משיג את הכסף הדרוש, הוא ייגאל.
אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃הוא יחשב עם מי שקנה אותו מן השנה שבה נמכר ועד שנת היובל. מחיר המכירה יחושב לפי מספר השנים, כאילו היה עובד שכיר לתקופה הזאת.
וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃אם נשארו שנים רבות עד היובל, סכום הגאולה שיוחזר יהיה בהתאם למספר השנים שנותרו מתוך מחיר קנייתו.
אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃אם נשארו מעט שנים עד שנת היובל, יחשבו לפי מספר השנים שנותרו, ובהתאם לכך הוא יחזיר את סכום גאולתו.
וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃הוא יהיה אצל הקונה כמו שכיר משנה לשנה. אל תניח לקונה לרדות בו בפרך לעיניך.
כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃אם הוא לא ייגאל באחת מן הדרכים האלה, הוא ובניו יצאו בשנת היובל.
וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃כי בני ישראל הם עבדיי; הם עבדיי שהוצאתי מארץ מצרים. אני ה׳ אלוהיכם.
כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א׳–ז׳
שבת הארץ בשנה השביעית
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה׃
שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃
אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃
וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ (ס)
ח׳–י״ג
שנת היובל והחזרה לאחוזה
וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃
וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃
וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ׃
יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃
כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַ֨שָּׂדֶ֔ה תֹּאכְל֖וּ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃
י״ד–כ״ד
מסחר הוגן, ביטחון בארץ וגאולת הקרקע
וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃
בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃
לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃
וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וַעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃
וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ׃
וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֤֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃
וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃
וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד ׀ הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן׃
וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ׃ (ס)
כ״ה–ל״ד
גאולת שדות, בתים וערי הלוויים
כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃
וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃
וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃
וְאִ֨ם לֹֽא־מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַאֲחֻזָּתֽוֹ׃
וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יִמְכֹּ֤ר בֵּית־מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד־תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ׃
וְאִ֣ם לֹֽא־יִגָּאֵ֗ל עַד־מְלֹ֣את לוֹ֮ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר־בָּעִ֜יר אֲשֶׁר־לא [ל֣וֹ] חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל׃
וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃
וְעָרֵי֙ הַלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַלְוִיִּֽם׃
וַאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן־הַלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר־בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָתֵּ֞י עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וּֽשְׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי־אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם׃ (ס)
ל״ה–מ״ג
סיוע לאח שנחלש ודינו של ישראל שנמכר
וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃
אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ׃
אֲנִ֗י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃ (ס)
וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד׃
כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ׃
וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב׃
כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד׃
לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ׃
מ״ד–מ״ו
עבדים ואמות מן העמים הסובבים
וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה׃
וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה׃
וְהִתְנַחֲלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ׃ (ס)
מ״ז–נ״ה
גאולת ישראל שנמכר לגר או לתושב
וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר׃
אַחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּהְיֶה־לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ׃
אוֹ־דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן־דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ־מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל׃
וְחִשַּׁב֙ עִם־קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ׃
אִם־ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ׃
וְאִם־מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב־ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת־גְּאֻלָּתֽוֹ׃
כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא־יִרְדֶּ֥נּֽוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ׃
וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ׃
כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מסדיר מחזורים ארוכים של זמן, קרקע ועבודה. הוא קובע שבת לארץ בכל שנה שביעית, שנת יובל לאחר שבעה מחזורים כאלה, וכללים שמגבילים מכירה קבועה של קרקע ושעבוד של בני ישראל.
פסוקים א׳–ז׳
שבת הארץ
במשך שש שנים עובדים את השדות והכרמים ואוספים את יבולם. בשנה השביעית הארץ שובתת: אין זורעים ואין זומרים, ואין קוצרים ובוצרים בדרך הרגילה את מה שצמח מעצמו. תוצרת הארץ משמשת למאכל לבעלים, לעובדים, לתושבים, לבהמות ולחיות.
פסוקים ח׳–י״ג
שנת היובל
לאחר שבעה מחזורים של שבע שנים מגיעים לארבעים ותשע שנים. ביום הכיפורים מוכרז היובל בשופר, והשנה החמישים מקודשת. נקרא דרור בארץ, אנשים חוזרים לאחוזותיהם ולמשפחותיהם, וגם בשנה הזאת אין זורעים וקוצרים בדרך הרגילה.
פסוקים י״ד–י״ז
מחיר הקרקע והאיסור להונות
מכירת אחוזה מחושבת לפי מספר שנות היבול שנותרו עד היובל, מפני שהקונה אינו מקבל בעלות קבועה על הארץ. ככל שנותרו יותר שנים המחיר גבוה יותר, וככל שנותרו פחות המחיר נמוך יותר. בתוך המסחר הזה נאסרת הונאה.
פסוקים י״ח–כ״ב
הברכה לקראת שנת השבתון
שמירת החוקים והמשפטים קשורה להבטחה לישיבה בטוחה ולפרי הארץ. מול השאלה מה יאכלו בשנה השביעית בלי זריעה ואיסוף רגילים, ה׳ מבטיח ברכה מיוחדת ליבול השנה השישית, שתספיק עד להגעת היבול החדש.
פסוקים כ״ג–כ״ח
הארץ אינה נמכרת לצמיתות
הארץ מתוארת כשייכת לה׳, ולכן מכירתה אינה סופית. בכל ארץ האחוזה קיימת אפשרות גאולה. אם אדם נעשה עני ומוכר מאחוזתו, קרובו יכול לגאול אותה, ואם אין גואל והאיש משיג כסף בעצמו הוא יכול לפדות אותה לפי השנים שנותרו. אם לא נגאלה, היא חוזרת אליו ביובל.
פסוקים כ״ט–ל״ד
בתי ערי חומה וערי הלוויים
בית בעיר חומה ניתן לגאולה במשך שנה אחת בלבד, ולאחר מכן הוא נשאר בידי הקונה ואינו יוצא ביובל. לעומת זאת, בתי יישובים בלי חומה נידונים בדומה לשדות ויוצאים ביובל. לבתי ערי הלוויים יש זכות גאולה קבועה, ושדות המגרש שלהם אינם נמכרים.
פסוקים ל״ה–ל״ח
תמיכה במי שנעשה עני
כאשר אח נעשה עני ומצבו מתערער, יש לתמוך בו כדי שיוכל להמשיך לחיות לצד הקהילה. אסור לקחת ממנו נשך או ריבית, בכסף או במזון. הציווי נקשר ליציאת מצרים ולנתינת ארץ כנען.
פסוקים ל״ט–מ״ג
בן ישראל שנמכר
אם בן ישראל נעשה עני ונמכר לאחיו, אסור להעביד אותו בעבודת עבד או לרדות בו בפרך. מעמדו מתואר כשכיר וכתושב עד היובל, ואז הוא ובניו יוצאים והוא חוזר למשפחתו ולאחוזת אבותיו. הנימוק הוא שבני ישראל הם עבדי ה׳ שהוצאו ממצרים.
פסוקים מ״ד–מ״ו
עבדים מן העמים הסובבים
הפרק מבחין בין בן ישראל לבין עבדים ואמות שנקנים מן העמים הסובבים וממשפחות התושבים החיים בארץ. אלה יכולים להיחשב אחוזה ולעבור בירושה לבנים. במקביל חוזר האיסור לרדות בפרך בבן ישראל.
פסוקים מ״ז–נ״ה
גאולת ישראל שנמכר לגר
אם ישראל נעשה עני ונמכר לגר או לתושב בעל אמצעים, נשמרת לו זכות גאולה. אח, דוד, בן דוד או קרוב אחר יכולים לגאול אותו, וגם הוא עצמו יכול להיגאל אם ישיג את הכסף. המחיר מחושב לפי השנים שנותרו עד היובל, ובכל מקרה אין לרדות בו בפרך והוא יוצא ביובל.
הפרק קושר את מחזורי השמיטה והיובל לבעלות על הקרקע, למחירי מכירה, להגנה על מי שנחלש כלכלית ולמעמדם של בני ישראל כעבדי ה׳ שיצאו ממצרים.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המכילתא משלבת שמיטה ויובל בקבלת המצוות
״שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת.״
המכילתא של רבי ישמעאל מזכירה במפורש את השמיטה והיובל כחלק מן המצוות שנמסרו לישראל בתוך דיון רחב על קבלת הברית. היא מצטטת את תחילת הפרק שלנו: שביתת הארץ, שש שנות הזריעה והזמירה ואיסוף התבואה, וממקמת את הדינים האלה בתוך מכלול המצוות שישראל מקבלים על עצמם. :contentReference[oaicite:0]{index=0} זהו חיבור מדרשי בין פרשת בהר לבין מעמד הברית המתואר במקום אחר. בפשט ויקרא כ״ה, ה׳ מדבר אל משה בהר סיני ומצווה על שבת הארץ. המקור אינו משנה את פרטי השמיטה, אלא משתמש בהם כדי לתאר את היקף קבלת המצוות.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ ג׳:ה׳ ↗מקור חז״לי על יין, דעת וסייגים
״נִכְנַס הַיַּיִן יָצָא הַדָּעַת״
במדבר רבה בקטע שסופק עוסק בנזיר, ביין, בשכרות, בדעת ובצורך להתרחק מדברים העלולים להביא לעבירה. הוא מספר גם על אנשים ששתו, השתכרו והגיעו למריבה, ומפתח את הרעיון של עשיית סייג לתורה. הקשר לפסוק ה׳ בפרק שלנו אינו ישיר. המקור אינו מפרש את הספיח, את ענבי הנזיר של שנת השבתון או את איסור הקציר והבציר בשנה השביעית. אף שהמילה "נזיר" מופיעה בשני ההקשרים, אין בכך בסיס להפוך את דרשת היין לפירוש של דיני השמיטה.
במדבר רבה י׳:ח׳ ↗חז״ל דנים בחלוקת תוצרת שנת השבתון
״כְּשֶׁהַפֵּרוֹת מְרֻבִּין, הַכֹּל אוֹכְלִין״
המכילתא משווה בין פסוק בשמות, המדבר על אכילת אביוני העם, לבין פסוק ו׳ בפרק שלנו, שמונה את בעל השדה, עבדו, אמתו, שכירו ותושבו. כדי ליישב בין הלשונות היא מציעה הבחנה בין מצב שבו הפירות מרובים לבין מצב שבו הם מועטים. זו דרשת חז״ל המנסה ליישב שני פסוקים ממקומות שונים. בפשט ויקרא כ״ה, תבואת שבת הארץ מיועדת לאכילה לקבוצות המנויות בפסוק, ובהמשך גם לבהמות ולחיות. החלוקה בין שפע למחסור אינה נאמרת בפסוק עצמו.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְכַסְפָּא ג׳:כ״ה ↗בעקבות המפרשים
רש״י מזהה בפסוק איסור הונאה כספית
״אל תונו. זוֹ אוֹנָאַת מָמוֹן״
רש״י מפרש את האזהרה "אל תונו איש את אחיו" שבפסוק י״ד כאיסור הונאה כספית. ההקשר תומך בכך: הפסוקים הבאים מסבירים שמחיר הקרקע צריך להשתנות לפי מספר שנות היבול שנותרו עד היובל, ולכן אסור לנצל את העסקה כדי לגבות או לשלם מחיר שאינו מתאים למסגרת הזאת. הפסוק עצמו משתמש בפועל "תונו" בלי להסביר במילים נוספות את סוג ההונאה. רש״י, בעקבות חז״ל, מגדיר כאן את האיסור כהונאת ממון. משום כך הניסוח המודרני מציג את הפסוק בהקשר של רמאות בעסקה, תוך שמירת דברי רש״י ביחידת הלימוד.
רש״י על ויקרא 25:14:2 ↗רש״י רואה בחזרה לאחוזת האבות גם השבת כבוד
״אֶל כְּבוֹד אֲבוֹתָיו, וְאֵין לְזַלְזְלוֹ בְּכָךְ״
רש״י מפרש את הביטוי "ואל אחוזת אבותיו ישוב" לא רק כחזרה פיזית לקרקע המשפחתית, אלא גם כחזרה אל כבוד משפחתו. הוא מדגיש שאין לזלזל באדם בגלל התקופה שבה נמכר ועבד אצל אדם אחר. זהו רובד פרשני שאינו מפורש במילים של פסוק מ״א. בפשט, האיש ובניו יוצאים ביובל, והוא חוזר אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. רש״י מוסיף משמעות חברתית: החזרה אינה אמורה להשאיר עליו כתם של השפלה. את ההרחבה הזאת יש לייחס אליו ולא להכניס אותה כעובדה מפורשת לתרגום.
רש״י על ויקרא 25:41:2 ↗הרמב״ן מסביר את ההבדל בין בית בעיר חומה לשדה
״ממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד״
הרמב״ן מבקש להסביר מדוע בית בעיר חומה ניתן לגאולה רק בתוך השנה הראשונה, ואילו שדה חוזר ביובל. הוא מציע שמכירת בית מגורים קשה לאדם ולכן ניתנת לו שנה לגאול אותו, אך לאחר שעבר להתגורר במקום אחר במשך שנה אין אובדן הבית פוגע במחייתו כמו אובדן שדה. הוא מוסיף שבתים ביישובים שאין להם חומה קשורים לעבודת השדות ולכן דינם דומה לדין הקרקע. אלה טעמים פרשניים של הרמב״ן. הפסוקים עצמם קובעים את ההבדלים המשפטיים בין בית בעיר חומה, בתי חצרים ושדות בלי להסביר את הסיבה להם.
רמב״ן על ויקרא 25:29:1 ↗אבן עזרא נותן דוגמאות לעמים הסובבים
״כעמון ומואב ואדום וארם״
אבן עזרא מפרש בקצרה את הביטוי "הגויים אשר סביבותיכם" שבפסוק מ״ד ומביא כדוגמאות את עמון, מואב, אדום וארם. זו הבהרה גאוגרפית שלו למונח הכללי שבפסוק. הפסוק עצמו אינו מונה שמות של עמים, אלא אומר שהעבדים והאמות המתוארים בו ייקנו מן העמים הסובבים את ישראל. לכן אין צורך להכניס את הרשימה של אבן עזרא לניסוח המודרני או לנרטיב כאילו נכתבה בפרק. היא נשארת הצעה פרשנית של פרשן מאוחר.
אבן עזרא על ויקרא 25:44:1 ↗