ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ויקרא · פרק כד׳
נרות המשכן, לחם הפנים ודינו של המקלל
הפרק קובע את סדר השמן למנורה ולחם הפנים, מספר על אדם שקילל את השם ונשמר עד לקבלת הדין, וממשיך בדינים על הריגה, פגיעה באדם ובבהמה ומשפט אחד לגר ולאזרח.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
ויקרא כד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
שמן הזית ונרות המנורה
צווה את בני ישראל שיביאו אליך שמן זית זך, כתית, למאור, כדי להעלות נר תמיד.
צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃אהרן יסדר את הנר מחוץ לפרוכת העדות, באוהל מועד, לפני ה׳, מן הערב עד הבוקר. זה חוק קבוע לדורותיכם.
מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃על המנורה הטהורה הוא יסדר את הנרות לפני ה׳ תמיד.
עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ (פ)שתים עשרה החלות על השולחן
קח סולת ואפה ממנה שתים עשרה חלות. בכל חלה יהיו שני עשרונים.
וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃על המילים
עשרון הוא מידת נפח מקראית.
שים את החלות בשתי מערכות, שש חלות בכל מערכת, על השולחן הטהור לפני ה׳.
וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃שים לבונה זכה על כל מערכת. הלבונה תהיה אזכרה ללחם, קורבן אש לה׳.
וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃בכל יום שבת יסדרו את הלחם לפני ה׳ מחדש, מאת בני ישראל, כברית קבועה.
בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃הלחם יהיה לאהרן ולבניו, והם יאכלו אותו במקום קדוש, כי הוא קודש קודשים עבורו מקורבנות האש של ה׳. זה חוק קבוע.
וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃ (ס)המריבה, הקללה והדין
בן לאישה ישראלית ולאיש מצרי יצא בתוך בני ישראל. במחנה התפתחה מריבה בינו לבין איש ישראלי.
וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃בן האישה הישראלית נקב בשם וקילל, והביאו אותו אל משה. שם אמו היה שלומית בת דברי, משבט דן.
וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃על המילים
הביטוי "ויקב את השם" קשור למעשה שבגללו נקבע הדין בהמשך, אך אופן המעשה אינו מפורט כאן מעבר ללשון הפסוק.
הם החזיקו אותו במשמר עד שיתברר להם, על פי ה׳, מה יש לעשות בו.
וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ (פ)ה׳ דיבר אל משה ואמר לו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. כל מי ששמעו אותו יסמכו את ידיהם על ראשו, וכל העדה תרגום אותו.
הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃ואל בני ישראל תאמר: כל אדם שיקלל את אלוהיו יישא את חטאו.
וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃מי שנוקב בשם ה׳ דינו מוות; כל העדה תרגום אותו. הדין חל על הגר כמו על האזרח: בנקבו בשם הוא יומת.
וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃פגיעה באדם ובבהמה ומשפט אחד
אדם שמכה אדם אחר למוות דינו מוות.
וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃מי שמכה בהמה למוות ישלם עליה: נפש תחת נפש.
וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃אם אדם גורם מום לעמיתו, כפי שעשה כך ייעשה לו.
וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃שבר תחת שבר, עין תחת עין ושן תחת שן. כפי שאדם גרם מום לאדם אחר, כך יינתן בו.
שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃מי שמכה בהמה ישלם עליה, ומי שמכה אדם למוות יומת.
וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃יהיה לכם משפט אחד. אותו דין יחול על הגר ועל האזרח, כי אני ה׳ אלוהיכם.
מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃משה דיבר אל בני ישראל. הם הוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה ורגמו אותו באבן. בני ישראל עשו כפי שה׳ ציווה את משה.
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
שמן הזית ונרות המנורה
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃
מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃
עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ (פ)
שתים עשרה החלות על השולחן
וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃
וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃
בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃
וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃ (ס)
המריבה, הקללה והדין
וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃
וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃
וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃
וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃
וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃
פגיעה באדם ובבהמה ומשפט אחד
וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃
וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃
וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃
שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃
וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃
מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתחיל בשתי עבודות קבועות במשכן: הדלקת הנרות וסידור שתים עשרה החלות לפני ה׳. אחר כך הוא עובר לאירוע במחנה שבו אדם מקלל את השם, ולדין שנמסר בעקבותיו, יחד עם דינים נוספים על הריגה ופגיעה.
השמן והמנורה
בני ישראל מצווים להביא שמן זית זך כתית למאור. אהרן מסדר את הנרות באוהל מועד, מחוץ לפרוכת העדות, מן הערב עד הבוקר, והעבודה נקבעת כחוק לדורות.
שתים עשרה החלות
משתים עשרה חלות סולת יוצרים שתי מערכות של שש חלות על השולחן הטהור. לבונה זכה מונחת עם המערכות, ובכל שבת הלחם מסודר מחדש לפני ה׳. הלחם שייך לאהרן ולבניו ונאכל במקום קדוש.
המריבה והקללה
בן לאישה ישראלית ולאיש מצרי רב במחנה עם איש ישראלי. במהלך המריבה הוא נוקב בשם ומקלל. מביאים אותו אל משה ומחזיקים אותו במשמר עד שיתברר על פי ה׳ מה הדין.
דינו של המקלל
ה׳ מצווה להוציא את המקלל מחוץ למחנה. מי ששמעו אותו סומכים את ידיהם על ראשו, והעדה רוגמת אותו. הדין על נקיבת שם ה׳ חל על הגר ועל האזרח כאחד.
הריגה, נזק ומשפט אחד
מי שהורג אדם נידון למוות, ומי שהורג בהמה חייב לשלם עליה. לגבי פגיעה גופנית באדם נאמר עיקרון של מידה כנגד מידה: שבר תחת שבר, עין תחת עין ושן תחת שן. אותו משפט חל על הגר ועל האזרח.
ביצוע הדין
משה מוסר את הדברים לבני ישראל. הם מוציאים את המקלל אל מחוץ למחנה, רוגמים אותו באבן ועושים כפי שה׳ ציווה את משה.
הפרק מצמיד עבודת קודש קבועה במנורה ובלחם אל אירוע משפטי במחנה, ומסיים בעקרונות של אחריות על פגיעה ושל דין אחד לגר ולאזרח.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המדרש משתמש בסיפור המקלל בתוך דיון רחב על ישראל במצרים
״בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם״
במדבר רבה עוסק באריכות במה שלדעת חז״ל שמרו ישראל במצרים ובמדבר. בתוך הרשימה הוא מזכיר את סיפור בן האישה הישראלית שבפרק שלנו וטוען שהמקרה היחיד הזה פורסם בכתוב דווקא על רקע התנהגות כללית אחרת שהוא מייחס לישראל. :contentReference[oaicite:0]{index=0} הקשר לפסוק א׳, שאליו שובץ המקור, עקיף בלבד. המקור אינו מפרש את פתיחת הפרק או את דיני השמן למנורה. החיבור הישיר שלו לפרק נמצא דווקא באזכור פסוק י׳ ובסיפור המקלל. לכן אין להשתמש בדרשה כדי להוסיף מידע לפתיחת הפרק.
במדבר רבה כ׳:כ״ב ↗חז״ל דורשים את לשון "צו"
״אֵין צִוּוי בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא זֵרוּז״
במדבר רבה מביא כמה דעות של חז״ל על משמעות המילה "צו". רבי יהודה בן בתירא רואה בה לשון של זירוז, רבי שמעון בן יוחאי מקשר אותה למקומות שיש בהם חסרון כיס, ורבי מציע שמדובר בלשון אזהרה. בין הפסוקים שמובאים בדיון נמצא גם הציווי בפרק שלנו להביא שמן זית זך למאור. אלה דרשות על סגנון הציווי, לא פרטים חדשים על השמן עצמו. בפשט פסוק ב׳, בני ישראל מצווים להביא שמן זית זך כתית כדי להעלות נר תמיד.
במדבר רבה ז׳:ז׳ ↗הספרא ממקם את המנורה ביחס לפרוכת ולפתח
״מלמד שהיא סמוך לפרוכת יותר מן הפתח״
הספרא שואל מדוע התורה מדגישה שהמנורה נמצאת "מחוץ לפרוכת העדות". הוא משווה את הניסוח הזה לפסוק אחר המתאר את המנורה באוהל מועד מול השולחן, ומסיק שמיקומה קרוב יותר לפרוכת מאשר לפתח האוהל. זהו בירור חז״לי של מיקום המנורה בתוך אוהל מועד. בפשט פסוק ג׳ נאמר שאהרן מסדר את הנר מחוץ לפרוכת העדות, מן הערב עד הבוקר. המרחק המדויק מן הפרוכת ומן הפתח אינו נמסר במספרים בפרק, והספרא מפרש את היחס ביניהם.
ספרא, אמור, פרשה יג ח׳ ↗בעקבות המפרשים
רש״י מבהיר את חלוקת שתים עשרה החלות
״שֵׁשׁ חַלּוֹת הַמַּעֲרֶכֶת הָאַחַת״
רש״י מסביר בקצרה את הביטוי "שש המערכת". לפי פירושו, בכל אחת משתי המערכות שעל השולחן יש שש חלות. כך מתקבלת החלוקה של שתים עשרה החלות שנצטוו לאפות בפסוק הקודם. הפירוש קרוב מאוד לפשט הישיר של היחידה ואינו מוסיף מערכת אחרת או מספר חדש. פסוק ה׳ קובע שיש שתים עשרה חלות, ופסוק ו׳ מורה להניח אותן בשתי מערכות. רש״י פשוט מנסח במפורש את החשבון המשתמע: שש חלות בכל מערכת.
רש״י על ויקרא 24:6:1 ↗רש״י מרחיב את דין ההורג לכל אדם
״אִשָּׁה וְקָטָן מִנַּיִן? תַּ"לֹ "כָּל נֶפֶשׁ אָדָם"״
רש״י מתעכב על הביטוי "כל נפש אדם" שבפסוק י״ז. הוא משווה אותו לדין ההורג שבספר שמות ושואל כיצד יודעים שהדין אינו מוגבל להריגת איש בוגר בלבד. מתוך הלשון הרחבה "כל נפש אדם" הוא כולל גם אישה וקטן. זוהי דרשה הלכתית שרש״י מביא על היקף הביטוי. בפשט הפסוק עצמו הניסוח אכן כללי: מי שמכה "כל נפש אדם" למוות דינו מוות. הפירוט המפורש של אישה וקטן אינו כתוב כאן במילים נפרדות אלא נלמד מן הכלל.
רש״י על ויקרא 24:17:1 ↗הרמב״ן דן במשמעות "ויצא" ובמעמדו של בן הישראלית
״ויצא בן אשה ישראלית טעמו "ויצא בתוך בני ישראל"״
הרמב״ן פותח את פירושו בכך שהוא מבין את "ויצא" כיציאה אל תוך מחנה בני ישראל, ולאו דווקא כיציאה ממקום שנזכר קודם. בהמשך הוא דן באריכות בזהותו של האיש, באביו המצרי, במעמדו בתוך ישראל ובדברי חז״ל על הרקע למריבה. רוב הדיון הזה הוא פרשנות מאוחרת ואינו מפורש בסיפור עצמו. בפשט פסוק י׳ ידועים רק הפרטים שהתורה מוסרת: אמו ישראלית, אביו מצרי, הוא נמצא בתוך בני ישראל ומתפתחת מריבה בינו לבין איש ישראלי. אין צורך להוסיף לתרגום את ההסברים הנוספים על סיבת המריבה או על מעמדו.
רמב״ן על ויקרא 24:10:1 ↗אבן עזרא קושר את "נפש תחת נפש" לתשלום על בהמה
״והנה נפש תחת נפש משמש לשני׳ הפסוקים״
אבן עזרא מעיר על סמיכות הדינים בפסוקים י״ז–י״ח. לאחר דין מי שהורג אדם מופיע דין מי שהורג בהמה, ושם נאמר שעליו לשלם "נפש תחת נפש". אבן עזרא רואה בביטוי הזה לשון שמתחברת אל שני הפסוקים הסמוכים. הערתו קצרה ואינה מפרטת מערכת תשלומים מעבר למה שנאמר. בפשט, הריגת אדם מביאה לעונש מוות, ואילו הריגת בהמה מחייבת תשלום עליה. לכן חשוב לשמור על ההבדל המפורש בין התוצאות ולא לטשטש אותן.
אבן עזרא על ויקרא 24:18:1 ↗